לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סקירת כנס פסיכודהרמה: תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכוסקירת כנס פסיכודהרמה: תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכו
סקירת כנס פסיכודהרמה: 25 שנה אחרי - תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה

סקירת כנס פסיכודהרמה: 25 שנה אחרי - תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה

כתבות שטח | 4/11/2021 | 839

"כנס פסיכודהרמה - 25 שנה אחרי: תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה" התקיים השנה במסגרת הזום, בתאריך 24.09.2021, בסימן חגיגות 25 שנים למפגש בין יעקב רז ונחי אלון, מקימי בית הספר 'פסיכו-דהרמה'. דניאל ברוקשטיין, שהשתתפה בכנס, חשה שעברה במהלכו חוויה מרתקת ואף מסעירה, ממנה יצאה מלאה במחשבות הנוגעות לקשר בין בודהיזם ופסיכולוגיה.

סקירת כנס פסיכודהרמה: 25 שנה אחרי - תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה

מאת דניאל ברוקשטיין

 

כנס פסיכודהרמה - 25 שנה אחרי: תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה התקיים השנה במסגרת הזום, בתאריך 24.09.2021. הכנס נערך בסימן חגיגות 25 שנים למפגש של יעקב רז ונחי אלון, אשר הוביל להקמת בית הספר 'פסיכו-דהרמה'. הכנס הזמין להתבוננות על החיבורים בין הבודהיזם לפסיכותרפיה, הן ברמה התהליכית והן סביב סוגיות ותכנים עכשוויים של מפגש פורה זה.

 

הקדמה

על אף הקושי שלי "לאסוף את עצמי" בשעות הבוקר, התייצבתי בשעה 9:00 בכנס זום שעסק בקשר שבין בודהיזם ופסיכודהרמה. באופן אישי, יש לי עניין רב בתרבויות המזרח בכלל, ובבודהיזם בפרט - בשנה האחרונה התחלתי לתרגל מיינדפולנס ולקרוא ספרים בנושא. לאחרונה קראתי בספרו של יונתן הריסון, להכיר מציאות, לדעת שלווה, שהשפיע עלי באופן משמעותי, וגרם לי לחוש חיבור עמוק אל התורה הזו, שלעיתים מכונה "דת אתאיסטית". על כן, התיישבתי מול הלפטופ בציפייה למשהו מוכר, אהוב ומנחם. לא ידעתי עד כמה המציאות הולכת להפתיע אותי.

פתיחה ומדיטציה קצרה

ד"ר אסף (סטי) אל-בר, מנהל אקדמי ביה״ס פסיכו-דהרמה

ד"ר אסף (סטי) אל בר היה הדובר הראשון בכנס. הוא פתח בהתרגשותו הרבה אל מול כמות הנוכחים הגדולה בכנס (זאת לאור העובדה שהכנס התקיים בסוכות, תקופה בה לילדים אין מסגרות). ד"ר אל בר סיפר כיצד הדיאלוג בין הבודהיזם לפסיכולוגיה בארץ ישראל החל לפני כ-25 שנים. פרופ' יעקב רז ונחי אלון ייסדו את התנועה בארץ, והכנס הזה הוא למעשה חגיגת חצי יובל לייסודה. בשלב הבא, סטי הנחה מדיטציה. הדבר שימח אותי מאוד והמדיטציה סייעה לי להיכנס אל הכנס ולהקשיב להרצאות כשאני רגועה ו"נקייה".


- פרסומת -

להיות במלאות - מיינדפולנס ועולם הטיפול | איילת שמולביץ'

ראיון עם נחי אלון - מראיינת: איילת שמולביץ' 

לאחר מכן, צפינו בסרטון שהציג ראיון של נחי אלון עם איילת שמולביץ' (זאת משום שאלון שהה בצרפת במהלך הכנס ולא יכול היה להגיע). בראיון תיאר אלון כיצד המפגש הראשוני שלו עם הבודהיזם היה מקרי: במהלך טיול טראק בנפאל, הוא האזין לקורס על בודהיזם. קורס זה השפיע עליו באופן עמוק – הוא חש כי רעיונות ופרקטיקות פסיכולוגיות שהכיר מתחום הפסיכותרפיה, מוצגים לאורכו באופן נרחב ומעמיק מכפי שלמד אותן במסגרות הכשרה לפסיכולוגים. כך הוא החל ללמוד ולחשוב בודהיזם, למידה המלווה אותו עד היום. אלון סיפר על המפגש המקרי שלו עם יעקב רז אשר נכח בהרצאה שהעביר, והציע לו להצטרף כמורה במפגש פסיכולוגים.

