לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
החיים כבעיה בחשבון: מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם"החיים כבעיה בחשבון: מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם"
החיים כבעיה בחשבון: מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם" של לוטה לזרשטיין

החיים כבעיה בחשבון: מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם" של לוטה לזרשטיין

מאמרים | 14/4/2022 | 1,153

ריקנות, שעמום ועייפות עומדים במוקד יצירת המופת "ערב מעל פוטסדאם" (1930) של הציירת היהודייה גרמנית לוטה לזרשטיין. מטרת המאמר הנוכחי לבאר את טיבן הפסיכולוגי של הרגשות המוצגים ביצירה, ולטעון ששעמום הוא חוויה מורכבת שלא ניתן לתארה בכלים מדעיים בלבד. תהליכים היסטוריים ותרבותיים שהתרחשו במאות ה-18 וה-19 – תנועת הנאורות, המהפכה התעשייתית וכלכלת הכסף – הביאו את האדם לתפוס את עצמו במונחים רציונליים ואובייקטיביים, והרחיקו אותו מעולמו הפנימי. התוצאה הייתה חולשה וחוסר אונים המתועדים היטב ביצירה

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: היסטוריה, תרבות ואמנות
שלו שמעוני
שלו שמעוני
מטפלת בהבעה ויצירה
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
אלה פוד
אלה פוד
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
דני שלסמן
דני שלסמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
יותם קומן
יותם קומן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
אור עטר
אור עטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אליה אביקסיס
אליה אביקסיס
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

החיים כבעיה בחשבון

מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם" (1930) של לוטה לזרשטיין

מאת גדי און

 

 

 

 

 

אי אפשר לברוח מהשעמום

"כל עוד הילדים נהנים, הם תמיד טובים. בכך אין ספק" (סרן קירקגור, "מחזור הזריעה").

 

בפרוור רדום, בין גגות אדומים וארובות, בנייני מגורים וצריחי כנסיות, יושבים חמישה אנשים גבוה מעל הרחוב, ואין להם מה לעשות. משמאל, בני הזוג רוז. היא עומדת בגבה אלינו, נשענת על המעקה מכאן ועל השולחן מכאן בתנוחה המשווה לגופה מראה של רקדנית קטנה. ראשו הכבד של אדון רוז מונח על גב ידו והוא בוהה בחלל ומהרהר. לפניו ישב שם באותה תנוחה ידיד אחר של הציירת אבל הוא התעייף, השתעמם והוחלף. לרגליו של רוז שרוע כלב נאה שהובא בשלב מתקדם של הציור, לא לפני שיצא לריצה הגונה. כעת הוא נראה מותש. מעיל פרווה איכותי סימן את מקומו לפני כן. מימין, צעירה בשמלת קפלים ירוקה ומטפחת כותנה מוזגת לעצמה מיץ, מעבירה את הזמן. גבר מעונב במעיל גשם מכונס בתוך מחשבותיו, מבטו תלוי באוויר כמו כפות ידיו הגדולות. הוא נראה ממוקד בשום דבר במיוחד. זרועותיה של הבחורה במרכז מצאו את מקומן על השולחן. אפילו חולצתה השמשית לא מצליחה להאיר את הסצנה המשונה והקודרת.

הם ידידים של הציירת, או ידידים של ידידים, שהגיעו בחשמלית החדשה שהושקה לא מכבר בקו ברלין פוטסדאם. טיפוסים עירוניים שרגילים לקצב המהיר של חיי העיר בשנות השפע שלה, טרם המלחמה הנוראה. זה לא המקום שלהם. השלווה הכפרית של פוטסדאם היא עבורם כמו עונש, ועכשיו, משהסתיימה הארוחה ולא נותר על מה לדבר, הם סובלים בשקט. המעקה השחור מקיף אותם מכל עבר, כמו כלוב.

את הגרסה שלה לסעודה האחרונה הקדישה הציירת היהודייה גרמנית לוטה לזרשטיין (1898—1993) לריקנות. היא מביטה בה במבט אובייקטיבי וענייני, חף מרגשנות, אבל חם ומלא חמלה. היא לא באה להעניש את האנשים האלה, האנשים שלה מברלין. היא רק רוצה להחזיר להם משהו שהם איבדו, מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי.


