לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
התייחסות לאובדן דרך התנהלותן של שלושת הנשים במגילההתייחסות לאובדן דרך התנהלותן של שלושת הנשים במגילה
מה לפסיכולוגיה המערבית יש להגיד על דרכי ההתמודדות של ערפה, רות ונעמי?

מה לפסיכולוגיה המערבית יש להגיד על דרכי ההתמודדות של ערפה, רות ונעמי?

מאמרים | 14/7/2022 | 603

מגילת רות מתארת את הטרגדיה של אלימלך ומשפחתו בתקופת השופטים: אלימלך, אשתו נעמי, ושני בניו מחלון וכליון, מהגרים למואב בגלל הרעב בארץ; האב נפטר במואב, הבנים מתחתנים עם נשים מואביות (רות וערפה) ובהמשך נפטרים גם הם. נעמי הערירית מחליטה לחזור ליהודה, הכלה ערפה נשארת במואב, ואילו רות, הכלה השנייה, דבקה בנעמי וחוזרת עמה ליהודה. מאמר זה עוסק בהתבוננות מפריזמה נשית על אבל ואובדן במגילת רות, וניתוחה על פי התפיסה היהודית ותפיסות פסיכולוגיות מודרניות - מפרויד, בולבי ואליזבת קובלר רוס ועד לתפיסות החדשות של שמשון רובין. המאמר דן בדרכי ההתמודדות של שלוש הנשים במגילה, נעמי, רות וערפה, עם האבל והאובדן; בהבדל בין הבחירות של הנשים, המלמד על יחסן לאובדן ולאבל; ובהשתלשלות המאורעות לאחר מכן, הרומזת על תפיסת היהדות את התנהלות הנשים.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: דת ואמונה, אובדן ושכול, רוחניות
נעמה אלפרוביץ
נעמה אלפרוביץ
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רמת גן והסביבה
חני גיטליס
חני גיטליס
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
נטע אדלר
נטע אדלר
עובד/ת סוציאלי/ת
ירושלים וסביבותיה
רוית ניסן
רוית ניסן
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
נועה ברזין כהן
נועה ברזין כהן
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), אשקלון והסביבה, קרית גת והסביבה
סשה (אלכסנדרה) זולוטניצקי
סשה (אלכסנדרה) זולוטניצקי
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

מה לפסיכולוגיה המערבית יש להגיד על דרכי ההתמודדות של ערפה, רות ונעמי?

התייחסות לאובדן דרך התנהלותן של שלושת הנשים במגילה

מאת ד"ר תורי גולדשטיין

 

מאמר זה נכתב לקראת שבועות, ביום מותו של הרב והיוצר אורי זהר לעילוי נשמתו ונשמת אחי היקר קינן קרביץ שנפטר סמוך לראש השנה

 

מבוא – ההתייחסות למוות במקרא

ככלל, המקרא מתייחס אל מוות בעתו כאל דבר טבעי. "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (קהלת ג, ב). במקרים רבים מוות בעתו מוצג כברכה, כפי שניתן ללמוד מהצירוף "בשיבה טובה" שנאמר בהקשר של אברהם אבינו: "וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה" (בראשית טו, טו), "וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו" (בראשית כה, ח). לעומת זאת, מוות שלא בעתו מהווה מוות טרגי, לעיתים מתואר כענישה למי שנפטר כך. הוא מהווה ניגוד ל-"מות ישרים" המצוין בספר במדבר "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, י), שאליו לכאורה יש לשאוף.

קלאס ספרונק, במאמרו על מוות טוב ומוות רע בספרות המקראית (spornk, 2004), מנה ארבעה מדדים למוות טוב: 1. המוות מתרחש לאחר חיים ארוכים. 2. המוות הוא טבעי ואין בו ממד אלים. 3. יש המשכיות לנפטר ויש המשכיות ביחסיו של הנפטר עם צאצאיו ועם אבותיו, שבקברם הוא נקבר. 4. המת נקבר בנחלתו כהלכה. למעשה, מדובר בהיעדר של ארבעת הממדים המצוינים מאפיין מוות רע (שמש, 2015).