בהמשך הראיון, אלון התייחס אל הקשר העמוק בין בודהיזם לפסיכולוגיה, והסביר שלשניים הרבה מן המשותף. למשל, בשניהם ישנה משאלה להשתחרר מהסבל, תוך אמונה כי חלק מהסבל הינו במציאות וחלק ממנו הוא פרי התודעה. אלון הסביר כי לעומת פרויד, שמטרתו הייתה להפוך את הסבל לנוירוטי, הבודהיסטים אינם מסתפק בצמצום הסבל וישנו דגש גדול על החמלה, ועל ההתפתחות האישית – פיתוח המידות. לפי הבודהיזם כדי לפתח את אלה ולצמצם את הסבל, האדם נדרש לתרגול ואימון – האפשרי עבור כל אדם באשר הוא.

שמולביץ' ציינה בפני אלון שנקודת המוצא של הפסיכותרפיה היא הפתולוגיה, וכי ישנו שוני רב בתפיסת העצמי בין הפסיכולוגיה לבין הבודהיזם. אלון הנהן והסביר כי כי בבודהיזם הפסיכופתולוגיה היא "דמוקרטית" ואילו בפסיכולוגיה היא "גלובאלית", וכי בבודהיזם התפיסה היא שלאדם אפשרות לתרגל ולהפחית את סבלו הסובייקטיבי, בעוד לפי הפסיכולוגיה, ישנן הפרעות  נפשיות שאינו ברות ריפוי. כמו כן, אלון הסביר שהפסיכותרפיה יוצרת הבחנה ברורה בין מטפל למטופל, בעוד בבודהיזם אין הבדל בין התלמיד למורה - כולנו לעיתים תלמידים וכולנו לעיתים מורים.

הבדל משמעותי נוסף בין שתי הגישות נוגע לתפיסת ה"אני". לפי הבודהיזם "האני" הוא מקור לסבל רב, שכן הוא נתפס כ"סיפור סובייקטיבי", כפיקציה. לפי תפיסה זו, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמו בנוגע ל"אני" שלנו מובילים אותנו למצבים של חמדנות ולאלימות; לעומת זאת, שחרור מה"אני" ומהסיפורים הכרוכים בו נתפס כדרך להגיע לשחרור ולשלווה. כך, על פי הבודהיזם, ככל שנזהה שה"אני" הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ואינו מייצג אמת אובייקטיבית כלשהי, נוכל להשתחרר מהסבל. הבחנה נוספת שערך אלון בין פסיכולוגיה ובודהיזם נוגעת לרגשות: על פי תפיסת הפסיכולוגיה הרגשות בעלי חשיבות רבה, וישנה הבחנה ברורה בין המחשבה והרגש, כאשר התבססות על המחשבה נתפסת כאינטלקטואלית. לעומת זאת, בבודהיזם ההבדל בין הרגש והמחשבה הוא דידקטי בלבד. למעשה, שניהם הינם כ"פרי התודעה" ופרי "ההצמדות לאני" – שכאמור, נתפס כמקור הסבל.

25 שנות בודהיזם ופסיכותרפיה בישראל משוחחים: יעקב רז, ד"ר עודד ארבל

במהלך המושב הבא התנהלה שיחה בין פרופ' רז (המורה) לבין ד"ר עודד ארבל (התלמיד). ארבל פתח ואמר: "מורי ואבי בוקר טוב", והחל ברצף שאלות למורה.

