סימפטום ותנועה בקליניקה הלאקאניאנית עם ילדים
מאת דפנה בן זקן
מאמר זה נכתב לקראת סדרת הרצאות בנושא "סימפטום ותנועה בקליניקה לאקאניאנית עם ילדים" שהתקיימו החל מה-22.3.22 כחלק מהסמינר השנתי במרחב הקליני של "פורום לאקאן תל אביב" .
מה הקשר בין סימפטום לתנועה? אנחנו רגילים לחשוב שתנועה נושאת בתוכה שמחה, חופש וחידוש בעוד שסימפטום נושא בתוכו קונפליקט, כאב וחרדה. אולם האם יתכן שתנועה יכולה לחולל סימפטום? לאקאן העלה אפשרות זו בסמינר הרביעי שלו, "יחס האובייקט". למה מתכוון לאקאן? במאמר זה אנסה להציג את הבנותיו החדשניות באשר לסימפטום ולתנועה, ולהצביע על ההשלכות הקליניות שלהם, שהולכות מעבר לעבודה הקלסית של פירוש. בחלק השני של המאמר אציג מקרה קליני של טיפול בילדה אוטיסטית שממחיש את הרעיונות המוצגים.
ה"סימפטום" בפסיכואנליזה
ב"עכבה סימפטום וחרדה" הגדיר פרויד (2003 [1926], עמ' 13) כי "הסימפטום הוא סימן ותחליף לסיפוקו של דחף שלא בא לידי מימוש, והוא מבטא את הצלחתו של תהליך ההדחקה". לפי פרויד, ה"אני" מתייחס לגירויים פנימיים וחיצוניים שיוצרים "עוררות יצרית בלתי רצויה" כאל סכנה, ולפיכך הוא מדחיק אותם ומוצא להם בסימפטום תחליף. פרויד מתאר את התחליף כ"עלוב, דחוי, מעוכב" (שם, עמ' 18) כמה שמתקיים בחיי הנפש כ"גוף זר" ומהווה חלק ממאבקו של הדחף לשוב ולהופיע.
בסמינר על "יחס האובייקט", לאקאן מנתח את מאמרו הפרדיגמטי של פרויד (2003 [1909]) "הנס הקטן", שבו פרויד מציג ילד בן חמש, שמח ותאב חיים, שביום אחד נתקף בחרדה ואינו מוכן לצאת יותר מביתו וזאת כי הוא מפחד מסוסים. לדברי פרויד, הנס מפחד שהסוסים ייפלו, ינשכו ויתגלגלו כשרגליהם למעלה. הוא כה מפוחד, שאוחז בדלת הבית ומסרב לצאת החוצה. פרויד מפרש שלילד יש משאלות ופנטזיות דחפיות (מיניות ותוקפניות) שנובעות מהתגליות המיניות שלו ומהתוקפנות שעולה בו ביחסיו עם הסובבים אותו. פנטזיות אלה מודחקות ומופיעה חרדה מאובייקט או מקום מסוים. "התקה זו", הוא כותב, "יוצרת אפוא את מה שראוי להיקרא סימפטום" (שם 27). הסימפטום – הפוביה מהסוסים במקרה של הנס הקטן – הולך אפוא ומתרחב. ואכן, לפי פרויד וממשיכיו הקונפליקט סביב סיפוק ההנאה מול הדחקתה הוא המאפיין את הילד הנוירוטי,1 והוא קרקע פורייה ליצירה של סימפטומים שונים ומגוונים.
