לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על התאבדות וכתיבה: סקירת הספר "רקדני הריקושט" מאת אילת בן זיועל התאבדות וכתיבה: סקירת הספר "רקדני הריקושט" מאת אילת בן זיו

על התאבדות וכתיבה: סקירת הספר "רקדני הריקושט" מאת אילת בן זיו

סקירות ספרים | 8/12/2022 | 1,207

המאמר מנתח את הספר "רקדני הריקושט" מנקודת מבט של חקר ההתאבדות, השפעות התאבדות על בני המשפחה: הסוד והבושה, הסטיגמה והאשמה, הכעס והניסיון להבין. המשך

 

על התאבדות וכתיבה

סקירת הספר "רקדני הריקושט" | אילת בן זיו

מאת ד"ר שירלי אברמי1

 

 

 

הקדמה

הספר רקדני הריקושט מאת אילת בן זיו ראה אור בשנת 2022 בהוצאת כרמל. זהו רומן פסיכולוגי-היסטורי המתפרש על פני שלושה דורות, ומתחיל מהסוף, מהתאבדות אביה של הכותבת. משם נע הסיפור על פני מאה שנות היסטוריה ציונית, מאודסה של 1919 ועד חיפה של שנות השמונים, וימינו אנו. דרך הסיפור המשפחתי המרתק חושפת בן זיו סודות משפחתיים וסיפורים כמוסים ומנסה, בין השאר, לענות על השאלה, מה הוביל להתאבדותו של אביה. 

בעיני, ספרה של בן זיו, שנקודת המוצא שלו היא התאבדותו של אביה, כתוב היטב, קולח, מעניין, ומצליח להחיות תקופה, וגם את המורכבויות של דמויותיה. הוא מביא לידי ביטוי סיפור מסע אישי, וגם השפעות אוניברסליות של התאבדות על בני המשפחה הנותרים. מדובר בספר פרוזה שהוא גם וגם – עצוב ואופטימי במקביל.

כל הדברים הללו באים לידי ביטוי כבר בהקדשה שבעמוד הראשון: "ספר זה מוקדש באהבה לאבי ולבני משפחתו, וכן לכל רקדני הריקושט, שְׁארי ההתאבדות, שורדי המפץ הגדול". ראשית, בן זיו כותבת שזהו ספר ש'מוקדש באהבה'. שהוא בא מאהבה. אהבה, במקרה הזה, פירושה גם חמלה: הניסיון להבין את שאינו ניתן להבנה, התאבדותו של אביה, למצוא הסברים מתוך יומנים ותעודות, מפגשים ומחקר; אבל לפני הכל, לפני כל זה – מתוך היכולת של בן זיו להתבונן על אביה במבט חומל ואמפטי, מבט שמנסה לראות את המציאות מתוך עיניו שלו. שנית, בן זיו כותבת בהקדשה שזהו ספר שמוקדש לאביה, אבל גם לבני משפחתו. אלו מוזכרים בהמשך המשפט כ"רקדני הריקושט". על פי מילון אבן שושן, ריקושט הוא "רסיס פגז, חומר נפץ, פצצה, או כדור, הפוגע בחפץ ומשנה את מסלולו בעקבות הפגיעה". רק לקראת סוף הספר בן זיו כותבת, "התאבדות היא כמו פיצוץ של רימון בחדר סגור. כולם 'חוטפים' רסיסים. אבא נפרד מהעולם בפיצוץ גדול, והשאיר את קרוביו במערבולת רגשית" (עמ' 173).


- פרסומת -

הספר הזה עוסק גם בכדור הפוגע, שאינו פוגע רק במי שיָרה אותו; הוא מספר במקביל על שינוי המסלול שהתאבדות מייצרת אצל בני המשפחה הנותרים. שלישית, בהקדשה נכתב המונח 'שארי ההתאבדות' – כך אנחנו נוהגים לתרגם את המונח האנגלי Suicide Survivors - שארים, ולא שורדים. זאת מפני שחיים לאחר התאבדות של אדם קרוב הם חיי שארים, ויכול שיהיה בהם הרבה מעבר להישרדות: הם יכולים להיות חיים שלמים. לשם כך אבָל, צריך לדבר על ההתאבדות;, וצריך לדבר אל המתים, ועליהם. את כל אלו בן זיו עושה בספרה.

