לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הלא-מודע הזוגי - על-אני משותףהלא-מודע הזוגי - על-אני משותף
מי השאיר את החלב על השיש? על-אני משותף

מי השאיר את החלב על השיש? על-אני משותף

פרקים מספרים | 9/9/2021 | 973

סוג ייחודי ונפוץ של דינמיקה לא מודעת ביחסים זוגיים נוגע להתפתחות של על-אני משותף, זוגי. ניתן לטעון שבני זוג מהדהדים זה לזו היבטים של מצפון, חוקים וכללי מותר ואסור אשר הופכים לחלק נכבד מהלא-מודע הזוגי, וחשוב ללמוד כיצד להבין מה טיבו ומתי הוא הופך למשתק והרסני. כמו לתוקפנות, גם לעל-אני ישנם היבטים חיוביים שמשמשים כגבול מחזיק וגדר תומכת, אך במידה מוגזמת הוא עלול להיות מבנה משתק ורודפני שבו בני הזוג רואים זה את זה כנציגי החברה המבקרת ומענישה. כפי שטיפול פסיכואנליטי מדגיש את החשיבות של עיבוד העל-אני וריכוך הייצוגים שלו, כך גם בטיפול זוגי זהו לא פעם מפתח לשיפור איכות החיים הזוגית.

מי השאיר את החלב על השיש? על-אני משותף

 

מאת עירית קליינר-פז

 

לפניכם פרק 4 מתוך הספר הלא מודע הזוגי: זוגיות וטיפול זוגי במבט פסיכואנליטי באדיבות המחברת והוצאת רסלינג:

 

"מחולל הריפוי המרכזי הינו שינוי איכותי כולל של העל-אני של המטופל/ת, וממנו ינבעו התפתחויות נוספות באופן אוטומטי".( Strachey 1999: 81)

סוג ייחודי ונפוץ של דינמיקה לא מודעת ביחסים זוגיים נוגע להתפתחות של על-אני משותף, זוגי. המקרה להלן ממחיש זאת בקצרה: נירית וגדעון מגיעים נסערים לפגישה, היא פותחת בשצף קצף וטוענת שהוא מתייחס אליה כמו אל ילדה קטנה, שהוא קטנוני ורודף אותה כל יום בביקורת שלו. גדעון נראה המום ומנסה להתגונן, ונירית מספרת אירוע אופייני: "הוא קם בבוקר ומיד מתחיל לתקוף, כולם בקושי התעוררו ואני שומעת אותו צועק 'מי השאיר את החלב על השיש!?'".

גדעון מגיב בתימהון: "יש לנו שלושה ילדים, חשוב לי לחנך אותם לאחריות, רק רציתי להסביר להם שהחלב מתקלקל כשמשאירים אותו בחוץ כל הלילה".

נירית: "אבל אתה ידעת שזו אני, ראית שעשיתי לי נס קפה בלילה". הטונים שלה עולים ונשמעים כזעקה המשלבת חרדה, זעם והצטדקות: "אתה חייב לבייש אותי לפני כל המשפחה? מה אני ילדה קטנה? אז טעיתי, תהרוג אותי על זה? לך זה לא קורה שאתה שוכח דברים?!".

אני רואה על פניו של גדעון את המבוכה של אדם שמשליכים עליו ייצוגים קדמונים ומאמינה שההורה הנוזפני שנירית נזעקת כלפיו איננו גדעון, הוא רק המסך עליו מוקרן סרט האימה שלה. אני אומרת: "נירית, אנחנו יודעים שהיו לך הורים קשים וביקורתיים מאוד, ושגם את ביקורתית מאוד כלפי עצמך. יכול להיות שמה שגדעון אמר לא כוון לנזוף בך? יכול להיות שאת שמעת את זה כי ככה את מדברת אל עצמך – באכזריות, בכעס חסר חמלה...?".


- פרסומת -

נירית מתחילה לבכות, ומספרת כיצד אביה ניצול השואה היה מכה אותה על כל מקרה של בזבוז ובמיוחד אם השאירה מזון שהתקלקל או נזרק. היא אומרת שאיננה יכולה לסבול כיצד גדעון הפך להיות כמו אביה, קמצן, ביקורתי ורודפני כלפיה וכלפי הילדים. ואני תוהה ביני לבין עצמי האם אכן גדעון הפך להיות כמו אביה, או שעוצמת הרודפנות של הייצוג הפנימי צובעת את גדעון בצבעים חמורים יותר.

גדעון מצדו ממשיך להצטדק, טוען שבאמת חשב שאחד הילדים השאיר את החלב על השיש, אך דמעות נקוות בעיניו. אני שואלת מה קרה והוא מספר בקול חנוק: "אני לא יכול לסבול את זה כשהיא צועקת עלי, אני כל הזמן מרגיש אשם, כל הזמן אני רע ופוגע בה, אם אני אדבר ואם אני לא אדבר, היא תמיד תמצא משהו שיהפוך אותי לחלאה שהורס את הקשר".

אני מהדהדת את המילה הקשה: "חלאה"? והוא פורץ בבכי, ומספר כי זו המילה שאביו היה משתמש בה בשעות זעם. לפתע מתבהר לנו שכאשר נירית כועסת, מתעורר אצל גדעון הכאב של הילד הנזוף, המוכה, החרד מול האב המשפיל. גם עבורו היא ממלאת את תפקיד העל-אני המבזה אותו כשהוא נכשל וטועה. גם הוא משליך עליה דימוי חמור בהרבה ממה שהיא מתכוונת כשהיא מתלוננת עליו.

על-אני ויצר המוות

כפי שתואר בפרקים הקודמים, היציבות הזוגית תלויה במידה שבה שני בני הזוג מצליחים לאזן בין הקטבים של אהבה הישענותית ואהבה מינית, ובין תוקפנות וליבידו. הקשר הזוגי, בהיותו קשר מרכזי בחיי המבוגר, מעודד רגרסיה ולא פעם מלבה את התפיסה של בן ובת הזוג כמי שמשקפים את הביקורת וההענשה הפנימית.

