לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לנץ / גאורג ביכנרלנץ / גאורג ביכנר
לנץ | גאורג ביכנר

לנץ | גאורג ביכנר

ספרים | 18/11/2021 | 300

הנובלה "לנץ" מאת גיאורג ביכנר מגוללת את פרשת איבוד שפיותו של אָמָּן — שברגישותו הרבה, בלבטיו הדתיים ובעינויי נפשו חסרת המנוחה, פיתח מגע עז מדי עם ההוויה. דמותו המסוכסכת של לנץ, העשויה מציאות ובדיה, ניצבת במרכזה של נובלה זו המשלבת תיאור מדוקדק, קליני כמעט, של קריסתו הנפשית, לצד תיאור פיוטי עתיר-דמיון של תסיסתו הרוחנית. לפניכם תחילתה של הנובלה באדיבות הוצאת פרדס.

לנץ

גאורג ביכנר

לנץ

הוצאת פרדס

 

"בעשרים בינואר הלך לֶנץ דרך ההרים. הפסגות ומורדות ההרים מושלגים, העמקים משתפלים תלולי סלעים אפורים; שטחים ירוקים; צוקים ואשוחים (...) שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא הרגיש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש."

כך נפתחת הנובלה לנץ, המגוללת את פרשת איבוד שפיותו של אָמָּן — שברגישותו הרבה, בלבטיו הדתיים ובעינויי נפשו חסרת המנוחה, פיתח מגע עז מדי עם ההוויה. דמותו המסוכסכת של לנץ, העשויה מציאות ובדיה, ניצבת במרכזה של נובלה זו המשלבת תיאור מדוקדק, קליני כמעט, של קריסתו הנפשית, לצד תיאור פיוטי עתיר-דמיון של תסיסתו הרוחנית.

גאורג ביכנר הוא מגדולי המחזאים הגרמנים, מחברם של המחזות וויצק ומות דנטון. הנובלה הבלתי־גמורה, לנץ, פורסמה לאחר מותו בדמי ימיו, בגיל עשרים ושלוש. זוהי יצירת הפרוזה היחידה שביכנר כתב, ואף על פי כן היא נחשבת לאחת היצירות החשובות בספרות הגרמנית וכנושאת בשורת המודרניזם האירופי בכלל.

 

לפניכם תחילתה של הנובלה באדיבות ההוצאה לאור:


*

בעשרים בינואר הלך לֶנץ דרך ההרים. הפסגות ומורדות ההרים מושלגים, העמקים משתפלים תלולי סלעים אפורים; שטחים ירוקים; צוקים ואשוחים.

קור לח חודר שרר שם; קילוחי מים זרמו מטה על גבי הסלעים וניתזו מעל הדרך. ענפי האשוחים נתכופפו כבדים אל תוך האוויר הלח. בשמים חלפו עננים אפורים, אבל הכול דחוס כל כך — ואז צף ועלה אֵד הערפל, מזדחל כבד ורטוב בין השיחים, כה עצל כה מגושם.

שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא הרגיש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש.


- פרסומת -

תחילה התכווץ במועקה בכל פעם שאחד הסלעים חלף על פניו ונעלם; היער האפור הסתחרר תחתיו, הערפל אפף אותו מכל עבר, פעם מבליע את המראות, ופעם חושף קטעי צורות אימתניות; המועקה דחקה בו, והוא תר אחר משהו, כמו אחרי חלומות אבודים, אך לא מצא דבר. הכול היה קטן וקרוב ורטוב כל כך; התחשק לו להושיב את הארץ בחיקו של תנור חם. הוא לא יכול היה לתפוס איך זה שנדרש לו זמן רב כל כך לרדת במדרון, להגיע לנקודה מרוחקת; נדמה לו שדי בצעדים ספורים כדי לצלוח כל מרחק שרק יחפוץ.