ואחרון לעניין הכתוב בהקדשה: 'שורדי המפץ הגדול'. המפץ הגדול הוא שמה של התיאוריה להיווצרות היקום, ואכן, התאבדות מייצרת עבור השארים עולם חדש – עולם שלא היה להם, ושלא חיו בו קודם. עולם שלא הכירו, עולם רווי בכעס ורגשי אשמה, בבושה ובסטיגמה, בשאלות ובתהיות. בן זיו חוזרת פעמים רבות בספר לשאלה 'למה הוא עשה את זה' ומנסה לתת לה הסברים שונים, היסטוריים ותרבותיים, אישיים ואישיותיים, משפחתיים וחברתיים. היא כותבת,

"השאלה למה התאבד אבא ליוותה אותי כנביעה תת קרקעית. התעלמתי ממנה. סיפרתי לעצמי ולאחרים שאבי מעולם לא היה משמעותי בחיי. סיימתי תיכון, התגייסתי, למדתי לכמה תארים, התחתנתי וילדתי שלושה ילדים. עמוק בתוכי ידעתי שאם אעצור לשאול את השאלה הזאת, למה אבא שלי התאבד, הזרם יתפרץ ואני אתפרק. השנים חלפו, נדמה שנטעתי שורשים, אבל שוב ושוב אני שואלת את עצמי מי אני - ולא מוצאת תשובה. אני כבר בת יותר מארבעים, ומשהו בי משתוקק להתוודע לאבי מחדש, אך גם נרתע. אני מכירה את העובדות, אבל משמעותן אינה מחלחלת אל השכבות העמוקות של הלב" (עמ' 13).

למה הם עשו את זה?

אדווין שניידמן (Shneidman), אחד מראשוני החוקרים של תחום ההתאבדות, קרא לשאלה 'למה הם עשו את זה' - השאלה המייסרת: "The agonizing Question"; זו השאלה שכל שארי ההתאבדות נותרים איתה תמיד, גם במקרה שהמתאבד או המתאבדת השאירו מכתב. לשאלה זו אפשר להציע הסברים מעולמות שונים, אבל לעולם לא תתקבל עליה תשובה מלאה. מחקרים רבים (Shneidman, 1986; אברמי, 2020) נכתבו על האופן בו משפיעה שאלה זאת על התמודדותם של שארי התאבדות; העולמות מהם בן זיו מציעה לדלות תשובות לשאלה זו מקיפים את מגוון התחומים והדיסציפלינות, שמתוך הידע שלהם אנחנו מרכיבים כיום את ההבנה, "מה זו אובדנות". אובדנות היא אכן תופעה שיש בה היבטים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, חברתיים ואישיותיים; זו אינה תופעה, לא ניתן להסביר אותה, כפי שחשבו בטעות עד לאחרונה ממש, במונחים מקצועיים מתחומה של דיסציפלינה אחת בלבד. האדם האובדני איננו או-או, הוא גם וגם וגם.