העל-אני הוא מושג שצמח מחקירת הנרקיסיזם וממלא תפקיד חשוב בעימותים ובקשיים זוגיים. פרויד (2007 [1914]) מתאר התפתחות של "אני אידיאלי" כמין רשות פנימית של הנפש ששופטת ומבקרת את האני. ההתמודדות של הילד בשלב האדיפלי והצורך לוותר על אובייקט התשוקה המקורי מסתיימים כאמור בהזדהות עם האב על החוקים והאיסורים שהוא מייצג, ואלו מכוננים את האני-האידיאלי כהשתקפות של דמות האב על איסוריו וכלליו. כלומר מתוך הפנמת דמות האב וההזדהות עמו הילד רוכש את היכולת לפקח על עצמו ולהתייחס בצורה ביקורתית ואף תוקפנית כלפי עצמו. אמנם פרויד התייחס רק לילד הזכר ואביו, אולם כיום ניתן בהחלט לדבר על הפנמה של אני אידאלי גם בדמות הכללים שהאם מעבירה, וכן הערכים והאידאלים שמגיעים מדמויות אחרות, מהתקשורת ומהתרבות. מצד שני, האני הוא מבנה ששואב את כוחו מהליבידו שמועבר אליו מהסתמי, או במילים אחרות, קיומו של האני תלוי במידה שבה הוא נאהב, והוא שואף לקבל מהסתמי חלק מיצר החיים שיהיה מופנה אליו בצורת אהבה, הערכה ותחושה עצמית טובה: "הסתם משלח חלק מן הליבידו הזה החוצה לשם אחיזות-מושאים ארוטיות, ואז מנסה האני שהתחזק בינתיים לתפוס ליבידו-מושא זה ולכפותו על האני כמושא של אהבה. מכאן שהנרקיזם של האני הוא נרקיזם שניוני, נרקיזם שניתק מן המושאים" (פרויד 1966 [1923]: 161).

אם כן חוזקו של האני, ובתוך זה גם מידת ההערכה העצמית וההרגשה של "אני שווה, אהובה, בעלת ערך", מתפתח מהאיזון שבין שני הכוחות הללו: מידת התוקפנות והביקורת שיספוג האני מהעל-אני ומידת האהבה והליבידו שיצליח להשיג מהמאגרים שבסתמי.

ביחסים הלא מודעים של בני זוג, העל-אני ממשיך להתפתח באחד משני כיוונים: או שהוא מקבל אהבה, הערכה ולגיטימציה שהופכים אותו פחות רודפני ויותר סלחני, או שהייצוג הפנימי של אשמה וביקורת הולכים ומחמירים. ביחסים זוגיים ממושכים בני הזוג מביאים עמם באופן מודע ולא מודע את מערכת הערכים והחוקים שמרכיבה את העל-אני של כל אחד מהם, יחד עם מנגנוני ההגנה ודפוסי ההתמודדות עם ייצוגי העל אני. חוויית הסובייקט המבויש, האשמה לסוגיה השונים עלולים להיות מוכחשים או מושלכים ולהפוך את בת הזוג לאובייקט שנתפס כמאשים ומבייש, או להתגלגל להזדהות השלכתית ולהפוך את בת או בן הזוג לסובייקטים מלאי אשמה ובושה. וההיבט האובייקטיבי, הממשי, של ספיגת כעס, האשמה או יחס מבזה אחר יכול בקלות להפוך לחלק מעולם הייצוגים הפנימיים כפי שקורה בתהליך ההתגבשות של העל-אני. כלומר, היחסים הממשיים עם הביקורת של בן או בת הזוג תורם להחרפת הייצוגים הפנימיים של אשמה וביקורת עצמית. וכך בני הזוג הולכים ומתקבעים בתפקידים קיצוניים של "הילדה הרעה" ו"ההורה הכועס".


- פרסומת -

תיאור מקרה: רות וגיורא והמרכך

כשרות וגיורא עברו לגור יחד החלה סדרה של מריבות קשות על נושאים שוליים, שהסלימו במהירות לאירועים קשים של התקפה וזעם. כל קרב כזה הסתיים בהתנתקות, לעתים היא ברחה מהבית לכמה שעות ולעתים הוא הסתגר בחדר וניתק מגע לכמה ימים. היא הרגישה שהוא תוקפני, משפיל ומתעלל, והוא הרגיש שהיא מנסה להשתלט עליו ולחדור לכל תחום בחייו. שניהם התנהגו כמי שנלחמים על חייהם, ולאחר ההתאוששות תהו כיצד נושאים פעוטים מביאים אותם להתרסקות נפשית כה קשה. הם נלחמו על סוג הגבינה שנכון לקנות, באיזה ארון לשים את הצלחות, ובין היתר היה אירוע קשה שהחל בוויכוח על מרכך הכביסה והפך למטאפורה מרכזית בטיפול. היא לא הבינה כיצד הוא מעלה בדעתו לקנות סוג שאינו הסוג "הנכון". בבירור מהו המרכך הנכון התבהר לה שהיא לא הייתה מודעת לכך שיש בתת-מודע שלה רשימה של "הדברים הנכונים" שהכתיבה אמה, שהייתה עקרת בית קפדנית ואגרסיבית.

הצפה של רשימת הדברים הנכונים אפשרה תהליך של עיבוד, של ייצוגי העל-אני אצל שני בני הזוג, אשר הפילו אותם שוב ושוב לבור קשה של תחושת אימה, שאם לא יעשו את הדבר הנכון (כלומר, מה שמכתיב העל-אני באופן אוטומטי) יקרה אסון.