ארבל: הבודהה נולד לאב שתלטן שרצה שיגשים את משאלותיו הנרקסיסטיות. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא עזב את אשתנו ובנו (והנה, כולנו אבחנו אותו עם בעיות התקשרות), ומכך נולדה תורה. איך יכול להיות שבאינספור כתבים ו-2500 שנה של לימוד לא ערכו לבודהה אינטייק וניתוח פסיכולוגי?

רז: אתה מתאר את הבודהה במונחים פסיכולוגיים פתולוגיים. כשלפתע מופיעים מורים כמו הבודהה, כמו פרויד, הם נמצאים בסביבה, תרבות ושפה מסוימים ובמסגרת זו הם מתפתחים. זהו מן אורגניזם שצומח. כך, גם המפגש בין שתי הגישות הוא אורגניזם בהתהוות והתפתחות. הבודהיזם כן מתייחס למצוקתו של האדם. לכולנו יש נקודות עיוורון שאיננו יכולים לראות. הגילויים שהאדם מגלה בחייו מגיעים עקב קושי. הבודהה כאן עוסק בנטישה וביתמות, הבערה של כל החושים, הכאב שבלידה ובהוויה. אתה כל הזמן בוער מעצם תשוקותיך ופחדיך. אם כך, הפרקטיקה היא כזו - "אם אתה בוער, תבער". מתישהו חומר הבערה יגמר ואתה תהיה חופשי. תהליך זה של בערה הוא הליכה בדרך הקארמה. דברים שקרו לך בגלגולים קודמים/בעברך ואינם פתורים שייכים למצוקותיך בהווה. למעשה, אין לנו אפשרות להימנע מהבערה הזו, ואין ברירה אלא ללכת דרכה. 


- פרסומת -

ארבל: אך האם לפרויקט הפסיכולוגי ולפרויקט הבודהיסטי יש את אותן מטרות? הבודהיזם מדבר על התעוררות, אך ההתעוררות אינה חלק מהפרויקט הפסיכותרפויטי. בשניהם יש רצון לאפשר לאדם לחיות בצורה יותר הרמונית עם סביבתו, וזה אמנם נגזרת של התעוררות, אך זו לא ההתעוררות עצמה. 

רז: אני מסכים איתך. יש התעלמות מהעניין הזה "ברומן" שבין הבודהיזם לפסיכולוגיה. גם חלק מהבודהיסטים (שאינם מטפלים) אינם לוקחים את האתגר הבודהיסטי ברצינות. הרי המטרה בבודהיזם היא התעוררות. גם המתרגלים אינם מאמינים לדבר הזה - נטישת כל ההשקפות, התעוררות רדיקלית, ההבנה שאנו לא רואים ואיננו יכולים לראות את המציאות כפי שהיא באמת. המציאות שאנו חיים בה היא סוג של השלכה. כל השקפה באשר היא הינה פרי תודעתנו. האדם הוא עיוור. הוא חלק מקהילה של אנשים, חיות והתרחשויות, הוא מושפע ומשפיע. זו ההבנה שיש בקיום שלנו זרע של בורות שדרכו נגיע לזרע ההתעוררות. לא נוכל להתעורר עד שלא נדע את הבורות. בבודהיזם החמלה אינה תוצאה של הרגשה טובה יותר (בשונה מבפסיכולוגיה), החמלה היא הבסיס. היא בבסיס. היא אחת מארבעת המשכנים הנפלאים אותם אפשר להשיג באמצעות אימון.

השתוות הרוח/הנפש- equanimity, היא המשכן הרביעי. בהשתוות הרוח אני רואה שאני חלק מהאקולוגיה הקוסמית. זהו רגע קשה מאוד, כי למעשה הוא כרוך בשמיטה של כל ההשקפות ושל בעל ההשקפות. ההתעוררות תקרה שוב ושוב מחדש, כי אנו שוכחים ואנו עיוורים. ברגע שאנו זוכים באושר הקיומי אנו שוכחים את האושר האישי, ולהפך. כדי שהרומן בין הבודהיזם לפסיכותרפיה יהיה מפרה, אי אפשר להביא את הבודהיזם באופן חלקי. לכן צריך להתחיל מהרעיון של "אין אני". זה רעיון רדיקלי וזה מה שמתאמנים עליו בבודהיזם. מה"לא אני" נובעים החמלה, השתוות הנפש וכן הלאה. לכן צריך להתחיל פה.

