עדיף שלא תעבור!
הצעת החוק להסדרת הטיפול באמצעות אמנויות - עלולה ליצור נזק יותר מתועלת
מאת יצחק יונה
יצחק יונה, מטפל בפסיכודרמה בהתמחות (M.A), הוא ממובילי המאבק נגד החרגת המגזר החרדי בהצעת החוק להסדרת הטיפול באמצעות אמנויות.
בתיקון לחוק מקצועות הבריאות המתגבש בימים אלו, מוצע להסדיר את מקצוע הטיפול באמצעות אמנויות, זאת כדי להגן על שלום הציבור מפני שרלטנים ולהבטיח את הרמה המקצועית ההולמת של העוסקים במקצוע בריאות זה.
את ההיסטוריה של החוק ועל הסיבות לפיהן נדרשו המחוקקים לפעול להסדרת המקצוע, ניתן לקרוא בנוסח החוק המתגבש:
”בשנת 1992 פורסם חוזר מנכ"ל (02/1992) ראשון בנושא, שבו הוגדר המקצוע ונקבעו הדרישות לקבלת תעודת הכרה במעמד מטעם משרד הבריאות למטפלים באמצעות אמנויות (יצירה והבעה). בהתאם לפסק הדין בבג"ץ 2921/03, באפריל 2004 בוטל נוהל משרד הבריאות שלפיו הונפקה תעודת הכרה במעמד למטפלים באמנויות. בהתאם לפסק הדין בבג"ץ 1423/05, מיוני 2005 רשאים מעסיקים ציבוריים ואחרים להעסיק במקצועות אלה גם את מי שאין בידיו תעודת הכרה במעמד. החל מיולי 2005 משרד הבריאות אינו מנפיק עוד תעודות הכרה במעמד לבעלי מקצועות רפואיים שמקצועם אינו מוסדר בחוק, וביניהם למטפלים באמצעות אמנויות.”
על כן, מאז ועד היום, מקצוע הטיפול באמנות הנו תחום פרוץ, וכל מי שחפץ לעסוק בטיפול באמנויות יכול לעשות זאת, חרף העובדה כי מדובר ב'דיני נפשות' כפשוטו.
יש לציין כי מאז שנת 2008 נעשו מאמצים גדולים להסדיר את המקצוע באמצעות חקיקה מסודרת, מאמצים שכללו דיונים רבים עם משרד הבריאות וועדות הכנסת (בגרסה הראשונה של החוק שעבר עם מקצעות בריאות אחרים). בינתיים, וכחלק מתהליך האקדמיזציה שעבר המקצוע, המועצה להשכלה גבוהה, בדרישת משרד הבריאות, קבעה אמות מידה אחידות ללימודים בתחום, לרבות דרישות הכשרה מעשית הכוללות השלמת 600 שעות במהלך התואר השני ו-960 שעות של הכשרה מעשית מתקדמת לאחר התואר ובפיקוחו של מוסד מוכר להשכלה גבוה שמעניק תואר אקדמי שני בטיפול באמצעות אמנויות.
התיקון המוצע לחוק בימים אלו ממש, יאפשר להסדיר בחוק את ״תנאי הכשירות״ (לימודים והכשרה מעשית קלינית) ולשמור את 'יחוד התואר' להיקרא 'מטפל באמצעות אמנויות' בישראל רק לעומדים בתנאי החוק. לרבות חובות אמון, כללי אתיקה ודיני משמעת, וכן בחינה ממשלתית.
אך מי שיעיין בסעיפי החוק המוצע כיום, ימצא כי ישנו סעיף המחריג את הציבור החרדי מהדרישה הבסיסית לחובת לימוד המקצוע, במסגרת תואר שני במוסד אקדמי המוכר על ידי המל"ג. את ההסבר להחרגה זו שמענו בימים האחרונים מנציג הסיעה החרדית בוועדה: ״הציבור החרדי איננו מוכן להיות כפוף למל"ג. אנחנו מוכנים לעמוד בדרישות שיציבו לנו, אבל לא מוכנים להיות כפופים למל"ג”. לאחר הצהרה זו המשיך להסביר כי אין מענה טיפולי מספק לילדי הציבור החרדי במוסדות החינוך החרדיים. חבר הכנסת דורש כי יותר למנהלי סמינרים חרדיים להכשיר נשות מקצוע חרדיות בטיפול באמצעות אמנויות ללא תואר אקדמי ובמסגרת של לימודי תעודה בלבד. משמעות ההצעה, אם תעבור, היא שיותר לבוגרות התוכניות האלה לעסוק בטיפול בקופות החולים, במערכת הבריאות ובמרפאות לבריאות הנפש, במוסדות משרד החינוך כולל בבתי הספר במסגרת המתי"אות ובהעסקה ישירה, ולאייש תקנים טיפוליים במגזר הציבורי.
הייחודיות של הציבור החרדי, אליו אני שייך משחר ילדותי, הוא בכך שרוב ענייני המגזר הקשורים לחקיקת חוקים בכנסת ישראל נקבעים על ידי חברי הכנסת החרדיים, כאשר הם מקבלים הכוונה מהרבנים ומהמנהיגים של החצרות השונים. כל מי שמכיר ולו במעט את הציבור החרדי, יודע כי על הרבנים ומנהיגי העדה החרדית מוטלת אחריות רבה, היות והציבור סומך עליהם כי הם ידאגו לצרכיהם הרוחניים והגשמיים בכל הקשור למוסדות המדינה. אכן, רבות נכתב על הדאגה האמיתית של רבני הקהילות השונות לבני קהילתם, לפעמים עד כדי מסירות נפש של ממש. עם זאת, ישנם נושאים בהם קולם ודעתם של הרבנים לא נשמע, ואילו מי שמטפל בהם הם עסקנים ולוביסטים בשכר, ממש כמו בציבור הכללי.
