לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תחת השפעה / אסתי הלפרין מימוןתחת השפעה / אסתי הלפרין מימון
תחת השפעה | אסתי הלפרין מימון

תחת השפעה | אסתי הלפרין מימון

ספרים | 17/6/2022 | 193

"תחת השפעה", ספרה של הפסיכולוגית הקלינית אסתי הלפרין מימון, מאגד שתי נובלות שונות שחוטים סמויים קושרים ביניהן, שתיהן מרחפות בין דמיון למציאות. שנה מעוברת מלווה את הריונה הבודד, פרי געגועיה העזים של אישה לאהובה, בעוד ברוח שנייה פוקדת רוחה של אישה שמתה את אהובה במרדף רוחות בלתי טיפוסי, רווי תשוקה וגם לא מעט נקם. בשתי הנובלות אסתי הלפרין מימון מלהטטת על הגבול שבין הכאן והעכשיו למעל ומעבר ורוקמת שתי עלילות מכושפות. לפניכם קטע מתוך הנובלה "רוח שנייה" באדיבות המחברת וההוצאה לאור.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים
אלון ישראלי
אלון ישראלי
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מעיין גבעוני
מעיין גבעוני
עובד סוציאלי
שפלה, אונליין (טיפול מרחוק)
גיא ברק
גיא ברק
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
הלה יהלום
הלה יהלום
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
משה טוביה
משה טוביה
עובד סוציאלי
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ריקי גוטליב
ריקי גוטליב
עובדת סוציאלית
תל אביב והמרכז

תחת השפעה

אסתי הלפרין מימון

תחת השפעה

 

שתיים

 

״עצמת את עיניי בנשיקה מול השמים הכהים הפרוסים. לא צריך ירח. לא צריך כוכבים. לא צריך גלגל מזלות. רק חיכוך חי, נושם, מתמיד עד כאב.
האם היתה זו אי פעם אהבה טובה? מהי בכלל אהבה טובה? זו המחלצת אותנו מגופנו או זו שמשיבה אותנו אליו? על טיב האהבה קשה לדעת. לא כך עניינים אחרים. אני יודעת שאתה כמוני. שהליטוף לא מספיק גם לך. רק השריטה מניחה בנו ודאות.״

תחת השפעה מאגד שתי נובלות שונות שחוטים סמויים קושרים ביניהן, שתיהן מרחפות בין דמיון למציאות. שנה מעוברת מלווה את הריונה הבודד, פרי געגועיה העזים של אישה לאהובה, בעוד ברוח שנייה פוקדת רוחה של אישה שמתה את אהובה במרדף רוחות בלתי טיפוסי, רווי תשוקה וגם לא מעט נקם. בשתי הנובלות אסתי הלפרין מימון מלהטטת על הגבול שבין הכאן והעכשיו למעל ומעבר ורוקמת שתי עלילות מכושפות.

אסתי הלפרין מימון היא פסיכולוגית קלינית. סיפורים ומאמרים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת. ספרה הראשון שמיטה יצא לאור ב־2017 , תחת השפעה הוא ספרה השני.

 

לפניכם עמודים 152-160 מתוך הנובלה "רוח שנייה" באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


רוח שנייה

***

את מגיעה אליו בכוח המחשבה. תמיד רצית לדעת מה בסוף עשה מהחיים. כשהייתם ביחד הוא היה מבולבל, אבוד. אז זה היה מסתורי ומרגש בעינייך אבל בנקודה מסוימת זה היה הכול מלבד זה. בעיקר כשמתוך אותו בלבול הוא בחר בה על פנייך. ובכל זאת, את רוצה להביט בו שוב. אולי מגעגוע, אולי מסקרנות. עכשיו את רואה: שערו קצר ונסוג, פניו מלאות קמטים זעירים סביב הפה והעיניים. הרבה השתנה, אבל הדבר הזה, שממנו עולה הניצוץ שנגלה במבט, הדבר הזה נותר.


