לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
החצי השני של הקשת | ד"ר פנינה ארדהחצי השני של הקשת | ד"ר פנינה ארד
החצי השני של הקשת | פנינה ארד

החצי השני של הקשת | פנינה ארד

ספרים | 2/12/2021 | 1,514

האם ייתכן שבן הזוג שלך נמצא על הרצף האוטיסטי? נשים רבות מתמודדות עם קשיי תקשורת קיצוניים בזוגיות שלהן, חוות חסך רגשי מתמשך ומצוקה חמורה, מבלי להעלות כלל על דעתן את האפשרות שבן זוגן נמצא על הקשת האוטיסטית. אחרות מבינות שבזה מדובר רק אחרי שנים ארוכות של בלבול וספקות המכרסמים בהן, עד לתחושה של אובדן השפיות. ספרה של ד"ר פנינה ארד, החצי השני של הקשת, נכתב במטרה לנסות לתת מענה לכמה שאלות: מדוע רוב המבוגרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה אינם מאובחנים? כיצד מאפיינים אוטיסטיים באים לידי ביטוי בזוגיות ולמה אנשים מחוץ למערכת היחסים הזוגית אינם מבחינים בהם? מה נשים בזוגיות עם שונות נוירולוגית חוות במשותף? מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם האתגרים הייחודיים לזוגיות כזו? כיצד ניתן לצמוח בתוך זוגיות עם שונות נוירולוגית?

החצי השני של הקשת

 פנינה ארד

החצי השני של הקשת

הוצאה עצמית

 

האם ייתכן שבן הזוג שלך נמצא על הרצף האוטיסטי?
נשים רבות מתמודדות עם קשיי תקשורת קיצוניים בזוגיות שלהן, חוות חסך רגשי מתמשך ומצוקה חמורה, מבלי להעלות כלל על דעתן את האפשרות שבן זוגן נמצא על הקשת האוטיסטית. אחרות מבינות שבזה מדובר רק אחרי שנים ארוכות של בלבול וספקות המכרסמים בהן, עד לתחושה של אובדן השפיות.

ספר זה כולל מענה לשאלות:
• מדוע רוב המבוגרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה אינם מאובחנים.
• כיצד מאפיינים אוטיסטיים באים לידי ביטוי בזוגיות ולמה אנשים מחוץ למערכת היחסים הזוגית אינם מבחינים בהם.
• מה נשים בזוגיות עם שונות נוירולוגית חוות במשותף.
• מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם האתגרים הייחודיים לזוגיות כזו.
• כיצד ניתן לצמוח בתוך זוגיות עם שונות נוירולוגית.

בהסתמך על מחקר הדוקטורט הנרחב שלה, הספרות הקיימת בתחום וניסיונה המקצועי העשיר כיועצת זוגית ומאמנת להעצמת נשים, פנינה ארד מזמינה אתכם להצטרף אליה למסע מרתק ומטלטל שיאפשר לכם להתבונן מבעד למשקפיים חדשים על סיפורי חיים מוכרים של חברים, בני משפחה, או מטופלים, ואולי אפילו לזהות את הסיפור האישי שלכם. זהו ספר המציג לראשונה בשפה העברית את הידע הקליני והממצאים המחקריים העדכניים ביותר. השילוב בין מידע רב ערך לבין סיפוריהן האישיים של נשים לאורך תחנות חייהן השונות מעניק לקוראים חוויה עוצמתית ומעצימה. הספר כתוב בשפה בהירה ונגישה ומיועד לכל מי שרוצה לדעת, להבין ולצלוח את האתגרים ששונות נוירולוגית מביאה איתה למערכות יחסים רומנטיות.

 

פנינה ארד הקימה ומנהלת את מרכז LeadUP. בהכשרתה היא יועצת זוגית, מנחת קבוצות ומאמנת להעצמת נשים המתמחה במערכות יחסים עם שונות נוירולוגית. 


- פרסומת -

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:


פרק ראשון - אהבה היא עיוורת

אהבה היא הרבה דברים, ואף אחד מהם אינו הגיוני (ויליאם גולדמן).

***

היא נכנסה אל הקליניקה בצעד מהוסס. נראתה עייפה. קשה היה שלא להבחין בכך. התיישבה על כורסת הבד הירוקה שנמצאת שם בדיוק עבורן, הנשים העייפות האלה שאת המבט המובס בעיניהן אני מזהה מרחוק.

זוהי נוגה, בת ארבעים ושתיים, נשואה לאלי כבר עשרים שנה. יש להם שלושה ילדים, שני בנים ובת. עשו הכול לפי הספר, כמו שצריך. "את יודעת מה הכי משגע אותי, פנינה?" שאלה, אחרי שהציגה את עצמה.

"מה?" שאלתי, אף על פי שכבר יכולתי לנחש את התשובה. התשובה ששמעתי כבר עשרות פעמים אצלי בקליניקה, במרחב הבטוח שאליו הן מגיעות אחרי ששמעו מחברה או מחברה של חברה ששמעה עליי ועל שאני עוסקת במבוגרים על הספקטרום האוטיסטי שלא אובחנו.

"הכי משגע אותי שלא ראיתי את זה לפני. לפני שהתאהבתי בו, לפני שהתחתנתי איתו, לפני שילדתי את יואב, הבן הבכור שלנו. פשוט לא ראיתי כלום. הייתי כרוכה אחריו. הוא היה בעיניי הגבר המושלם. כזה שכל החברות שלך קצת מזילות ריר כשהן רואות אותך צועדת איתו ברחוב יד ביד. ואחר כך עם בטן הריונית מכובדת ואחר כך עם יואבי, התינוק המלאכי שישן לו בעגלה המפוארת".

 

הן באמת לא ראו את זה קודם?