- פרסומת -

בניגוד לתלונה הנשמעת לעיתים קרובות מפי ילדים: "אין מה לעשות!" (מבוגרים היו מרשים לעצמם להשמיע אותה לעיתים קרובות יותר אלמלא הילדים), תלונה זו אינה תיאור מדויק של נסיבות השעמום. העולם לעולם אינו מתרוקן, אלא בחוויה. מדויק יותר לומר: אני לא מצליח למצוא כאן משהו בשבילי. ולהוסיף: למיטב היכרותי עם עצמי. השעמום אינו פשוט עד כדי כך. כדי להבין את הפסיכולוגיה שלו עלינו להסביר מה זה אומר לחוות ריקנות. איך מרגיש להסתובב בעולם בלי לראות את הבבואה שלך משתקפת במה שנמצא מולך.

זו משימה הדורשת התייחסות לאופן ההוויה האנושי, ולא משימה מדעית. לא מפתיע אם כן שפסיכולוגים הפועלים במסגרת "מדע השעמום" מתעלמים ממנה ומעדיפים למסגר את השעמום באופן ענייני וישיר במונחים של גירוי וריגוש (Dursun, 2016); לקבל את תלונת הילדים כלשונה.

ההסבר המדעי לשעמום מבוסס על תופעת ההתרגלות (הביטואציה): כשאנחנו נחשפים לגירוי חדש המוח מגיב בחוזקה. החשיפה גורמת להפרשת דופמין (באזורי SN/VTA1 לשם הדיוק) ולתחושת הנאה וריגוש (Hutchison, Wood & Swift, 1999). אבל כאשר הגירוי חוזר על עצמו ונהיה מוכר, עוצמת התגובה נחלשת והריגוש פוחת. פתאום העולם מתרוקן ואנחנו משתעממים: אין לנו מה לעשות. לאחר מכן מופיע דחף לחפש ריגוש חדש. אם אנחנו מוגבלים ואין לנו אפשרות לפעול, או אם נסיונות החיפוש נכשלו, נחווה תסכול. אבל גם אם נמצא חזרה את הריגוש, לא סביר שנחווה שוב את תחושת הריגוש הראשונית. הפחתה טבעית בעוצמת התגובה תגרום לכך שנהיה זקוקים לגירוי חזק יותר כדי לשחזר אותה. כך, חיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות להתרגש מפחית את הסיבולת שלנו לשעמום, ובאופן פרדוקסלי תורם להופעתו בתדירות ובעוצמה גבוהות יותר (Mann, 2016). בשורה התחתונה, סופם של כל הריגושים לאבד מעוצמתם. אחרת, איך נסביר שכבר לפני עשר שנים כל משתמש שלישי השתעמם מפייסבוק? (Whitney, 2012).

כמות האטרקציות הממשיות והווירטואליות בחברה המערבית היא עדות הן לתהליך זה והן לאמונה שלנו בנכונותו. כמעט בכל יום מציעים לנו משהו חדש: סמארטפונים, גאדג'טים, שדרוגים. מסכים זמינים כל רגע בבית, במכונית, במסעדה, בכיס. קניונים פותחים את עונת הקיץ כבר בתחילת האביב, ואת עונת החורף בסתיו. כל יום יש בילד-אפ בערוצי הטלוויזיה לקראת איזשהו אירוע מתקרב. אנחנו שולחים לעצמנו מתנות מחנויות אונליין וממתינים בציפייה דרוכה להגעתן. גן השעשועים הגדול הזה נועד לתת לנו תקווה. הוא מהדהד את שירו של ג'ון ברימן (1964): "החיים רבותיי, הם משעממים. אסור לנו לומר זאת".

אבל במשחק של השעמום אי אפשר באמת לנצח. הניסיון להסתיר את השעמום באמצעות חיפוש ריגושים לטווח המיידי הוא חסר סיכוי. זה אף פעם לא מספיק. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממחקר השעמום מהשנים האחרונות זה שבני אדם מסוגלים להשתעמם מכל דבר (Vodanovich, 2016). אפשר להימלט מפוטסדאם ולחזור לברלין, להתעייף מברלין ולעבור לניו יורק. אפשר לדמיין לעצמך חיים על מאדים. הריקנות תבוא איתך. בטווח הארוך, אי אפשר לברוח מהשעמום.

