גופמצוף
מאת שנער פנקס-סמט
פרק ראשון מתוך הספר "גופמצוף", בהוצאת שתים.
בשיעור שחייה, המורה לימדה אותנו שהגוף שלנו הוא גופמצוף. זה אומר, היא הסבירה, שהגוף שלנו יודע לצוף במים ממש בלי בעיה. כל מה שצריך לעשות זה לפרושׂ ידיים ורגליים לצדדים, להרפות את הגוף, לעצום עיניים ולהרגיש כאילו שוכבים על מצע של עננים.
אני, למרות שניסיתי לשכב, לא עצמתי את העיניים. רציתי לראות את הגופמצוף של ילדים אחרים, אולי אוכל ללמוד מהם איך לצוף, אבל בכל פעם שניסיתי לצוף, שקעתי. מיכל, המורה לשחייה, אמרה שזה בגלל שאני לא מוכנה לעצום עיניים ולדמיין, אבל כמה מהילדים אמרו שזה בגלל שאני שמנה.
כשסיפרתי לאבא על זה אחרי השיעור, הוא אמר לי שבמים לא מרגישים את המשקל של הגוף ולכן זה בכלל לא שייך, אבל אחר כך כשהלכנו לקיוסק הוא אמר שאולי כדאי לקנות קרטיב במקום טילון.
לארוחת הערב קיבלתי סלט, ביצה מקושקשת וגבינה לבנה. ביקשתי גם חלה, אבל אמא אמרה שננסה לא לאכול פחמימות בערב, כי זה יותר בריא. אני לא אוהבת סלט, רק את המיץ של הסלט, ורק אם יש לי חלה לטבול. כשאבא ואמא צפו בחדשות, לקחתי את החלה שנשארה, פתחתי את הדלת של המקרר, התחבאתי מאחוריה וניגבתי ברוטב קציצות שאמא הכינה למחר. קצת רוטב אדום נשפך על המדף של המקרר, אז ניגבתי גם אותו עם הידיים. בדיוק אז אחותי נכנסה למטבח והסתכלה עליי מוצצת את האצבעות. היא פתחה את הפה כדי לומר משהו, אבל אני המשכתי למצוץ את האצבעות לאט לאט והסתכלתי עליה.
בלילה חלמתי שאני נמצאת ברחוב. כל האנשים הולכים ברגל, חוצים כבישים ומחנים מכוניות. רק אני צפה: הידיים והרגליים שלי פשוקות לצדדים, והגוף שלי צף. בחלום לאף אחד לא אכפת שאני צפה. לפעמים אנשים מסתכלים עליי, אבל זה כמו שהם מסתכלים על ציפור או על צורה מיוחדת של ענן כמה שניות ואז מורידים את העיניים. אני צפה, וכל סוג של אוכל שאני רק חושבת עליו מיד צף לידי. כל מה שאני צריכה לעשות זה להזיז קצת את היד והופ! אני מחזיקה לחמניית המבורגר וכל הקטשופ נוזל למטה כמו גשם.
אני צפה ואוכלת את הדברים שאני אוהבת. אני צפה ומשאירה אחריי עטיפות של סוכריות קרמל ומקלות דביקים של שערות סבתא ואת הוופל של הטילון אחרי שאכלתי ממנו את הגלידה. אני צפה וכל העטיפות של הדברים שאכלתי קופאות במקום ולא זזות. השמיים מתכסים בעטיפות.
אני צפה לאט. כשאני מסתכלת על הגוף שלי, אני רואה שהבטן מתחילה להתנפח. הבטן מתנפחת ואחר כך גם הידיים והרגליים. הפנים שלי מתרחבות וגם אחורי הגוף וכל האוויר הזה שיש לי עכשיו בפנים, מעלה אותי למעלה. אני עולה למעלה ונתקעת במיליון עטיפות. הגוף שלי כבד כל כך שאני לא מצליחה להניע אף איבר.
בסוף נעצר לי הגוף. איך שהוא נעצר, העטיפות מתחילות לזוז. הן פונות לכיווני. אני עוצמת עיניים כדי שהפינה של קרטון הפיצה לא תיתקע לי בעין. אני חושבת שהן מנצלות את המצב כדי להתקיף אותי. עכשיו אני כבר לא רואה עטיפות בודדות אלא גוש ענק מבריק שנע לעברי. הגוש הזה משמיע צווחה חדה כל כך עד שהאוזניים שלי מפסיקות לשמוע. באוזניים שלי יש עכשיו צליל אחד אחיד, ארוך, צורם. הגוף שלי מאבד שיווי משקל ובום צונח לאדמה.