רק לפעמים, כשהגיחה הסערה והדפה בכוח את העננים אל תוך העמקים ואד לבן פשט ביער, ובין הסלעים ניעורו הקולות — רגע הרעיש הרעם במרחקים ונמוג, ורגע שב והרעיד בעוצמה כזו, כמבקש לחגוג את הארץ בהילולה פראית — והעננים הסתערו לקראתו בצהלת סוסי פרא דוהרים, והשמש, שהבליחה ביניהם, הניפה את חרבה המנצנצת על פני משטחי השלג הנרחבים, כך שקרן אור בהירה־מסנוורת הבריקה בחתך מעל הפסגות אל תוך העמקים; או כשהוליכה הסופה את העננים מטה במורדות, קורעת בשמים אגם כחול מבהיק, ואז הדהדה שריקת הרוח ונמוגה, ומעומק הנקיקים מכאן, מצמרות האשוחים מכאן, הזדמזם כמין מזמור בלול שיר ערש וצלצול פעמונים, ובמעמקי כחול הרקיע הפציעה האדמומית והתפשטה, ועננים קטנים כסופי כנפיים חלפו־עברו לאיטם, וכל הפסגות הבהיקו, נוקשות ומשוננות, מנצנצות למרחקים — או אז חש כאילו דבר מה נקרע בתוכו פנימה, הוא עמד מתנשף, גופו מכופף לפנים, ופיו ועיניו פעורים לרווחה; מוכרח היה לשאוב את הסערה אל קרבו, לחבוק את הכול בתוכו; חלה בו איזו התרחבות והוא נשכב על הארץ, חופר ומתגולל בהוויית הדברים כולם — העונג הזה הסב לו כאב; ואילו פעמים אחרות עמד סתם כך, בלא ניע, מניח את ראשו על כרי הטחב ועוצם את עיניו למחצה, והנה, לפתע, רחק ממנו הכול, האדמה נשמטה תחתיו, נסוגה ונעשתה קטנה כמו כוכב־נודד, וכבר היתה טובלת כולה בנהר השוצף, המזרים את מימיו הצלולים תחתיו. אבל כל אלה היו רק רגעים; ואז קם נחוש על רגליו, שליו ומפוכח היה, כאילו אך משחק־צללים הוא שחלף על פניו — שוב לא ידע על כך דבר.

לקראת ערב הגיע אל שדה השלג במעלה ההרים, משם אפשר היה לרדת מערבה, אל פני הארץ המישורית. כאן למעלה התיישב. עם ערב נהיה שקט יותר סביב; צביר העננים נתקשח ורבץ בלא תנועה בשמים; מן הנקודה הזו לא נראו אלא פסגות ההרים, מהן נמשכו מטה מדרונות נרחבים, והכול חרישי ואפור כל כך, שרוי בדמדומים. בדידות אין־קץ נזדעזעה בו; הוא היה לבד לגמרי, נשכח מלב. הוא ביקש לומר משהו בינו לבינו, אך הדבר נבצר ממנו לחלוטין, בקושי העז לנשום; כפיפת כפות רגליו הרעישה כרעמים תחתיו, מוכרח היה לשבת רגע. אימה חסרת שם לפתה אותו בתוך האַין הזה: מושלך היה בחלל הריק. הוא קרע את עצמו ממקומו ונס דרך המורד מטה.

נעשה חשוך סביב, שמים וארץ הותכו והיו למקשה אחת. נדמָה לו כאילו משהו הולך אחריו, דבר מה מעורר חלחלה המבקש להגיע אליו, משהו שבן־אנוש לא יכול לשאתו, כאילו השיגעון, רכוב על סוסיו, דולק בעקבותיו.

לבסוף הגיעו קולות לאוזניו; הוא ראה אורות לפניו והוקל לו קצת. נאמר לו שוואלדבאך רחוק ממנו כמחצית השעה.

הוא חצה את הכפר. אורות בקעו מן החלונות, הוא התבונן פנימה: ראה כמה ילדים מסבים לשולחן, נשים זקנות ונערות, ולכולם פנים שקטות ושלוות. נדמה היה לו כאילו מן הפנים האלה עצמן נאצל אותו האור. עתה רווח לו, עוד רגע ויגיע לוואלדבאך, למעונו של הכומר.

ישבו שם מסביב לשולחן, פתאום הוא לצדם; תלתליו הבהירים עוטפים את פרצופו החיוור, רוח תזזית נשקפת מעיניו ומרצדת סביב פיו, בגדיו קרועים.

אֹוברלִין קידם את פניו בברכה, הוא נראה לו כמו איזה בעל מלאכה: "ברוך הבא אדוני, הגם שאיני מכיר אותך." — "אני חבר של קאופמן, מביא איתי את ברכותיו." – "ומה שמך, אם יורשה לי לשאול ?" – "לנץ." — "הו־כן, כן, כלום לא הופיע שמך בדפוס? כלום לא קראתי כמה מחזות שהופיעו תחת השם הזה?" — "אמנם כן, אבל במחילה ממך, אל־נא תחזיק זאת כנגדי."