את מותו של אברהם ניתן לראות כדוגמא מובהקת למוות טוב. בהתאם לממדים שתוארו, הוא נפטר בשיבה טובה באופן טבעי וזוכה להמשכיות - "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, יז). ניתן לראות במקורות, שקיומם של צאצאים הוא חלק מהנצחת החיים, ולכן המוות אינו סופי אם יש המשכיות למת דרך צאצאיו (שמש, 2015). לעומת זאת, סיפורו של אלימלך במגילת רות הוא דוגמה מובהקת למוות רע, מבחינת הממדים שתוארו: הוא לא זוכה להיקבר בנחלתו, ואף על פי שזכה בשני בנים, הם לא יזכירו את שמו כי גם הם נפטרו. בנוסף לא ניתן להתעלם מההשלכות הנרמזות שהמוות הינו עונש על עזיבתו של אלימלך את הארץ. למעשה מתואר במגילה אובדן מלא וטרגי.


- פרסומת -

התמודדות עם מוות ואובדן בעידן המודרני

אמנם בעידן המודרני לא בוחנים את אופי המוות כמו במקרא, אולם כן יש הגדרה שונה למוות בהתאם לאופיו. מלקינסון ועמיתיה (‏2000 ‏ ,al‏et‏Malkinson) מקטלגים את האבל לשתי קבוצות: "טראומטי" ו-"לא טראומטי". גם לפי הגדרות אלו, ניתן לראות את מות אלימלך ובניו כמוות טראומטי, כזה שאין בו נחמה או המשכיות. מכל מקום, בין אם המוות טראומטי יותר או פחות, כל מוות הוא בגדר אובדן, גם אם הוא "טוב", וקרוביו של המת ניצבים בפני אתגר ההתמודדות עם השכול.

פרויד הגדיר מספר עקרונות החשובים להבנה בהקשר של שכול:

  1. עיבוד האבל משמעותו שהתגובה לאובדן מלווה בתהליך תוך נפשי.
  2. כחלק מעיבוד האבל יש להכיר בסופיות של המוות.
  3. ההכרה בסופיות האובדן מתרחשת לאחר תהליך ארוך וקשה בגלל הכאב הכרוך בו.
  4. בתגובה לאובדן יש חלקים מודעים וחלקים לא מודעים.
  5. בתהליך העיבוד יש להתייחס לרעיון הייצוג של הנפטר כמערכת שלמה של זיכרונות, רגשות וחוויות (רובין, 1993).

כמו כן, אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית אמריקאית ממוצא שוויצרי, פרסמה ב-1969 את "מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן". המודל שלה כולל חמישה שלבים (קובלר-רוס, 1969):

  1. שלב ראשון הינו שלב בו האבל מצוי בהלם, הכחשה והתבודדות.
  2. השלב השני על פי המודל הוא של הכעס.
  3. השלב השלישי הוא שלב המיקוח.
  4. השלב הרביעי הוא שלב הדיכאון.
  5. השלב החמישי הוא שלב הקבלה.

זהו המודל השכיח ביותר היום לעיבוד האבל, אשר נחשב לגמיש יותר בעיבוד האבל, בהשוואה למודלים שקדמו לו. מודל זה מכיר בכך שהמתאבל לא בהכרח חייב לעבור את כל חמשת השלבים, ושלא כל אחד עובר את השלבים בדיוק בסדר שמצוין. במודל בספרם "הפנים הרבות של האובדן והשכול", שמשון רובין ועמיתיו מתייחסים לקיום השפעה הדדית בין אבל לטראומה, אשר יוצרת תערובת שאת ביטויה הפסיכולוגי וההתנהגותי קשה לצפות (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016).

"תיאור מקרה" – עיבוד האבל והאובדן במגילת רות

במאמר זה נבחן איך כל אחת מהדמויות הנשיות במגילה מתמודדות עם האובדן של המוות הטרגי שנחת עליה על פי היבטים שונים, כולל המודל המקובל של קובלר - רוס.

