פעמון | אורין רוזנר

אורין רוזנר

פעמון

הקיבוץ המאוחד

"אֵיזֶה פֶּלֶא שֶׁאַחֲרֵי הַכֹּל, בְּסוֹפָם, / בְּנֵי אָדָם נֶחְרָזִים", כותבת אורין רוזנר בספרה החדש פעמון. במילים אלה היא מנסחת בבהירות את נטייתה לקרוא את המציאות ואת הזולת כפי שקוראים בשירה, ולהיעזר בשירה כדי לפרש אותם ולפעול אִתם ולצִדם.

מחוות פואטיות משמשות את רוזנר כמצע לשיחה אינטימית עם הקרובים לה ביותר, וגם כנקודת מוצא לביקורת חברתית ופוליטית. במצלולו התמים של "פזמון ליקינתון", למשל, היא משתמשת כדי להיפרד מפסיכולוגית שאינה פנויה אליה עוד; באמצעות דמותה של ליידי מקבת היא עוסקת בסוגיה של הבאת ילדים לעולם הניצב על סף אסון אקלימי; ציטוט עגום מספר ילדים של נורית זרחי מוביל אותה למציאת עורק נסתר של אופטימיות ביחסי הורים-ילדים, ההולכים ומסתבכים תמיד.

שירתה של אורין רוזנר נעה בין קטבים. הארוטיקה הגודשת את ספרה אינה עומדת בסתירה לחספוס החיים ואפילו לאלימותם; מבטה מופנה במידה דומה של תשומת לב לבן זוגה האהוב ולחסר בית המפשיל את מכנסיו בפומבי; קולה הוא לעתים קול של מטפלת – רוזנר היא פסיכולוגית במקצועה – ולעתים של ילדה או של בת הדור השלישי לשואה. עינה, כמו "עֵין חָתוּל דּוֹלֶקֶת / רוֹאָה בַּחֲשֵׁכָה", מבקשת שלא להחמיץ דבר, אך יצירתה חומלת וחדה, " מְשַׁחֶרֶת לְטֶרֶף וּלְחֹם / וּלְפֻרְעָנוּת וְלִסְלִיחָה".

אורין רוזנר היא ילידת 1991. פעמון הוא ספרה השני. קדם לו גורי רוח (הקיבוץ המאוחד, 2019), שזכה באהבת הקהל ובשבחי הביקורת גם יחד.

לפניכם שירים נבחרים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

"עושים תקווה" - לימודי הנחיית קבוצות בפסיכודרמה
ברוח עולמות התוכן היהודי. ראשת התוכנית: ד"ר זיוה ברכה גדרון

לליידי לָזָרוּס

                        בעקבות סילביה פּלאת׳

עַכְשָׁו אֲנִי הַדּוֹקְטוֹר,

אִשָּׁה כְּבֵדָה בְּתוֹךְ כֻּרְסָה

מְבַקֶּשֶׁת מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת לֹא לִפֹּל

אֶל תּוֹךְ מוֹתָהּ, מַנִּיחָה אוֹתָהּ בְּתוֹכִי

כְּמוֹ פֶּרַח בְּתוֹךְ אֲגַרְטָל,

שָׂמָה אֶת רַגְלֶיהָ בְּמַיִם, מַבִּיטָה בָּהּ

זוֹקֶפֶת אֶת רֹאשָׁהּ, וְאָז, אַחֲרֵי זְמַן, תָּמִיד שׁוֹמֶטֶת.

מְבַקֶּשֶׁת לֹא לָמוּת, מַבְטִיחָה

שֶׁזּוֹ תְּקוּפָה שֶׁתַּעֲבֹר, וְיָבוֹאוּ זְמַנִּים אֲחֵרִים

שֶׁבָּהֶם עוֹד תִּהְיֶה לָךְ אַהֲבָה.

זֶה רַק פִּתְרוֹן זְמַנִּי לִבְעָיָה קְבוּעָה,

לֹא הִתְאַבְּדוּת, אַתְּ מַסְבִּירָה לִי, אֶלָּא הָאַהֲבָה.

אָז גַּם בְּלִי אַהֲבָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת,

הַחֹשֶךְ עוֹד יֵרֵד מֵהֶחָזֶה, גַּם אִם אַתְּ לְבַדֵּךְ,

בְּקָרִים זְהֻבִּים יָבוֹאוּ אֶל חַלּוֹן הַחֶדֶר,

כְּמוֹ אֶפְרוֹחִים הֵם יִבְקְעוּ מֵחֲרַכֵּי הַתְּרִיסִים

וִידַדּוּ אֵלַיִךְ.

וְאוּלַי לֹא, אוּלַי הָעִנּוּי רַק יִתְמַשֵּׁךְ.