נוגה אינה היחידה שמגיעה אליי כשהיא מכה על חטא, מנסה להבין את ההחמצה הגדולה. איך היא, הילדה הכי יפה בגן, וגם בתיכון, וגם בצבא, שהייתה תמיד במרכז העניינים ומוקפת במחזרים, שהייתה תמיד שמחה, צוחקת, והקרינה רגישות וחיוניות – איך דווקא היא מצאה את עצמה בסופו של דבר מנהלת את חייה לצד גבר קשה כל כך. ועוד יותר קשה להן להבין, לנשים האלה שמגיעות אליי מתוסכלות, איך רק עכשיו הן קולטות, שהנוקשות הזאת, התקפי הזעם, חוסר היכולת להעניק חום ואהבה – מקורם באוטיזם. אוטיזם בתפקוד גבוה שאף אחד לא ידע עליו, ואם ידע – לא טרח ליידע אותן בנוגע אליו. וגם לו הבינו בעצמן שזה העניין, איש לא היה מאמין להן.

***

נוגה הייתה צעירה מאוד כשנישאה לאלי, בקושי בת עשרים ושתיים. אלי היה כבר כמעט בן שלושים. רב- סרן בצבא. גבר גבוה, נאה, קשוח. הוא היה מרשים כל-כך כשהיה מגיע לאסוף אותה מבית הוריה, לבוש במדי חיל האוויר, עם הדרגות הנוצצות. נוגה הוקסמה מהחיוך הכובש שלו ומחוש ההומור המיוחד. הוא כל כך הצחיק אותה אז. והכתפיים הרחבות שלו – היא הייתה בטוחה שתוכל להניח את ראשה ולהישען עליהן מתי שרק תרצה, שתוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות.

גם לחזר הוא ידע. התקשר ובא לראות אותה בכל הזדמנות אפשרית, הרעיף עליה שפע של מחמאות והצהרות אהבה. אכן, מחזר נלהב ונחוש. הייתה ביניהם משיכה מינית חזקה וכימיה ראשונית שקשה להסבירה במילים. נוגה הייתה מאושרת. היא הרגישה שזכתה בטוב מכולם. כשהציע לה נישואים אחרי חצי שנה, היה לה לגמרי ברור שהיא נענית לו.

החתונה הייתה מדהימה ומיוחדת. אנשים לא הפסיקו לדבר עליה במשך חודשים ארוכים. גם ירח הדבש בפריז היה נפלא. אפשר לומר שהאידיליה נמשכה כל עוד היו רק שניהם, אבל כשנולד יואב, הכול השתנה. ככה פתאום.

***

קרן ורון הכירו שנים רבות לפני שנישאו. הם התגוררו באותה שכונה חיפאית ולמדו יחד באותה כיתה בתיכון, במגמה הריאלית. רון היה מאותם ה'חנונים' הגאונים שמוציאים את הציונים הכי גבוהים מבלי להשקיע יותר מדי בלימודים. ילד שקט, מופנם וחולמני, שישב בשולחן האחרון מימין, בקצה המרוחק של הכיתה. לכאורה נראה שקוע בענייניו בלי להקדיש תשומת לב למה שקורה בשיעור, אך כשהמורים היו פונים אליו בשאלה, באופן מפתיע, תמיד ידע לספק את התשובה הנכונה.


- פרסומת -

מאוחר יותר הסתבר שרון התאהב בקרן כבר אז, בתיכון. אבל מעולם לא החליף איתה יותר מכמה מילים. וטוב שכך. קרן ידעה לומר בוודאות שלא הייתה יוצאת איתו באותו זמן. הוא היה ביישן וחסר ביטחון, והיא דווקא נמשכה לבחורים הנועזים, אלו שהתחילו עם בנות בקלות. היא גם יצאה איתם, והתאהבה בהם. אחרי התיכון המשיכה לצאת עם החיילים הגזעיים ששירתו שירות קרבי והיו חוזרים הביתה במדי ב', נעליים מאובקות ונשק. היא התאהבה גם בהם, והם שברו לה את הלב, זה אחר זה.

כשקרן ורון נפגשו במקרה בתחנת האוטובוס שליד אוניברסיטת חיפה, רון זיהה אותה מייד. לה לקח כמה דקות להיזכר מאיפה הם מכירים. הוא השתנה. השירות הצבאי היטיב עימו. הוא נראה אחרת, יפה יותר והרבה יותר בטוח בעצמו. הוא היה אז סטודנט למדעי המחשב, והיא למדה בחוג לחינוך מיוחד.

הם החליפו ביניהם מספרי טלפון, וסביר להניח שקרן הייתה שוכחת במהירות מהפגישה המקרית שלהם, אילולי התקשר הוא אליה. הוא התקשר, והם נפגשו. קרן ניסתה באותה עת להתגבר על מערכת יחסים ארוכה שהסתיימה באופן מפתיע וכואב כאשר תפסה את החבר שלה בוגד בה. רון, לעומת אותו חבר וגם רבים שקדמו לו, נתפס בעיניה כעדין ומתחשב הרבה יותר. הוא לא האיץ בה. אִפשר לקשר ביניהם להתפתח באיטיות, בקצב שהתאים לה אז. לאט-לאט למדה להכיר אותו ולאהוב אותו. הוא היה בחור מבריק והיא העריצה את החוכמה שלו. הם גילו שיש להם הרבה תחומי עניין משותפים ושוחחו במשך שעות ארוכות, מבלי להרגיש איך הזמן עובר.

רון סיים את לימודיו והתקבל לעבודה בחברת היי-טק יוקרתית. קרן החלה לעבוד בתור מורה בבית-ספר יסודי. הם עברו לגור יחד ונישאו רק לקראת שנות השלושים שלהם, כאשר קרן כבר רצתה מאוד להביא ילדים לעולם, וגם ההורים שלו ושלה לחצו שיתחתנו ויביאו להם נכדים. החתונה הייתה המשך ישיר ומתבקש של הקשר הממושך ביניהם.