הלם, הכחשה והתבודדות

פרק א פותח בטרגדיה: "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ." (רות, א, ג-ה). הטקסט מתאר את נעמי, מרגעי הריק האלה: "וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ" ועד לשלבים המאוחרים יותר: ההתנהלות מול האובדן, השיבה ליהודהושלל ההתמודדויות שלה עם החזרה ליהודה.

השלב הראשון בהתמודדות שלה התבטא בעזיבתה את שדי מואב. "וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב: כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם. ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה" (רות, א, ו-ז). זוהי התנהגות שעשויה להיתפס כפרקטית: אישה ללא גברים שיתמכו בה כלכלית, שורדת, מחליטה להגיע למקום שיש בו לחם. מצד שני, ברור שגם בשדה מואב יש לחם, כי לשם היגרו בתקופת הרעב בארץ. האם כוונתה הייתה לחזור למשפחתה ולזכות בתמיכתם? הטקסט לא מציין זאת: להפך, יש תחושה של ניכור שעולה מהכתיבה באשר לנעמי - "כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם." בטקסט מצוין "עמו" ולא "עמה", ולא ברור מי מחכה לה בארץ יהודה. לכן נשאלת השאלה, אם נעמי חוזרת ליהודה מתוך צורך הישרדותי או ממניעים אחרים.


- פרסומת -

פרויד, בספרו "אבל ומלנכוליה" (1917), התייחס לכך שהאדם האבל חי מחדש זיכרונות ואסוציאציות הקשורות לנפטר. בשלב ראשון, אם כן, יש התמקדות במת על חשבון כל דבר אחר, כחלק מפענוח ראשוני של השלכות האובדן. האבל מאבד כל עניין בעולם החיצוני, כל עוד הוא לא מזכיר את המת, מתקשה להחליף את מושא ההתאבלות במושאים אחרים, ומפנה עורף לכל מה שלא קשור למת. (פרויד, 2002). ניתן לקשר את החזרה של נעמי ליהודה, למקום שבו הבנים נולדו, לרצון להיצמד לשורשים של בניה ובעלה, "וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹ" (רות א, א-ב) או אולי בדיוק לצורך להתרחק מהמתים ומהכאב הכרוך באובדנם. אולי מדובר בבריחה מכל הקשור למתים ומהזיכרונות הכואבים הקשורים במוות, על ידי העתקת מקום המגורים, חזרה למקום שבו הייתה מאושרת לפני שהאסון פקד אותה.

גם הרב יונתן זקס, בפירושו לספר במדבר בספרו "רעיונות משני-חיים" (זקס, 2021) מתייחס לכך שהתורה, בסגנון ריאליסטי, מספרת לנו על דבר הנוגד את האינטואיציה שלנו, דבר בעל חשיבות רבה "המסע מ-.. תמיד קל יותר מהמסע אל-.". גם במקרה הזה, אולי כל מה שנעמי רוצה הוא לברוח משדה מואב, בלי לחשוב לעומק, מה יהיה במסע אל, בלי לנתח לעומק מה יקרה שם וכיצד תחיה. אל מה ולמה. סימוכין לכך ניתן למצוא במספר הפעמים הרב שמוזכר השורש הלך במהלך הפרק: "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה..... ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ.... יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי..... יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם;" (רות, פרק א', א-יט).

יש לציין גם, שזהו לא המקום הראשון בו מתוארת ההליכה כביטוי לאבל. יעל שמש, בספרה אבלות במקרא (שמש, 2015) מתארת הליכה כביטוי לאבל, אולם ההליכה מתוארת כהליכה אנה ואנה, הליכה שנראת חסרת מטרה: "כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם קֹדֵ֥ר הִלָּֽכְתִּי" (תהילים לח, ז); "קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ" (איוב ל, כח). יכול להיות שההליכה עצמה היא בריחה שנובעת מהקושי להתמודד עם הטראומה והאובדן, ובכך היא מקור לחיפוש אחר מרגוע – כמו בריחה לסמים, אלכוהול, שוטטות ברחובות או טיסה לחו"ל בעת קושי ומשבר.