- פרסומת -

***

את מתכרבלת במיטה בינו לבין אשתו. צופה איתם בעוד סדרת מתח ישראלית שנמכרה בהצלחה באמריקה. מתלבטת איתם מה כדאי להזמין. את רואה אותו משתין, דבר ראשון על הבוקר, קרום השינה מכסה על עיניו. את שומעת את השתיקות שלהם, את המחוות, את הרעשים הקטנים שעושה זוג אנשים שחי ביחד באין ברירה. את מקשיבה לנביחות שלהם זה על זו. שוב הוא לא מוצא משהו. שוב היא עייפה.

פעם, כשעוד היית בין החיים, קצת אחרי שתמה תקופת האוניברסיטה, ראית אותם בקניון. היא נצמדה אליו, אוחזת בחוזקה במרפקו כאילו שאם לא תחזיק בכוח הוא יברח. הם באו לבחור לו חולצות. לא הבנת למה הוא סיפר לך את זה, אם הוא משוויץ או מתנצל. הרגשת מושפלת למרות שלא היה לו במה להתגאות. עיני העגל שלה העידו כמה היא סתם סתומה. סתומה וסתמית.

לימים הפכת לסטוקרית של אותה סתמית־סתומה. התחלת לעקוב אחריה בפייסבוק ולא שקלת לרגע לעצור. מריבוי המרתונים בהם השתתפה למדת עד כמה היא מכורה לספורט. מהאופן שבו עשויות הגבות שלה הסקת שהשיער שלה עבר החלקה יותר מפעם אחת ושהכוס שלה חלק כמו של ילדה בת שלוש. זיהית שהיא מקפידה על לק ג'ל. שמסיבת הרווקות שלה היתה בווילה עם בריכה. בלשת מספיק כדי לדעת שבסלון שלה תלויות תמונות חתונה כמו תמונות הניצחון שמצביאים מפרסמים בעיתון בסוף מלחמה. לסיכומו של עניין, ראית לפנייך אישה עסוקה. אחת שלא מבזבזת את הזמן שלה בחיים על לחשוב יותר מדי מחשבות. נורמלית מאוד, אפילו שמחה.

היא הולכת לישון עם הגבר שרצית. היא יורקת לכיור שהגבר שרצית יורק לתוכו כל בוקר. כל בוקר! ועכשיו, להביט בכל זה מהצד, זה צורב בך. את רואה אותה מניחה עליו יד ואת מתרגזת. את מסתכלת עליה ומאחלת לה כל רע. כשהוא מתפרצף אליה את נהנית. את רואה אותו מאונן בשירותים, את רואה אותה יושבת באוטו ומדברת בטלפון, נמנעת מלעלות הביתה. את רואה את הילד שלהם צורח, מנוזל, ואיך הם רבים למי יש מחר יום יותר קשה וחייב לישון. את רואה את השנאה. את האדישות. הכאב שלך מתנדף. את כבר הרבה פחות מקנאה ומה שחסר לך זה כבר לא לירוק איתו לאותו הכיור, אלא הפופקורן.

***

לפעמים נדמה לך שהוא נזרק לשם בלי בכלל להתכוון. כאילו שהתחתן איתה בטעות. רוב הזמן את רואה אותו מובס. משתדל לא לחשוב, יוצא מהמיטה מיואש. עם הילד זה אחרת. הוא בונה לו ארמונות בחול, מאכיל אותו גלידה, מצחיק אותו. מרכיב אותו על הכתפיים גם כשכואב לו הגב והוא ממש עייף.

את זוכרת ימים כאלה, את זוכרת את העייפות שנמהלת בנכונות להקרבה. "לאן אתה נוסע?" "ים!" הוא ענה בנחישות והיטיב את הקסדה הכתומה על הראש המתולתל. הבימבה השבורה דידתה מחדר לחדר בעודו נוהג ברגליו אל ים. שוב היתה דלת הפלסטיק הצהובה יוצאת ממקומה, סוררת ומרדנית, נתקעת בעת פתיחה, נושרת בעת סגירה. והילד התרגז, התיק על גבו מסתבך בשולי הדלת. "אמא תתקן," הוא בכה. את תתקני, ושוב הוא ייסע לים בביטחון מלא, מחדר אל חדר ינוע עד ששוב ייאלץ להיכנע לקלקולה של הדלת ושוב אמא תתקן. כך היו השעות נמרחות ונמשכות בחורפים הגשומים. בניינים נרטבים ניבטים אליכם מן החלון הגדול בסלון והתינוק הרך בחיקך. "נוסע ים," הוא המשיך ואמר וזעם על הדלת ואת זעמת על הבימבה או על היצרנים הסיניים או על הגשם או על מה שניתן לזעום עליו שקבע כך את שעותייך להתכלות אחת אחת, אחת אחרי השנייה, ללא מוצא.