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַלֵּב שֶׁלָּךְ מְצַיֵּץ,

לֹא כְּמוֹ צִפּוֹר נִלְכֶּדֶת

אֶלָּא כְּמוֹ עַכְבָּר מְבֹהָל בְּמַלְכֹּדֶת דֶּבֶק

שֶׁמְּכַרְסֵם אֶת בְּשָׂרוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחְרֵר.

וְאַתְּ שׁוֹאֶלֶת, לָמָּה שֶׁלֹּא תִּתְּנִי לִי פָּשׁוּט לָמוּת,

וּבֶאֱמֶת לָמָּה שֶׁלֹּא אֶגְאַל אוֹתָךְ, כְּמוֹ שֶׁגּוֹאֲלִים חַיָּה קְטַנָּה

וְכוֹאֶבֶת, אֲפִלּוּ בְּאֶבֶן, שֶׁאֶתֵּן לָךְ לָנוּחַ,

לָמוּת, אֲבָל בִּזְרוֹעוֹתַי.

אֲנִי לֹא אֶתֵּן לָךְ. אֲנִי אַחְבִּיא כַּדּוּרִים

אֲנִי אַדְבִּיק אוֹתָךְ לַקַּרְקַע, אֲנִי אֶתְפֹּר לָךְ אֶת הַוְּרִידִים בַּחֲזָרָה.

לֹא אֶתֵּן לָךְ לָמוּת,

כִּי אִם תָּמוּתִי, אָמוּת גַּם.

כִּי עִם הַזְּמַן מִתְחַוֵּר לִי שֶׁאֵין אֲדָמָה אֲמִתִּית מִתַּחְתַּי,

שֶׁגַּם רַגְלַי רַק בּוֹעֲטוֹת בַּמַּיִם,

שֶׁגַּם אֲנִי מֻנַּחַת בְּתוֹךְ אֲגַרְטָל.

וְאִם תָּמוּתִי, אִם רֹאשֵׁךְ יִשָּׁמֵט,

רֹאשִׁי יִשָּׁמֵט גַּם.

בשעת צהריים

רָאִיתִי אִישׁ מְאוֹנֵן בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם

מֵאֲחוֹרֵי תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת,

מְלַטֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּרַכּוּת,

בִּכְאֵב וּבְחֶמְלָה שֶׁלֹּא יָדְעוּ שׂבַע.

רָאִיתִי אִישׁ שֶׁמִּכְנָסָיו מֻפְשָׁלִים עַל בִּרְכָּיו

וְאֵיבָרוֹ גּוּר חֲתוּלִים שֶׁנּוֹלָד שׁוּב וָשׁוּב

מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדָיו,

דָּבָר חַי, עֲצוּם עֵינַיִם

דָּבָר וָרֹד וְנִרְעָד. רָאִיתִי

אִישׁ בִּמְעִיל מְלֻכְלָךְ

מְכַוֵּץ אֶת פָּנָיו,

אִישׁ יוֹלֵד מִבְּדִידוּת

אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו

דָּבָר שֶׁאָסוּר הָיָה לִי לִרְאוֹת -

כְּמוֹ זְבוּב טוֹעֵם מִפֶּצַע,

כְּמוֹ לְשַׁד אָדָם

חָשׂוּף לָאוֹר.

וְהַחִיּוּךְ עַל פָּנָיו כְּשֶׁהִבְחִין בִּי

כְּאִלּוּ נַעֲשֵׂינוּ אֶחָד,

רָצִיתִי לַעֲקֹר אֶת עֵינַי וְאֶת עֵינָיו

וְאֶת הַחֹם שֶׁפָּשַׁט בִּי.

עַיִן חֲדָשָׁה נִפְקְחָה בְּבִטְנִי -

עַפְעַפֶּיהָ מְדַגְדְּגִים בְּתַחְתִּית הַבֶּטֶן,

מַבְרִישִׁים אֶת בְּדִידוּתִי,

עֵין חָתוּל דּוֹלֶקֶת

רוֹאָה בַּחֲשֵׁכָה,

מְשַׁחֶרֶת לְטֶרֶף וּלְחֹם

וּלְפֻרְעָנוּת וְלִסְלִיחָה.

אור

"אֲנִי קוֹרֵא בַּסֵּפֶר בְּמָקוֹם שֶׁסָּגַרְתִּי אוֹתוֹ אֶתְמוֹל" יאיר הורביץ.

אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֲכַבֶּה אֶת הַמְּנוֹרָה

שֶׁלְּאוֹרָהּ אֲנִי קוֹרֵאת.

אַתָּה אוֹמֵר: הָאוֹר מַכְאִיב לִי בָּעֵינַיִם

וַאֲנִי מְכַבָּה אֶת הָאוֹר

וְסוֹגֶרֶת אֶת הַסֵּפֶר

בְּמָקוֹם שֶׁסָּגַרְתִּי אוֹתוֹ אֶתְמוֹל

וּמַבִּיטָה בְּךָ נִרְדָּם

כְּפִי שֶׁנִּרְדַּמְתָּ אֶתְמוֹל.