התאבדות במשפחה גורמת לנו לספר את הסיפור מרגע התרחשותה – ולאחור. כך בחיים עצמם, וכך גם הספר: הוא נפתח בתיאור ההתאבדות עצמה, וממנו ולאחור מתחילה בן זיו להתוודע להיסטוריה המשפחתית שלה. סיפור גדילתה של בן זיו בְּבית, בְּמשפחה מורכבת, מוצג לנו יחד עם סיפור חיפושיה אחרי ההסטוריה המשפחתית המרתקת, השזורה בתולדותיה של הארץ הזו, ובתולדות הציונות. אמה מספרת לה ולאחותה מייד עם מות אביה ש"אביכן התאבד – הוא ירה בעצמו" (עמ' 210). בדרך כלל זה לא כך, והתאבדות, במקרים רבים, הופכת לסוד שמשפחות מסתירות מפני סביבתן, ולעיתים קרובות אפילו בין בני המשפחה לבין עצמם; כאן ההתאבדות אמנם מדוברת מן הרגע הראשון, אבל סודות - היו גם היו לה. בן זיו אינה יודעת אפילו מי היו סבא וסבתא שלה ומה היו סיפוריהם. את כל אלו היא מגלה במסע שלה, שככל המסעות האלה שלנו – גם שלי – דומה לחפירה ארכיאולוגית: מתחילים ממה שנמצא מעל פני השטח, ולאט לאט חודרים לעומק; כמו בחפירות, גם כאן ישנה סכנת הידרדרות לתהומות, גם כאן יוותרו חלקים בלתי מפוענחים, שאפשר לנסות לחבר באמצעות הדמיון. גם כאן מתחילים באתים ובמכושים עם החלקים הגדולים, ועוברים לפטישונים ולמברשות לצורך ניקוי הרכיבים העדינים, וכדי לנָפּות ולסנן את העיקר מן הטפל.

כבר באחד התיאורים הראשונים בספר מוצג האב כדמות אמביוולנטית: "האווירה הביתית של מרכז הכרמל עוררה בו את הרצון לפרוץ פנימה ולהשתייך, ובו־זמנית את הדחף לברוח" (עמ' 9). שניידמן (1986) הגדיר עשרה מאפיינים להתאבדות, שאחד מהם הוא האמביוולנטיות: לדבריו, אנשים מתכננים את ההתאבדות שלהם, ובו-זמנית את הדרכים להיחלץ ממנה. המאפיין שני קשור למאפייניה המוחיים של האובדנות: מחקרים גילו שלאנשים אובדניים ישנם מאפיינים חשמליים-מוחיים ייחודיים, שאחד מהם הוא ליקוי במנגנון של חומר בשם נור-אפינפרין; חומר זה הוא שאחראי על התגובה ההישרדותית אל מול סכנה – 'הילחם או ברח' – Fight or Flight. הנה דמות האב כאן, כבר בתחילת הספר, מעלה דילמה נפשית מקבילה: הוא לא יודע אם הוא רוצה לברוח – או להשתייך, To flight או To Fight. האם ההשתייכות הייתה מבחינתו מלחמה (Fight)? מקריאת דמותו בספר אני מציעה שֶׁכֵּן.


- פרסומת -

הסבר אחר שבן זיו מציעה נוגע להיבטים של אישיות, וכך היא כותבת על רגעיו האחרונים של אביה: "תחושת הקיום המפוצלת שלו בעולם, שהתפוררה לכמה "גדעונים" שלא הכיר ולא רצה להכיר, נעלמה. הוא חזר להיות אחד" (עמ' 19).

תחושת אשמה היא מרכיב מרכזי בחוויה של מי שמתאבל על קרוב משפחה שהתאבד. בתיאור אחת הפגישות המוזכרות בספר בין המחברת לאביה, בן זיו מזכירה את האשְׁמה. וגם בהמשך, לקראת פגישתה עם אשתו השנייה, "התאבדותו של אבי הותירה אשמה ונתק בין המשפחות", ובהמשך: "אני מחפשת את המשותף בין גרסאות נשותיו, ומגלה שזאת תחושת האשְמה על מותו. כל מי שהכיר את אבא נגוע בה"(עמ' 27). אשמה זו, המאפיינת שארי התאבדות, מתחלקת לשניים: אולי לא עשינו מספיק כדי למנוע; ואולי, חס וחלילה, עשינו משהו שגרם לזה. ואולם התאבדות אינה בגלל משהו שעשינו או לא עשינו. היא סגירת מעגל אובדני של אדם שיש לו מאפיינים פסיכולוגיים, ביולוגיים, חברתיים ואישיותיים מיוחדים. ועל כן ההתאבדות היא שלו בלבד, לא שלנו. הדיבור או הכתיבה מאפשרים, בין השאר, גם את הפרידה: מן האשמה וממנו גם יחד.

