פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תמימות שנייה / שלומית מירוןתמימות שנייה / שלומית מירון
תמימות שנייה / שלומית מירון

תמימות שנייה / שלומית מירון

ספרים | 22/4/2021 | 1,342

האם נס ההתאהבות יכול להתחולל בכל רגע, בכל גיל, או שהכמיהה אליו היא זו שקוראת לו לבוא ולהטיל כישוף באפרוריות החיים? בחייה של נאווה, אלמנה בת 69, מתרחש הנס דווקא כשהיא כמעט מוותרת, כשהיא בסך הכול הולכת לזרוק בקבוקים למיחזורית בבגדים מסמורטטים. השתלשלות מקרים בלתי צפויה מביאה גבר בשנות השבעים לחייו לפתח ביתה ופותחת לה דלת לחיים חדשים ומסעירים.

תמימות שנייה

שלומית מירון

תמימות שנייה

הוצאת קוראים

 

מהי תמימות שנייה, ומה בינה לבין אהבה מאוחרת? וגם – האם ניתן לחיות בפליאה ולא להיכנע לסטיגמות של הגילנות

את המושג "תמימות שנייה" טבע הוגה הדעות היהודי עקיבא ארנסט סימון. ארנסט אמר כי התמימות משותפת לילד ולגאון (הגאון הוא גם אותו מבוגר חכם שהגיע ל"שלמות האני" – שלב החיים האחרון במימושו המיטיבי על פי אריקסון). רק שאצל הילד התמימות נובעת מחוסר ידע והבנה של החיים ואילו אצל "הזקן החכם" היא נובעת מכך שלאחר הפיכחון והניסיון, הוא מגיע למסקנה שלא הכל ניתן להבין בחיים האלה ומכבד את המסתורין ואף כמה לו. הכמיהה מאפשרת לו לחיות בפליאה ובאופטימיות בכל עת, להישאר סקרן כלפי החיים ולזהות בהם הזדמנויות לשמוח ולהתממש.

גאונים ומבוגרים חולקים יחד את היכולת לחיות ב"תמימות שנייה" בתנאי שלבם וראשם נותרים פתוחים.

ההבטחה שב"תמימות שנייה"

גיבורי הרומן "תמימות שנייה", נאווה ואיציק, אינם מכחישים את האובדן והכאב שעלולים לזמן החיים, אבל התמימות השנייה מאפשרת להם להתפתח, להתענג ולהתממש גם בגיל השלישי. הם לוקחים את כל מה שהחיים יכולים להציע להם כשהם משאירים מאחוריהם את הסטיגמות החברתיות של: מה מותר, מה אסור, ובאיזה גיל. הם מוסרים עצמם בידי הדבר הכי מנחם והכי מרומם שקיים – בידי האהבה. כן, הם יודעים, הכל זמני, גם האהבה, גם החיים. אבל כל יום מחדש יש להם אפשרות לבחור – האם הם חיים את חייהם או את תכתיבי התרבות המשתנה? נאווה ואיציק גיבורי "תמימות שנייה" מסרבים להגיש את ידיהם לאזיקי הגילנות ובגיל 70 הם חווים התאהבות מרוממת, מסעירה ומענגת.

בהרצאות שאני עורכת בפני קהלים שונים של גמלאים אני שמחה לגלות שגיבורי הרומן שלי הם בהחלט לא היחידים שחווים את הנס הזה. ולמען האמת את ההשראה לרומן נתנה המציאות. במו עיני ראיתי איך אפשר לפרוח ולהתאהב בגיל 70.


- פרסומת -

זהו כוחה של הכמיהה, זהו כוחה של התמימות השנייה, שאיננה מתכופפת בהכנעה מול סטיגמה ודעה קדומה.