במבט לאחור, אחרי עשרים וחמש שנות נישואים, עם שתי בנות בוגרות, מוכשרות ומוצלחות, קרן מספרת לי שהבחירה ברון הייתה בחירה מושכלת, מאוד מחושבת. כן, היא אהבה אותו, אבל זו לא הייתה אהבה סוערת כמו הרומנים שהיו לה עם בני זוג קודמים. בניגוד אליהם, הוא נראה לה יציב, רציני ואחראי. הייתה לו משכורת גבוהה והיא הרגישה בטוחה איתו, מכל הבחינות. היא סמכה עליו שיהיה נאמן ולא יבגוד בה לעולם. היא הייתה משוכנעת שהם יוכלו להקים משפחה לתפארת ולחיות ברווחה כלכלית, וציפתה לחיים שקטים, שלווים ורגועים.

רק שהיא לא שיערה עד כמה שקטים החיים יכולים להיות, ובוודאי שלא ידעה לחזות עד כמה השקט הזה יפריע לה. היום היא מרגישה כל כך לבד, במיוחד עכשיו, אחרי ששתי הבנות עזבו את הקן ויצאו לחיים עצמאיים משלהן. היא נראית כבויה, מדוכאת, וגם כדור הציפרלקס שהיא לוקחת מזה שנים הפסיק לטשטש את תחושותיה הקשות. רון מצידו, פשוט אינו מצליח להבין מה יש לה, מה היא רוצה ממנו, מה כל כך רע לה. האמת היא שאף פעם לא הבין.

יש לה כסף למכביר שהיא יכולה להוציא על כל מה שנפשה חושקת, והיא גם מוציאה. הם נוסעים הרבה לחו"ל, לכל מקום שהיא בוחרת, וגם נהנים. יש להם בית גדול, יפה ומטופח, ומשרות מספקות ופרנסה טובה. קרן יודעת היטב שכל זה ממש אינו מובן מאליו ומעריכה מאוד את כל מה שיש לה. ועדיין, משהו מאוד מהותי חסר לה. חסר לה בן זוג.

החסר הזה, גם את זה היא יודעת, הוא לא חדש, ולא משהו שקרה לאחרונה. השיחות הארוכות והעמוקות שלהם נפסקו מעט אחרי טקס הנישואים, וגם הסקס הלך ונעלם מחייהם. אבל היא התמסרה לגידול הבנות שנולדו אחת אחרי השנייה בהפרש של שנה. למעשה היא גידלה אותן לגמרי לבד, כי רון עבד שעות ארוכות. וכך, שקועה בענייניה, התעלמה ממה שהלך והתעצם, הלך וחלחל – החסר, הבדידות, הצורך באהבה, בחיבוק, ביד מלטפת. עכשיו היא מרגישה שאין היא יכולה להתעלם מכל הדברים האלה יותר. היא פשוט אינה יכולה להמשיך ככה.

 

***

אצל שירה זה התחיל קצת אחרת. היא הייתה ברקיע השביעי, מופתעת ואסירת תודה על כך שבחור כל כך חכם ומוצלח כמו יובל בכלל רצה לצאת איתה. הוא היה התגשמות החלומות של כל בחורה, והיא הוקסמה מההתעניינות שלו דווקא בה.

"תמיד הייתי ביישנית וחסרת ביטחון," היא מספרת, כשדמעות זולגות על לחייה, "אולי בגלל שגדלתי בבית מאוד ביקורתי. מעולם לא הצלחתי לעמוד ברף הציפיות הגבוה שהציבו לי. באמת שהשתדלתי. אבל מה שלא עשיתי, זה אף פעם לא היה מספיק טוב".

הם הכירו בבית-חולים 'איכילוב'. בשלב שבו סיימה שירה את לימודיה בבית הספר לסיעוד והתחילה לעבוד בתור אחות במחלקה הכירורגית. יובל היה רופא בתחילת דרכו שעמד לסיים את ההתמחות שלו בכירורגיה. כבר אז בלט במקצועיות שלו והפגין יכולות וכישורים יוצאי דופן. במחלקה ב' וגם מחוצה לה, היו לא מעט אחיות שכרכרו סביבו ורדפו אחריו בכל דרך אפשרית. אבל מכולן, הוא בחר בה.


- פרסומת -

הוא נראה לה אז כל כך סמכותי, חזק ובטוח בעצמו. כולם העריצו אותו, והאמת שעדיין מעריצים – קולגות, אחיות שעובדות לצידו, מטופלים. הוא נחשב לכוכב עולה בתחום הייחודי שבו התמחה. תותח אמיתי. מי יכול היה לנחש שהוא מסוגל להיות כל כך אלים ותוקפני. עד לא מזמן, גם שירה עצמה לא קלטה שמדובר בהתעללות נפשית. אפילו עכשיו, עדיין קשה לה להודות שהיא קורבן לאלימות.

היום, כשהם נשואים כבר כמעט חמש עשרה שנים, שירה מבינה שמערכת היחסים ביניהם כבר מראשיתה לא הייתה שוויונית. היא תמיד הייתה האישה הקטנה, בצילו של הדוקטור המפורסם. באיזשהו מקום, היא אפילו עודדה את זה. היא זו שוויתרה על הקריירה שלה כדי שיוכל להתפתח מבלי שיוטרד במחויבויות היום-יומיות של בית, משפחה וילדים קטנים. הוא מצידו, קיבל את כל מה שעשתה למענו כמובן מאליו, לא כדבר הראוי להערכה.

היא תמיד הייתה שם בשבילו, נתנה מעצמה מעל ומעבר, השקיעה בקשר שלהם ודאגה לתחזק אותו לאורך השנים. היא פינקה אותו, התחשבה בו, ועשתה כל זאת באהבה גדולה, מבלי לשים לב כלל שהיא מקבלת מעט מאוד בתמורה. כי היא כזאת. יש בה נדיבות אין-סופית ולב רחב, היא אוהבת לתת ולעזור ומזהה מה אחרים צריכים, גם בלי שיבקשו.