ארבל: אם כך, "להגיע להתעוררות" זה לא רגע של אושר, כי ההתעוררות היא לא באמת מקום שמגיעים אליו.

רז: נכון. מה זה אושר? אתה מסתכל על חוויה שעברת בעבר ואומר בדיעבד ש"היית מאושר", או שאתה כבול למשאלה בנוגעת לאושר עתידי. כלומר, האושר לא עכשיו, הוא היה או יהיה. אז כן, התעוררות איננה אושר. חוויית ההתעוררות יכולה להיות קשה מאוד - זו חוויה של אבדן כל המוכר. היה מורה יפני שקרא לזה "המוות הגדול". ההתעוררות מלווה בזיהוי הדברים שאוחזים בי ובהרפיה מהם; מאבדים את מנגנון ההשלכה ובעצם חווים רגע שמרגיש כמו "לא כלום" - עד שאנחנוו מבינים שלמעשה הכל נמצא שם. רגע ההתעוררות אינו חד פעמי, אלא קורה שוב ושוב כי אנו מועדים לעיוורון הזה. אך אנו כן יכולים להשתפר עם הזמן ביכולתינו להגיע להתעוררות.

בעבודה הבודהיסטית המסורתית וגם בפסיכולוגיה יש משהו סטרילי. לשבת במנזר או לשבת בקליניקה מאפשר לנו לבודד דברים, אך מחוץ לחדר הטיפול/המנזר זה לא קיים. המציאות אינה כזאת סטרילית. כשאנשים יוצאים מהמנזר אל העולם הם מתבלבלים. לפי הזן, העבודה שלנו היא בכל דבר שאנו עושים, וההתעוררות איננה יעד אלא עבודה מתמדת. כלומר, עבודתינו הטיפולית היא עבודת מעשה ולא דיבור. דיבור יכול להיות אחד הדברים שאני עושה בטיפול. אך על מנת לעשות את העבודה הדהרמית שלנו, עלינו להאמין לאתגר ההתעוררות.

ארבל: שאלה זו באמת ליוותה אותנו. יש משהו ברדיקליות הזו, שאתה הסמן שלה, שמנוגד לכמיהה של מטפלים לטכניקות, פרוטוקול, כלים, סדר וארגון לגבי "איך עושים טיפול דהרמי". (פונה לקהל המקשיב) רז ונחי ביטאו עמדה בודהיסטית קלאסית ששמה לפני הכל את ההתעוררות, את ה-"אין אני".  מנגד, "גל המיינדפולנס" ארז את הזן בודהיזם בתוך קפסולות שקל לבלוע. כך, ישנו מתח מתמיד בתוך הפסיכודהרמה, אך זהו מתח מפרה שמוביל לחשיבה ולעשיה, ואין בסופו של דבר צודקים וטועים.

רז: הוויכוח יימשך כנראה לעולם. בתוך הבודהיזם ישנם וויכוחים רבים וזה בריא וטוב. טכניקה/פרוטוקול יכולים להיות טובים לזמן מסוים, כמו מקל שנשענים עליו, עד שמגיע הרגע שהוא כבר סתם מקל ואפשר פשוט לזרוק אותו. זהו שדה ללא שבילים ועם שבילים רבים. פעם יש שביל ופעם אין שביל. לעיתים, בשביל נמצא את שאנו צריכים ולעיתים לא נוכל למצוא זאת על השביל ונצטרך לרדת ממנו. זו לא דרך ריפוי, זוהי דרך להיות בעולם. אין מדובר בקרדיט שאפשר לצבור. כל רגע הוא בפני עצמו, כל התעוררות היא בפני עצמה.