***

את מבינה אותו. מבינה אותו יותר מדי. גבר שנדרס תחת גלגלי החיים. הייאוש שלו מעניין אותך דווקא מפני שהוא כה מוכר מבית. את מבינה איך זה קרה לו. החיים שהוא חי, לפעמים הם נדמים בהירים מברירות. ואז חודר הערפל שמבלבל עליו את החושים. הברור הופך מטושטש, הבהירות נגלית כמדומה. הטעיית קרני השמש המסנוורות. ורטיגו של הרצון.

גם לך היו ימים כאלה. לכאורה יכולת הכול, בפועל היית משותקת. כמו ביום שבו הילד נכנס לגן להסתגלות ופתאום היו לך שעתיים שלמות. יכולת ללכת לקניון, אבל המחשבה הכניסה בך מפלה גדולה. גופך התעוות כל כך לאחרונה. אולי תקני נעלים? נעליים, שיער וציפורניים היו הדברים להשקיע בהם כשהגוף שקע. אבל מה הטעם, המשיכו המחשבות שלך, לאן בכלל תלכי בנעליים ההן? כל מה שהיה שימושי בימים ההם היו הטרנינג והכפכפים. להתאפר לא היה לך כוח וזמן, תכשיטים משכו באופן מסוכן את תשומת ליבו של הילד והיוו סכנה עבורו ועבור עצמם. עדיף שתסדרי את הבית. את הצעצועים הפזורים בכל עבר, את הבגדים. צריך למיין, לאחסן, לזרוק. אבל לא, התעקשת. רצית לעשות משהו למען עצמך. אולי תשוחחי בטלפון עם חברה? המון זמן כבר לא ישבת עם כוס קפה וניהלת שיחה בטלה מבלי שהילד צווח ברקע. עצם המחשבה על לדבר עם מישהו התישה אותך. על מה תספרי? על החיתולים? על הגן? השעמום נחת עלייך עוד בטרם התלבטת אל מי להתקשר. אולי תלכי לנמנם? תשלימי שעות שינה? זה היה הדבר החכם ביותר לעשות. אבל השינה היתה התחמקות. כשתקומי ייגמר הזמן ושוב תמצאי את עצמך בסופו של יום שבו לא התרחש דבר. עוד את מתלבטת וכבר לקחת לעצמך פרוסת עוגה נדיבה. העוגות הן ההצלה שלך. מתיקות מרעננת שמתפשטת בפה. התחרטת ונגסת, התחרטת ובלעת, מתאמצת לאכול מהר לפני שתחליטי שאכילת העוגה אינה בטובתך. התעצבת על גזרתך שאבדה, אבל טעם העוגה היה משכר. קמת והבאת את התבנית כולה בתוספת כפית והמשכת לאכול ממנה באדיקות. שעה וחצי נותרה. העוגה המתיקה את הזמן שאזל. בלסת את הכורח לבחור.


- פרסומת -

דווקא מפני שאת מבינה את שואלת, איפה אתה? איפה אתה של אז, בתוך בליל החיים האלה? את שואלת, ויודעת שלא תשמעי באמת תשובה ובכל זאת, משהו בך מצפה. את ממשיכה ולוחשת אליו מאי־שם, איפה אתה?