היא אינה מבינה כלל את ערכה ואת מה שהיא נותנת ומאפשרת.

שירה היא אישה יפהפייה ומרשימה, עוד מעט בת ארבעים. אחרי ארבע לידות – שתי בנות, שני בנים – היא עדיין נראית כמו בחורה בשנות העשרים לחייה, גופה דקיק ונערי והיא פוסעת בקלילות. יודעת שהיא נראית צעירה לגילה, ואף על פי כן אינה מרגישה יפה או מושכת במיוחד, אולי כי עבר זמן רב מאז שמעה את יובל מחמיא לה, אומר לה שהיא נראית טוב, או אפילו סתם לרגע מתבונן בה, במבט שרק נשים מבינות.

שירה הייתה ממשיכה כנראה לתהות מה לא בסדר בינה לבין יובל, למה זה לא עובד ביניהם, למה הוא לא מביט בה כמו שגברים אחרים מביטים בנשותיהם. היא הייתה ממשיכה לסבול, ממשיכה לחפש תשובות. אבל כל זה השתנה אחרי קבלת האבחנה של ליאור, הבן הבכור שלהם: "אוטיזם בתפקוד גבוה," ככה אמרה להם המאבחנת, "בקושי מורגש ובכל זאת שם". ושירה? היא ישבה מולה והאסימונים החלו מצלצלים, נופלים זה אחר זה בקול רעש גדול, וגרמו לה לראשונה לחבר בין חלקי הפאזל המפוזרים, לראות עד כמה ליאור דומה לאבא שלו, להתחיל להבין עם מה היא מתמודדת מול ליאור ומול יובל גם יחד, ולמה כל כך קשה לה עם שניהם.

אז איך הן לא ראו את זה קודם?

המשותף לשירה, נוגה ועוד נשים רבות אחרות, הוא שעד נקודת זמן מאוחרת מאוד, לעיתים עשרות שנים של זוגיות, הן לא הבחינו בעובדה שבן הזוג שלהן נמצא על הרצף האוטיסטי. איך זה ייתכן? מה מנע מהן מלראות את הסממנים, ההתנהגויות, הקשיים האופייניים? בעבודת הדוקטורט שלי, הבוחנת את מצבן של נשים הנמצאות במערכת יחסים זוגית עם גברים הנמצאים על הרצף האוטיסטי, בתפקוד גבוה, נגעתי גם בשאלה זו.

ראשית, חשוב להבין כי מבחינה פיזית, גברים על הקשת האוטיסטית נראים רגילים לחלוטין. לעיתים קרובות, בשלבים הראשונים של הזוגיות, הם אינם מפגינים את שונותם הנוירולוגית והיא נותרת סמויה. רבים מהם מצליחים למצוא נישה תעסוקתית שבה הם מנצלים היטב את כישוריהם הייחודיים ומסגלים לעצמם אסטרטגיות פיצוי שיאפשרו את השתלבותם בזירות החברתיות בחייהם. רבים מהגברים עם אוטיזם ניחנו בתכונות כובשות המושכות בנות זוג פוטנציאליות: הם מאוד אינטליגנטים, מעניינים, יצירתיים ויוצאי דופן. בחלוף שלב ההתאהבות הראשוני, כאשר נשים מגלות עם הזמן כי מערכת היחסים עם בן זוגן אינה עונה על הצרכים והציפיות שלהן, הן מוצאות את עצמן מבולבלות ואינן מבינות מדוע הקשיים שהן חוות שונים מהקשיים שעימם מתמודדים זוגות אחרים. ככל שבני הזוג נמצאים יחד זמן ממושך יותר בלא מודעות לנוכחות של אוטיזם ברקע, כך גדלה השפעתם השלילית של המאפיינים האוטיסטיים על מערכת היחסים. במקרים רבים, רק לאחר אבחון אוטיזם אצל אחד מילדי הזוג, עולה החשד שגם אחד ההורים נמצא על הספקטרום האוטיסטי Aston,) 2009; .Grigg, 2012; Myhill & Jekel, 2008; Rodman, 2003; Weston, 2010).

רבות נכתב על קסם ההתאהבות ועל אהבה רומנטית, מאז ימי קדם. בתרבות המערב של ימינו, אהבה הפכה להיות מוטיב מרכזי באומנות, בספרות, במוסיקה, בקולנוע ובתיאטרון. התאהבות היא חוויה אנושית אוניברסלית. לפעמים זאת אהבה ממבט ראשון, כימיה ראשונית שקשה מאוד להסבירהּ במילים או לתת לה הסבר הגיוני. לפעמים זוהי חברות ממושכת המתפתחת עם הזמן לאהבה עמוקה, ולפעמים זהו קשר הסוחף באינטנסיביות שלו ובהתקדמות המהירה שלו לעבר מיסוד היחסים.

אף שההתאהבות שלנו באדם מסוים עשויה במידה רבה להיראות לנו מקרית, מחקרים מצביעים על כך שמה שכיוון אותנו להתאהב באדם אחד ולא באחר ולבחור בו כבן הזוג שלנו, אינו יד המקרה. קיימות תאוריות פסיכולוגיות רבות המנסות להתיר את המסתורין סביב תופעת ההתאהבות ולהסביר את הבחירות המודעות והלא-מודעות הכרוכות בדבר. אחת מהן מתייחסת לכך שאנו נמשכים באופן טבעי לאדם בעל תכונות אופי הדומות לתכונותיהם החיוביות, וגם השליליות, של האנשים שגידלו אותנו, מתוך רצון עז לרפא את פצעי הילדות הישנים שלנו. לרוע המזל, לתכונות השליליות יש השפעה גדולה יותר על המשיכה הרומנטית (הנדריקס, 2006).