עוד השפעה של התאבדות על בני המשפחות, היא הבושה. בן זיו כותבת: "אבא בחר לעזוב את העולם והותיר אותי להתמודד עם הבושה" (עמ' 48). על הרישא אני חלוקה איתה, כי התאבדות אינה בחירה, אלא, כאמור, תולדה של מאפיינים שהאדם נולד אל תוכם וגדל בהם; ולעניין הסיפא של המשפט – הבושה – היא בעיני הפנמה של הסטיגמה הקיימת עד היום: היחס השלילי של החברה להתאבדות, הנתפסת כתופעה מביישת שמוטב להסתיר אותה ולהשתיק אותה. בהיעדרם של המתאבדים, לאחר מותם, מופנית הסטיגמה כלפי בני משפחתם. אני מאמינה שגם מהבושה צריך ללמוד להיפרד.

בתיאור פגישת המחברת עם אשתו השנייה של אביה היא מוסיפה תובנה משלה: אין מציאות אחת, לכל אחד ואחת סיפור משלו; לכן בעצם מדובר בראשומון, שבו, כידוע, כל אחד מספר את הסיפור מנקודת מבטו. אולי הניסיון לדלות מתוך כל הסיפורים אמת אחת נדון מראש לכישלון, לא רק כי אין 'אחת' כזו – אלא כי גם 'אמת' אין. על כך בן זיו כותבת בסיפור על השעוֹן שנתן לה אביה: "יום אחד נעלם השעון, כמו שקורה גם לאנשים ולזיכרונות..." אבל מייד מוסיפה במשפט הבא, "אנשים וזיכרונות יכולים להימצא, ואף להיוולד מחדש" (עמ' 41).

הדבר מתקשר למאפיין נוסף של ילדים שהוריהם התאבדו, או מתו כשהיו צעירים: לעיתים הם קופאים מבחינה רגשית בזמן, חשים שהם נותרו בגיל שבו היו בעת המוות. יש ואנו פוגשים אדם מבוגר שבהתנהגותו פנים ילדותיים, שאינם מותאמים לגילו הכרונולוגי; לעיתים מתברר שהתנהגותו אופיינית לגיל שבו היה בעת מותו של אחד מהוריו, כאילו מבחינה רגשית קפא בו או כבה משהו בגיל זה. כך, הפגישה האחרונה ביניהם, עליה בן זיו כותבת, מתחילה בתיאור ספסל האוטובוס מתחת הבית, שם היא ואביה היו נפגשים: "ספסל שאוטובוסים כבר לא עצרו לידו, ואני מודה שכמו קסם, גם הזמן נעצר לרגע".

זו, כאמור, הייתה פגישתם האחרונה, ואחריה היא מתארת בכמה מילים את השִּׁבעה, ככזו שבה חשה "בַּפער, בקצוות שנותרו פרומים" (עמ' 12). אלה הקצוות שאותם היא תופרת מחדש בספר, כפי שהיא כותבת במקום אחר, "אני אוחזת בכל פעם בקצה התרחשות, כמו בקליעת צמה, ומתקרבת לנסיבות חיי" (עמ' 26). ועל השִּׁבעה היא כותבת, "אנחנו ישבנו בבית שלנו, סבי ישב בבית שלו, ויכול להיות שישבו עליו שבעה גם בביתה של אשתו השנייה. אצלנו החברים של אימא באו והלכו, ומיעטו להזכיר את אבא." (עמ' 12). אני רוצה להתעכב על ה"מיעטו להזכיר את אבא" הזה. אני גדלתי בבית אחר, בית של סודות, שבו המילה התאבדות לא הוזכרה; אבל גם כאן, גם אם לכאורה הכל נאמר בגלוי, לא מזכירים את המת והסוד קיים, "ממעטים להזכיר את אבא", ואפילו אולי בהתרסה.