מלנכוליה נשגבת נהפכה לשעמום שטחי

ספק אם מדע השעמום יכול להשיב לשאלות מטרידות כמו: מה קרה לנו? האם תמיד היינו כאלה? איך הגענו למצב הזה? מקיף ושיטתי ככל שיהיה, מדע השעמום לא מביא בחשבון תהליכים היסטוריים ותרבותיים. מסתבר, שעד המאות ה-18 וה-19 העולם המערבי הסתדר בלי "שעמום". לו היינו פסיכולוגים בחברה הקדם-תעשייתית היינו חושבים שהדמויות סביב השולחן חוות התקף של מלנכוליה או אנווי (ennui). שני מונחים עתיקים מהשעמום, ועמוקים ממנו בראיית האדם.

בימי הביניים, מלנכוליה (המרה השחורה) שימשה לתיאור סבלו הגופני והנפשי של האדם החזק – מלך, פילוסוף, מצביא, או אמן – שיכולותיו בגדו בו עד שהפסיק להאמין בעצמו, וכעת הוא מסתובב בעולם באיטיות מרושלת, עצוב ובודד (Kuhn, 1976). המונח אנווי היגר אל האנגלית מהצרפתית במאה ה-17 כדי לתאר תחושת ריקנות בתוך החיים, חלל של תפלות המעורר באדם שנאה כבושה כלפי העולם וכלפי עצמו.

אבל הזוג רוז וידידיהם הם בורגנים, לא גיבורים. לא נראה שהבעת הפנים הריקה והחולמנית שלהם מבטאת שנאה. השעמום שהם חווים הוא שטוח ופשוט, נטול דרמה. אף אחד לא עושה ממנו עניין, חוץ מלזרשטיין, כמובן, שהטיבה לתאר את היחס הענייני והיבש שלהם לעצמם. השעמום שהיא מתארת הוא תגובה קונקרטית למדי, רגש פשוט שהופך את העולם לטריוויאלי ומציג את היחיד כילד חסר אונים (Spacks, 1995). השעמום הזה מבטא חוויה מודרנית החורגת מהמונחים שהיו בשימוש לפניו.


- פרסומת -

במהלך המאות ה-19 וה-20 השעמום נקלט היטב והתפשט במהירות בשפת היומיום, בספרות, באמנות. בשנות החמישים של המאה ה-20 הוא מצא את דרכו אל הפסיכולוגיה, וקיבל הגדרה מדעית במונחי גירוי וריגוש (Hebb, 1955). ההצלחה שלו נובעת מכוחו לבטא טוב מהמונחים הישנים את השינויים התרבותיים והתודעתיים שהתרחשו במרכזים התעשייתיים והכלכליים של אירופה. במיוחד, את הקושי לחיות בעולם שנמצא בתהליך מתמיד של האצה טכנולוגית וכלכלית, עיור ומיכון (Pezze & Salzani, 2009).

מה הם התהליכים ההיסטוריים שתרמו להופעת השעמום השטחי החדש? הראשון היה האתגר שהציבה החשיבה המדעית לאמונה הדתית (Pezze & Salzani, 2009). מהפכת הנאורות של המאה ה-18 ביקשה לסלק מהעולם את הניסים ואת הנביאים, ולהעמיד במקומם את ההיגיון כסמכות אינטלקטואלית מרכזית. ההתגלות האלוהית והגאולה הוחלפו בתמונת עולם מכנית ורציונלית, שנשענה על ראיות, מדידות אמפיריות ונוסחאות מתמטיות. אבל החשיבה המדעית – האור שאמור להאיר את העולם – לא פסחה על האדם עצמו, שכעת נתפס גם הוא באור מכני. לא עוד מרכז היקום ופסגת מעשה הבריאה, אלא סוג של מכונה משוכללת עם מרכיבים גופניים ונפשיים. הספקנות המדעית סילקה מהחיים את הנשגב והותירה את האדם ללא תכלית ברורה או משמעות. המונח שעמום ניקז לתוכו את תחושות האכזבה וחוסר שביעות הרצון שהופיעו כתוצאה מכך, ונתן להם ביטוי במגבלות השפה המדעית החדשה.