- פרסומת -

אני רואה את התופעה הזאת גם בקליניקה שלי. אנשים בוחרים לעצמם בני זוג המזכירים בדרך כלשהי את אחד מהוריהם. ודמיון, כידוע, הוא דבר מתעתע. לעיתים, קווי האופי המשותפים אינם ניכרים כלל בתחילת הקשר, ורק במרוצת הזמן, הדמיון הולך ומתבהר. לפעמים, רק במהלך הפגישות המשותפות שלנו, זוגות מבינים איך זה שעל אף שניסו בכל מאודם להימנע מכך, תת-המודע שלהם הוביל אותם בסופו של דבר לבחור בבן או בבת זוג שניחנו בדיוק באותן התכונות של הוריהם שאיתן היה להם הקושי הגדול ביותר להתמודד.

אותה תופעה חוזרת על עצמה לעיתים גם בפרק ב וגם בפרק ג, וככל שההתאהבות עזה יותר, כך הדמיון מתברר כגדול יותר, לא רק לאחד ההורים, אלא גם לבן הזוג הקודם. אין זה מפתיע אפוא שזוגות רבים מתארים את המשיכה הראשונית ביניהם כתחושה של היכרות רבת שנים, גם כאשר זה עתה נפגשו : "הרגשנו שאנחנו מכירים אחד את השני מאז ומתמיד", "הרגשתי איתה בנוח מההתחלה", "הרגשתי איתו בבית מהרגע הראשון". התחושה המופלאה הזו אכן מבוססת על היכרות ממושכת אמיתית לגמרי, היכרות עם הדמויות המשמעותיות ביותר שליוו אותם במשך תקופת ילדותם והתבגרותם.

בשנים האחרונות, תחום מחקרי חדש בשם מדע האהבה, העושה שימוש בסורקי מוח חדישים ומשוכללים, מנסה לפענח את הביולוגיה של ההתאהבות ולספק הסבר מדעי. סריקות מוח מתקדמות מראות כי במהלך פרק הזמן של תחילת הקשר – שלב ה'התאהבות המטורפת' – מופעל במוחנו אזור במוח האחראי על מערכת התגמול החיובי, ופעילות מוגברת שלו גורמת לשחרור חומר כימי בשם דופמין. חומר זה גורם לתחושות גופניות של אופוריה, אקסטזה ועוררות מוגברת, תחושות שזוגות מאוהבים נוהגים לכנות 'פרפרים בבטן'.

מעניין לראות כי האזור הפעיל במוח בזמן שתופעת ההתאהבות מתרחשת, הוא בדיוק אותו אזור במוח הפעיל בהתמכרויות. אלו יכולות להיות התמכרויות לחומרים כימיים כגון סמים, סיגריות ואלכוהול, או התנהגויות ממכרות כגון: הימורים, מין, אכילה, פעילות גופנית, קניות, גלישה באינטרנט, משחקי מחשב, או אפילו התמכרות לעבודה. התאהבות רומנטית היא אם כן התמכרות טבעית. אולם בניגוד להתמכרות לכל דבר אחר, הנחשבת בדרך כלל להפרעה שלילית, התאהבות נחשבת לרוב תופעה חיובית, שכמעט כל בני האדם חוֹווים. בשלבים המוקדמים של אהבה רומנטית, אנשים מפגינים סימפטומים של התמכרות הניכרים בהשתוקקות עזה, כמיהה, תלות פיזית ורגשית, או לחלופין, נסיגה, הידרדרות ודחף כפייתי בלתי נשלט להשיג את מושא האהבה כאשר הוא אינו ניתן להשגה, או כאשר הוא נוטש (Fisher et al., 2016).

מחקרים מראים כי להתמכרות יש גורם גנטי. יש אנשים הנוטים יותר להתמכר, ויש הנוטים פחות להתמכרויות. אנשים עם אוטיזם נוטים להתמכר יותר מאחרים. הנטייה להישאב לתחומי עניין מסוימים, המשתלטים על חלק גדול מהזמן ובאים על חשבון היבטי חיים אחרים, אופיינית מאוד לאנשים על הקשת האוטיסטית וכלולה גם באחד מהקריטריונים האבחנתיים של אוטיזם. אנשים על הרצף האוטיסטי יכולים להיות מרותקים לתחום עניין אינטלקטואלי מופשט, כשם שהם יכולים לגלות עניין רומנטי באדם אמיתי. העניין הרב עשוי להיות כפייתי ולהימשך שבועות, חודשים, או שנים, אך כשהוא בא אל קיצו, מהר מאוד מופיע תחום עניין אחר ומחליף אותו (אטווד, 2006).

תיאורים רבים של נשים שהשתתפו במחקר שלי, כמו גם סיפוריהן של הרבה מהנשים שאני פוגשת אצלי בקליניקה, דומים לסיפורה של נוגה ונפתחים בגעגוע להתלהבות ולרומנטיקה שאפיינו את תחילתה של הזוגיות: "מערכת היחסים בינינו התחילה כמו סיפור מהאגדות. הוא חיזר אחריי כמו שאף אחד אחר לא חיזר אחריי לפניו. הוא הפך אותי למרכז עולמו והרגשתי שהוא יוצא מגדרו בניסיון למצוא חן בעיניי ולרצות אותי", "הרגשתי כאילו אני בתוך סרט של דיסני".