- פרסומת -

על השִּׁבעה של אבי, כתבתי בשיר:

פִּתְאוֹם הַבַּיִת הִתְמַלֵּא אֲנָשִׁים.
אֵיךְ מְכַבְּדִים אֶת זִכְרוֹ שֶׁל אָדָם
אִם אָסוּר לְהַזְכִּיר אֶת הַמִּלָּה בִּכְלָל?
מְדַּבְּרִים עַל הָרֶפֶת, מַחֲלוֹת שֶׁל עוֹפוֹת,
נְיוּקָסֶל, כְּנִימוֹת בִּירָקוֹת
עַל יְבוּל הַפֶּקָן
אַךְ לֹא מִי שָׁתַל.

(מתוך 'רקוויאם לאבא', בספרי, אור וצל וקווי מתאר, הוצאת עיתון 77, 2021)

מודעות ומניעה

נורית, האשה הנוספת בחייו של האב, מציעה הסבר נוסף להתאבדותו: "לבסוף היא מרצינה, ומוסיפה שהידרדרותו קשורה לסמים. בתור רופא היה יכול לרשום לעצמו כל מרשם, ובשנים האחרונות לחייו הוא התמכר למורפיום" (עמ' 28). על הסבר זה ארצה להתעכב, אך מתוך התייחסות להיבט אחר – מניעת התאבדות. במסע האישי שלי בעקבות התאבדותו של אבי, שהתרחשה כאשר הייתי בכיתה ג', תי מסע זה התחיל עשרים שנה אחרי מותו – שנות השתיקה – ולא נפסק מאז. הוא עבר התמרות שונות: מן המחקר אל הכתיבה, אל השירה והציור וגם לכיוון נוסף – המניעה. התאבדות היא דבר שצריך למנוע; ההסברים מהתחומים השונים מציעים שאין מדובר בבחירה. אדם אינו בוחר את התורשה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה וקווי האישיות שלו, אבל בכל אחד מהם בנפרד, ובכולם יחד, אפשר לטפל. טיפול - פירושו שיפור יכולת המניעה. מה שמעניין בעיני בהסבר שמציעה נורית להתאבדותו של האב בספר – בדבר יכולתו כרופא לרשום לעצמו סמים, שהם, לדעתה, שהביאו למותו – קשור במניעת התאבדות. ידוע כיום שאנשים מתאבדים באמצעות מה שזמין להם; לא בכדִי חיילים שרוצים להתאבד יורים בעצמם. מחקרים בעולם, וגם בארץ, מצאו שצמצום הזמינות של אמצעים קטלניים מוביל לירידה בשיעורי התאבדות בעשרות אחוזים; כך גם באמצעים פיזיים, במהלכים שנראים אזוטריים, כמו למשל התקנת סורגים בחלונות בבניינים גבוהים כל אלו אמצעים למניעת התאבדות, שהוכחו כבר. בקרב רופאים אולי קשה יותר לשלוט על יכולתם לרשום לעצמם סמים ותרופות; אבל כאן נכנס הצד האחר, החיוני כל כך, של המניעה – הגברת המודעות.

בהקשר לנורית מופיע עוד תיאור, שאופייני לאנשים אובדניים, והוא החיים בקצוות, ובעיקר ראייתם בשחור – או-לבן. כך האב מתואר כמי שחי - או בווילה באפקה, או בדירה מוזנחת בכרם התימנים, כאילו אין אמצע; ועל אהבתו אליה נכתב, "אם לא היה אוהב אותה כל כך, היה שונא אותה" (עמ' 31). שוב, כאילו אין אמצע. בהקשר האובדני מיתרגמים הדברים הללו לעמדה של – או שהחיים שלי הם כמו שאני רוצה – או שאני לא כאן; וגם כאן יש מקום למניעה, להצלת חיים; כי ניתן ללמד אנשים לראות שהחיים אף פעם אינם שחור או לבן, ושתמיד יש יותר משתי חלופות, אלו המובילים אנשים אובדניים אל ה- Tunnel Effect, שבו הולך ומוצר טווח האפשרויות שהם חשים שעומדות לרשותם.