המשך התנהלותה של נעמי מתוארת כרצון שלה להתנתק מכלותיה ולהישאר לבד: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ", ובהמשך היא מתעקשת עם רות: "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ" (רות א, ח, טו). אריק לינדמן, במאמרו על הסימפטומטולוגיה של היגון (לינדמן, 1944), תיאר תגובות נורמטיביות המאפיינות את רוב השכולים הכוללים מאפיינים שונים, ביניהם חוסר סבלנות לאנשים בסביבה. אפשר לראות בהתייחסותה של נעמי ובריחוק שהיא יוצרת מהן בכינוי "יבמתך", כאילו ערפה קשורה רק לרות ולא לה, חלק מתגובה אופיינת לשכול בהיבט של מערכות יחסים.

לעיתים בשלבי האובדן, האדם האבל מרגיש בודד גם בחברת אחרים, כאילו איש לא יכול להבינו. כל רצונו הוא להתבודד ולהיות עם הכאב שלו בעצמו. האם זה מה שחוותה נעמי, כאשר ביקשה מכלותיה לעזוב אותה לנפשה? או שמא נוכחות הנשים הייתה כואבת מידי? תזכורת מכאיבה לבניה המתים, תזכורת יום יומית למה שלא נוכח בחייה?

מעבר למה שרשום בטקסט, כל איש טיפול יודע שיש תמיד לשים לב למה לא נאמר, מה אין בטקסט. אין מהצד של נעמי ביטוי רגשי לפרידתה מהכלות. לעיתים קרובות אין בטקסט המקראי ביטויים רגשיים, אולם הפעם מתואר שהכלות בכו ולא מתואר שנעמי בכתה. איריס אוסטפלד, בחיבור שכתבה על מגילת רות (אוסטפלד, 2014), הציעה שאולי קשה לנעמי להחזיק את הקשרים המשמעותיים עם רות וערפה, את היותה מזינה ומוזנת. חוסר בביטוי רגשי מצידה נובע אולי מהניסיון המר, שלימד אותה לשמור על עצמה ולא לתת לכאב לעבור דרכה ולמוטט אותה. ואולם, יחד עם הצורך להתבודד וגם בתוך כל סערת הנפש בה היא נמצאת היא מצליחה לראות את הטוב שכלותיה עשו. חלק מגדולתה שהצליחה לראות מעבר לצרכים של עצמה. "יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן" (רות א, ח-ט). נעמי רוצה בטובתן, שתשקמנה את חייהן ושיינשאו מחדש.


- פרסומת -

כעס, ודיכאון ומיקוח

לאחר שסירבו לעזבה, ניסתה להבהיר להן את חוסר התוחלת שבלכתן עמה, שהרי היא לא תוכל לספק להן בני זוג חדשים תחת בעליהן שמתו. "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ"(רות א, יב).

השלב הראשון במודל של קובלר-רוס מתואר כשלב של הלם, הכחשה והתבודדות. ניתן לראות, שבשלב זה נעמי נוטה לבודד את עצמה מסביבתה הקרובה, בהתאם למודל של קובלר-רוס. בטקסט בא לידי ביטוי שלב המיקוח (שלב המיקוח מתואר כשלישי במודל של קובלר-רוס, אבל המודל עצמו מאפשר מעברים אינדיבידואליים בין השלבים). שלב זה מאפיין בעיקר חולים סופניים אשר מתמודדים עם בשורת המוות המתקרב ופחות נפוץ בתהליכי אבל על אובדן שכבר התרחש. בדרך כלל בשלב זה האדם הגוסס מתמקח עם הבורא, עם יצרו ועם האחר בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. בטקסט אנחנו מוצאים ביטוי לשלב הזה באופן אחר, מיקוח של נעמי עם הכלות שלא תלכנה איתה.