כאשר גבר בעל קווים אוטיסטיים מתאהב במישהי, היא הרבה פעמים הופכת באופן טבעי להיות תחום העניין העיקרי שלו למשך תקופת החיזור. ומובן מאליו שההתעניינות האינטנסיבית מחמיאה מאוד לאישה המחוזרת. כך קורה לעיתים, שגם אם אין מדובר באהבה ממבט ראשון מצידה, וגם אם בהתחלה היא לא ממש מתלהבת ממנו, מאוד קשה לה להישאר אדישה כלפי מישהו שכל כך רוצה אותה. במיוחד אם הגיעה למערכת היחסים הזו אחרי סדרה של מערכות יחסים כושלות שהותירו אותה שבורת לב ומאוכזבת מהמין הגברי באופן כללי, כמו קרן. לעיתים קרובות, האישה, המחוזרת באינטנסיביות רבה כל כך, מתאהבת בסופו של דבר במחזר המתמיד, ומשם הדרך חזרה כבר קשה הרבה יותר.

הבעיות מתחילות לצוץ בחלוף הסערה ההורמונלית הראשונית, כאשר אותה אישה כבר שקועה עמוק בתוך הקשר הזוגי ומאוהבת בבן זוגה עד מעל הראש. בשלב זה, הגבר בעל המאפיינים האוטיסטיים עשוי להגיע למצב שבו הוא מצידו, מיצה את העניין הרומנטי שלו בה. פעמים רבות, הוא כבר מוצא לעצמו תחום עניין אחר להשקיע בו את מרב הזמן והאנרגיות שלו, ומערכת היחסים משתנה ללא היכר. חשוב לציין כי השינוי הזה אין פירושו שהוא לא אוהב אותה יותר. הוא אוהב. אבל מבחינתו, היא אמורה כבר לדעת את זה, והוא אינו מבין את הצורך להתמיד ולהמשיך עם גילויי החיבה "המיותרים". בת הזוג שלו מצידה, אינה מבינה מה קרה, ואיך זה שבפתאומיות כזאת היא איבדה את מעמדה הרם במרכז הבמה והפכה להיות שקופה ובלתי נראית בעיניו. בעיה נוספת וחמורה עוד יותר היא שלרוב, השלב הזה של הפסקת ההתמקדות שלו בה מגיע אחרי החתונה, או אחרי לידת הילד הראשון, כך שמבחינות מסוימות, אפשר להגיד שזה קורה מאוחר מדי.


- פרסומת -

אגב, מעניין לדעת כי במקרה של גבר בתפקוד גבוה על הרצף האוטיסטי, ייתכן מאוד שהחיזור הנלהב וההשקעה הגדולה שלו בתחילת הקשר הזוגי, אומצו ישירות מעולם האגדות. פרופ' טוני אטווד, שהוא מומחה עולמי בתחום האוטיזם, נוהג לומר בחיוך בהרצאותיו, כי מדובר לא פעם בגברים בעלי ניסיון דל מאוד במערכות יחסים קודמות, שלמדו את תורת החיזור והרומנטיקה היישר מסרטי קולנוע הוליוודיים קלאסיים. הבעיה היא שהסרטים האלה מסתיימים רובם ככולם בסוף שמח עם חתונה ססגונית, ולצופים רק נותר לדמיין את הזוג ממשיך לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

לפעמים הן קצת רואות

אצל דורית זה היה אחרת. היא וגיל נפגשו ב"בליינד דייט". זו לא הייתה הפגישה העיוורת הראשונה שלה. מאז שאורן עזב אותה, היא יצאה באופן סדרתי לפגישות כאלה, אחרי שרתמה את כל חברותיה לעזרתה במטרה להכיר מישהו חדש. דורית הרגישה שכדי להצליח לעקור את אורן באופן סופי ומוחלט מראשה ומליבה, היא פשוט חייבת להתאהב במישהו אחר. אבל למרות ההצהרות הגלויות, בפועל היא פסלה, משום מה, את כל הבחורים שהכירו לה, בדרך כלל על סמך דברים שטותיים. אחד היה נמוך מדי, לאחר היה אף ארוך והשלישי היה שמן מדי. בשלב מסוים, אפילו חברותיה כעסו ואמרו לה שהיא בררנית מדי, ובצורה כזאת לא תמצא אף אחד, ואם היא תמשיך לפסול את כולם, הן יפסיקו להכיר לה בחורים.

בתחילה התקשתה לקבל את הדברים, אבל ככל שחשבה על זה יותר, חלחלה אצלה ההבנה שיש משהו בדבריהן של החברות הדואגות לשלומה, ושהיא כנראה באמת בררנית מדי. כשפתחה את הדלת וראתה את גיל, ציינה לעצמה שהוא נראה טוב: גבוה, רזה, עם עיניים ירוקות יפות, עונה על כל הקריטריונים הנדרשים, והחליטה לתת לו הזדמנות.

הם נסעו בסובארו הכחולה שלו לבית קפה במרכז תל-אביב, וכיוון שלא מצאו חנייה קרובה, החליטו ללכת ברגל כמעט לכל אורכו של רחוב אבן-גבירול. דורית הבחינה כבר אז בנוקשות הגופנית שלו. משהו בהליכה שלו נראה לה קצת מוזר. אבל היא אמרה לעצמה שטיפשי להיתפס לפרט כל כך שולי, וגם הזכירה לעצמה את ההחלטה שלה, לתת לגיל הזדמנות ולא להיתפס לקטנות. החליטה – ונתנה, כשהיא מגלה בכל פעם קצת יותר עד כמה הוא באמת איכותי. מהנדס, איש שיחה מעניין, רציני, בוגר ממנה בלא מעט שנים, משרה אווירת יציבות, רצינות ואחריות.

בתוך זמן קצר היה לה ברור שהיא מוצאת חן בעיניו מאוד. היה נחמד להרגיש לשם שינוי שמישהו רוצה אותה יותר משהיא רוצה אותו. באיזשהו מקום, זה גם הרגיע אותה וסיפק לה סוג של אשליה, תחושת ביטחון שבקשר כזה אין סיכוי שתיפגע. עם הזמן, ניעורו בה רגשות עזים כלפיו וכשהציע לה נישואים, שנה מאוחר יותר, ולא קנה לה טבעת כמקובל, ובעצם לא קנה לה שום דבר, היא כבר הייתה מאוהבת עד כדי כך שלא באמת הפריע לה שהצעת הנישואים שלו לא הייתה רומנטית בכלל. היא רצתה להתחתן איתו.