במקביל, החלה המהפכה התעשייתית לצבור תאוצה באירופה. תיעוש מהיר הביא להיווצרותם של מטרופולינים צפופים, ייצור בכמויות חסרות תקדים והתפתחות מואצת של כלכלת הכסף והצרכנות (Pezze & Salzani, 2009). חיי היומיום עברו ארגון מחדש בהתאם לקצב העבודה ולסדר משמרות הייצור. תפקידים עברו התמיינות ונהיו ממוקדים, מונוטוניים, ואנונימיים. היממה חולקה באופן מלאכותי ליחידות קטנות שוות גודל וחשיבות, תוך התעלמות מהחוויה האורגנית של ערנות ועייפות, ערות ושינה.

המונח החדש "שעמום" ספג לתוכו את תחושות חוסר המשמעות והתסכול שתהליכים אלה עוררו. אך לא פחות חשוב מכך, בתקופה זו מתחילים להופיע ביטויים כמו "מעניין", "מרגש" ו"מסעיר" – כדי לבטא את ההיפך מהשעמום. בפעם הראשונה בהיסטוריה אנו רואים שמבול הגירויים שהביאו איתם תהליכי העיור, המיכון וההאצה הטכנולוגית נתפס כאמצעי למלא את הזמן חסר המשמעות (Spacks, 1995).

לבסוף, במהלך המאה ה-19 צומחות במהירות צורות בידור ובילוי חדשות (Pezze & Salzani, 2009). היציאה של העובד מביתו אל המפעל וחזרתו בערב יצרה קיטוע חד בין שעות עבודה לשעות לא-עבודה. לפתע עלתה השאלה מה עליו לעשות בשעות הפנאי. אבל בעוד שבחברות קדם-תעשייתיות התפיסה הבסיסית הייתה שרק כאשר אדם אינו עובד הוא יכול להיות מאושר (רק אז יש לו פנאי לחיי עיון, התעמקות או רוחניות), במאה ה-19 מתפשטת תפיסה הפוכה, לפיה רק עבודה יכולה להוביל לאושר.

האדם המודרני מתחיל לראות את הפנאי כנטל, כצורה של בטלה, ונדרש לחשוב כיצד להימנע ממצב שבו "אין לי מה לעשות". בקרב הבורגנות העירונית מתרחבת במהירות תופעה של מילוי שעות הפנאי באמצעות רכישת חפצים, רדיפת ריגושים והנאות, בידור ובילוי.

להמתין בחוסר אונים לריגוש הבא

הסוציולוג היהודי גרמני גיאורג זימל, שכמו לזרשטיין חי רוב חייו בברלין, עסק רבות בשאלה איזו תודעה אנושית צמחה בנסיבות כאלה. כמו "מדע השעמום", התיאור שלו מתחיל מרעיון ההתרגלות, אבל בניגוד לחשיבה המדעית הוא משלב גם היבטים תרבותיים וחברתיים רחבי היקף. ב"המטרופולין וחיי הנפש" (Simmel, 1997a) הוא כותב שרדיפת ריגושים והנאות מגרה את מערכת העצבים לרמה כה גבוהה, עד שהיא מפסיקה להגיב ונכנסת למצב שהוא מכנה "גישת הבלזה" (blasé attitude) – הגישה התשושה.

רוב הזמן, מבחוץ, הברלינאים עסוקים בפעילות כלכלית תוססת, בעסקים, בקניות, בבילוי ובידור. אבל מבפנים הם מותשים. שעה של המתנה שקטה על מרפסת בפוטסדאם – והייאוש מפעפע החוצה אל הגוף והפנים. אין לאנשים האלה את הציוד הנפשי הדרוש כדי למלא מחדש את העולם שהתרוקן.

הסיבה לכך, טען זימל, היא שהם התרחקו מעצמם. ללא היכרות קרובה עם עצמנו קשה למצוא משהו – וקשה עוד יותר ליצור משהו – בשבילנו בעולם. לדמויות של לזרשטיין לא נותר אלא להמתין בחוסר אונים לפעילות מרגשת שתשלוף אותם מהשעמום ותראה להם: הינה זה! והעולם יתמלא מחדש. כמו ילד המחכה למבוגר שיעביר אותו את הכביש, הם תקועים על המרפסת בהמתנה מייאשת, חווים את מלוא חולשתה של האמונה בכך שריגוש יכול למחוק את השעמום מהעולם.