יותר משאנו שומרים על התמימות, התמימות שומרת עלינו

אבא שלי, משה מירון, שנפטר בגיל 89, היה בעל "תמימות שנייה". הוא היה כמו ילד היוצר יש מאין - מדביק, מצייר, מפסל, מחומרים פשוטים שמצא ברחוב. כל חייו עבד כאזרח עובד צה"ל, פרנס משפחה עם ארבעה ילדים. בפנסיה גידל נכדים ואז יום אחד גם הנכדים גדלו. הוא חיפש מה לעשות והלך לחוג ציור. בגיל 85 הוא הציג תערוכת ציורים ראשונה בהיכל התרבות פתח תקווה והיה מאושר.

כשהנכדים היו באים אליו הוא היה נותן להם לצייר על קירות ושר "אום כולתום". כזה הוא היה. ילד-איש. בגללו אני לא מפחדת מזקנה.

18 שנים אני מנחה גמלאים בסדנאות כתיבה ודרך הטקסטים לומדת לזהות מי הם בעלי התמימות השנייה, מי לא ויתרו, מי לא הגישו את ידם לאזיקי הגילנות שהגישה להם החברה.

פעם הזקנים היו חכמי השבט. הם התייחסו לעצמם כפי שהתייחסו אליהם – כחכמים וכבעלי ניסיון. האופנה השתנתה והעולם ההישגי והחומרני מתהדר היום בהיותו שייך לצעירים.

זהו גול עצמי מאין כמוהו – לכל הצעירים, אלו שאם יהיה להם מזל - יגיעו לזקנה.

הפחד מזקנה גורם לחברה לדחות את הזקנים, אבל תוחלת החיים רק מתארכת ואיתה הזיקנה. זהו האינטרס של כולנו לשנות את האופנה, את ההתייחסות התרבותית העכשווית.

הגותרפיה והזקן החכם

היכן הם זקני העם, המתועדים במקורותינו, שמעמדם החברתי היה כשל מנהיגים ונביאים בשל ניסיון חייהם וחוכמתם. האם לא פרחה חוכמתם והתעצמה בשל היחס שקיבלו? והאם כיום, ההדיפה התרבותית של האיש הזקן, אינה עושה את ההפך? כלומר – מחלישה אותו ואת האמונה ביכולותיו לתרום ולעמוד איתן על רגליו בשל השיקוף המכוער שהוא מקבל?

בשיטה שפיתחתי בשם "הגותרפיה" (ראו מאמרי) אני חושפת אנשים מבוגרים לתפיסות חיים שונות על הזיקנה. תפיסות אלו שונות מאלו המקובלות כיום במערב. הם מפנות את מבטנו להסתכלות אחרת מזו הרואה בבני הגיל השלישי והרביעי אוכלוסייה חלשה ולא רלוונטית.

כאמור, אין ספק שלכולנו, צעירים ומבוגרים כאחד, כדאי מאוד להתאמץ ולשנות את אופנת ההסתכלות הקיימת. שכן מדובר בנבואה המגשימה את עצמה. הרומן הזה שנפתח במילים: "נשארו לי רק עוד שלושה וחצי חודשים להיות בת 69. יום ההולדת הבא שלי לפניי והחיים, כך נראה, מאחוריי", מסתיים אחרת לגמרי ומקווה להיות עוד מקור השראה לשינוי חברתי המיוחל ביחס לבני הגיל השלישי.

 

שלומית מירון - M.A – סופרת, מרצה ומנחת קבוצות. יוצרת הסדנה הותיקה "סיפור חיים" לעיבוד זיכרונות ואירועי חיים. מפתחת שיטת "הגותרפיה". מקיימת סדנאות חווייתיות לכתיבה יצירתית, אינטואיטיבית ותרפית - למבוגרים, לנוער, לאנשי חינוך ולמטפלים.
מחברת הרומנים "תמימות שנייה" ו"מורטוריום", קובץ הסיפורים הקצרים "ככה נראה אושר – סיפורים מאמצע החיים" וספרי ילדים ובהם: "המוצץ שלי והמוצץ של אבא – סיפורו של מסע גמילה משפחתי" שתורגם לשפות זרות. סיפוריה הקצרים, שיריה ומאמריה מפורסמים במגוון במות מקוונות ובכתבי עת לספרות ולהגות. הרצאותיה עוסקות בין השאר בהזדמנויות למימוש עצמי בגיל השלישי ובכתיבה אינטואיטיבית ככלי לריפוי ולהתגשמות. סיפוריה הקצרים פורסמו בין השאר לאורך השנים באתר "פסיכולוגיה עברית".