- פרסומת -

השיחה נמשכה הלאה, הוא חיפש אחר מילים ונחפז בסיפוריו מתוך עֱנות; אט אט החל להירגע: האווירה הביתית, הפנים השלוות שהתבלטו על רקע החלל האפלולי — ובמיוחד פניו הבהירות של הילד, סביבן נאסף כמדומה אור החדר כולו, והוא נושא את עיניו מתוך פליאה ומסירות — ועד האם היושבת בצללים מאחור, שאננה כמלאך. הוא החל לספר על מולדתו; הוא תיאר את הלבוש הנהוג שם; בני המשפחה הצטופפו סביבו מתוך אהדה ועניין; עד מהרה הרגיש בבית. פניו החיוורות הילדותיות שמתחייכות עכשיו, דרכו מלאת החיים לספר את סיפורו! הוא נעטף שלווה; נדמה היה לו כאילו דמויות נושנות, פנים נשכחות, חוזרות ומגיחות מן האפלה, שירים ישנים שבו וניעורו בו, הוא היה רחוק מהכול, כל כך רחוק.

לבסוף הגיעה העת ללכת. הוליכו אותו אל מעבר לרחוב: בית־הכומר היה צפוף מדי; הִקצו לו חדר במבנה בית הספר. הוא טיפס למעלה. היה שם קר, חדר ריק רחב־ ידיים, מיטה ניצבת בירכתיו. הוא הניח את המנורה על השולחן, והתהלך הלוך ושוב. הוא העביר בראשו את מאורעות היום — איך הגיע הנה, היכן הוא נמצא. החדר בבית־הכומר, התאורה ההיא והפנים האוהדות ההן, היו לו כצללים עכשיו, כמין חלום שחלם, וריקנות נפלה עליו, כמו שם, בהרים; אלא שכאן, בחדר הזה, שוב לא היה לו במה למלא את הריקנות הזו; כבה אור המנורה, הכול נבלע באפלה. אימה חסרת שם אחזה בו. הוא זינק ממקומו, הוא חצה במרוצה את החדר, ירד מטה במדרגות, ויצא מבניין בית הספר; אולם לשווא, אפלה בכול, אֵינות גמורה — הוא עצמו נהפך לחלום. מחשבות מקוטעות חלפו ּבִיעָף, הוא נאחז בהן; נדמָה לו שהוא מוכרח לחזור ולומר "אבינו שבשמים". שוב לא יכול למצוא דרך אל עצמו; איזה דחף אפל דחק בו להציל את עצמו. הוא השליך את עצמו כנגד האבנים סביבו, הוא נעץ את ציפורניו בבשרו; אט אט השיב לו הכאב את הכרתו. הוא הטיל את עצמו אל תוך שוקת הבאר, אבל המים לא היו עמוקים, הוא התפלש ּבִפנים.

אנשים באו; הם שמעו קולות, הם קראו לעברו. אוברלין הגיע בריצה. לנץ התעשת בינתיים, הוא הבין את מצבו לאשורו, שוב הוקל לו. עכשיו התבייש בעצמו, ורוחו נעכרה על שעורר בהלה בקרב האנשים הטובים; הוא אמר להם שזהו הרגלו, לרחוץ במים הקרים, ושב בחזרה אל חדרו; התשישות הביאה לו מרגוע לבסוף.

יום המחרת עבר כשורה. רכיבה בעמק עם אוברלין: מרחבי ההר האדירים נדחסים מגובה רב פנימה, אל תוך עמק צר ופתלתול, אשר עולה מעלה בהרים ומתפצל בכיוונים רבים; גושי סלע עצומים משתרעים כלפי מטה; פה ושם שטחי־יער, אבל הכול תחת מעטה אפור חמור; מלוא העין נפרש נופה של הארץ המערבית ושל רכס ההרים המתמשך מטה לדרום ולצפון, ואילו פסגותיו הכבירות ניצבות חמורות־סבר או דמומות, כמו שרויות בדמדומי חלום. פעמים גודשים שפעי־אור את העמקים ומשתפכים כמו נהר של פז, ואז שוב ניעור מרבצו צביר העננים בפסגה העליונה וגולש לאט על פני היער ואל תוך העמקים, או צולל בזהרורי השמש ונוסק בחזרה, כמו רוח רפאים כסופה מרחפת. שום רחש, שום תנועה, אף לא ציפור, לא־כלום למעט שריקת הרוח — רגע בסמוך ורגע במרחק. גם מיני כתמים, שחורים־רוויִים, הופיעו שם: שלדים של בקתות, קרשים ומעליהם קש. האנשים, שקטים וחמורי־סבר, כמו חוששים להפר את דממת העמק, בירכו אותם חרישית בעודם חולפים על פניהם ברכיבה.