המרכך שימש אותי גם כדימוי תיאורטי בעל שורשים עמוקים בפסיכואנליזה, מאז שג'יימס סטרייצ'י טען כי התפקיד החשוב ביותר של המטפל הפסיכואנליטי איננו לחזק את האני אלא לרכך את חומרת העל-אני של המטופל/ת (Strachey, 1934)1. ברוח זו אני רוצה לטעון שהיכולת של בני זוג להיות גורם שמרכך את העל-אני זה עבור זה היא חלק נכבד מכוחה של הזוגיות להיות תהליך צמיחה וריפוי. ולהפך, זוגיות שבה בני הזוג משמשים כעל-אני מחמיר ומעניש הופכת לציר מרכזי של סבל ותוקפנות הרסנית. הטיפול הזוגי, על כן, יכול להיות חוליה חיונית בהפיכת בני הזוג לאובייקטים סלחניים יותר ומיטיבים זה עבור זה. כשבת הזוג היא "על-אני" סלחני יותר ממה שהפנים בן זוגה, סלחנית יותר מהוריו ובעיקר מעצמו, היא תורמת להעצמת האהבה העצמית והפחתת האגרסיה העמוקה ביותר. הטיפול ברות וגיורא, שנמשך תקופה ארוכה ושילב טיפול אישי וזוגי (על ידי מטפלים שונים), לימד אותי רבות על החשיבות העצומה של טיפול בדינמיקה שבה בני הזוג מתפקדים כשלוחה חיצונית של העל-אני זה עבור זה.

המשך המקרה של רות וגיורא

בתחילת היחסים הזוגיים רות התרגשה מאוד מריכוך העל-אני שלה בתחום הכספי, ודבר זה היה אחד הגורמים המרכזיים באהבה שלה לגיורא. היא נהגה לומר "גיורא משחרר לי את הארנק". רות גדלה בבית עם הורים קפוצי יד שסבלו מחרדה כלכלית חזקה. בביתה נהגו לספור את כמות המזון שהיא אכלה ולתקוף אותה על כל "בזבוז" פעוט של משאבים כמו חשמל, מים וסבון. לאורך חייה ההורים נהגו להבטיח לה שירכשו עבורה דברים או ישתתפו בהוצאות כמו רופא שיניים ומשקפי ראייה ואז להתכחש להבטחות ולאלץ אותה למצוא פתרונות בעצמה. רות פיתחה חרדה גבוהה מכל מה שקשור בכסף: היא פחדה שלעולם לא תרוויח מספיק כדי לצאת מבית ההורים, היא פחדה לקנות לעצמה חפצים והתמלאה ברגשות אשמה ומחשבות טורדניות על כל הוצאה כספית.

הפחדים הכלכליים אף מנעו ממנה להתקדם מקצועית כי הייתה משותקת מפחד לבקש העלאה או להחליף מקום עבודה וכדומה. במקביל לעבודה על פחדים אלו בטיפול אישי הזוגיות עם גיורא, שבא מבית מבוסס יותר ומסובך פחות בענייני כספים, סייעה להפחתת החרדה. היא התרגשה מאוד כשהיה מעודד אותה לקנות לעצמה דברים, מעודד הוצאות על חופשות וטיולים וכדומה. הדבר באמת קידם את ה"החלמה" שלה מחרדות כלכליות, אבל כנראה שעורר בה פנטזיה שהדבר יקרה גם בשאר התחומים. רק לאחר כמה שנים בטיפול הזוגי והאישי ניתן היה להבין כי אצל רות צמחה פנטזיה לא מודעת שגיורא יהיה ה"מרכך" שלה גם בנושאים שבהם הוא היה רווי הפנמות רודניות וחוסמות לא פחות ממנה.

המריבות האינסופיות על ההתנהלות היומיומית הציפו את השיח הלא מודע בין היבטים אחרים של העל-אני הן אצל גיורא והן אצל רות. למרות העזרה שלו בריכוך האיסורים הכלכליים אצלה, הוא הפך להיות דמות מאיימת והתלכד בתודעתה עם ייצוגים של אובייקט אוסר ומעניש. התברר בהדרגה שהיא מצפה שהוא יעודד אותה לדברים שהיא לא מרשה לעצמה לעשות, אבל אלו תחומים שבהם גם הוא סובל מחרדה, בושה וקונפליקטים קשים. ניתחנו שוב ושוב את המריבות וראינו את המפגש ההרסני בין העל-אני הרודני של שניהם: היו אלו מצבים שבהם היא סבלה מקונפליקט בשל תשוקה לפעול כנגד האיסורים המופנמים, וכשביטאה זאת, הדבר נפגש בפצע דומה של קונפליקט אצלו. ההתמודדות שלה עם "חרדת העל-אני" הייתה לפנות אליו בתקווה שהוא יקל עליה, אולם כשאצלו התעוררה חרדה דומה הוא נהג להפעיל מנגנוני שליטה כפייתיים. כך נוצר עימות קשה בין הניסיון שלו להכתיב ולשלוט לבין המשאלה שלה שהוא יהיה הגורם המשחרר, הסלחני והמיטיב.


- פרסומת -

דוגמה טיפוסית: לאחר הריון שעורר בשניהם חרדה קשה סביב הבריאות שלה ושל התינוק, הפעיל גיורא את כל כוחו כדי להגביל את רות מלצאת החוצה עם התינוק. הוא היה חרד לכל מפגש של התינוק עם העולם החיצון – שמש, רוח, אנשים זרים, ודרש ממנה להישאר בבית. רות חוותה זאת לא כחרדה שלו, אלא כ"ענישה" והגבלת החופש שלה. היא פירשה זאת ברוח עולמה הפנימי – חשה שההורים דורשים ממנה להיות רק האם המטפלת בתינוקה ולהקריב לצורך כך את כל צרכיה האישיים.