לאקאן, שטען שהוא פרוידיאני, מכניס למעשה ממד חדש מעבר לחשיבה הפרוידיאנית על הדחף כגורם המרכזי לנוירוזה, ופורש כנפיים אל מחוזות השפה: לדבריו, המשימה המורכבת של הסובייקט האנושי היא המפגש של הגוף עם השפה. הכניסה לשפה נושאת עימה רווח והפסד: מצד אחד היא גורמת לילד להפוך ל"סובייקט מדבר", חלק ממערך שמאפשר לו לבטא את עצמו ולהגן על עצמו מפני מה שאין לו פשר או מובן. מצד שני, זהו מהלך שכורך בתוכו אובדן של חלק מההוויה של הילד ומהקשר הישיר שלו עם גופו. המבנה של השפה קבוע ונוצר ללא קשר לילד המסוים שפוגש אותה – שהרי השפה קיימת לפני ואחרי בואו לעולם. אף שניתן אמנם לערוך בה שינויים קלים (משחקי מילים, מטפורות, שירה), הם חלקיים בלבד.
מכיוון שהשפה לא מכסה את הכול, על הסובייקט המדבר להתמודד גם עם מה שאין לו פשר ועם מה שלא ניתן לשנות. לפיכך, ישנם רגעים שבהם הסובייקט המדבר נתקל בריק, במה שאין דרך לייצגו באמצעות מילים, מסמנים. זהו רגע של מפגש עם מה שלאקאן כינה "הממשי", שהוא ריקות לא מובנת שאין דרך לייצג אותה במילים. רגע זה לדעתו של לאקאן הוא רגע טראומטי, שמעורר בסובייקט אימה גדולה. בניסיון להימלט מהאימה הזו, נוצר הסימפטום.
כאן נכנסת התנועה, שאת התייחסותו של לאקאן אליה אני מבקשת להדגיש. כדי לפענח את הקשר בין סימפטום לתנועה, לאקאן חוקר את הטקסט על "הנס הקטן" באופן לוגי ושיטתי. הוא עובר אירוע אחרי אירוע ויום אחרי יום בחייו של הילד, ומגלה שהחרדה של הנס אינה מהסוסים עצמם – אלא מהרגע שבו הם מתחילים לנוע, מרגע ההאצה. כלומר, לפי לאקאן מה שמעורר חרדה בילד הוא העובדה שהוא ניצב פסיבי מול תנועה שמתרחשת מול עיניו כאשר אובייקט שהיה מבחינתו נייח (הסוס) מתחיל פתאום לזוז. משהו פתאומי ולא ברור מתרחש ומותיר אותו פעור פה. כתגובה הוא מסרב לצאת מהבית.
מה יש בתנועה שמחולל אימה כזו? לאקאן מדויק מאוד בנקודה זו, ואומר שלא מדובר בכל תנועה, אלא ב"תנועה שבה האדם מאבד את המובן (sense) של עצמו, ועושה ככל יכולתו לברוח מכך" (Lacan, 2021: 338; תרגום שלי, דב"ז) – כלומר בשבריר של רגע של מפגש עם הממשי. מה נחשף שם שמעורר בהנס בהלה כזו גדולה? לאקאן טוען שהנס התעמת ברגעים אלה עם ההכרה בעצמו כיצור קיים (knowing oneself to exist). כדי להגיע להכרה זו צריכה להיות תנועה של מעבר מאי הכרה בהיותי קיים אל הכרה שאכן אני קיים. תנועה זו דורשת מהלך של הסמלה ואת הכניסה לשפה ולאין סוף התנסויות אחרות. עם זאת, ביסודה של אותה תנועה, בשוליה הדקים והחשופים, קיימת גם אימה, שכן את מה שהבנו, את מה שהמשגנו באמצעות מסמנים – אנחנו עלולים לאבד. ולמעשה, זוהי אינה רק דאגה מאובדן של משהו שהשגנו ואנו חוששים שיאבד, אלא הכרה במה שהוא בלתי ניתן להמשגה, במקרי ובבלתי אפשרי.
מה מחדש לנו לאקאן ביחס לסימפטום אצל ילדים?