אני מתעוררת ועדיין שומעת קולות. אולי אלה הקולות של הילדים בבריכה? הקולות הופכים גבוהים וקרובים יותר ויותר, כמו ציוצי עכברים, קרוב מאוד לאוזן. הקולות מגיעים מתחת לכרית. עכשיו אני מבינה. אלו הקולות המרשרשים של החטיפים שאכלתי לפני שנרדמתי.
אני מזכירה לעצמי להחביא מחר את העטיפות במקום אחר. מתחת לכרית, אמא כבר יודעת לחפש. גם מתחת למזרן. ההורים שלי כבר לא קונים חטיפים הביתה ומזמן לא משאירים מטבעות בכיסים. פעם סל הכביסה היה מלא במטבעות מהכיסים של אבא, אבל מאז שהתחלתי להעלים את כל המטבעות בבית לטובת המכולת של משה, אבא שם את כולם בארנק של אמא. ואמא זוכרת כל מטבע שנכנס ויוצא מהארנק שלה.
עכשיו הם ממש משתגעים כשהם מוצאים עטיפות של ממתקים, כי הם לא מבינים מאיפה יש לי כסף. גם ממשה מהמכולת הם ביקשו שלא ירשום לי. בכל פעם שאני עוברת ליד המכולת שלו, הוא מסתכל עליי בעין עקומה. אולי הוא יודע שאין לי כסף לקנות אצלו ממתקים והוא מפחד שאגנוב לו מסטיקים או משהו כזה מהקדימה של הבוטקה שלו, איפה שיש סנדוויצ׳ים שהוא מכין פעם בכמה ימים, ומסטיקים וקרמבואים שהוא מוציא מקופסה ושם אחד אחד, ומוכר במחיר מופקע, ככה אחותי אומרת לי בכל פעם שאני עוברת איתה ליד, ומסתכלת חזק חזק על הקרמבו, אולי בסוף היא תסכים לקנות לי.
בכל מקרה, אני לא גונבת לו מסטיקים. אבל כדי להחזיר לו אני עומדת ליד הבוטקה ומסתכלת, וכשמשה מסתובב כדי לתת למישהו עודף אני מועכת כמה קרמבואים באצבע ובורחת. שילמד מה זה להלשין להורים שלי.
סבתא צילי גרה לידינו, ולמרות שאמא ביקשה מריטה, המטפלת ההודית שלה, לא לקנות יותר שוקולד פרה הביתה, והסבירה לסבתא שהילדה (זאת אני) אוכלת יותר מדי ושזה לא בריא ושילדים מציקים לי בגלל זה. סבתא שלי אומרת כן, בטח, בטח בתיה, הילדה לא צריכה שוקולד. אחר כך היא לוקחת אותי הצידה כשאמא רואה את הסדרה הקולומביאנית שלה ודוחפת לי עשרים שקלים לכיס, כי ילדה צריכה שוקולד כדי שתהיה לה ילדות מתוקה וכל הזמן הזה שהתחבאה ביער היא חלמה על משהו מתוק ואף ילד שלה הוא לא שמן, שומן זה בריאות ואת ילדה בריאה, והנה, היא ניצחה את הנאצים כי הנכדה שלה חיה במדינת ישראל וקונה לעצמה איזה ממתק שהיא רוצה. ולגבי הילדים, היא אמרה לי, תגידי להם שמי ששמן חי יותר זמן. ובכל פעם שהיא אומרת את זה היא צוחקת, עד שהיא מתחילה להשתעל ואני יודעת שזה מהסיגריה שהיא מעשנת, אחת בכל יום, שמשהו כבר יהרוג אותי, היא אומרת בכל פעם שאמא נוזפת בה.
כשאני מספרת לסבתא צילי שאני לא מצליחה לצוף, היא לוקחת אותי ביד למחסן שיש לה מאחורי הבית. פעם זה היה המקום שבו סבא היה מנגר כל מיני דברים, אבל אז הוא מת וסבתא צילי הפכה אותו למחסן והיא לא נותנת לאף אחד לגעת בו למרות שהוא לא שלה באמת, אבל אף אחד לא מעז להתעסק עם סבתא שהיא אולי הפרטיזנית האחרונה שעוד חיה בארץ, ככה היא אומרת בכל פעם שהיא רוצה לסתום למישהו את הפה.