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


אז כן, עכשיו אני הולכת לישון ומשאירה את הפנטזיות שלי לחלומות, והם אכן ממהרים להגיע. אני לא זוכרת על מה בדיוק חלמתי אבל הוא היה שם – איציק שפירא, קוסם ומנטליסט, מעביר אצבעות מהירות על ידיי כמו במקרה, ועיניו הכחולות בוערות אליי. אז אולי למדתי לאלף את עצמי, אבל הילדה שבי לא מוותרת. היא מתעוררת באמצע הלילה. מחפשת אותי, משתחלת לה למיטתי בשקט בשקט.


- פרסומת -

והנה זו שוב היא שמכריחה אותי דבר ראשון בבוקר, טרם צחצוח שיניים, להציץ בנייד, לראות אם הוא השאיר הודעה אחר שעבר דרכי וראה שאני לא מחכה. שום דבר. חמיצות משתלטת עליי. הוא ויתר. בקלות הוא ויתר. טוב, עדיף מוקדם מאשר מאוחר. אבל למחרת כשאני פותחת את הדלת בתשע בבוקר בדרכי לסופר מחכה על מפתן דלתי חבילה עטופה בנייר חום, ארוזה וקשורה בחוטי רפיה בהירים ועליה כתוב בטוש שחור בכתב יד צפוף ועגלגל: "לנאווה בבנות".

אני נכנסת בחזרה הביתה, אוחזת בשקית בזרועותיי בשקיקה ובזהירות כמו בתינוק. צופה בידיי הרועדות כשהן מתירות את הקשר ושולפת מתוך החבילה בגד ים ורדרד עם לבבות לבנים. מידה אקסטרה־לארג'. תווית המידה הזאת מקוממת אותי, אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שנראה על פניו כמידה המדויקת שלי. אני לא מתאפקת ומודדת אותו. בול. אפילו מחמיא לי אם מתעלמים מהגיחוך שבעיצוב.

אני מתלבטת איך להגיב. בכל זאת מחווה. אני כותבת לו: "תודה" ומוסיפה סמיילי.

והוא עונה מייד: "בשמחה. איך המידה?"

ואני כותבת: "טוב שלא בחרת אקסטרה־אקסטרה־לארג'..."

והוא כותב: "זה רק בגלל שהליין הזה תפור לילדות. במידה של ילדות זה אקסטרה־לארג', אבל במידה של נשים זה מדיום מושלם. כמוך."

אני שוב שולחת סמיילי והוא כותב: "אז עכשיו כשיש לך בגד ים, אפשר לחזור על ההצעה? בשבוע הבא ביום שלישי?"

"זה לא נראה לי רעיון טוב איציק," אני כותבת לו ובמחשבה שנייה מורידה את ה'איציק'. למה שלא יקבע איתי פגישה בבית קפה או יזמין אותי לסרט או כל דבר מקובל אחר שמאפשר היכרות הדרגתית שפויה. מה הדחיפות הזאת לגרור אותי לפנות בוקר לנסיעה ארוכה כשאין לי שום אפשרות לסגת.

אבל הוא לא שומע את המחשבות המתבקשות שלי וממשיך בשלו: "אני אעבור דרכך שוב בשבוע הבא ביום שלישי בחמש בבוקר. אם תחכי לי אהיה מאושר. וגם את. מבטיח. אל תעני לי. תחשבי על זה. יש לך שבוע שלם."

