שחף ארז
צלו של אחאב
הוצאת קתרזיס
שיריו של שחף ארז – פסיכולוג קליני במקצועו וסטודנט לספרות ולפילוסופיה – מתכתבים עם העולמות הללו, ועל אף שכתובים בשפה גבוהה הם מצליחים לעורר חיבור והזדהות, ומעניקים מילים ושמות לחוויות אוניברסאליות. במרכז הספר ניצבים תהליכים של התמודדות עם משבר, שינוי והתפתחות של המשורר, שמבקש להסתכל על החיים מתוך ראייה סקרנית ומקבלת – הן את האור והן את החושך שבחייו. עורך הספר: דורי מנור.
לפניכם שמונה שירים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
אמבט
יֵשׁ שֶׁהָאַמְבָּט מִתְמַלֵּא עַד אֶפֶס מָקוֹם,
וְנֵפְט נִשְׁמָט מִבַּעַד לַדְּפָנוֹת
כִּשְׁתֵּי צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת וַאֲרֻכּוֹת.
יֵשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ מִבַּחוּץ מַכְנִיס יָדוֹ
לְתוֹךְ הָרֶפֶשׁ פְּנִימָה,
חוֹלֵץ אֶת הַפְּקָק.
וְיֵשׁ שֶׁזּוֹרְמִים סוֹאֵן
וְיֵשׁ שֶׁזּוֹרְמִים שַׁלְוָה,
מְנַקְּזִים מֻגְלָה יוֹקֶדֶת,
מְפַנִּים מָקוֹם חָדָשׁ
לָאַמְבָּט לְהִתְמַלֵּא.
גַּם יֵשׁ שֶׁנִּכְנָס הַרְבֵּה
וּמִתְמַלֵּא לְאַט,
גַּם יֵשׁ שֶׁנִּכְנָס מְעַט
וּמִתְמַלֵּא מַהֵר,
וְיֵשׁ שֶׁמִּתְמַלֵּא וּמִתְרוֹקֵן
כְּמַחְזוֹרֵי גֵּאוּת וְשֵׁפֶל.
וְיֵשׁ שֶׁמִּתְמַלֵּא טִפּוֹת כַּזַּיִת
וּמִשְׁקָלָן כֹּה רַב.
וְיֵשׁ שֶׁהָאַמְבָּט נִשְׁבָּר.
אוֹ אָז הַלֵּב נִכְמָר.
אדם חוזר לאם
בִּנְשִׁימוֹת חַיָּיו הָרִאשׁוֹנוֹת
פֶּה יוֹנֵק נִצְמָד לְשַׁד,
צֶמֶד מִתְמַמֵּשׁ
לְאֶחָד,
מַעֲנִיק חַיִּים,
מְגוֹנֵן עַל אֵיבָר מִבְּשָׂרוֹ
בְּעִתּוֹת סוּפָה.
כָּךְ יְפֵהפֶה, כָּךְ מְצַעֵר
שֶׁבִּלְבַד חוֹרֵךְ אוֹ בְּשַׁלֶּכֶת אַחֲרוֹנָה,
אֵין צָמוּד לָאָדָם
שַׁד חַם, מְגוֹנֵן וּמְנַחֵם
שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לְהִתְעַטֵּף וּלְהִטָּמַע,
לִהְיוֹת שׁוּב אֶחָד
עִם אִמָּאֲדָמָה.
שיגעון
כְּשֶׁהַפְּנִים מִתְעַרְבֵּב עִם הַחוּץ
כְּמוֹ טְרִיפַת בֵּיצִים בִּקְעָרָה,
וְאֵין רֶצֶף אֵרוּעִים הֶגְיוֹנִי
אֵין סוֹף, הַתְחָלָה וְאֶמְצַע,
אֲנִי זָקוּק לְמַגָּע
מוּחָשִׁי, אֱנוֹשִׁי, חוּשִׁי,
שֶׁיִּבְנֶה מֵחָדָשׁ אֶת גְּבוּלוֹתֶיהָ הָרְעוּעִים
שֶׁל מַמְלֶכֶת הַדַּעַת,
שֶׁיַּטְלִיא בְּחוּט תְּפִירָה
בֵּין זִכָּרוֹן, טֶמְפֵּרָטוּרַת הַחֶדֶר
וּמִשְׁאֶלֶת הַלֵּב,
שֶׁיִּתְפֹּס בְּיָדִי הַנֶּעֱלֶמֶת
בְּטֶרֶם אֶשְׁתַּגֵּעַ.