דבריה של נעמי, כאילו הייתה עלולה ללדת ("העוד-לי בנים במעי, והיו לכם לאנשים"), עשויים להיות חלק מהמיקוח עם כלותיה ומאידך עשויים להתפרש כציניות של אישה זקנה, "הומור שחור", ואולי הומור זה הוא חלק מהשלב השני על פי המודל של קובלר-רוס. ביטוי לכעס דרך ציניות, ככלי להתמודד עם האובדן. על פי המודל של קובלר-רוס, נעמי עוברת את כל שלבי האבל. שלב ראשון הינו שלב בו האבל מצוי בהכחשה ובידוד. לא ראינו בהתנהגותה של נעמי הכחשה, אולם בלי ספק הצורך בהתבודדות מתואר. בהמשך הטקסט מגיע השלב השני של הכעס ולאחריו הדיכאון: "אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה" רות א, יג). גם בהמשך אי אפשר להתעלם מעוצמת הדיכאון, הכאב והריק שבאים לידי ביטוי בפסוקים הבאים: "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי" (רות א, כ- כא). נעמי מתייחסת במפורש לכאבה, לכך שאלוהים השיב את פניה ריקם ושהגורל הרע לה. פרויד, שהקדים את קובלר –רוס, במאמרו "אבל ומלנכוליה" (‏1917) (פרויד, 2002), דיווח על מהות תהליך ההתאבלות, והשווה אותו לסוגי דיכאון קליני. בכתביו הוא מתאר רגשות שאפיינו אנשים שכולים: דיכאון עמוק, הפחתה דרמתית במידת העניין בנושאים הקשורים לאחרים, אובדן היכולת לאהוב והיעדר עניין בדברים שאינם נוגעים למת.

קבלה

על פי רוב, בשעה של משבר, טראומה ואובדן, מתארגנות הקהילה והמשפחה להביע את הזדהותן עם האבלים ואת התמיכה בהם. קובלר–רוס טוענת כי הגעה לשלב הקבלה, השלב החמישי, מתאפשרת אם ישנה סביבה תומכת ומכילה - דבר שעשוי להביא להתאוששות ולהתמודדות טובה יותר עם חווית האובדן. למעשה, הבעת הסולידריות של החברה יש בה נחמה ומענה אנושי החשובים להתמודדות מיטיבה עם האבדן. במקרה של נעמי, הקהילה מפנה עורף, מגדירה לנעמי באופן בוטה שהיא אינה שייכת: "וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". (רות א', יט). נעמי ואלימלך נטשו את קהילתם בשלב משבר וכעת הקהילה מחזירה לנעמי מידה כנגד מידה.

בסופו של דבר, נעמי מגיעה לשלב הקבלה רק אחרי מסע ארוך. בניגוד לדבריה הקודמים של נעמי לכלותיה באשר לחוסר התוחלת שבלכתן עמה, לאחר שהגיעו לבית לחם היא פעילה ומגויסת לתמוך ברות ולהצילה, דבר שמלמד כי הגיעה לשלב הקבלה. לפני ששלחה את רות לפגישה הלילית עם בועז בגורן, אמרה לה: "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָך". (רות ג, א). ראב"ע פירש " 'מנוח' - כי אין לאשה מנוחה עד שתנשא".


- פרסומת -

כיצד הגיעה נעמי לשלב זה? יעל שמש בספרה אבלות במקרא (שמש, 2015) מתארת שהמתאבל על הוריו נפרד מעברו, ואילו המתאבל על צאצא מבכה את גדיעת עתידו. ניתן להכליל ולומר שמכל האובדנים שמזמנים החיים, אובדן צאצאים הוא הקשה מכול, ובחברה פטריארכלית כחברה המקראית, המייחסת חשיבות רבה לבנים זכרים, נכון יהיה לצמצם ולומר שהקשה מכל האובדנים הוא אובדן בנים זכרים. הבנים הם מעין 'הרחבת האני' של אבותיהם. הם גם 'תעודת הביטוח' של הוריהם, הם אלו שאמורים לדאוג להוריהם בזקנתם, כפי שעולה בבירור מן הברכה שבירכו הנשים את נעמי עם הולדת עובד, בנה של רות שנולד - "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ" (רות ד, יד–טו, יז). יתרה מזאת, בנים ממשיכים את השושלת המשפחתית ומשמרים את זכר אבותיהם (שמש, 2015). נראה, על פניו, שרק לאחר הולדת עובד, בנה של רות, נעמי הגיעה לשלב הקבלה והמנוחה.

ההסתגלות של ערפה ורות: התנתקות וקבלה

בחנתי את התמודדותה של נעמי בהיבטים שונים וגם על פי המודל של קובלר-רוס, וכעת אתייחס להתמודדות של ערפה ורות עם האובדן.