לאקאן לא טיפל בילדים ולא הרבה לכתוב על הטיפול בהם. ועדיין, הוא הקדיש את הסמינר הרביעי שלו "יחס האובייקט" לסימפטום אצל ילדים (Lacan, 2021). התייחסויות נוספות שלו לנושא אפשר למצוא בתשובתו לאנליטיקאית הצרפתייה ז'ני אוברי (Lacan, 1990 [1969]) ובהרצאה מאוחרת יחסית על הסימפטום שנתן בז'נבה ב-1975 (Lacan, 1989 [1975). מה אפוא גורם לדעתו לחרדה אצל ילדים?
לפי לאקאן, מקור החרדה אינו דווקא ההדחקה של משאלות מיניות ותוקפניות אסורות, אלא התנועה שיוצרת מפגש עם שני שדות שהשפה לא מצליחה לכסות: השדה הראשון נושא בתוכו את התגליות של הילד ביחס למציאות המינית של גופו ולעונג שניתן להפיק מהגוף, וגם מעורר שאלות על ההבדל בין המינים ואת השאלה "האם אני ילד או ילדה?". ואכן, האנטומיה והשפה לא מספקות תשובה מלאה לשאלה מורכבת זו. בשנים האחרונות אנו פוגשים בקליניקות יותר ויותר את המבוכה של ילדים ומתבגרים סביב שאלה זו, עם ניסיונות לפתרונות מסוגים שונים – הומוסקסואליות, הטרוסקסואליות, בי-סקסואליות ועוד.
השדה השני מעורר את השאלה "האם אני חי או מת?". איך עונים על שאלות כאלה? הלוא אין מסמן שיכול לענות לנו מהו מוות, מתי נמות, ואפילו לא מהם החיים. השאלה "האם אני חי או מת"? מוצאת ביטוי לעיתים קרובות בסימפטומים של תוקפנות, כדיכאון, כסיוטי לילה. כל אלה אינם מוצגים תמיד באופן גלוי, אלא יכולים להופיע גם כקשיים בלימודים, בעיות חברתיות ועוד.
התנועה שיוצרת מפגש עם שני שדות אלה היא זו שמייצרת את החרדה ואף את המועקה, שאותה מיקד לאקאן בסמינר "על המועקה" כשבריר של רגע של מפגש עם "הממשי" (Lacan, 2004). העבודה האנליטית תשאף להגיע לשבריר השנייה שבו הסובייקט המדבר עבר ממצב של ריחוק, או אף ניתוק מסוים שבו היה ספון בתוך השפה, אל המפגש עם משהו שהוא לא יודע כיצד לפתור אותו. היא תחתור להגיע לגרעין שבו חלה ההאצה, התנועה שיצרה רגע של תדהמה מהשינוי שאין לו דרך לנסח במילים.
על הגרעין הזה יופיע הסימפטום, עם הפנטזיות שמלוות אותו, כמו למשל הפחד לאבד את אהבת האם או האב, חרדות ממחלות, סימפטומים כפייתיים ועוד. תפקידו של הסימפטום הוא לשמור על הילד מהחרדה מפני ה"ממשי", מהריק הזה שהוא פוגש, שאין לו ייצוג במילים. כך למשל, לאקאן אומר על האנורקסיה: "מה שחשוב זה לא שהאנורקטית לא אוכלת, אלא שהיא אוכלת את הכלום (Lacan, 2021:335).
אולם חשוב לציין שכל ילד יוצר את הסימפטום הייחודי שלו. גם כאשר הכותרת והנראות של המופע הסימפטומטי דומה לכאורה, בטיפול אנחנו מגלים את האופן הייחודי שבו כל ילד רשם בפניו את רגע המפגש הזה. זו יכולה להיות מילה או אות, צליל או מבט, שגרמו לחרדה, לאימה מהריק, להירשם במערך הנפשי של הסובייקט המדבר באופן סינגולרי.