גשר שער הזהב, הגולדן-גייט, בסן-פרנסיסקו היה במשך עשרות שנים 'נקודה מועדפת', 'Hot Spot', להתאבדויות. אבל לפני כמה שנים ההתאבדויות ממנו נפסקו. וזו תולדה של מספר מהלכים: של מניעה מכנית – נבנתה גדר שאינה מאפשרת לקפוץ ממנו; ושל אדם אחד, שומר על הגשר, שכשהיה רואה אנשים בודדים מתקרבים אליו, היה מתחיל לדבר איתם. אומר להם שהנה, הוא רואה אותם. שהם לא לבד. שיש עוד אפשרויות. מכאן נולדה גישה שלמה כלפי התאבדויות שנקראת, לכן: "מה תאמר לאדם שעל הגשר" .

פרידה לעולמי עד

הפרק השני בספר, 'נווד גבר וילדה', מתחיל בפרידתו של סבה של אילת מהוריו ברוסיה, לקראת עלייתו ארצה כחלוץ בתחילת המאה העשרים, פרידה שהוא כותב עליה, "אני מלא בשמחה וצהלה המעורבת בַּצִּפּייה בנשימה עצורה וברטט לִדבר מה בלתי נודע באופק שלקראתו התפרצנו, וצופה את אכזבת ההורים אשר באופן אינטואיטיבי ירגישו שזו פרידה לעולמי עד" (עמ' 49). וזו לטעמי אחת השאלות המרכזיות של הספר, האם יש בכלל דבר כזה, פרידה לעולמי עד. התשובה, האופטימית בעיני, היא שלא: הנה בן זיו מקימה לתחייה לא רק את הסבא, אלא אפילו את הוריו, ממרחק של מאה שנה. בזכות יכולת הדמיוּן והכתיבה שלה, הם קמים וחיים לעינינו מן השורות.

בספר, ממה עשוי התפוח המתעד את השיחות בין עמוס עוז לעורכת שלו, שירה חדד, עוז מספר כי כשכתב על המתים שלו בסיפור על אהבה וחושך, רצה להקים אותם לתחייה ואז לשלח אותם לדרכם. ובמובן מסוים זה גם מה שבן זיו עושה ברקדני הריקושט: היא מקימה אותם לתחייה, על מנת שתוכל להיפרד מהם. ואביו של הסבא שולח אותו לדרכו בציווי שהוא צוואה, שאותה מקיים הספר: "רק זכור את משפחתך ואל תשכח" (עמ' 49).


- פרסומת -

היסטוריה ותורשה

בפרק השלישי, שמתאר את הגעתו של הסבא ארצה, אני נדהמת לגלות שלמשפחות שלנו היסטוריה דומה כל כך. גם סבא וסבתא שלי היו חלוצים, חברי גדוד העבודה, גם הם עבדו בסלילת כבישים, גם הם היו ממקימי תל יוסף, ובתל-יוסף בוודאי הכירו אלה את אלה. מי היה יכול להאמין אז, שמאה שנה אחר כך ייפגשו הנכדות שלהם, ויגלו קווי דמיון וקירבה; גם השתיקות אותן היא מתארת – היו אותן שתיקות. "סבא אברם שתק במהלך הביקור. הוא שתק לפני שאבא התאבד והמשיך לשתוק גם לאחר שבנו נקבר. מעולם לא שאלתי אותו לרגשותיו על מות בנו היחיד" (עמ' 107). כך, גם לסבתא שלי, שושנה, היה משפט-מחץ: "יש דברים שהשתיקה יפה להם". הרבה שנים עברו עד שהבנתי שהשתיקה אינה יפה לְדָּבָר – שהיא מכוערת, ומכערת; שהדיבור פירושו השתחררות מכבלי העבר, נכונות לשתף ולהתחלק ולהיעזר, כי השתיקה אינה מעלימה את העבר. העבר שם, ומחכה; אם ניתן לו – יכול העבר להיות מקור לחוזקות רבות. בעיני הדיבור עם העבר הוא שתילה מחודשת שלו בתוך הסיפור המשפחתי, לאחר שנעקר ממנו.