כל משאלה שלה לחירות, לבילוי או לעונג הייתה כאמור מלווה בחרדה רבה ובציפייה לעונש, בשל ההפנמה של אובייקט קמצן שמבייש אותה וכועס עליה; הייתה מלווה אצלה מראש בחרדה מפני ענישת העל-אני, ההרגשה שהיא "לא בסדר" ודורשת יותר מדי לעצמה. לכן הסתתרה מאחורי מריבות קשות שבהן היא הייתה מציפה את ההתלבטות שלה בצורה כזו שרק עוררה בו את "המפלצת". מתוך המריבות הקשות המטפלת הזוגית מסייעת לפענח את הסבך שנוצר. רות מבינה שהיא לא מרשה לעצמה דברים, שהיא בקונפליקט "אסור לי/מותר לי" ומתמלאת זעם עוד לפני שפונה אל גיורא. כאשר היא פונה אליו הוא שומע את הטון שלה, שהוא מלא חרדה וזעם כבוש, ומרגיש מאוים. בעקבות כך הוא מגיב לטונים ולנימת הדברים בצורה תוקפנית והודפת (וכאן עולה טענה נוספת שלי – הזדהות השלכתית פועלת דרך הנימה והשפה הלא-מילולית בין בני זוג. בנימה המתנצלת-מפוחדת רות מעבירה אל גיורא את כל הקונפיגורציה "אני רוצה, לא מרשה לעצמי, חושבת שזה מסוכן לנהוג לבד, ומצפה ממך שתקל עלי ותוריד ממני את החרדות ואת האיסורים שאני מטילה על עצמי"). רות מתמוטטת מתגובתו הסרבנית, בוכה וצועקת, ומתייחסת אליו כאילו הוא הורג אותה, כולא אותה. בתגובה וגיורא מגיב בזעם או מתנתק, ואז היא כבר מבוהלת מתגובותיו ומרגישה כמו "אישה מוכה". הסחרור הזה קורה מהר מאוד, משתחזר פעמים רבות, ונדרשות שנים של עבודה טיפולית אישית וזוגית כדי לפורר את ההתלכדות הזו.

העל-אני של גיורא רודף אותו בנושאים של עבודה. למשל הפנמה של הורים מאוד קפדנים וחומרניים, חודרניים ומענישים, מעוררת בו דרישה-עצמית לא לאחר ולא להשמיט יום עבודה, הוא חרד מאוד מפיטורין ומהזעם של הבוסים. כשרות באה אליו בציפיות שיחזור מוקדם מהעבודה, שישחרר אותה, נלכדים זה מול זה העל-אני הארכאי שלו (אסור לעזוב עבודה, הבוס יכעס) והעל-אני הארכאי שלה (אסור לך לבקש עזרה, את חייבת להיות עם הילדות כל הזמן, אסור להוציא כסף על בייביסיטר). כל אחד מהם אומלל ומצפה באופן לא מודע שהשני יהיה המרכך.

על-אני והיכולת לוותר

במאמרו "האני והסתם" פרויד (1966 [1923]) מציג לראשונה את המונח "על-אני", שהוא הנציגות הנפשית של האב אשר נוצרת לאחר הוויתור על המאבק האדיפלי. ויתור זה דורש הדחקה של היצר המיני המופנה אל האם והרגעת החרדה מעונשו של האב, ואז נוצרת ההזדהות: "אם אני כמו אבא, אז גם אהיה ראוי לאהבתו והוא לא יסרס אותי וגם כשאגדל אמצא לי אישה כמו שיש לו". אז, כסוג של פשרה, נולד מבנה נפשי חדש שמחליף את היחסים עם האובייקטים המציאותיים: "תחת אחיזת מושא באה הזדהות [...] חילוף זה יש לו חלק גדול בעיצוב דמותו של האני" (פרויד 1966 [1923]: 149). העל-אני הוא המבנה הנפשי שנמצא על התפר בין החברה לבין הנפש והלא מודע. באמצעותו חוקים ונורמות חברתיות מחלחלים, הופכים לחלק מהעצמיות ויוצרים מערכת של פיקוח ובקרה פנימית. מהלך זה של הפניית היצר לשם כינון של רשות נפשית חדשה, שהיא לא אובייקט ממשי אלא מבנה נפשי, מסביר את החשיבות של היכולת לוותר ואת המקום המרכזי שתעניק הפסיכואנליזה לתהליכי ויתור2 אבל: "כשמתעורר הצורך או ההכרח לזנוח מושא מיני שכזה, אותה שעה חל כנגד זה לא אחת שינוי באני שאין לנו אלא להגדירו כמלנכוליה, ככינונו של המושא באני" (פרויד 1966 [1923]: 150).

מה שעושה הילד, טוען פרויד, הוא "לבלוע" את האובייקט כך שהוא הופך לחלק מהעצמי בדמותו של אותו אני אידיאלי או על-אני. למעשה זהו הבסיס לכל החשיבה על הפנמה וייצוגים מופנמים, הנפש יכולה לגייס את האנרגיה שלה כדי להפוך יחסים עם אובייקטים אמיתיים בעולם למחזה פנימי שמוטען באותה אנרגיה; "צלו של האובייקט".

למעשה, אומר פרויד, אופיו של האני הוא תמונת נוף הייצוגים המופנמים הללו, המושאים שלא ניתן היה לאחוז בהם ונלקחו פנימה כזיכרונות כואבים ומענגים. שינוי האופי ועיצובה של האישיות הם חלק בלתי נפרד מתהליך הוויתור על מושאים שניסינו לאחוז בהם ומסיבות כלשהן נאלצנו לוותר עליהם. האני מתחכם לסתמי המאוכזב, שלא קיבל מענה לתשוקתו, ומציע לו במקום האובייקט (האם) את עצמו: "הוא כאילו כופה את עצמו על הסתם כמושא אהבה מבקש הוא למלא את אבידתו באמרו: ראה נא, יכול אתה לאהוב גם אותי, הרי אני דומה כל כך למושא" (פרויד 1966 [1923]:150).