בהרצאה של לאקאן בז'נבה ב-1975 הוא סוקר את עבודותיו של פרויד על הסימפטום, מדגיש שלכל סובייקט מדבר יש גם גוף שהוא מגבש לו את דמותו, ובהמשך מרחיב על הלא מודע (Lacan, 1989 [1975). ואז, באופן לא צפוי, הוא מתחיל לדבר על השאלה "מהי אישה?". הוא מגדיר "אישה" כמי שהיא "לא הכול", כלומר כמי שלא ניתנת להכללה ולקיבוץ לתוך קבוצה אחידה. לאקאן אומר כי נשים הן "אחת אחת" (שם, עמ' 18). סיקרן אותי לחשוב מה הוביל אותו למהלך מפתיע זה. להבנתי, לאקאן עושה זאת כי הוא חושב על הסימפטום כמו שהוא חושב על "אישה", כלומר כעל "אחד אחד": אין סימפטומים זהים זה לזה. כמטפלים עלינו להתייחס לכל סימפטום באופן ייחודי, מתוך הקשבה לאמת הסינגולרית שהוא נושא עליו. עלינו להיזהר לא להכליל ולחשוב שאם למשל יש לילד נטייה להיות "אובססיבי", אזי אנו כבר יודעים על מה מדובר. מחכות לנו הפתעות אם נסכים להקשיב.
סימפטום, תנועה וקיפאון
ובכל זאת, לא תמיד נוצרת אימה מהתנועה, מהחידוש. מה גורם לכך שילדים מצליחים לצאת מרגע זה ואף ליהנות מלגלות צליל ומילה חדשה שיוכלו להניח בתוך הריק, בתוך החסר הזה? לפי לאקאן, בסמינר "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה", הסיבה לכך היא שהם מצליחים לגרום לאחר הנאה ולקשור אותו לתוך מעגל הדחף שלהם (Lacan, 1964 [1991]). כאשר האחר המשמעותי שמטפל בתינוק חוזר בהנאה אחרי הצלילים שהתינוק ממלמל וממציא, זה הופך לדו שיח, והמילים והצלילים הופכים אז להיות מקור להנאה עבור שני המשתתפים. גם אצל ילדים יותר גדולים פועל מעגל זה, אך הוא מתווך יותר באמצעות המילים, השפה. מפגש כזה עם אחר מאפשר לאימה מהריק להתמעט, ולתנועה להפוך להמצאה ולמקור להנאה ולשמחה של התנסות בחידוש. כאן מתחילה פעולת ההסמלה שנותנת מידה של רוגע, יכולת להמציא חידושים בשפה (מטפורות) ואת היכולת להיות בשיח עם האחר בלי לטבוע בריק של הממשי. לתנועה שגואה וחוצה את גבולות הסדר הסמלי באופנים ובצורות שונות קרא לאקאן "התענגות",2 ותיאר אותה כתמהיל של עונג וסבל ששואף להגיע מעבר לעקרון ההנאה (אוונס, 2005 [1996]).
ומה קורה לתנועה כאשר היא לא מוצאת לה מסמן? כאשר היא לא מצליחה ליצור את מעגל ההנאה בין הסובייקט לבין האחר המשמעותי? לפי לאקאן, במצב שבו זה אינו מתרחש אחת האפשרויות היא האוטיזם. בהרצאה שלו בז'נבה, לאקאן התייחס לנושא האוטיזם בפעם היחידה בכל הוראתו. הוא השתמש בו כדוגמא להעדר תנועה והשתמש במילה "קיפאון". לדבריו, במצבים אלה התינוק "קופא" במקום הזה, ולא מצליח ליצור את התנועה ממנו אל האחר, ממנו אל תוך השפה.