במהלך ההכנות לחתונה, התעורר ויכוח בינה לבין אימו של גיל. לדורית הייתה תחושה שהיא דוחפת את האף שלה לכל מקום ורוצה להיות מעורבת בכל פרט, שולי ככל שיהיה. היה לה חשוב לדעת מה בדיוק יוגש לאורחים בכל אחת מן המנות, אילו פרחים יהיו על השולחנות ואפילו באיזה צבע יהיו המפות. היה לה מה להעיר על כל דבר, ובכל הזדמנות טרחה להדגיש שהיא יודעת הכי טוב. כשהרגישה דורית שכל זה יותר מדי בשבילה, שאימא שלו כנראה התבלבלה קצת ושכחה שזאת החתונה שלהם ולא שלה, החליטה יום אחד שהגיע הזמן להעיר ולהזכיר של מי החתונה הזאת. היא עשתה זאת בעדינות אופיינית, משתדלת מאוד שלא לפגוע בה, ובכל זאת להחזיר את ארגון החתונה לשליטה שלהם. בכל הזמן הזה, עמד גיל לידה, שתק, ולא אמר דבר. זה פגע בדורית יותר מכול. העובדה שלא עמד לצידה ותמך בה הייתה משונה ומעליבה בו בזמן. לרגע אפילו שקלה לבטל את הכול, אבל בסוף נרגעה והגיעה למסקנה שלא כדאי לבטל חתונה רק משום שלא הגן עליה בעימות עם אימו. חוץ מזה, מצאה את עצמה חושבת, כל ההזמנות הרי כבר נשלחו והכול שולם.

***

שני בהחלט הבחינה בכך שדרור שונה מבחורים אחרים שהכירה, וזה מצא חן בעיניה. היה לו סגנון דיבור מיוחד, קצת מתנשא. הוא השתמש במילים גבוהות, מליציות כאלה. הוא היה אומן בכל רמ"ח איבריו. כתב לה שירים נוגעים ללב, ואפילו הלחין אותם. היא התרגשה בכל פעם מחדש כשהיה מתיישב מולה עם הגיטרה ומנגן, רק בשבילה.

דרור גם לקח אותה ביחד איתו לפאבים ולמועדונים שבהם הופיע, והיא הייתה צופה בו בשקיקה, מהופנטת מהכישרון המופלא שלו. הוא שבה את ליבה בקסם האישי, בעדינות וביצירתיות הגדולה שהפגין במילים, והיא קיוותה בשביל שניהם שהוא אכן יצליח להתפרסם ולפתח קריירה בין-לאומית, כפי שרצה.

מה שלא צפתה, היה הקושי הגדול שלו להתמודד עם דחיות. היא לא חזתה את השקיעה שלו לדיכאון, את חוסר האונים, את הפסימיות שלו. בשום פנים לא העלתה על דעתה שהיא, המעריצה מספר אחת שלו, תואשם בכישלונותיו.

בכל זאת, במבט לאחור, אחרי עשר שנות נישואים, היא מודה שהייתה לה תחושת בטן חזקה שהיא זו שתצטרך לפרנס את המשפחה שיקימו ושהוא לא יהיה שותף פעיל בגידול הילדים שלהם, אך התעלמה מהתחושה הזאת באלגנטיות.

***

רותם ראתה. היא ראתה את הכול יחסית מהר. היא ראתה שרוברטו קנאי, ראתה שיש לו 'פתיל קצר' וגם לא חמקה ממנה עובדת היותו שוביניסט כמעט מוצהר. כשהתיישבה מולי בקליניקה, ניסתה נואשות להסביר לי איך היא, שהייתה בחורה עצמאית מגיל מאוד צעיר, קיבלה זאת בהבנה. "רוברטו עלה לארץ מברזיל בגיל עשרים. וככה זה שם. הוא קיבל חינוך מאוד מאצ'ואיסטי. בברזיל, האישה צריכה לתת הרבה כבוד לגבר. אסור לה למשל לתת למישהו אחר נשיקה על הלחי, כדי שלא תהיה לו סיבה לקנא".


- פרסומת -

היו דברים שמאוד הרשימו אותה אצל רוברטו, "הוא התנהג כמו ג'נטלמן. היה פותח דלתות ומדבר בנימוס", משהו שהיא לא פגשה לפני כן אצל הישראלים המחוספסים שהכירה. הוא התייחס לקשר ביניהם ברצינות מההתחלה. גם זה נראה לה יוצא דופן. הוא אמר לה שהוא לא משחק משחקים ושהוא מאוד אוהב אותה ויעשה הכול כדי שהקשר שלהם יצליח. היא האמינה לו.

היא אומנם הבחינה שרוברטו מאוד ילדותי ותלותי, וגם חסר אחריות, אבל כל זה היה חלק מהחן הדרום אמריקאי שלו, שבא יחד עם קלילות וחוש הומור מלבב והיה עטוף בלהט ובתשוקה. היא נסחפה לתוך הקשר הזה בלי שליטה, ומהר מאוד מצאה שהיא בהיריון עם נויה, שהיום כבר בת למעלה משנה.