- פרסומת -

לדוגמה, אנשים עיוורים נעזרים במקל. אך עבורם המקל הוא ממש איבר, חלק מגופם ואינו רק כלי עזר. מנקודת המבט של "הרואים", אנו מקבלים מהעיניים שלנו שפע של נתונים המאפשרים לנו ללכת בבטחה. העיוור לעומתינו מקבל מידע לוקאלי מהמקל שהינו נכון לרגע הנוכחי בלבד. אך בפועל גם אנו ה"רואים" עוורים. אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת, וזה העיוורון שלנו. אנו הולכים לפי הדרך בה התודעה שלנו מארגנת את המציאות, הארגון הזה קורס עלינו לעיתים ואנו נופלים ובמובן זה התודעה שלנו היא כמו המקל של העיוור. העיניים שלנו יוצרות את המציאות אך זהו מידע שנכון לרגע הזה בלבד. האפשרות היחידה שלנו להתעוררות היא להכיר את העיוורון שלנו, להתעורר ולהתעוור מחדש וחוזר חלילה. יש לפרוטוקולים חשיבות, אך כשהפרוטוקול הופך לסיבת הקיום שלנו עלינו להיזהר.

ארבל: אז איך מלמדים פסיכודהרמה אם אי אפשר ללמדה?

רז: עובדים עם מה שיש, לומדים ממה שיש באותו הרגע. אנו תמיד נמשכים למחשבות על העבר או העתיד, מה שנכון ותואם ברגע זה.

בשלב זה יצאנו להפסקה והתודעה שלי הייתה מוצפת במחשבות. אם הבנתי את דבריו של רז נכון, מאחר וההווה "מתהווה ללא הרף", עלינו ללמוד אותו ללא הרף מחדש, ולנהוג באופן המתאים לרגע ההווה שמתרחש כעת. בנוסף, הרהרתי בדבריו של רז בנוגע להתעוררות והאימה הכרוכה בה – החוויה המבהילה של אבדן כל המוכר. נזכרתי כי חוויתי רגע דומה, בפעם הראשונה שקראתי את הספר להכיר מציאות, לדעת שלווה. נזכרתי איך לפתע הרגשתי את הקרקע כמו נשמטת תחתיי – בתגובה, סגרתי את הספר במהירות ונמנעתי ממנו למשך שבועיים. יחד עם זאת, ועל אף הבהלה, אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לרעיונות הבודהיסטים כמקור לנחמה וכאפשרות להוויה נוכחת בעולם. פרדוקסלי? אולי. כשחשבתי על כך, הרגשתי בבהירות, בדומה לדברים שרז אמר, שהדרך להתמודד עם החלקים הפחות נעימים של החיים, היא לעבור דרכם בקבלה. או במילים אחרות: the only way out is through.

קבוצה בהנחיית מאיה לאוב: "המטפל הפצוע פוגש מטופל פוצע".

לאחר ההפסקה התחלקנו לקבוצות קטנות שעסקו בנושאים שונים. אני בחרתי להצטרף לקבוצה של מאיה לאוב שעסקה בנושא "המטפל הפצוע פוגש מטופל פוצע". לאחר שישבנו למדיטציה קצרה (אושר גדול לתרגל פעמיים בבוקר אחד), מאיה סיפרה שהיא מגיעה מעולם הפסיכודרמה ומגישת האקומי. היא סיפרה על גישת האקומי: מייסד הגישה, רון קורץ (פסיכותרפיסט אמריקאי), התמודד עם ההרגשה שהוא אינו מטפל "טוב מספיק". הוא הרגיש שהדבר אשר חסר לו כדי שיוכל לטפל טוב יותר זה הבודהיזם – אשר עד אותו זמן היה נוכח בחייו אך נפרד לחלוטין מחדר הטיפולים. מאיה הסבירה שהרעיון המרכזי בגישת האקומי הוא משמעות הבחירה בפעולה הנובעת מתוך חמלה, על פני פעולה הנובעת מתוך דחף גרידא. באופן מעשי, מאיה הסבירה שעלינו "להיצמד להווה", לחקור ולהקשיב למה שקורה לנו בכל עת. לפני שאנו פועלים, עלינו לבחון את השאלה "מדוע אנו פועלים" – האם אנו רוצים לדבר מתוך דחף, שיפוט או חשק? האם אנו פועלים ברגע ההווה מתוך חמלה? לאחר בחינה זו, אנו יכולים לדבר ולפעול. זו הייתה גם הנחייתה אלינו המשתתפים בדיון הנוכחי.