בתוך הבקתות רחשו חיים, הכול הצטופפו סביב אוברלין, הוא נתן הוראות, השיא עצות, פנה בדברי נחמה; מכל עבר מבטים מלאי־אמון. תפילה. אנשים דיברו על חלומותיהם, על נבואות לבם. ואחר כך מיהרו בחזרה אל החיים המעשיים: סלילת שבילים, חפירת תעלות, סיור בבית הספר.

אוברלין פעל בלא לאות, לנץ ליווה אותו בכול: בשיחה, במלאכה, בהשתקעות דמומה בטבע. השהייה במחיצתו השפיעה עליו רוגע, ורווח לו. לעיתים קרובות חש צורך להתבונן אל תוך עיניו של אוברלין, והשקט העמוק הזה שפושט בנו לנוכח דממת הטבע — במעבה היער, בלילות קיץ המתמוססים לאור הירח — נדמה לו קרוב יותר בעיניים השקטות האלה, בפנים הכבּודות החמורות הללו. הוא היה נבוך, אבל העיר הערות, פנה בדברים. לאוברלין נעמה מאוד השיחה איתו, ופני הילד הנאצלים של לנץ הסבו לו הנאה גדולה.

ואולם רק כל עוד שהה האור בעמק, יכול היה לשאת את מצבו; לקראת ערב נתקף חרדה מוזרה, הוא ביקש לרדוף אחר השמש ולהשיגה; ככל שפשטו הצללים והלכו, כן נדמו לו הדברים אפופי חלום יותר, מעוררי חלחלה יותר — אימה נפלה עליו, כמו על ילדים השוכבים לישון בחשכה; הוא חש כמי שניטל ממנו מאור עיניו; האימה גדלה והלכה; ביעותי השיגעון רבצו לפתחו, מחשבה מעגלית שאין להיחלץ ממנה, כאילו הכול איננו אלא חלק מחלום, נפערה כתהום תחתיו, הוא נאחז בכוח בכל מה שנקרה בדרכו, מיני דמויות חלפו ּבִיעָף לנגד עיניו, הוא שלח את ידיו לאחוז בהן, אך לא היו אלא צללים; החיים אזלו ממנו ואיבריו נהיו נוקשים לגמרי. הוא דיבר, הוא שר, הוא דקלם שורות של שקספיר, הוא נאחז בכל מה שהחיש את זרימת דמו לפנים, הוא ניסה הכול; אבל קר! קר! מוכרח היה לצאת החוצה לאוויר החופשי. עיניו התרגלו לחשכה, ומעט האור שהבליח זעיר פה זעיר שם בחשכת הלילה, היטיב עמו; הוא השליך את עצמו אל תוך שוקת הבאר, השפעתו החריפה של מגע המים הרגיעה אותו; גם ניעורה בו תקווה חשאית כי לקה באיזו מחלה — הפעם רחץ מבלי להקים מהומה.


- פרסומת -

ככל שהתרגל לחיים שם, כן רווח לו יותר. הוא סייע לאוברלין, הוא צייר, הוא קרא בכתבי הקודש; תקוות נושנות שבו וניעורו בו; הברית החדשה ניצבה לנגד עיניו: כאשר סיפר לו אוברלין איך יד נעלמה אחזה בו פעם על הגשר, איך זוהר רקיע הכהו בסנוורים, איך שמע קול, איך דיבר עמו בלילה, ואיך שרר האלוהים בכל הווייתו, עד שכמו ילד היה מטיל פור כדי להחליט מה עליו לעשות — האמונה הזו, השמים הנצחיים שבתוכנו, להיות בחיקו של האלוהים, רק אז, לראשונה, נפקחו עיניו לראות את כתבי הקודש. וכמה קרובה היא הבריאה לבני האדם ככלות הכול, איך ממתיקה היא את רזיה השמימיים — לא כמלכות אימתנית אלא מתוך קִרבה ושותפות.