- פרסומת -

מקור החולשה שלהם היא, בראש ובראשונה, כלכלת הכסף המודרנית שצמחה בעקבות התיעוש המוגבר (Simmel, 1997a). זימל כותב שברלין רועשת מכסף: בשיחות בין אנשי עסקים, בבתי הקפה, בחנויות ובנייני משרדים, במקלטי הרדיו החדישים, ברכבי המרצדס הראשונים, בחשמלית לפוטסדאם. ואולם הבעיה עם כסף היא השתלטנות שלו. אם נותנים לו, הוא תופס את מקומן של כל שאר התשוקות האנושיות. כל סיפוק, כל מידה של אושר, הופכים להיות מותנים בבעלות על סכום כסף מסוים. כל הערכים משוטחים תחת משקלה המאיין של השאלה: כמה זה שווה?

אנשי המטרופולין הפסיקו להכיר את עצמם דרך עולמם הפנימי והתחילו לראות לנגד עיניהם רק את המדד האובייקטיבי של הישגיהם (Simmel, 1997b). בהדרגה, הם החלו לעסוק בחישובים אינסופיים, למדוד ולכמת כל היבט של חייהם, לשקול ולהמיר אותו באמצעות נוסחאות מוקפדות לסכומים מדויקים.

הביטוי המובהק ביותר לכך הוא היחס שלהם לזמן. בדומה לטלפון הסלולרי, איש המטרופולין נשא איתו את שעון הכיס שלו לכל מקום. הוא חילק את היממה למקטעים, מקפיד לקבוע מועד ומשך מדויקים לכל אירוע. אין לו זמן! עין אחת תמיד נמצאת על השעון והראש מלא חישובים: להגיע בזמן, להתחיל בזמן, לסיים בזמן. אבל כמו כל רכיב אחר של כלכלת הכסף, האדם עצמו נעשה כפוף לזמן. בזה מושלמת הפיכתו מאדם בעל עצמי וזהות ייחודיים לאובייקט נוסף בכלכלה של תקבולים ותשלומים. החיים הופכים להיות בעיה בחשבון.

הזדמנות אחרונה להתפייס עם החיים

בשנת 1928 הובילה לוטה לזרשטיין הצעירה קנבס ענק בקרונית החשמלית החדישה מברלין לפוטסדאם. עגלון נשכר להוביל אותה מתחנת הרכבת אל בניין בלב העיר שבו גרה תלמידה שלה לשעבר. לזרשטיין מיקמה את הקנבס על המרפסת הפונה אל העיר הפסטורלית והמנומנמת והזמינה את הזוג רוז וכמה מכרים נוספים מברלין לדגמן עבור מה שיהיה בעתיד אחת מיצירות המופת של "האובייקטיביות החדשה" באמנות הגרמנית (Schroeder, 2019). סביב השולחן, היא גרמה לזמן לעמוד מלכת.

קילומטרים ספורים מברלין אפשר היה לשמוע את רעש הפעילות הקדחתנית שנמשכה לאורך שנות העשרים: הפיתוחים הטכנולוגיים החדישים, האירועים החברתיים הנוצצים, חיי הלילה והמסיבות, האופנה הנועזת, המגזינים הצבעוניים של תעשיית הדפוס, חנויות הכלבו השוקקות. אבל על המרפסת מתגלים השקט והריקנות בתור החומרים שמהם החיים באמת עשויים.

זאת הזדמנות אחרונה להשלים ולהתפייס איתם בלי לנסות לנצח אותם. להתעורר לשאלה של עצמיות וסובייקטיביות, להשיל את שרשראות הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי עסקים ועיסוקים, ולהתחיל לחשוב מה באמת חשוב. אבל לאנשים אלה אין מושג מה לעשות עם זה. עיני הבלזה שלהם שואלות בחוסר אונים: מה עכשיו? בתוך שלוש שנים אפשר יהיה לשמוע מכאן את מגפי המפלגה הנאצית רוקעים על אבני המרצפת.

 

 

הערות

  1. אזורים מוחיים אלה מהווים חלק מהמערכת הקשורה להפרשת דופמין במוח. SN הוא "החומר השחור" – גרעין בבסיס המוח הקשור לתופעות פסיכולוגיות של התמכרות וחיזוק. VTA הוא אזור הממוקם בסמוך לו וגם לו יש תפקיד מרכזי בחיזוק.