מאיה המשיכה והסבירה כי כל אחד ואחד מאיתנו "הוא בודהה" – כלומר, לכל אחד מאיתנו יש את היכולת להגיע להתעוררות או להארה. לפי המסורת, הבודהה הגיע להארה כאשר לא חש עוד כעס, קנאה וכו'. אל מול כך, מאיה מאמינה שההתעוררות היא פתיחות והתרחבות של הלב: היכולת להיות פתוחה ורגישה, לאפשר לעצמי ולהסכים להרגיש כל דבר. במובן זה, עבורה תת כותרת של המפגש היא "המטפל המרגיש". מאיה טענה שהבודהה למעשה, הוא מי שמסכים להרגיש הכל, וזה יכול להיות כל אדם: תלמידים, חכמים, הבודהה עצמו וגם הבורים. מאיה הסבירה שאדם מן השורה ייסגר לנוכח כאב כי ישנה "אלימות פנימית" שנולדת מתוך הניסיון לא להרגיש –תגובה פיזית של התכווצות לנוכח הכאב. לטענתה, זהו הסבל "המיותר והלא הכרחי" שאנו יכולים לנסות לשחרר.

בהתאמה, ההרצאה של מאיה נגעה בפציעות שהמטפלים חווים ממטופליהם. היא נתנה מקרה היפותטי כדוגמא - מטופלת שסובלת מהפרעת אישיות גבולית ובכל פגישה אומרת לפסיכולוגית שלה: "אני אהרוג אותך, הלוואי שתמותי". מאיה הסבירה שתחילה, אמירות אלה נחוות כפוצעות, אך בפגישה השלישית או הרביעית הלב של המטפלת כמו נחסם. המטפלת כבר לא מרגישה את האלימות שהמטופלת מביאה. אל מול כך, פציעה של מטופל את המטפל יכולה להיות הרבה יותר "יומיומית". למשל, אם אחד ההורים של המטפל חולה והמטופל מביא לפגישה את חרדותיו לגבי המוות של הוריו שלו. במצב זה, אין למטופל כוונה לפצוע את המטפל, אך הפציעה מתרחשת בכל אופן.

מאיה דיברה על "התשובה" של הבודהיזם למצבים אלה: לפי הבודהיזם, המטפל והמטופל צומחים יחד והמתנה של המטפל אל המטופל היא להביא לטיפול את חלקיו הפגיעים. מאיה המשיכה והתייחסה למושג "הזדהות השלכתית" – עבורה הוא ממחיש בצורה החזקה ביותר את הרעיון הבודהיסטי לפיו אין אני בהתהוות גומלין. בהשלכה, המטופל משליך על המטפל את רגשותיו ובהזדהות ההשלכתית המטפל חווה את חומרי הנפש הללו כאילו הם שלו, למרות ידיעה פנימית עמוקה שהם למעשה אינם שלו. מאיה סיכמה ואמרה שכמטפלים עלינו להרגיש את כל הדברים הללו: אם נסכים להרגיש, נוכל לעבד את החוויה הרגשית ולהחזירה למטופל בצורה מעובדת יותר, אותה הוא יוכל לשאת.


- פרסומת -

בהמשך, מאיה חילקה אותנו לקבוצות קטנות ונתנה לנו משימה: אחד מחברי הקבוצה היה צריך לספר לחבריו על סיטואציה או מקרה מחייו בו הוא נפצע מאינטראקציה עם אדם אחר, בין אם במסגרת הסטינג הטיפולי ובין אם באינטראקציה אחרת. על המקשיבים לאפשר לעצמם להרגיש את הרגשות שעולים במהלך הסיפור. אם יש צורך לחקור רגש מסוים, ניתן לבקש מהמספר שיעצור לרגע את הסיפור על מנת שהמקשיב יוכל לחקור רגשותיו בינו לבין עצמו בשקט.