השלב הראשון בהתמודדות של ערפה מתבטא בבכי: "וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה"... וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ (רות, א, ט, יד). יעל שמש, מציינת שאנתרופולוגים התייחסו לבכי תגובה כמעט אוניברסלית למוות – הבכי הוא חלק מטקס, והימנעות ממנו נחשבת לפגיעה במת (שמש, 2015) ערפה מבכה על האובדן ומצליחה בסופו של דבר לנשק לשלום את נעמי, ולהיפרד ממנה. מתוך הטקסט המצומצם ניתן לפרש, שערפה יודעת לבכות על מה שהסתיים, לנשק ולהעריך את מה שקיבלה ונשאר איתה. בתפיסת עיבוד האבל המודרנית, ערפה מצליחה לעשות, באופן בריא את מה שלא פשוט לעשות. היא מתאבלת על מה שנגמר ומשלימה עם מה שלא יוכל להיות יותר, היא מצליחה לשחרר את האחיזה במוכר ולצאת לדרך חדשה ולא נודעת על מנת למצוא לעצמה חיים חדשים. נראה שערפה מתמודדות באופן אנושי עם האבל.

ההתמודדות של ערפה עומדת בקנה אחד עם תפיסתו של פרויד. פרויד מציג את התהליך הפסיכולוגי של יגון ואבל כחלק מתהליך הסתגלות והחלמה לאחר אובדן. כאשר מושגת המטרה של ויתור המחויבות שיש לאבל כלפי המת, רק אז האבל משלים את תהליך ההתאבלות, והוא חופשי להשקיע את עצמו מחדש במערכות יחסים עם אחרים. השלמה כזאת מתוארת על ידי פרויד כאשר האנרגיה הליבידינלית שוב אינה מושקעת בדמות הנפטר, אלא מועברת לדמויות אחרות (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016 ע' 32-33).

עם זאת, כפי שיש ביקורת של מפרשים שונים לגבי התנהלותה של ערפה, כך גם יש מבקרים רבים לגישתו של פרויד לגבי ההתמודדות עם אובדן. דוגמה לבעייתיות הייתה הטענה שהסתגלות מוצלחת לאובדן מביאה לשחרור מוחלט של ליבידו מן המת ולקבלה מלאה של עובדת היותו של האובדן בלתי הפיך. יש לציין שמהמכתב ששלח פרויד לעמיתו לודוויג בינסוונגר בשנת 1929 (1929 ,‏Freud), ניתן להסיק שהוא עצמו הבין שהקשר עם המת בעצם לא מסתיים, ושהמעורבות עם זיכרונות המת מתקבלת כמאפיין טבעי, מותאם ורצוי המתקיים לצד תהליך האבל. כלומר, שלב הקבלה של ערפה, הנטייה "להמשיך הלאה", ולשכוח את המת ומורשתו נתפסת בעין רעה בתפיסה היהודית הדוגלת בבחירה בחיים לצד האובדן והאבל, אשר דוגלת בשימור זיכרון המת ולא בהפניית עורף לו ולמורשתו. יש הטוענים שהסיבה היחידה שערפה מצוינת במגילה היא האדרת התנהגותה של רות אל מול גינוי בחירתה שלה (שנדורפי, 2013).

ואם ברות עסקינן, כיצד רות התמודדה עם האובדן? ולמה יש להאדיר את התנהלותה? דבר ראשון עוצמתה של רות ניכרת בכך שהיא מסוגלת לראות את האחר אף על פי שהיא בעצמה שרויה בעיבוד הכאב שלה. בניגוד לאלימלך שנטש את בני עמו ברגע של קושי ועשה "רילוקיישן" בתקווה לעתיד טוב יותר (מיהודה למואב), רות מסכימה לוותר על עתיד טוב יותר. היא עושה "רילוקיישן" ליהודה מתוך רצון לתמוך בחמותה ולשמר את מסורת בעלה, ולמעשה מקבלת על עצמה אובדן נוסף, של המוכר והידוע, מתוך הרצון לעזור.