בוקר אחד יצא החוצה. שלג ירד במהלך הלילה; העמק כבר שפע אור שמש בהיר, אבל מעט רחוק יותר עוד היתה הארץ שרויה חציה בערפל. כעבור רגע סטה מן הדרך, והנה הוא על ראש גבעה בשולי יער אשוחים; עקבות אדם לא היו שם; השמש שיברה גבישים בשלג, שנערם אוורירי פתותים־פתותים; פה ושם נראו עקבות של חיות בר, הנמשכות הלאה במעלה ההרים. שום ניע באוויר, חוץ מאוושת הרוח, חוץ מרחש הציפור המנערת את זנבה מן השלג. דומיה בכול, והעצים בתנודות בדיהם הלבנים — מכאן ואל תוך הכחול העמוק של המרחקים. שלווה פשטה בו. המרחבים העצומים וקווי מתארם האחידים, שלרגעים נדמו כמדברים אליו בקולות שאון, היו מצועפים; אווירת חג המולד התגנבה אל לבו: פעמים נדמה לו שבעוד רגע תצוץ אמו, גדולת־ממדים, מאחורי איזה עץ, ותאמר לו שכל זה מוגש לו ממנה כמתנה. בדרכו חזרה למטה הבחין כי סביב צלו משתברת קרן־אור בשלל צבעי הקשת; נדמָה לו כאילו דבר מה נוגע במצחו, ההוויה דיברה אליו.

הוא ירד למטה. אוברלין היה בחדר; לנץ ניגש אליו בפנים צוהלות ואמר לו שהיה רוצה לדרוש דרשה פעם. — "אתה תיאולוג?" — "כן!" — "יפה, ביום ראשון הבא."

לנץ הלך שבע רצון לחדרו. הוא חכך בדעתו איזו דרשה עליו לדרוש, ושקע בהרהורים; לילותיו שקטו והלכו. בוקר יום ראשון הגיע, חמימות בטרם עת פשטה סביב. תנועת עננים במרום, פה ושם רקיע כחול; הכנסייה ניצבה על אחת הבליטות במעלה ההר, בית הקברות מסביב לה.

 

לנץ עמד למעלה כאשר צלצלו הפעמונים ובאֵי הכנסייה — הנשים והנערות בלבוש מסורתי, שחור וסגפני, מטפחת לבנה מקופלת להן על ספר הזמירות ועליה ענף רוזמרין — החלו להגיע מכל עבר, מלמעלה ומלמטה, דרך השבילים הצרים בינות לסלעים. מפעם לפעם נח מבטה של השמש על פני העמק, האוויר נע באטיות מלטפת, מרחבי הארץ טבלו בערפילים, ובמרחק צלצולי פעמונים; דומה היה כאילו מתמזג לו הכול לגל אחד הרמוני.

השלג נעלם מבית הקברות הקטן; טחב כהה בצל צלבים שחורים; שיח שושנים שפריחתו נתאחרה נשען כנגד חומת בית הקברות, ופה ושם הנצה פריחה מאוחרת גם מבעד לטחבים; שמש לרגעים, ואז שוב האפלולית.

בכנסייה החלה התפילה, קולות אנוש התמזגו והיו לשירה צלולה וטהורה: רושם כשל מֵי הרים זכים הקולחים לפניך. הדהודי הזמרה גוועו, לנץ החל לדבר, ביישן ומהוסס היה; בהשפעת קולות השירה הפשיר מן הקהיון שהיה שרוי בו, עתה ניעורו ייסוריו במלואם ורבצו בתוך לבו הדואב. תחושת רווחה אין־סופית פשטה במתיקות בקרבו. הוא דיבר עם האנשים בפשטות, הם חלקו עמו את ייסוריו; הוא מצא נחמה בכך שעלה בידו להעניק צֹרי ומרגוע לכמה לבבות מיוסרים ולעיניים יגעות מבכייה, בכך שהצליח להורות למעוני חיי החומר את הדרך מסבלם הטמּום אל מלכות שמים. כשכילה את דבריו חש חזק יותר, ואז שבו ועלו קולות השירה:

התֵר בקרבי את הכאב הקדוש,

כמים חיים הנח לו לפרוץ;

לו יהי סבלי כל שכרי,

לו יהי סבלי מנחה לבוראי.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.