על-אני ארכאי

התפתחות העל-אני כתוצאה מהוויתור על האובייקט המקורי מעניקה לו כוח רב והשפעה על תחושת הערך העצמי. על-אני נוקשה ומחמיר יעורר בנו לעתים קרובות הרגשה של אשמה וחוסר ערך, ומכאן הקשר החזק בין העל-אני


- פרסומת -

לנרקיסיזם. אנשים עם נטייה נרקיסיסטית חזקה הם בהכרח אנשים עם ליקויים בעל-אני (Ingham, 2007). זה יכול להתבטא בביקורת עצמית חריפה ותחושת כישלון מתמדת או להפך, בתחושה שאני אידיאלית, מושלמת ומדהימה.

העל-אני הוא אחד המוקדים המרכזיים לאינטגרציה ומיזוג של תוקפנות עם ליבידו כהכרח לאיזון נפשי. רגשות של אהבה וסלחנות כלפי העצמי מעדנים את הייצוגים השליליים ולכן מקטינים את חומרת העל-אני, ולהפך, כשליבידו ואגרסיה מפוצלים העל-אני

ישתולל בתוקפנות ארכאית ואז האני עלול לקרוס תחת עוצמת הענישה העצמית. החוויה שמשרה העל-אני היא הצלפה בשוט רגשי שמעורר אמונה שאני בזוי, אשם ובעיקר דחוי ולא ראוי לאהבה. בכל המקרים שבהם ניכרת פעולתו של המצפון, אם ברגשות מודעים של אשמה ואם בהתנהגות לא מודעת של הרס עצמי, נייחס זאת לפעולת העל-אני.

אם כן האיזון והאינטגרציה בין יצר החיים ליצר המוות מאפשרים לנו לנווט את עצמנו עם השוט והגזר, להציב לעצמנו אידיאלים, לאכזב, לטעות ולהיות סלחניים ולעתים גם לנזוף בעצמנו. כשהאיזון מופר אנחנו סובלים מאוד מההצלפות של העל-אני הארכאי.

על-אני משותף: ילדה שובבה והורה מעניש

בני הזוג מתחילים את חייהם המשותפים, וכבר בשלבי בחירת האובייקט ניתן לראות את ההתלכדות של שתי מערכות על-אני לכדי מערכת אחת שתקבע חלק ניכר מאיכות חייהם המשותפים. הצורך לרצות ולמצוא חן בעיני הזולת, והפחד "להיענש" בדחייה וחוסר אהבה, קשורים ישירות למידת האינטגרציה בערך העצמי. ככל שאני מסוגלת לוותר על התשוקה המקורית לאובייקט מושלם ועל הפנטזיה שאני אהיה מושלמת, כך יקל עלי לפתח נפרדות ולא להשליך את כל יהבי על מבט עיניו של בן זוגי. ולהפך, ככל שיציבות הדימוי העצמי רעועה ומתקיים פיצול בין היבטים שליליים וחיוביים של עצמי, כך כוחו של בן זוגי יהיה עצום בהשפעה על איכות חיי, ערכי העצמי והביטחון שלי ביחסים. העל-אני המשותף מתבטא קודם כול בכך שבת ובן הזוג מקבלים את התפקיד המכריע שיהיה אחת ההשלכות המרכזיות ביחסים שלהם: הכוח לקבוע האם אני בסדר או לא בסדר.

על-אני משותף, זוגי, הוא המצב שבו אחד משני ייצוגי האובייקט הארכאיים – ההורה האכזר או הילד הנזוף – מפוצלים ומושלכים על בן או בת הזוג. הדבר מתחיל מהרגע הראשון, כי כאמור, על-אני הוא שם כולל גם להיבט של הערכה ואידיאליזציה. כאשר מתפתחת אהבה זוגית, האהוב מייצג עבורי באופן אוטומטי את ההיבטים הטובים ביותר. הכנסת האהוב למערכת העל-אני שלי היא תנאי חיוני להתאהבות, כי זהו ההיבט המושלך שמאפשר לי לחוש שמצאתי את האחר-המושלם/ת. השלכת האני האידיאלי אחראית לתחושה המשכרת של מפגש עם היבט נחשק שיש כלפיו כמיהה רבה, כמו "הנה מצאתי סוף סוף משהו שמחזיק את כל הדברים הנהדרים שנמצאים באידיאל שלי".

היבטים חיוביים ומחזיקים של על-אני זוגי

בניגוד לטענת פרויד שהתאהבות מרוששת את האני התאהבות יכולה גם להגדיל את הערך של ייצוגי העצמי. ההיגיון הלא מודע קובע שאם אתה (אהובי) מושלם, ואתה אוהב אותי, אז כנראה שגם אני נהדרת. קוהוט מכנה זאת "התמזגות נרקיסיסטית", וביחסים תקינים האלמנט הזה נותר לאורך שנים, בצורת הערכה ואהבה, שמהווה עמוד תווך חשוב ביציבות הזוגית ובתחושת הערך העצמי. זוגיות טובה יכולה להיות מרחב מרפא שבו הפנמות לגבי העצמי משתפרות ונוצרים דימויים של עצמי טובה יותר, יפה, חכמה ובעלת ערך הודות להשתקפות החיובית שלי בעיני בן הזוג, שמתפקד כעל-אני חיצוני מיטיב. הפעולה המרפאת שסטרייצ'י מתאר כמרכז הטיפול הפסיכואנליטי יכולה להתרחש גם ביחסים זוגיים מיטיבים, ואז ההפנמות הארכאיות הרודפניות מתעדנות ומתמתנות על ידי הפנמות חיוביות של הערכה, הערצה ואהבה, ונוצרת הזדמנות לסלחנות והכרת תודה.