***

אתה אומר לעצמך שככה זה. שזה החיים. שזין בכוס זה סקס, שדירת ארבעה חדרים עם חפצים שאין לך עמם דבר זה בית, שאישה שיולדת לך ילדים זו אהבה, שפגישות וקבצים זו עבודה, שמשכורת גדולה זו הצלחה. אתה מספר לעצמך סיפורים, כל הזמן מספר סיפורים. עד שתאמין. עד שהדבר הזה, המדמם ושורף ומצמיא ושורט יפסיק מלנסות לבקוע. אתה אוסר עליו בחדות לבקוע. אתה רודה בו. ארצה, קישטה, אתה פוקד עליו, בלילות ובימים, כי אין דרך אחרת. אתה מתעקש שהיובש הזה הוא סימן לנורמליות. וחוסר התוחלת שבכול? נו, אם כולם מסתדרים אז תסתדר עם זה גם אתה. אתה סובל, רוב הזמן אתה נע בין סובל ללא מרגיש כלום, ואומר לעצמך שככה זה. שזה החיים.

אתה לא מצליח לפענח איך התחלף החריף בטפל. בינך לבינך אתה תוהה, אולי בחרת לא טוב? אולי זה יכול היה להיות אחרת? אתה לא רוצה לחשוב את זה, זו מחשבת כפירה. אבל המחשבה הזאת דבקה בך ומתהדקת בך, חובקת כול. מנקרת אפילו ברגעים המוצלחים ביותר. איפה שהוא אתה יודע, הרע היה יכול להיות פחות רע, הטוב היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

***

את לא מצליחה לפענח עכשיו מה החזיק אותך שם. הרי היו ימים שהטעם היחיד לפקיחת העיניים היה הידיעה שבתום המון שעות תזכי שייעצמו שוב. היו ימים שהיית בוכה כשהערב היה יורד. פחדת כל כך מהסיוט של ההרדמות. והדבר הזה, להתלבט איזו ספה לקנות, לאיזה גן לרשום, מה להגיש בבית מארח, מה לקנות מתנה לגננת, איך לחתוך את הפירות ליום ההולדת, המחוות הטרחניות האלו גדשו אותך.

מעולם לא החלטת שתבלי שעות ארוכות מחייך בבחירת האימוג'י המתאים, אבל מסתבר שכך נראה האושר. לא ידעת מי את, מי השכנות שלך, מי הגבר שמלהג לידך, אבל ידעת מה להביא לגינה ואיך לסדר את התיק למחר. ידעת לאפות, לנסוע, לנוח, לקום, להכין, להמליץ, לצחוק ולבכות ברגעים הנכונים. את הקטר של הרכבת הזאת, הבעל מקטר אחרייך. הכול למען הילדים. את צריכה לתת להם הכול. הכול! כי אחרת משהו יחסר, וייצרב ככישלון. הם צריכים גם טבע וגם תרבות, גם חופש וגם מסגרת, גם עצמאות וגם הגנה. הם צריכים שתרימי אותם, ותניקי, ותידקרי מקוצים ותספגי בעיטות אל הראש באמצע הלילה וחץ מפלסטיק בקרנית העין וכתמי טחינה ומטרנה על הבגדים ופיפי על הספה וחול על הרצפה. והם גם צריכים אותך מאושרת. זה בעצם הכי חשוב, אז תהיי מאושרת! נו, תהיי כבר מאושרת, אחרת את דופקת אותם.

מה סיפרת לעצמך? מה החזיק אותך? איך המשכת להתרוצץ במסלול ולזייף חדווה? את לא מצליחה להיזכר. מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו, זה לא פחות מטירוף הדעת.

הוא עוד שם, בחיים. הורג מטלות כמו אביר מגוחך, מסופק ממדיח שהתפנה ומשולחן נקי. אשתו מחייכת אל ערימת כביסה מקופלת ממוינת, והגאווה שלהם ברגעים האלה מנקרת בך עיניים. את לא הולכת לקלקל להם את האושר. לא כי את נדיבה, אלא כי את לא צריכה. את הרי משייטת על פני חוקי היקום, יודעת שהאושר שלהם יתקלקל בכל מקרה. מה בוער לך? את מציצה בחיוכים שלהם נמקים. עוד שבוע, עוד שבת, יש לך סבלנות.

 

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.