על פניו, ניתן היה לקבל את התחושה כי המלחמה של הנציגים החרדיים להחרגת הציבור החרדי מהסטנדרטים המקצועיים שבאים לידי ביטוי בסעיפיו הארוכים של חוק המטפלים הנה לא פחות מ'מלחמת מצווה', ושמאחוריה עומדים מנהיגיו המסורים של הציבור החרדי. אך אני וחבריי מבקשים לומר בקול ברור: הסירוב של הנציגים החרדיים בוועדה לקבל עליהם את תקנות החוק בדבר החובה לתארים ראשון ושני על מנת לקבל רישיון לעסוק בתחום בריאות הנפש, הוא פוליטי בלבד. אין לזה כל קשר להלכה הצרופה. תגובתנו הרשמית נשמעה מפיה של נציגה חרדית, מטפלת באמצעות אמנויות, אשר גילתה אומץ רב בבחירתה לדבר בפני ועדת הבריאות בכנסת באחד הדיונים שהתקיימו בנושא לאחרונה. בדבריה הסבירה כי הטענה שאין כמעט מטפלים ומטפלות אקדמאים מקרב הציבור החרדי שגויה ומטעה, וכי העובדה והנתונים הם, כפי שהוצגו בדיוני הוועדה על ידי נציגי האקדמיה, כי כבר היום ישנם קרוב ל500 מטפלים ומטפלות בעלי תואר אקדמי מהמגזר החרדי, שלא לדבר על עשרות נוספים שמסיימים את לימודיהם בכל שנה אקדמית. בכך, למעשה, מופרכת הטענה העיקרית שלא יהיה מענה טיפולי ראוי לילדי הציבור החרדי.
נאמר זאת בקול ברור: בניגוד למצג השוא שיש שמנסים להציג, כבר היום ישנם מאות מטפלים ומטפלות מקצועיים חרדים אשר מלאו אחר כל דרישות האקדמיה, ומטפלים בפועל במסגרות ציבוריות ופרטיות בקהילה החרדית בכל הערים, הן המעורבות הן החרדיות.
גם הטענה כאילו האקדמיה על כל שלוחותיה 'מוקצים מחמת מיאוס' בקרב בני הציבור החרדי היא משוללת כל יסוד במציאות. עובדה ידועה לכל, כי בעשור האחרון מזנקת העלייה בקרב בני המגזר החרדי אשר פונים ללימודי תארים אקדמאים באמצעות מכללות חרדיות בהנהלה חרדית בערים חרדיות. אעיד על עצמי כי הן את התואר הראשון (אוני' בר אילן) ואת את התואר השני (אוני' חיפה) למדתי במכללות חרדיות למהדרין, ללא שום ויתור מצידי על מצוות ועל השקפות. אז על איזה בעיה אתם מדברים? ולמה לומר זאת בשמינו?! את הנתונים שכתבתי לעיל כולכם מוזמנים לבדוק בנתוני העסקה של מאות עובדי הוראה חרדיים במשרד החינוך. רובם בעלי תארים אקדמאים המפוקחים במלואם על ידי המל"ג. אז למה כשזה מגיע לתואר בטיפול נפשי זה לא בסדר?!
אכן מדובר בנושא מורכב. כל מי שמכיר ולו במעט את הציבור החרדי, יודע כי מזמן כבר לא מדובר במקשה אחת, אלא בקבוצות ותתי קבוצות השונות מאוד אחת מן השנייה, ו”אלו ואלו דברי אלוקים חיים”. הניסיון הכל כך לא הוגן לחוקק חוק שיכלול החרגה שרירותית שיש לה השלכות לא רק למגזר שלם, אלא למקצוע רגיש כל כך, הוא לא פחות מפשע. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשנמך מקצוע קריטי שכזה רק כי נציג אחד דורש כי כך יהיה. ראוי היה כי לפני שמחליטים החלטה דרמטית שכזו – שייבדקו העובדות עד תום, ולא יסתפקו בהצהרות ובמספרים שנזרקים בצעקות לחלל חדר הדיונים. ואיך, איך למען השם, נוצר מצב שכל בעלי המקצוע בתחום, אשר הופיעו בפני הוועדה, אומרים בקול ברור כי אין לאפשר להחרגה כזו לקרות, ואילו ישנם פוליטיקאים הממשיכים להתמיד בבקשה להעביר את החוק כמתכונתו לקריאה ראשונה?! האם אין חלקת אלוקים קטנה בה אין מקום לקומבינות ודילים?! הלא מדובר בבריאות נפשם של מטופלים רבים (מילדים ועד זקנים) שחלקם אף אינם יכולים להגן על זכותם – אפילו לא בקלפי.
אין ספק כי כל החרגה של ציבור כזה או אחר מדרישת סף של תואר שני אקדמי תנוצל על ידי קבוצות וציבורים שונים להורדת הרמה המקצועית של המקצוע, דבר שיגרום לפגיעה משמעותית במקצוע הטיפול הנפשי ובמטופלים בבריאות הנפש ובמוסדות השונים.
בעת הזאת נדרשת התגייסות של כל מי שאכפת לו מבריאות נפשם של אזרחי ישראל, ולא משנה מאיזה סקטור הוא משתייך. עלינו לצאת נגד חוק שכזה גם במחיר של הפלתו, כי חוק כזה עדיף שלא יחוקק!
בדבריו של פרופ׳ הוד אורקיבי, ראש צוות החקיקה של האיגוד המקצועי יה״ת והמועצה העליונה לטיפול באמניות, ניתן לצפות כאן: https://www.youtube.com/watch?v=zCRPrLRYbvY