בשלב הראשון, כמו ערפה, גם רות בוכה, אך בשלב הבא היא נוהגת אחרת ממנה ודבקה בנעמי. על פניו אין היגיון בבחירה זו. יתירה מזו, אין בדבריה אפילו צל של תקווה, ונראה שהיא הולכת לאיבוד ביגונה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א, טז-יז). מההדגשה של המוות ניתן לטעון, שאולי היצמדותה הנחרצת של רות לנעמי לא מבטאת סערת רגשות אלא המרה של אישה המת באמו, דמות שאולי שימשה לה כדמות אם. ג'ון בולבי (1969), פסיכואנליטיקאי בריטי, פיתח את תיאוריית ההתקשרות כמבנה התפתחותי ורגשי להבנת התפתחות האינדיבידואל והאופן שבו מארגן האדם מערכות יחסים בינאישיות לאורך מחזור החיים. כחלק מכך, בולבי תרם תרומה משמעותית בהבנת ההיבטים הפסיכולוגים הקשורים באובדן. הוא טען שלאנשים יש צורך, הניכר במיוחד בתקופות סכנה או מתח, להיות קרובים לדמות ההתקשרות החשובה (Bowlby, 1969). יכול להיות שנעמי הייתה דמות התקשרות חשובה, תחליף לאמא עבור רות. בולבי טען גם שבכל אובדן, פרידה וכמובן מוות, האדם חש מאוים ומפעיל מנגנוני הגנה. ייתכן שההיצמדות לנעמי הינה תגובה לאיום שחוותה רות, ואולי חלק מהרצון לדבוק בבעלה. מכל מקום, יש בהתנהגותה ביטוי לשימור הקשר עם המת באמצעות אימוץ דפוסי התנהגות של המת, אימוץ הדת היהודית ודבקות בנעמי.


- פרסומת -

פרופ' שמשון רובין פרסם בשנת 1981 פרסם פרדיגמה שתיארה את מורכבות התגובה לאובדן בינאישי לאורך מחזור החיים. הוא פיתח את המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול. למודל שני מסלולים: המסלול הראשון מתמקד בהיבטים של התפקוד הביו-פסיכו-חברתי, המסלול השני מתמקד במערכת היחסים עם הנפטר ובעיבוד "סיפור המוות". שני צירים אלו משמעותיים בהתמודדות עם אובדן, אשר הובן והומשג בפרדיגמה זו כאירוע בעל פוטנציאל לשינוי משמעותי בחיים. ההסתגלות עשויה לא אחת להתחיל בפגיעה קשה, ולאחריה תיווצר התייצבות וחזרה לתפקוד מאוזן. שינויים אלו מתרחשים באינדיבידואל כאורגניזם חי וכאדם מודע, חושב ומרגיש. פגיעה דומה של ההמשכיות מתרחשת גם בקשר הבינאישי למת, וגם שם יושג איזון מסוים עם הזמן. ההערכה של הסתגלות לאבל ולשכול משתי הפרספקטיבות בעת ובעונה אחת קידמה את ההבנה הקלינית והמדעית של ההסתגלות לאובדן) רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). בהתבוננות בדרך ההתמודדות של רות, נראה שהיא הגיעה לאיזון, ואירוע השכול שלה היווה פוטנציאל לשינוי משמעותי בחיים שסופו בהולדת עובד, אבי ישי אבי דוד המלך:

. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן--מִיַּד, נָעֳמִי. י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם. יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים--עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה--מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת. יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן " (רות, ד ט- יג).

אמנם לאורך פרק א ועד לאמצע פרק ד' רות מכונה המואביה, ומכך ניתן ללמוד שהיא עדיין סוחבת את עברה, כולל האבלות שבה שרויה. רק בסוף פרק ד', מתוארת רות כאשת איש ולא כמואביה. רות מתחילה חיים חדשים במקביל לשמירת קשר עם נעמי ולשמירת שם בעלה. בלי לשכוח את העבר, ניתן לראות שהצליחה ליצור חיים חדשים. זו דרכה של היהדות להתמודד עם אובדן, וזוהי עוד תובנה חשובה שהמגילה באה ללמד אותנו.