סבתא מעשנת בחוץ ואומרת לי לחפש במחסן מצופים. מצופים של פעם, לא שני הדברים הכתומים המצחיקים האלה שמלבישים היום לילדים על הידיים, או המצוף־ספוג הארוך הזה שלא יכול להחזיק שום דבר. פלא שאת לא יודעת לצוף, סבתא אומרת.
אני נכנסת למחסן וסבתא נשארת בחוץ. לא טוב לי עם כל הזיכרונות האלה, היא אומרת כשאני מבקשת ממנה לבוא איתי, עדיף שהם יהיו במחסן מאשר בראש שלי. סבתא מציירת לי מפה כדי שאמצא את האוצר.
אני מוציאה מהסוף של המחסן מרובעים מרובעים עשויים מקלקר, קשורים ביחד לחבל כחול. סבתא צילי קושרת לי את החבל עם המצופים המרובעים מסביב למותניים. אני סופרת את כל המרובעים שמחוברים לחבל הכחול והמרובע האחרון בקושי מגיע לי לצידי המותניים. צריך עוד שני מרובעים, סבתא, אני אומרת לה, כדי שיהיה אפשר לסגור את המצופים. סבתא מוציאה אוויר מהאף. מה פתאום, היא אומרת לי, השתגעת, והיא לוקחת ממני את המצופים ומותחת בידיים חזק את החבל הכחול ופורמת את הקשר שיש בכל קצה של המצוף. הנה, היא אומרת, בואי ננסה עכשיו, ואני עוצרת את הנשימה וסבתא ממש מתאמצת לקשור לי את קצוות החבל. זה הכול בגלל שלא הבאתי את המשקפיים, היא ממלמלת, אבל בסוף היא מצליחה. את רואה, היא אומרת, זה התאים לאמא שלך וזה מתאים גם לך. סבתא הצליחה לסגור רק את החלק העליון של המצוף, אבל זה מספיק, היא אומרת בפסקנות, למטה זה רק ליתר ביטחון. אני שוכבת על האספלט ומדגימה לה איך אני צפה, והיא אומרת לי יותר חזק עם הידיים, וגם, כמה את דוחפת יפה עם הרגליים, ואני בועטת בכל העלים החומים שבינתיים נושרים מהעץ הגדול שליד, כדי להראות לה שאני יודעת לבעוט ממש טוב.
סבתא צילי מוחאת לי כפיים. הידיים והרגליים שלי שחורות ודביקות, הברכיים משתפשפות על האספלט. אני מנסה לצלול בחזרה לתוך המים כמו שראיתי בסרט טבע על דולפינים, והמצח שלי כמעט ומתנגש באספלט. אני ראיתי את זה, סבתא צועקת לעברי ונושפת מהסיגריה האחת והבלתי נגמרת שלה, ראיתי שקפצת קפיצת ראש, את הולכת להיות המצטיינת של השיעור. אני מחייכת לסבתא חיוך גדול והיא שוטפת לי את הידיים והרגליים בצינור שליד האספלט. כל האספלט מתמלא בשלוליות ואני קופצת בכולן, וסבתא מראה לי איך מגרדים את הבוץ עם מקל.
אחר כך אנחנו יושבות במחסן לשעבר של סבא. סבתא אורזת לי את המצופים בניילון פצפצים, כדי שהם לא יתקלקלו, ואנחנו יושבות עם שאריות של ניילון פצפצים ומפוצצות את כולם.
למחרת אני הולכת לשיעור שחייה. בגד הים לוחץ לי על הבטן ממש, אבל אני לא מעזה לספר לאבא ולאמא. הילדה צריכה מידות של מבוגרים, אומרת המוכרת בחנות בגדי הים.
כשאני מוציאה משקית הפצפצים את המצופים של סבתא צילי אמא מזדעזעת. מה זה הדבר המטונף הזה, היא אומרת לי, זה לא נכנס למים, את תלכלכי את כל הבריכה. אני בוכה וצורחת ולא מסכימה לתת לאמא את המצופים.
מיכל המורה לשחייה מתקרבת ומבקשת לדבר עם אמא בצד. אמא הולכת עם מיכל. אני הולכת מאחורי הגב של אמא, כי אני לא רוצה לפספס אף מילה שמיכל המורה אומרת, בטח אם זה משהו שקשור אליי. מיכל מחייכת לאמא, והחיוך שלה מתחיל מהעיניים. יש לה עיניים כחולות וגדולות שנראות ממש כמו בריכה. אני חושבת שאמא מנסה לחייך בחזרה, אבל אני לא רואה את הפנים שלה. לפעמים אני לא יודעת מה לעשות איתה, אומרת אמא בשקט. שתיהן שותקות. היא... לא ילדה קלה, אמא ממשיכה. אחר כך היא משתתקת.