מערכת חוקים וערכים משותפת

גבולות וערכים מוסכמים הם חלק מעל-אני זוגי והם שומרים את האגרסיה בשליטה ומכילים אותה. מערכת הערכים המשותפת מהווה גבול דמיוני שמגדיר את הזוג ומגונן עליו מפני כוחות אגרסיביים שנובעים מהאמביוולנטיות הבלתי נמנעת ביחסים אינטימיים. הגבול מתבטא בשיח ופעולות של מחויבות, נאמנות והסכמה, הצבת מטרות משותפות ואחריות הדדית. הגבול קובע מה מותר ומה אסור אצלנו, מה מוערך ומה לא, וכך נוצרת הישות של "אנחנו" לעומת "הם".

בהיבט החיובי נוצרת קבלה וסובלנות לטעויות ולחולשות, למגבלות של האחר ושל העצמי, ונוצר מערך של "בית משפט לערעורים", מקום לפנות אליו כשהאחד פוגע בשני. כל חריגה מגבולות המוסכמות הללו מאותתת על סכנה ליציבות הזוגיות ודורשת בירור על ידי דיאלוג וגזר דין. ניהול של מחלוקת, ויכוח ומריבות הוא הביטוי בפועל של אותו מנגנון שיפוטי משותף. בקשר טוב אחד מבני הזוג שוטח את טענותיו, השנייה מקשיבה, ויש בירור משותף שמסתיים ב"גזר דין" שבו מגיעים להחלטה מוסכמת מי האשם וכיצד יכפר, למשל, בהתנצלות כנה או הבעת חום וכדומה.

הרגעת על-אני ארכאי: היבט חיובי נוסף של השלכת העל-אני על בן הזוג הוא השימוש בו כיועץ ומגן, כנחמה נגד מתקפות חיצוניות וכמקור לאישוש הערך העצמי. הערכה/הערצה עקבית לבת הזוג היא קריטית וצריכה להיות הדדית, לעומת מצבים של אישה מעריצה שלא מוערכת על ידי בן זוגה ונותרת עם תחושת בדידות וחוסר ערך.


- פרסומת -

כך גם במקרה של רות וגיורא, הקושי המופנם של רות לשחרר את ייצוגי העל-אני בתחום הכספי זכה לריכוך מתמשך על ידי בן זוגה בצורת פירגון ועידוד לקחת לעצמה יותר ממה שהיא הרשתה לעצמה. השפה של על-אני זוגי מיטיב נשמעת כך: "מגיע לך, תקני לך זוג נעליים יפה", "אל תעבדי כל כך קשה, אולי תיקחי לך יום חופש", "אל תאכל את עצמך על כך שהתפרצת על הילדים, זה קורה לכולם. אתה אבא טוב". הרגעה מתמשכת של ייסורי המצפון ושל ההלקאה העצמית, בעזרת טיפול זוגי או באופן ספונטני, מחוללת נסים ומעצבת אובייקט פנימי חדש מאוזן יותר.

היבטים פתולוגיים של על-אני-זוגי

כאשר יש לאחד מבני הזוג על-אני פחות חזק, ברוב המקרים הוא ישליך היבטים ארכאיים שלו, למשל בכך שיטעין את הביקורת האובייקטיבית של בת/בן זוגו בעוצמות ארכאיות. אלו אותם מצבים שכיחים שבהם אנו רואים צל הרים כהרים, דהיינו שומעים דברי ביקורת או חוסר שביעות רצון של בת/בן הזוג בעוצמות הרבה יותר מאיימות וקשות מכפי שהן באמת. המצבים הקשים ביותר הם אלו שבהם ישנה הזדהות השלכתית כך שהאחת רואה בבן זוגה על-אני ארכאי ומעניש, והוא אכן מזדהה עם ייצוג זה והופך יותר ויותר ביקורתי, זועם, מעליב, מאשים וכן הלאה.

בגרסאות מתונות יותר, על-אני-זוגי יכול להתבטא בכניעה הדרגתית ומשותפת לנורמות חברתיות ודתיות ובנסיגה לדרישות ומגבלות של על-אני קדמוני כמו הפחתה בבילויים, ביחסי מין ובנהנתנות, ויותר עבודה, צבירת ממון וטיפול בילדים עד כדי תחושת מחנק וחוסר אונים.

בגרסאות הקשות ישנה השלכה, לעתים הדדית, של "מחצית" מהצמד "הורה מעניש/ילד נזוף", כמו במקרה של רות וגיורא. על-אני פתולוגי מתבטא בכך שיש פיצול עמוק בין ההיבט החיובי של הערצה/הערכה/הרשאה לבין ההיבטים הרודפניים של ביקורת ואיסורים. ככל שהפתולוגיה האישית חמורה יותר כך ישנה הצטמצמות רבה יותר של גבולות המותר, ישנה הצדקה נוקשה של ערכים פרימיטיביים ומחמירים כמו דרישה למצוינות, צדקנות, איסורים על ביטויי יצר כמו לבוש חשוף או גבולות מחמירים לילדים. השלכה-מחדש (re-projection) היא התהליך שבו ניתן לראות בני זוג מתנהגים כמו ההורה הזועם, המאשים והמעניש. הדבר יכול להיות חד כיווני או הדדי, ומתבטא בהאשמה תדירה, ביקורת וביזוי, כשבאופן לא מודע ישנה הזדהות עם החומרים המושלכים, מה שעלול להתבטא בהצטדקות, התגוננות, התנצלות, התרחקות הגנתית, אשמה ודיכאון. לעתים הריחוק מהאובייקט המאשים כה עמוק, עד שזה מוביל להתפוררות יחסי האהבה המקוריים. במקרים פחות חמורים הריחוק מאפשר את שימור המסגרת האינטימית כך שרק היבטים מסוימים קופאים, למשל זוג שמפסיק לקיים יחסי מין אבל שומר על יחסי חברות או הורות משותפת. לעתים הריחוק הופך להצדקה של התוקפנות וההאשמה ("אני כועסת עליך כי אתה מנותק").