מה תפקידנו מול כל זה, ואיך עובדים כאנשי טיפול ? נראה שהתשובה לשאלה זו שונה בעבודה עם ילדים נוירוטיים ובעבודה עם ילדים אוטיסטים ואחרים. לגבי הילדים הנוירוטיים, פרויד ממליץ בבהירות רבה "...אני יכול רק לייעץ שלא להתאמץ ולהבין את הכול מייד, אלא פשוט להעניק לכל מה שבא תשומת לב חסרת פניות ולהמתין לבאות" (פרויד, 2003 [1909], עמ' 81). למה הכוונה? לא לדחוק במטופל, לא למהר לפרש, אלא לאפשר לו לבטא את ה"אמת" הייחודית שלו שיכולה להתגלות דרך הסימפטום – אם זה במשחק, בדיבור או בשתיקה.
לרשותנו כלים לעבודה עם הלא מודע: אסוציאציות חופשיות, חלומות, פליטות פה, מעשי כשל ועוד. הכוונת הריפוי הלאקאניאנית מדגישה שמעבר לעבודה עם הלא מודע, אנחנו צריכים גם לאפשר למטופלים שלנו לגעת במועקה שנוצרת אצלם כתוצאה מהמפגש הטראומטי עם ה"ממשי" שאין לו ייצוג במילים, כלומר עם החסר, עם מה שהנו מקרי (קונטינגנטי) ושאין דרך לייצג אותו במילים.
מה קורה בעבודה עם אוטיסטים? כאן הדרך הטיפולית שונה. העבודה אינה פרשנית, וההקשבה אינה בהכרח ללא מודע. תחת זאת, מוקד העבודה הוא בניסיון ליצור "הפשרה". העמדה הטיפולית מתמקדת ביצירת "אשליה מצפה" מצידם של ההורים. אשליה מצפה היא המבט שבו ההורה מתבונן בתינוק/ת, ולפני שהתינוק אמר מילה או עמד לעשות תנועה כלשהי, ההורה צופה זאת ומבטא זאת במילים בהנאה גדולה. באופן הזה הוא מושך את הילד אל השפה. כך גם בטיפול, האנליטיקאים שעובדים עם ילדים אוטיסטים יוצרים את ה"אשליה המצפה" ונענים לכל הגיג או תנועה באופן שמסייע לילדים לצאת מה"קיפאון". דרך טיפול זו מסייעת לחולל תנועה שהילד יוכל לעמוד בה בלי לקפוא, שתעזור לו לצאת מעצמו וליהנות מההנאה שהוא גורם לאחר.
האנליטיקאית מארי כריסטין לזניק מסכמת את מחקריה הרבים בתחום זה ומדגימה כי כשמדובר באוטיזם יש להביא בחשבון גם את הממד הגופני הסנסורי-מוטורי (2020 ,Laznik). היא מציעה לשים לב במיוחד לכאב גופני שגורם לתינוקות להתנתק ולהסתגר וליצור סימנים של אוטיזם, ולמרכיבים הנפשיים שמונעים מהילד להיכנס למעגל שבו נמצא האחר. כמטפלים, כמטפלים עלינו להזמין שוב ושוב את הילד להיכנס לתוך השפה ולמעגל שבו נמצא האחר.
לזניק מתארת טיפול בתינוקת שהייתה בסיכון לאוטיזם (Laznik & Chauvet, 2016). האם עברה לידה קשה מאד בלידת אחיה הבכור של התינוקת, והייתה בחרדה גדולה בזמן ההיריון של ביתה. בעת ההגעה לטיפול, בגיל ארבעה וחצי חודשים, התינוקת סירבה באופן אקטיבי ליצור קשר עין עם אימה, ומבטה היה עצוב. ניסיונות האם להשיג את מבטה נכשלו שוב ושוב, והאם הגיבה לכך בדיכאון ובעלבון.
כיצד מטפלים בתינוקת כה קטנה? כיצד משלבים את הטיפול באימא? ראשית, האנליטיקאית והאם ישבו על הרצפה בגובה פני התינוקת. האנליטיקאית יצרה עבורה מרחב של כריות שאוספות ועוטפות את התינוקת, ומשמשות כתמיכה לגב ותמיכה עדינה לאגן. ללא תמיכה זו, באופן אופייני לתינוקות עם סיכון לאוטיזם, זרועותיה של התינוקת נפרשו לצדדים בא-סימטריה ונעו למעלה ולמטה, וראשה היה מוטה לצד. מצב זה יצר הצפה סנסורית-מוטורית שמובילה ישירות ל"קיפאון".