המציל
עִם פְּרֹשׂ עוֹנַת הָרַחֲצָה
מֶזֶג הָאֲוִיר הַשּׂוֹרֵף
קוֹרֵא לִי לָרוּץ אֶל הַיָּם.
לוּ רַק שַׂמְתִּי לֵב לַנְּקֻדָּה
שֶׁבָּהּ נִשְׁמָטוֹת הָרַגְלַיִם
בְּמַעֲמַקֵּי הַהֶבֶל
וּלְקוֹל הַמַּצִּיל שֶׁמַּכְרִיז:
"תַּעֲצֹר אֲדוֹנִי, הִתְרַחַקְתָּ,
תַּחֲזֹר בְּבַקָּשָׁה
אֵל גַּרְגִּירֵי הַחוֹל".
יבשה
נִסְחָף עַל גַּבֵּי הַמַּבּוּל,
הוּא הִתְפָּרֵץ לַחֶדֶר,
וְהוּא הָיָה בְּעֶצֶם
שְׁנַיִם.
הָרִאשׁוֹן הָיָה מְבֻגָּר
וְהַשֵּׁנִי הָיָה יֶלֶד,
שֶׁעָמַד שָׁפוּף בַּצַּד, אִלֵּם,
וְהִטָּה אֹזֶן.
וַאֲנִי הִצַּעְתִּי נֶחָמָה,
וַאֲנִי זָעַקְתִי,
זֶה הָיָה אֵזוֹר מִלְחָמָה.
וּכְכֹל שֶׁהִתְאַמַּצְתִּי הֵם הִתְכַּנְּסוּ בִּשְׁתִיקָתָם,
וְשָׁאַפְתִּי וְנָשַׁפְתִּי, וְהִתְמַסַּרְתִּי לַכֻּרְסָה,
וְאָמַרְתִּי:
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ בִּכְלָל יַבָּשָׁה.
וְהַיֶּלֶד הִתְקַדֵּם אַט אַט,
בְּעֵינָיו מָחָר,
מוֹשִׁיט עָלֶה שֶׁל זַיִת.
הבטחה
הַשָּׁנָה אֲנִי מַבְטִיחַ שֶׁאֶעֱשֶׂה סֵדֶר
וַעֲבוּר מַלְכֵי הָעוֹפוֹת
אַנִּיחַ בִּקְצֵה הָרְחוֹב
אַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת מִתְפּוֹרֵר,
סֵפֶר צִיטָטוֹת אָדֹם,
וְשֻׁלְחָן מֵעֵץ מָלֵא
שֶׁגָּרַרְתִּי מֵהַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת.
אֲפַנֶּה מְעַט מָקוֹם
לְזוּג עֵינַיִם בַּאֲרוּחַת שִׁשִּׁי,
לְבֶכִי מִתְעַרְטֵל,
לְמִקְבַּץ שַׁבְּלוּלִים עַל גִּבְעוֹל.
טיפת אדם
אֶל יָם תָּפֵל זוֹרֵם
נַחַל מִלּוֹת אַכְזָב,
גְּדוֹתָיו יָבְשׁוּ
מִמַּאֲמַץ חַיִּים עָקַר.
בְּהִתְרַפְּקוּת אֲנַסֶּה לְהַגְשִׁימוֹ,
אֶמְסֹךְ דְּלָיִים שֶׁל רַעַשׁ.
בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת אַכֶּה
בַּסֶּלַע, עַד שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם.
קוּם! קוּם!
יֵשׁ עוֹד זְמַן לְהַצִּיל
יֶלֶד יָם צָלוּל.
לֹא צָרִיךְ אֶת כָּל הַנְּחָלִים
כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא,
צָרִיךְ רַק אֶחָד
וּבוֹ טִפַּת אָדָם.
צלקות
טָעוּת לַחְשֹׁב שֶׁהַצַּלָּקוֹת
הַמְיַפּוֹת אֶת גּוּפִי
מְקוֹרָן בְּשִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים
וַאֲבָנִים מְשֻׁנָּנוֹת.
הֵן עֲשׂוּיוֹת שְׁכָבוֹת־שְׁכָבוֹת
שֶׁל חֲזִית אַחִים,
שֶׁל הִתְפַּשְּׁטוּת חֶדְוַת הַחֹפֶשׁ,
שֶׁל אִי־שְׁפִיּוּת אַהֲבַת נְעוּרִים
וְצִפּוֹר אַחַת אֲפֹרָה הַמִּשְׂתָּרֶכֶת
אַחַר מְעוֹף הַלַּהֲקָה, בְּדַרְכָּהּ
לְסוֹף הָעוֹלָם.