ביטוי שכיח של השלכת על-אני הוא במשחק תפקידים שבו אחד מבני הזוג תופס את השני/ה כרודפנית, צדקנית, שיפוטית וסמכותית באופן סדיסטי, כמי שנהנית לגרום לו להרגיש חסר ערך, בעוד היא תופסת את בן זוגה כחסר אחריות, בלתי אמין, וזועמת עליו כי הוא מנסה להתחמק מאחריות. כמו בדוגמאות שתוארו למעלה, התפקידים במשחק כזה של "ילד רע/הורה מעניש" הם כמובן לא מודעים. למשל במקרה בו האישה זועמת על בן הזוג כי הוא לא עושה כלום בבית ואי אפשר להשאיר אותו עם הילדים כי הם לא מטופלים היטב, והוא זועם עליה על שהיא חסרת אחריות כלכלית ונוהגת בבזבזנות. הוא מזדהה באופן לא מודע עם ההורה הזועם בכל הנוגע לתחום הכלכלי ומשליך עליה את הילדה חסרת האחריות, ואילו בתחום הדומסטי התפקידים הפוכים: הוא הילד הרשלן והיא ההורה המעניש.

ביחסים סדו-מזוכיסטים שני בני הזוג חיים בסיוט מתמשך שבו הם ממלאים תפקידים או של העל-אני המעניש והסדיסטי או של הילד/ה הנענש/ת. אחד מבני הזוג ממלא את תפקיד העל-אני הקפדן והאכזרי ובכך מספק את הצורך הסדיסטי למשטר ולהעניש, ואילו הפרטנרית מספקת את הצורך המזוכיסטי לחוות ענישה ואשמה שצמחו בשלבים אדיפליים, ועוד יותר סביר – בשלבים פרה-אדיפליים.

לעומת זאת ביחסים שבהם ישנם משחקים סדו-מזוכיסטים מוסכמים (BDSM), ניתן לראות התמודדות פחות הרסנית עם ההפנמות הקשות. בני הזוג המשתתפים בפרקטיקות של שליטה, הלקאה, קשירה וכדומה הם מעין שותפים במשחק שבו יש "הורה מעניש וילדה רעה". אולם בהבדל גדול מזוגות תוקפניים, זוגות כאלה מתעלים את התוקפנות באופן מודע יותר לאפיקים סימבוליים של אכזריות-לכאורה ושואבים מהמשחק המוסכם עונג מיני ופורקן. במקום פיצול לא מודע והזדהות השלכתית, המשחק השובבי (קינקי) מאפשר ביטוי מודע של הפיצול, ועיבוד שניתן לראות בו התמרדות והתרסה כנגד הלא-מודע הרודפני.

כפי שתואר בדיון על היבטים חיוביים של תוקפנות, גם בתחום של תפקודי העל-אני בזוגיות יש אפשרות שהטיפול הזוגי יעדן את חומרת העל-אני ויהפוך את הזוגיות למרחב של התבגרות וריכוך התוקפנות:

  1.  מרד משותף של בני הזוג יכול לחזק את שניהם ולסייע להם להשתחרר יחדיו מהתלות באידיאולוגיות וקונבנציות סטריאוטיפיות כמו הקלישאות של פער גילאים: "אישה תלותית", "גבר אדיש", "אישה פסיבית" וכו'. תהליכי אינדיבידואציה בריאים מבוססים על השתחררות מחומרת הציוויים החברתיים והמשפחתיים שאינם מתאימים למקרה הפרטי של אותה זוגיות.
  2. ערנות להשפעה הרבה שלי כעל-אני של בן/ת הזוג, ומאמץ לשמש כגורם מיטיב ומרכך במעשים ובמילים כמו: "לא, אני לא אזלזל בך אחרי שתיכנסי אתי למיטה"; "מותר לך לכעוס"; "אתה לא חייב לרצות אותי כל הזמן" וכדומה.
  3.  אינטגרציה בין הציפיות והערכים הזוגיים לבין ציפיות ואיסורים שמגיעים מהרקע החברתי שלהם, במיוחד כשהם מגיעים מרקע שונה. לא פעם מתעוררים קונפליקטים בשל נורמות שצמחו על רקע חברתי-דתי-עדתי שונה. בישראל ניתן לראות זוגות רבים שבהם ישנו פער במידת השמירה על מסורת ומנהגים דתיים או פערים במורשת העדתית. זוג כזה עלול להגן על עצמו באופן לא מודע על ידי בידוד חברתי של עצמם כדי שלא להתעמת סביב פערים אלו. לדוגמה זוג שבו הגבר מסורתי והאישה חילונית נמנעו מלנסוע בשבת למשפחה המסורתית שלו כדי שהאישה החילונית לא תסבול מהמגבלות, ולא נסעו למשפחה שלה כדי שהוא לא יסבול מחילול שבת וכך הלכו והתרחקו מהמשפחה המורחבת.

מיניות אסורה, אדיפליות ועל-אני

על-אני זוגי ארכאי עלול לשתק את יחסי המין בשל האיסור הלא מודע על ערבוב ליבידו ויחסים משפחתיים. כפי שתואר קודם לכן, התפתחות העל-אני כרוכה במשבר האדיפלי ומושפעת ממנו. עם ההתאהבות ותחילת יחסי המין, הפרטנרים המיניים זוכים לאידיאליזציה ולכן גם ממוקמים בלא-מודע כאובייקט הורי. במצבים שבהם ישנן הפנמות קשות של על-אני רווי תוקפנות ואיסורים, הזיהוי של הפרטנר כדמות הורית עלול לעורר את האיסור הקדום על קרבה מינית אליו. אירוע כזה מתרחש לא פעם לאחר טקס הנישואים, שמסמן באופן לא מודע את המעבר של בן הזוג ממאהב/ת מותרים לבני משפחה אסורים.