שנית, הטיפול בתינוקת נעשה במקביל לטיפול באם, וזהו אינו טיפול פרשני, אלא מה שלזניק קוראת לו "החייאה נפשית". מושג זה הוא פיתוח ויישום של מושג ה"ההקפאה של התנועה" של לאקאן שהצגתי לעיל: האוטיסט מוצף, הוא מתנתק ו"קופא". כדי לחזור או להיכנס לראשונה לקשר עם האחר הוא זקוק ל"החייאה נפשית". במאמרה מתארת לזניק כיצד היא עוטפת אותה בכריות תומכות כדי למנוע הצפה סנסורית-מוטורית. לאחר מכן היא פונה אל התינוקת בדיבור שנקרא "פרוזודיה של ה-motherese", שהוא הדיבור שבו אנו מדברים באופן טבעי עם תינוקות או עם ילדים קטנים, המאופיין בנימה, בהטעמה מוזיקלית של קול שעולה ויורד ונושא עליו אווירה של הנאה והפתעה. לדוגמא, ברגע מסוים כשהתינוקת מניעה את רגלה, האנליטיקאית לוקחת את הרגל הקטנה ואומרת בשם התינוקת "אני ממש אוהבת כשה"פָּמַלְיָה" מנשקת אותי ברגליים",3 ואחר כך אומרת: "אני אוהבת כשאומרים שאני תינוקת מתוקה!". אמירה זו גורמת לאימא לצחוק ולנשק את הרגל הקטנה. כך מתעוררת בה שוב ההנאה מהמפגש עם ביתה. בנוסף, כשהתינוקת משמיעה קול האנליטיקאית נענית מייד, עם התפעלות גדולה, אבל גם מביאה בחשבון עד כמה חשוב לאמוד את הקצב והמרחק שתינוקות עם מועדות לאוטיזם יכולים לשאת, בשל הרגישויות הגבוהות שקיימות אצלם בדרך כלל לקול, למגע ועוד.
במקביל, האנליטיקאית קשובה לדיכאון של האימא, לתסכול ולתחושת הכישלון שלה, וזאת בנוכחות התינוקת. גם כאן העבודה אינה פרשנית, אלא מאפשרת לאימא להזדהות עם האנליטיקאית בעמדתה המתפעלת מהתינוקת ולמצוא מחדש את היכולת לפנות עם גילויי חיבה אל התינוקת, למרות האכזבות הרבות בניסיונות קודמים. האנליטיקאית מדברת אל התינוקת ובעקיפין אל אימה, לדוגמא: היא אומרת: "דיברנו על הסבל שאימא עברה כשנולד אחיך, ועל כמה אימא פחדה כל הזמן כשהיית בבטן שלה. כשהיא חשבה על זה את בטח הרגשת ממש "שוק", ככה, אבל זו לא אשמתך, את יודעת? הם לא היו נחמדים לאימא בחדר לידה". ברגע אחר היא מדברת בשמה של התינוקת, ואומרת: "מספיק שקצת כואבת לי הבטן, ואני מתנתקת". לזניק מציינת שכדי לבסס את "ההחייאה הנפשית" בעבודה עם תינוקות עם סיכון לאוטיזם יש צורך לחזור אין ספור פעמים על אותם מהלכים עם התינוקת ועם האם כדי שהעקבה (trace) של ההנאה של האחר תירשם ותתבסס אצלם.