כשאנחנו בתוך המים היא מאוד נהנית, מיכל אומרת, ואני חושבת שהקול שלה קצת רועד, אז אולי אפשר שתיכנסי איתה פעם אחת למים, אולי יהיה לכן נחמד. אמא אומרת, אולי. אבל אני שומעת בקול שלה שזה אולי שאומר לא.
אמא הולכת צעד אחד לאחור ודורכת לי על הרגל. כואב לי, אבל אני מתאפקת. אמא מסתובבת לאחור ורואה אותי. הפנים של אמא נעשות אדומות, היא תופסת לי את היד ואומרת, בואי נלך, הספיק לי להיום. היא לא שמה לב שהיא דרכה עליי. אנחנו הולכות מהר והמצוף נגרר על הרצפה. אמא לוקחת לי את המצוף מהיד בכוח. היא משגעת לי את הילדה, היא אומרת לעצמה בקול רם, והמחסן הזה, צריך לפנות אותו אחת ולתמיד, ואז היא מניפה את המצוף באוויר וזורקת אותו מאחוריה, פותחת את הדלת של הבריכה המקורה וגוררת אותי החוצה.
המצוף נופל אל הבריכה ושם מתפרק לריבועים ריבועים. שני ילדים כמעט ומחליקים על המצוף, ואז מעיפים אותו מאחד לשני, כאילו שהוא כדור. ילדה ג׳ינג׳ית חוטפת מהם כמה ריבועים ומתחילה לזרוק אותם על הגב של האנשים ששוחים במסלול הנפרד של השחיינים. המציל שורק שריקה ארוכה ואישה מאוד מבוגרת עם כובע ים ירוק בהיר ומשקפת מלאה במים צועקת, בו׳זה מוי, בוז׳ה מוי.
אני נושכת את היד של אמא. בלי לחשוב בכלל, אני רצה לבריכה. אני קופצת למים. אני שומעת את אמא צועקת אליי, אבל אני לא מוכנה לחזור בלי המצוף לסבתא. אני מנסה לתפוס ריבוע ביד אחת אבל הוא שוקע לקרקעית הבריכה. שאר הריבועים מתפרקים לחתיכות ואני רואה פירורי קלקר צפים על המים. בלי לחשוב אני מכניסה אותם לפה. הפה שלי מלא בפירורי קלקר ואז אני נרגעת. איך לא חשבתי על זה קודם. אני עוצמת עיניים ומרגישה איך פירורי הקלקר מתנפחים קודם כול בתוך הפה שלי, ואז עוברים לשאר הגוף שלי, מתנפחים ומתנפחים. הגוף שלי עולה למעלה בלי שליטה, ממש עולה, והידיים והרגליים נפרשות לצדדים. הנה אני צפה. אני צפה!
אני צפה. הכול שקט. לא עוברת לי שום מחשבה בראש. אני מנסה לא לשמוח יותר מדי, אני מפחדת שאפסיק להתנפח ואז לא אצוף יותר, אז אני מרפה את השרירים בגוף שלי ובמיוחד את שרירי הפנים, בדיוק כמו שמיכל המורה אמרה. אבל אז אני שמה לב שאני ממשיכה להתנפח וממשיכה וממשיכה, וכדורי הקלקר כבר לא רק ממלאים את המרווחים שבין האיברים בגוף שלי, אלא שהם לוחצים את האיברים שלי הצידה ועולים מעליהם ומועכים אותם וסותמים לי את קנה הנשימה. אני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום, אני חייבת משהו, אני חייבת --- אני מקיאה בתוך הבריכה. כל הבריכה בצבע חום, ואם מסתכלים טוב, אפשר לראות קרעי קלקר. זה צף. אני מרוצה. אני לא שומעת את הקולות של כולם, למרות שנראה לי שהם ממש נגעלים, וגם לא את אמא שעומדת על שפת הבריכה והפנים שלה גם דואגות וגם כועסות. מיכל לא שם, אבל אני מדמיינת שהיא מרחפת לה בין שלוליות הקיא ומחייכת ואומרת לי, צפת. ממש צפת. נכון שזה כמו לרחף על עננים?