השאלה המפחידה מכולן, היא שאלת התורשה; לא רק האם זה גנטי, אלא בעיקר האם זה יכול לקרות שוב. התאבדות היא תופעה בעלת היבטים ביולוגיים, שמופיעים בתדירויות שונות אצל משפחות שונות, ואצל חלקן הם נפוצים יותר. כן - 'חגורת הנפץ ההתאבדותית' – קיימת במשפחות האלה. הצד האופטימי הוא הידיעה שצריך, ואפשר לשים לב לסימני מצוקה, לטפל בהם, ולדבר עליהם. ללמד את מי שצריך ש'יש עוד חלופות'. היבט מעניין בהקשר זה הוא ששעון השנים במשפחות אלה משתנה: הגיל שבו היה ההורה בעת מותו, הופך לגיל שמפחיד להגיע אליו – ושמרגיע לעבור אותו. כאילו 'הגֶּן מתפרץ' בגיל הזה, כפי שאמר לי אחד המרואיינים בספרי עדיף שהיה מת במלחמה, (2020) העוסק בהתאבדות ובהשפעתה על בני המשפחה. בן זיו כותבת בהקשר הזה, על הסבתא האומרת, במצעד הנוער של בית"ר, "אין ביכולתי להתגבר על עצביי הרופפים... אין אנוכי מוצאת מנוח לליבי... מתקשה אנוכי לגבור על מצבי הנפש הארורים, שתוקפים אותי לעיתים קרובות... מועקתי הנפשית והגופנית מקורן בפצעים עמוקים יותר. איני יכולה להתגבר על פרובלמה זאת"; ובהמשך, באותו עניין, היא אומרת לבנה, אביה של בן זיו: "אתה דומה לי", אמרה לו, אותי ירשת. כל בני משפחתי מטורפים. קללת קרצ'בסקי זורמת בעורקיך. כמוני תהיה, נשמה מעונה " (עמ' 196-197). אבל לא, זו קללה שאפשר לשנות את מהלכה, ודווקא אם מכירים בה, ולא מתעלמים ממנה.

לכעוס ולהכיל את המורכבות

הנה הם בספר הסוד והשתיקה, הסטיגמה והבושה, השאלה המייסרת ורגשי האשמה – כולם כאן. וישנה עוד השפעה אחת, משותפת, של התאבדות על בני המשפחה והיא הכעס. גם הכעס, כמו רגשי האשמה, מתחלק לשניים: למה הוא עשה את זה? ו- למה הוא עשה את זה לי? הכעס מופיע לראשונה בספר רקדני הריקושט רק ממש בסופו, עם ההודעה על מות האב, "ודאות חדשה התגבשה בתוכי: "לא אתן לעצמי לבכות. לא מגיע לו". (עמ' 211). המפגש עם הכעס הזה, שבמקרים רבים האֵבל לאחר התאבדות נעצר בו ולא ממשיך, גרם לי להבין שתהליך האבל לאחר התאבדות שונה מהשלבים הסדורים כל כך, הקבועים כל כך, במודל חמשת שלבי האבל של אליזבט קובלר-רוס (Kubler-Ross). הוא יכול להתחיל לאחר שנים, להיעצר באחד השלבים, או לא להתקיים כלל. אבל תמיד הוא שם, עצוב, ומורכב.