בהמשך הטיפול, שנמשך עד גיל שנתיים, הדגש הטיפולי התרחב מהדהוד של הקול (פרוזודיה) ויצירת אשליה מצפה, אל מעבר מתון ורגיש של עבודה פרשנית של האנליטיקאית עם האם והילדה. בהמשך התרחשה הכניסה לשפה והתחלת הדיבור. מרגע שהילדה יצרה קשר עם אימה, העבודה עם האם הפכה להיות יותר פרשנית, והעמיקה בתחושות האשמה שלה, בזיכרונות ילדותה, ביחסיה עם בעלה ועוד.
לסיכום, לאקאן מוסיף בסמינר "יחס האובייקט" ממד נוסף לחשיבה של פרויד על הסימפטום כשהוא מתייחס אליו לא רק כביטוי לחומר שעבר הדחקה – אלא גם כתוצר של תנועה או קיפאון של תנועה בשרשרת המסמנים אצל הסובייקט המדבר. הבלתי-אפשריות לייצג בעזרת מילים גורמת לסובייקט מועקה, שמקבלת צורות סימפטומטיות שונות. אצל הנוירוטי, העמדה הפסיבית מול תנועה, שמתגלה כמו אצל הנס הקטן, יכולה ליצור פוביה. לעיתים התנועה גואה מעבר ל"עקרון ההנאה" ומשתלחת כהתענגות. ולעיתים היא קופאת, כמו אצל האוטיסטים שמתקשים ליצור את התנועה אל האחר ואל השפה. כפי שהדגמתי במאמר זה, לווריאציות השונות של התנועה יש השלכות והשפעות ייחודיות בקליניקה הלאקאנינאית של הטיפול בילדים.
הערות
- הנוסח בלשון זכר מתייחס בו זמנית לילדים וילדות, ונעשה מטעמי נוחות סביב המקרה של הנס הקטן.
- מה האפשרויות שעומדות לרשות האנליטיקאים מול התענגות שאינה נענית לפרוש? מכאן פיתח לאקאן את חשיבתו על האקט האנליטי. על כך הרחבתי במאמרי "היכן מתחוללת הפסיכואנליזה" (בן זקן, 2010).
- האנליטיקאית מכנה את האם ואת עצמה "פמליה" כי הן יושבות נמוך מעט מהתינוקת, וגם כדי להדגיש את מעמדה של התינוקת כמי שניתן להעריץ, להתפעל ממנה.
מקורות
Lacan, J. (1989 [1975]). Geneva lecture on the symptom. translation: R. Grigg. Analysis 1, pp. 7-26.
Lacan, J. (1991 [1964]). The four fundamental concepts of psychoanalysis. edited by J.A. Miller, translation: A Sheridan. Pinguin books.
Lacan, J. (2021). The object relation. edited by J.A Miller, translation: A. Price. Polity Press.
Lacan, J. (2004). Le Séminaire, Livre X, L’Angoisse. Seuil: June 9, 2004
Lacan, J. (1990 [1969]). note on the child. translation: R. Grigg. Analysis 2.
Laznik, M.C. (2020). Comment les difficultés de la motricité du nourrisson peuvent mettre en échec les premières organisations signifiantes avec son Prochain Secourable. Journal français de psychiatrie 49, pp. 10-15. Eres.
Laznik, M.C. & Chauvet, M. (2016). Traitement psychanalytique d’un bébé de 3 mois à risque d’autisme et sa prise en charge concomitante en sensori-motricité. In: M.D. Amy (ed.), Autismes: spécificités des pratiques psychanalytiques – Autismes et psychanalyses II, pp.165-198. Erès
אוונס, ד' (2005 [1996]). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. מאנגלית: ד' אילון. רסלינג.
בן זקן, ד' (2010). היכן מתחוללת הפסיכואנליזה?. שיחות כ"ה(1). גרסה אלקטרונית באתר "פורום לאקאן תל אביב".
פרויד, ז' (2003 [1909]). הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש. מגרמנית: מ' רון. ספרות עכשיו.
פרויד, ז' (2003 [1926]). עכבה סימפטום וחרדה. מגרמנית: י' אור. רסלינג.