 

מקורות

Berryman, J. (1964). 77 Dream Songs. Frrar, Straus and Giroux, New-York

Dursun, P. (2016) On the nature of boredom. Mediterranean Journal of Humanities. 6, 2, 209-220.

Hebb, D. O. (1955) Drives and the CNS (Conceptual Nervous System). Psychological review 62, 243-25.

Hutchison, K. E., Wood, M. D., & Swift, R. (1999) Personality factors moderate subjective and psychophysiological responses to d-Amphetamine in humans. Experimental and Clinical Psychopharmacology, 7, 4, 493-501.

Kuhn, R. (1976) The demon of Noontide: Ennui in Western literature. Princeton, N.J.: Princeton University Press.

Mann, S. (2016) The science of boredom: The upside (and downside) of downtime. Robinson, an imprint of Little, Brown Book Group, London.

Pezze, B. D., & Salzani, C. (2009) The delicate monster: modernity and boredom. In Barbara Dalle Pezze & Carlo Salzani (Eds), Essays on boredom and modernity (critical studies vol. 31).

Schroeder, K. (2019) An ambivalent elegy - Lotte Laserstein’s evening over Potsdam (1930). Art History, 42, 4, 808-827.

Simmel, Georg (1997a) The metropolis and mental life. in David Frisby and Mike Featherstone (Eds.) Simmel on Culture. pp. 174–186. London: Sage Publications.


- פרסומת -

Simmel, Georg (1997b) On the psychology of money. in David Frisby and Mike Featherstone (Eds.) Simmel on Culture. pp. 233–242. London: Sage Publications.

Spacks, P. M. (1995) Boredom: The literary history of a state of mind. The University of Chicago Press.

Vodanovich, S. J. (2016) Self-report measures of boredom: an updated review of the literature. The Journal of Psychology: Interdisciplinary and Applied, 150,2, 196-228.

Whitney, L. (2012) ‘Facebook “Boring”: 1 in 3 Users Are Tuning It Out’, CNET, (http://www.cnet.com/new...uning-it-out).

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

און, ג. (2022). החיים כבעיה בחשבון: מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם" של לוטה לזרשטיין. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4383


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|און, ג.|החיים כבעיה בחשבון: מקורות הריקנות העירונית ב"ערב מעל פוטסדאם" של לוטה לזרשטיין|4383|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גדי אוןגדי און26/4/2022

תודה הנרייטה. אני חושב שהרבה אנשים חווים את המתח שבין הרצון להצליח בכלכלת הכסף לבין החשש שהערצת הכסף תשטח את כל הערכים האחרים. יש מעט מקרים שבהם באמת אין ברירה, וגם בהם עדיף לחשוב על עצמך בתור מי שבוחר ולא פועל מחוסר ברירה. יש אנשים שמצליחים להסתיר את הריקנות באמצעות פעילות בלתי פוסקת שקשורה לרווחים ומה שנקרא בטעות 'איכות חיים'. אבל אני בטוח שגם שם, בינם לבין עצמם, הם מזהים את החולשה של התמסרות כזו.
לגבי תל אביב, אני לא כל כך יודע. אם אכן ישארו בה רק בעלי האמצעים אז היא תאבד את הרוח שלה. מה יעשו בעלי האמצעים עם ה'אמצעים' שאותם הם תופסים כמטרה? אמצעים יכולים להפוך את החיים לנוחים מאד, אבל לא לתת להם טעם.
שוב תודה על תגובתך

הנרייטה שנירהנרייטה שניר26/4/2022

מעניין מאוד. מה דעתך על התופעה בה אנשים ממקצועות שונים ומגוונים זונחים את המקצוע שלהם לטובת הסבה למקצועות ההייטק הרווחיים יותר? לעיתים בלית ברירה?
איך אתה חושב שזה ישפיע על תחושת השעמום של אנשים?
הרבה מתלוננים לאחרונה שתל אביב נהפכת מעיר עם רוח יצירתית, עם אוכלוסיה בעלת זיקה אמנותית לעיר אפורה שרק בעלי אמצעים יכולים להרשות לעצמם לגור בה-
מה דעתך על כך?