אכן, הספר הזה הוא גם, ואולי בעיקר, על היכולת של בן זיו להחזיק מורכבות. אל מול האנשים הקשים, הנוקשים, הרואים בשחור-או-לבן, נוּקשי האידיאולוגיה הקיצונית – בן זיו מראה ש'יש עוד חלופות'. שאפשר להתבונן בחיים, ובסיטואציות בתוכם, באופן רב-ממדי. הנה כך היא כותבת:

"שנים חלפו בטרם הודיתי בפני עצמי כי אכפת לי ממנו, ויכולתי להרשות לעצמי להתגעגע אליו, להתעצב, ואפילו לבכות. יכולתי גם לכעוס עליו על שנטש אותי מבחירה, ובו בזמן להאשים אותו שפגע בי מאוד, להיות נבוכה מאוד ממעשהו, וגם מלאת אשמה על כך שכנראה לא הייתי בת טובה... הערבול הזה ממשיך באין ספור הרכּבים... עד שלבסוף אני עוצרת בזיכרון האהבה שלי אליו כילדה קטנה, ומצליחה להתרווח ולנשום" (עמ' 174).

ובסופו של דבר, המבט שלה ככותבת, למרות ההיסטוריה הקשה והאנשים הקשים שבתוכה, הוא מבט ה"עוצר בזיכְרון האהבה". כי כן, זיכָּרון יכול, כשם ספרו של יהושע קנז, להיות כזה ש'מחזיר אהבות קודמות'; ובזה עיקר כוחו.

 

 

 

הערות

  1. ד"ר שירלי אברמי היא מחברת הספר "עדיף שהיה מת במלחמה": התאבדות והשפעתה על בני המשפחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2020

    ​​​​​​​

 


- פרסומת -

מקורות

אברמי ש., (2016). התאבדות: על הגורמים, המיתוסים, הדרכים לסייע והקשר לדיכאון. בטיפולנט.

אברמי, ש., (2020). עדיף שהיה מת במלחמה: התאבדות והשפעתה על בני המשפחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אברמי, ש., (2021). אור וצל וקווי מתאר. שירים. הוצאת עיתון 77

אור-בך, י., (1999) איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה למאמרם של אליצור ועומר. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 20-22

בן זיו, א., (2022). רקדני הריקושט. הוצאת כרמל.

זלצמן,  ג., (2019). התאבדות: אפידמיולוגיה, אטיולוגיה, טיפול ומניעה. הרפואה • כרך 158 • חוב' 7 •

לוי-בלז י., ווינטר, מ. (2020). "ימייך שחלפו תלויים על סף דלתי": תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4006 נדלה בתאריך – 7.11.2022

 קנז, י., (1997). מחזיר אהבות קודמות. הוצאת עם עובד

עוז, ע. עם חדד, ש. (2018). ממה עשוי התפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה ועל רגשי אשמה ותענוגות נוספים. הוצאת כתר.

Golden Gate Bridge Suicide Deterrent Net Project Update, 2019.

Kubler-Ross, E. (1969). On Death and Dying. London: Collier McMillian.

Mayton, H. N., & Wester, K. L. (2019). Understanding the experiences of survivors of a loss by suicide: A photovoice study. Journal of Creativity in Mental Health, 14(1), 10-22.

Mann J.J, Currier, A., Stanley, B., Oquendo, M.A., Amsel, L.V, and Ellis S.P. (2005). Can biological tests assist prediction of suicide in mood disorders? Journal of neuropsychopharmacology 1-10 (21)

Shneidman. E. S. (1969). On the Nature of Suicide San Fransisco: Jossey-Bass

Zalsman, G., Frish, A., Apter, A., and Weizman, A. (2002). Genetics if Suicidal Behavior: candidate association Genetic Approach. Israeli Journal of Psychiatry and Related Sciences 39(4)252-261

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, אובדן ושכול, אובדנות ופגיעה עצמית
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
אנה וייסמן
אנה וייסמן
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
אורי לבוא ורדינון
אורי לבוא ורדינון
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אוריאל רוס
אוריאל רוס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת הגולן, טבריה והסביבה
מתן מלר
מתן מלר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יעל אלמוג
יעל אלמוג
קרימינולוגית קלינית
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.