בַּחֹשֶךְ אֲנִי קוֹרֵאת בְּךָ שׁוּב וָשׁוּב

אֶת אוֹתוֹ הַמַּרְאֶה:

בּוּעַת הָרֹק עַל שְׂפָתֶיךָ,

הָרוּחַ הַקְּטַנָּה, הַגּוּרִית

'מעיון ליישום' מסלול העשרה והעמקה שנתי למטפלים
עיון וקריאה משותפת לצד תרגול סדנאי מונחה של טכניקות פסיכודינמיות

שֶׁל נְשִׁימָתְךָ עַל פָּנַי,

הַמֶּתַח בִּכְתֵפֶיךָ, הַהוֹלֵךְ וְנִרְפֶּה

גּוּף הַגֶּבֶר הַמִּתְעַבֵּר

מִחוּץ לִזְרוֹעוֹתַי.

וְאוּלַי בֶּעָתִיד, מָתַיְשֶׁהוּ

מַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה -

אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי מַבִּיטָה בְּךָ,

עַד שֶׁעֵינַי מִתְעַיְּפוֹת,

וַאֲנִי עוֹצֶרֶת

בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָצַרְתִּי אֶתְמוֹל.

אַת ביערות לא היית שורדת

אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי לִשְׂרֹד בַּיְּעָרוֹת שֶׁלָּכֶם

לִדְבֹּק בָּרָעָב שֶׁלָּכֶם, הַחוֹלָנִי, לִחְיוֹת.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁהָיִיתִי מֵתָה שָׁם.

שְׂרוּעָה לְצַד אַלּוֹן גָּדוֹל לְיַד פֶּלֶג מַיִם,

הָיִיתִי מַבִּיטָה בַּפַּעֲמוֹנִיּוֹת כְּחֻלּוֹת הַשְּׂפָתַיִם וְרוֹעֶדֶת מִקֹּר,

וְהָיוּ בָּאוֹת אֵלַי כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר, כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁל דִיסְנִי,

הָאַיָּלִים וְהַשּׁוּעָלִים וְהַסְּנָאִים וְהַסִּיסִים הָיוּ רוֹקְדִים סְבִיבִי,

מַקְרִיאִים לִי סִפּוּר, מְנַשְּׁקִים אֶת עֵינַי,

מִתְכַּרְבְּלִים בְּחֵיקִי,

אוֹמְרִים מְתוּקָה שֶׁלָּנוּ, מְפֻנֶּקֶת שֶׁלָּנוּ,

טֻמְטוּמִית, עִצְמִי עֵינַיִם, מַסְפִּיק.

מתחת לצמר

וְאוּלַי הַדִּמּוּי הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר כְּבָר נִכְתַּב.

הַצֹּאן הַהוֹלֵךְ אֶל הַטֶּבַח. יְהוּדִים, טְלָאִים עֲדִינִים

עַנְנֵי כְּבָשִׂים וְרֻדִּים בַּשְּׁקִיעָה,

בּוֹטְשִׁים בָּעֵשֶׂב.

לֹא כְּמוֹ הַפָּרוֹת הַכְּבֵדוֹת

הָאִמָּהִיּוֹת, הַמַּצְלִיפוֹת בִּזְנָבָן,

הַהוֹלְכוֹת אֶל מוֹתָן בְּהַתְרָסָה

בְּאִי שֶׁקֶט -

אֶלָּא חַיּוֹת דַּקּוֹת, עֲדִינוֹת

שֶׁגּוּפָן, מִתַּחַת לַצֶּמֶר,

תִּינוֹקִי עֲדַיִן, אָזְנֵיהֶן רַכּוֹת

אוֹסְפוֹת אֲלֵיהֶן אֶת הָרוּחַ.

כְּבָשִׂים עֲדִינוֹת, נִפְלָאוֹת, מַאֲמִינוֹת בְּכָל מְאֹדָן,

וְאֵיךְ לֹא יַאֲמִינוּ

כְּשֶׁהֵן עֲטוּיוֹת בַּסְּוֶדֶר הַחַם.

עֵינֵיהֶן

שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת עַל הַתַּעַר

אַךְ מַבָּטָן מִתְרַכֵּךְ, נֶעֱתָר

            ה׳ רֹעִי, לֹא אֶחְסָר

וַהֲרֵי הָרוֹעֶה תָּמִיד יָדַע

שֶׁלְּבַסּוֹף יַחְלֹב וְיִגְזֹז,

שֶׁלְּבַסּוֹף יְבַתֵּר אֶת בְּשָׂרָן,

וּבְכָל זֹאת, כָּל הָעֵת דָּאַג לָהֶן

בְּכָל לִבּוֹ אֲהָבָן,

וְגַם שָׁם, עַל סַף הַשְּׁחִיטָה

הָיוּ כְּבָשִׂים, הָיָה רוֹעֶה לָעוֹלָם.