בסיום המשימה, מאיה הסבירה שהייחוד בבודהיזם טמון בהתייחסות לכאב כאל דבר טוב . היא נתנה כדוגמא "אהבה": הרי אי אפשר לחוות אהבה ללא מידה מסוימת של כאב – האהבה מרפאת אך באופן טבעי מכילה בתוכה גם כאב. בשלב הבא מאיה הזמינה אותנו לשאול שאלות.

בתחילת המפגש, מאיה אמרה שלכל שאלה שמתחילה ב"איך" התשובה, ככל הנראה, תהיה "מדיטציה". לאחר התרגיל, שאלתי:"אני יודעת שאמרת קודם שהפתרון לכל שאלות ה"איך" הוא מדיטציה. אולם בהתמודדות מול חוויה של הצפה רגשית איני בטוחה שמדיטציה תעזור לי לבדה. באופן טבעי אני מרגישה המון: זה אמנם משרת אותי בעבודתי הטיפולית אך מנגד, אני רבות מוצפת ומתקשה לשחרר. אם כך, איפה נמצא האיזון בין לאפשר לעצמי להרגיש לבין להגן על עצמי מפני הצפה רגשית?". תשובתה של מאיה נגעה באפשרות למצוא את דרך האמצע בין הצפה להדחקה (הלוואי שמישהו היה מסמן את הדרך הזו בסימון שבילים בולט). בעזרת המדיטציה, הסבירה מאיה, יכולתנו לשאת כאב גדלה והמיכל שלנו גדל. אני אולי יותר פגיעה, אך אני גם יכולה לשאת יותר פגיעות. זה האפשרות להיות ברגש עצמו, בחוויה עצמה, ולא בסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות אותה חוויה/רגש. יחד עם זאת, תמיד שווה למרוח שכבה עבה של חמלה עצמית על הטוסט בבוקר (פראפרזה שלי, אבל הבנתם את הכוונה). יהיו פעמים שנוצף, או ניאטם לקשיי היומיום. הרעיון הוא לזהות את זה, לתרגל חמלה ומדיטציה ולאפשר לעצמנו לנוע לפי יכולתנו בין האפשרויות. לצער כולנו בשלב זה נגמר הזמן ויצאנו להפסקה.

סיכום

הכנס היה עבורי מרתק, מסעיר ומעורר מחשבה. יצאתי מהיום בהרגשה שהגישה הבודהיסטית מאפשרת נקודת מבט חשובה בעבור מטפלים, וכמובן מטופלים – היא מאפשרת לנו לחוות את אירועי החיים בשלוות נפש שיודעת להכיל שמחה גדולה לצד עצב וכאב. על אף שהתרגול בפועל אינו פשוט כלל, בתקופה האחרונה בעקבות חווית התרגול, אני חשה יותר ויותר שהשלווה האמתית מגיעה מרגע ההווה (על כל גווניו); זאת על פני הציפייה לשלווה עתידית שתגיע בגלל ציון דרך כזה או אחר. אסכם בציטוט שיר של עידית ברק, שבעיני מכיל את הרעיונות הללו בבהירות רבה:

שיווי משקל/עידית ברק

אני עומדת בשתי רגלי

על המלה "יש"

ולא נופלת.

 

שנים עד שמצאתי מלה

שתחזיק את כל האין.

 

 

 

הערות

  1. תודה רבה ליונתן הריסון על הכתיבה הנעימה והבהירה. אם מזמן לך לקרוא את הכתבה הזו, שתדע שהספר שלך מאוד הועיל לי ויש לו מקום של כבוד בביתי ובליבי.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברוקשטיין, ד. (2021). סקירת כנס פסיכודהרמה: 25 שנה אחרי - תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4230


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|ברוקשטיין, ד.|סקירת כנס פסיכודהרמה: 25 שנה אחרי - תובנות מהתפתחות המפגש בין בודהיזם לפסיכותרפיה|4230|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.