מאמינות שאהבה תגשר על כל הפערים

אלו רק מקצת הנשים והזוגות שיוצא לי לפגוש אצלי בקליניקה. מגיעים אליי זוגות ממוצאים שונים, מרקע משפחתי מגוון, מרקעים דתיים וסוציו-אקונומיים שונים. בדומה לרותם ורוברטו למשל, יוצא לי לפגוש לא מעט זוגות שבהם אחד מבני הזוג הוא יליד הארץ, והאחר, יליד אנגליה, ברית המועצות, צרפת, או בא מרחוק יותר – מארצות הברית, דרום אמריקה, אוסטרליה. יצא לי גם לפגוש בני זוג שעלו שניהם לישראל, כל אחד מארץ מוצא אחרת, וכן הזדמן לי לקיים מפגשים של ייעוץ זוגי באנגלית, כשאחד מבני הזוג עדיין לא שולט בשפה העברית.

האהבה חוצה גבולות. הכי קל לייחס אי-הבנות וכשלים תקשורתיים לשפת האם הזרה ולשוני התרבותי, במיוחד בתחילתה של מערכת יחסים שקיימת בה שונות נוירולוגית. סיטואציות חברתיות, שבהן מעורבים אנשים המגיעים מתרבויות שונות, עשויות להתפרש בדרכים שונות ולקבל משמעות שונה לחלוטין אצל כל אחד מהנוכחים. בתחילת הקשר, זוגות מאוהבים מגלים רמות גבוהות של סלחנות וסובלנות איש כלפי רעהו, ומבינים באופן טבעי כי בני זוגם מביאים עימם אל הקשר נורמות תרבותיות שונות.

לעיתים קרובות, גם זוגות של 'צברים' שמשפחות המוצא שלהם הגיעו מאזורים גאוגרפיים שונים בעולם, מייחסים את דפוסי ההתנהגות של בני זוגם לרקע המשפחתי שלהם ולערכים שעל פיהם גודלו וחונכו. כך למשל, אני שומעת נשים המתלוננות על 'המשפחה הפרימיטיבית' שממנה הגיע הבעל שלהן, ועל זה שלמד בבית הוריו להתנהל כמו שייח סעודי. מנגד, יש גם תלונות על 'המשפחה האריסטוקרטית' עם גינוני השולחן והנימוס המוגזמים, שלא היו מביישים את בית המלוכה הבריטי.

אבל האמת היא כי אצל הזוגות שמגיעים אליי, מאחורי כל ההבדלים הבין-תרבותיים או הבין-עדתיים, מסתתרת ככל הנראה הפרעת תקשורת בלתי מאובחנת של אחד מבני הזוג. בסופו של דבר, אחרי שלב ההבנה הסלחנית כלפי התנהגויות מסוימות, מגיעה אל קיצה סבלנותו של מי שאינו מצליח להבין עד הסוף את מקור ההתנהגות של בן הזוג. מה שהיה יכול להיות מוסבר באי-ידיעת השפה או ברקע תרבותי שונה כאשר בן הזוג היה עולה חדש וצעיר, לא יכול לשמש עוד הסבר הגיוני ורלוונטי אחרי עשרים שנה ויותר שהוא חי בארץ ושולט היטב ברזי השפה העברית והתרבות הישראלית.

כל אחד מאיתנו גדל בבית עם אווירה משלו וחונך בדרך אחרת. כשיש הבדלים בין-תרבותיים מהותיים, השוני כמובן בולט יותר. עדיין, אוטיזם הוא מולד ותורשתי, כך שהגנטיקה משפיעה לא פחות מאשר המאפיינים התרבותיים והחינוך שאדם קיבל בבית הוריו. הדברים מן הסתם שלובים זה בזה, כי הורים הרי מחנכים את ילדיהם הן בהשפעת הרקע המשפחתי והחברתי שממנו הגיעו הן בהתאם לאופיים ולהעדפותיהם האישיות, כך שקשה לשים את האצבע במדויק על הקווים המפרידים בין ההשפעות של נורמות תרבותיות, ערכים אישיים, גנטיקה ונוירולוגיה מולדת.

במקרים רבים, כמו אלה שהצגתי כאן, כשההתאהבות בשיאה, בדיוק כמו בכל התמכרות, ההיגיון אינו ממלא תפקיד, ושני בני הזוג עשויים לחוש שהדחף והכמיהה להיות זה עם זו, בלתי נשלטים לחלוטין. חשוב גם לזכור כי אוטיזם בתפקוד גבוה עשוי להיות סמוי מהעין. כך שהרבה פעמים, המאפיינים האוטיסטיים אינם באים כלל לידי ביטוי בתחילת הקשר, וגם אם מורגשת איזו שונות או מוזרות, כאשר מדובר באנשים יצירתיים ומוכשרים, קל מאוד לייחס את החריגות המובחנת לייחודיות המאוד גדולה שלהם. כאשר הרקע המשפחתי שונה, והרי אצל זוגות רבים הוא שונה, קל יותר לייחס את הפערים להבדלים בין-עדתיים או בין-תרבותיים.

כזה הוא כוחה של האהבה, בייחוד בשלב הסוער וההתחלתי שלה. כשמאוד מאוהבים, לא זו בלבד שלא רואים כלום, אלא גם לא רוצים לראות. האהבה הרומנטית צובעת את העולם בגוונים של ורוד, וגם אם מסתננת איזו תובנה בצבע קצת שונה, וגם אם האינטואיציה מאותתת שמשהו אינו תקין, הנטייה היא להתעלם מסימני האזהרה.

אהבה מגיעה עם כמויות אדירות של אופטימיות בקשר לעתיד. זוגות מאוהבים רוצים בכל ליבם ומאודם להאמין שהאהבה יכולה לנצח ולגבור על כל המכשולים, ממש כמו בסרטים. כך רצו גם דורית, שני, רותם ועוד נשים רבות שפגשתי בקליניקה ובמסגרת עבודת המחקר שלי. נשים שנישאו לגברים בעלי הפרעת תקשורת בלתי מאובחנת וגילו, עם שוך שלב ההתאהבות המסחרר, כי החיים לצד גבר כזה רחוקים מאוד מהסרט שאותו דמיינו לעצמן בהתחלה.

 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.