סיכום

מגילת רות מאפשרת הצצה לדרכי התמודדות שונות עם אובדן ושכול. הסיפור המקראי, לכאורה, אינו שופט כיצד יש לעבד את האובדן, אך בהחלט ניתן ללמוד מהסיפור במה התפיסה היהודית דוגלת בזכות הסוף הטוב שבו זוכות נעמי ורות. ניתוח התנהלותן של הדמויות על ידי המפרשים השונים ועלי ידי אסכולות פסיכולוגיות שונות, שאינם בהכרח מצויים בהלימה, מלמדות אותנו שטוב ששלב הקבלה והאיזון המחודש יגיע לצד זכרו של המת.

 

 

 

 

מקורות

אוסטפלד, א. (2014): מגילת רות - שלוש נשים שלוש פרידות: על תהליכי פרידה במגילה ובחיים, המדרשה באורנים, יוצרים יהדות ישראלית: https://www.oranim.ac.i...ilat-rut.pdf

זקס, י. (2021). רעיונות משני- חיים: קריאות חדשות בפרשת השבוע. ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, ישראל.

יעל שמש, י. (2015). אבלות במקרא : דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, רעננה, ישראל.

פרויד, ז' . (1917). אבל ומלנכוליה: פעולות כפיתיות וטקסים דתיים, תרגום: א' טננבאום, בתוך: מבחר כתבים, ד. תל־אביב: ישראל רסלינג, 2002.

קובלר רוס, א. (2002), המוות חשוב לחיים, כתר הוצאה לאור.

רובין, ש (1993). אובדן ושכול: ציוני דרך בתיאוריה, מחקר וטיפול. בתוך: ר. מלקינסון, ש. רובין, וא. ויצטום (עורכים), אובדן ושכול בחברה הישראלית. כנה, ירושלים ומשרד הביטחון, ירושלים, ישראל, עמ' ‏21-‏38.


- פרסומת -

רובין, ש. מלקינסון, ר. ויצטום, א. (2016) הפנים הרבות של האובדן והשכול : תיאוריה וטיפול. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה פרדס הוצאה לאור בע"מ, ישראל.

שנדורפי, א. הרב איתן שנדורפי שליט"א, ר"מ בישיבה לצעירים בירושלים, בישיבת "מרכז הרב" ובישיבה הקטנה "מורשה. (2013-2018) " תנ"ך על הפרק. לשם מה נכתב סיפורה של ערפה במגילת רות? תנ"ך על הפרק https://xn--febl3a.co.il/929/799/2989

Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1, Attachment. London: Hogarth.

Bowlby, J. (1973). Attachment and loss: Vol. 2, Separation. London: Hogarth.

Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Vol. 3, Sadness and Depression. London: Hogarth.

Freud, S. (1929) Letter from Freud to Ludwig Binswanger, April 11, 1929. The Sigmund Freud-Ludwig Binswanger Correspondence 1908-1938 50:196:https://pep-web.org/bro...bk.050.0196a

Kübler-Ross, E. (2005), On Grief and Grieving: Finding the Meaning of Grief Through the Five Stages of Loss, Simon & Schuster Ltd, ISBN 0743263448

Lindemann, E (1944) Symptomatology and management of acute grief. American Journal of Psychiatry 141-144.

Malkinson, R., & Bar –Tur, L. (2000). The aging of grief: Parental grief of Israeli soldiers. Journal of Personal and Interpersonal Loss, 5(2/3), 247-261.

Rubin, S. (1981). A Two- Track Model of Bereavement: Theory and application in research. American Journal of Orthopsychiatry, 51, 101-109.

Spronk, K. (2004). Good Death and Bad Death in Ancient Israel According to Biblical Lore.  Social Science& Medicine 58, 987-995.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גולדשטיין, ת. (2022). מה לפסיכולוגיה המערבית יש להגיד על דרכי ההתמודדות של ערפה, רות ונעמי?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4440


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|גולדשטיין, ת.|מה לפסיכולוגיה המערבית יש להגיד על דרכי ההתמודדות של ערפה, רות ונעמי?|4440|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.