- פרסומת -

באופן פרדוקסלי, הקונפליקט האדיפלי שמאפשר התאהבות ותשוקה כלפי בני המין השני מגיע יחד עם האיסור החמור על מגע עם ההורה מהמין השני. משימת ההתבגרות שתוארה בפרקים הקודמים, לעשות אינטגרציה מחודשת לרגשות רכים ומיניות, מעמידה במבחן את גבולות הזוגיות. הגילוי מחדש של ההתנגשות בין מיניות ורוך מאפשר גם הזדמנות לתיקון וריפוי. באופן פרדוקסלי, אותה יכולת להכרת-תודה שמקורה באידיאליזציה מתנגשת במרכיבים מפותחים יותר של האני האידיאלי מהשלב האדיפלי, שבו יחסי אידיאליזציה עם ההורה האדיפלי נובעים מהוויתור על המיניות הילדית ומההיבט הגניטלי של היחסים. כלומר ישנה אידיאליזציה "ארוטית" שטעונה בהתרגשות מהיכולת לתת ולקבל עונג מיני, ויש אידיאליזציה "פוריטנית" שמבוססת על הדחקה של המיניות הילדית הפרוורטית, הערצה "טהורה" וא-מינית. אני-אידיאלי אדיפלי הוא ייצוג של הערצת האחר, ההורה, ואולי גם בן/בת הזוג בצורה אפלטונית ונטולת ליבידו.

מיטשל (2009) ווירג'יניה גולדנר (Goldner, 2004) מדגישים את הצורך במאבק מתמיד של בני זוג בבושה ובעכבות שמתפתחות כתוצאה של הדחקה זוגית מתמשכת. תפקיד המטפלת במקרים כאלה הוא לגעת באיסורים הפנימיים של העל-אני אצל כל אחד מבני הזוג ולהשתמש ביחסי ההעברה כמרחב לאפשור של חופש ביטוי וריכוך ההגנות.

לסיכום

הקשר הזוגי, בהיותו קשר מרכזי בחיי המבוגר מלבה תהליכים רגרסיביים של פיצול והשלכה כך שאחד מבני הזוג מחזיק בתפקיד על-אני רודפני, ביקורתי ומעניש, והשנייה מקבלת עליה את חוויית האשמה והביקורת העצמית. פיצול כזה יכול להתפתח לתהליך חיובי, כאשר האישה תדע לזהות ולבחור בן זוג שמעריך אותה ומעצים את איכויותיה החיוביות ובמהלך השנים היא תחווה פחות ופחות ביקורת עצמית. כשבן הזוג אינו משתף פעולה עם ההשלכות, הוא יפעל כמו מטפל מיטיב להגביר את האשרור של בת זוגו ולהקטין את הביקורת העצמית שלה. על-אני משותף חיובי ומאוזן מהווה מרחב בין-סובייקטיבי של ערכים משותפים, ומערכת של היזון חוזר שמסייעת לרכך את ההיבטים הרודפניים של העל-אני ולהעצים היבטים חיוביים. במלים פשוטות, אנשים בזוגיות טובה נוטים לומר: "אני אוהבת את עצמי בתוך הקשר הזה".

לעומת זאת, כאשר מתפתחים תהליכי הזדהות השלכתית רעילים, ניתן לזהות קנוניה לא מודעת שמצמיחה על-אני משותף, ארכאי ורודפני, שבו בן הזוג מזדהה עם תפקיד העל-אני המאשים והרודפני והוא מחריף את תחושת האשמה, הבושה והביקורת העצמית אצל בת זוגו. במצבים כאלה שני בני הזוג משתפים פעולה בהתדרדרות משותפת, והם הופכים יותר ויותר "לא בסדר": מאכזבים, מאוכזבים, ביקורתיים, מבוישים ואשמים. תפקיד הטיפול במקרים אלו הינו לזהות ולפרש את התהליך ההדדי שבו ייצוגי הילד הסורר וההורה המעניש ממלאים תפקיד מרכזי בזרם התקשורת הזוגי. פירוק הדיכוטומיה האכזרית של משחק התפקידים הזה כולל חקירה מעמיקה להיסטוריה האישית של כל אחד מבני הזוג אשר השפיעה על התפתחות העל האני האישי, והאופן שבן התלכדו שתי מערכות לא מודעות למערכת הרסנית משותפת.

 

 

הערות

[1] מאמרו של סטרייצ'י מסמן את קו פרשת המים בין הדגש על טיפול שממוקד באגו, חיזוקו ושיפור בוחן המציאות, לטיפול שממוקד בריכוך חומרתו של העל-אני.

[2] בהמשך תפתח מלאני קליין את הרעיון של השלב הדפרסיבי כביטוי להישג התפתחותי של ויתור על הכמיהה לאובייקט מושלם ונכונות לשאת מצבים חלקיים ולא אידיאליים

מקורות

------ 1966. "האני והסתם" בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד', תל אביב: דביר, 1923.

Goldner, Virginia, 1985. Feminism and family therapy. Family Process, 24, 31-47.

Ingham, G. 2007. The superego, narcissism and Great Expectations. International Journal of Psychoanalysis, 88, 753-768.

"  Strachey , James. 1999. The Nature of the Therapeutic Action of Psycho-analysis

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פז, ע. (2021). מי השאיר את החלב על השיש? על-אני משותף. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4207


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|פז, ע.|מי השאיר את החלב על השיש? על-אני משותף|4207|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נילי גפןנילי גפן11/9/2021

מרתק ובהיר . תודה.

נילי גפןנילי גפן11/9/2021

מרתק ובהיר . תודה.