החוצפה הזאת שלו. כנראה שאני ממש משדרת נואשוּת, אבל אני לא יכולה להימנע מהרטט שהתחיל ואינו נעצר ‒ יש לי מחזר! שובב, עקשן. זרמים של עונג עוברים בגופי. שבוע שלם של זרמים תת־קרקעיים, המים במקלחת זורמים על גופי כמו ידיו, אני הולכת לישון וידי בוערת במקום שבו הוא נגע, כמו במקרה. המילים שלו שנאמרו בעל פה ובכתב הן היחידות שאני שומעת כל היום, כל הלילה, כל השבוע.

ביום שלישי, בארבע לפנות בוקר, אני שוב עושה מעשים שאין לי שליטה עליהם. אני מלבישה את עצמי. אני מתאפרת. אני נועלת את נעלי ההתעמלות הכסופות שהוא אוהב, וכמכושפת אני יורדת לרחוב. ערפילי שחר מלטפים אותי בחושניות. אני מרגישה פתאום אישה בת בלי גיל. אני מרגישה שאני צועדת בתוך חלום. כמו פעם כשהייתי ילדה והיו לי חלומות כאלה, חלומות שאני צועדת באוויר מעל האדמה, חלומות שאסור לספר, "אם את לא רוצה שיצחקו עלייך," אימא גם הזהירה אחרי שסיפרתי לה בהתרגשות על אחד מהם, "חלומות זה כמו סודות. כל אחד צריך לשמור לעצמו."

חמש דקות לחמש ואין איש ברחוב. הספסל של שושנה ריק. אני מתיישבת עליו. בושה בעצמי. את עוד יכולה להתחרט, אני אומרת לעצמי, קומי, שובי לביתך. הצילי את כבודך. גופי משותק. אני מכינה את המשפט שאני עומדת להשמיע לו כשהוא יופיע: "לא יכולתי להירדם. יש לי לילות כאלה. אז ברגע האחרון החלטתי שחברה לא תזיק לי. נו, מה שלום דורי שלנו?"

מרחוק אני שומעת רכב קרב. זה הרגע האחרון. את לא איזה אלטע זאכן שאוספים מהרחוב. את לא עד כדי כך נואשת, אני נוזפת בעצמי, עד שסוף סוף בנית לך קצת יציבות, קצת כבוד, אל תהרסי את זה. עופי מכאן עכשיו. אני נסוגה. במהירות שיא אני נכנסת בחזרה לבניין. מסתתרת מאחורי דלת הכניסה. לא מעזה להציץ. אני שומעת את הרכב נעמד מול הבניין. לא מכבה את המנוע. עשר דקות שלמות חולפות לפני שהוא נוסע. אני מביטה בנייד שלי. הוא לא שולח אליי אות ולא סימן.

טוב מאוד. זה מוציא ממני סופית את הפרפרים שהתחילו לעופף בי. הרי כבר למדתי להבחין, לבחור. אני רק צריכה לזכור ולא להתפתות. להיצמד לעובדות, כמו שמירב תמיד אומרת לי. להיות בקשר עם המציאות.

אחרי שאיתמר נטש, הבטחתי לעצמי לבחור רק בַּשפיות. באמצע. הבטחתי לעצמי וקיימתי. חצי שנה אחרי שהתרסקתי למרגלות איתמר, הגיע איתן שכל מהותו הייתה אמצע. שפוי להפליא. יציב. עם גב ענק. גם רגשי, גם כלכלי. מנהל מחלקת אשראי של הבנק הגדול במדינה. בקיצור ‒ איתן. אספתי את עצמי לפרק החלמה של 30 שנה. זה היה טוב. הייתי צריכה את המנוחה הזאת. מבחינתי יכולתי למות לתוכה, לולא הוא מת קודם. טיפלתי בו בשנה האחרונה לחייו במסירות אין קץ. לא ידעתי שזה ייגמר כל כך מהר. חשבתי שהוא יילחם, שאני אלחם וננצח. 30 שנה של שותפות נחושה. הקמנו בית בראשון, עיר נעוריי, כך שיכולתי לתמוך בהוריי בעת זקנתם, לאחר שאחיי איתי ויוחאי הקימו עסק משותף לתיווך נדל"ן במיאמי, וביקוריהם הלכו והצטמצמו משנה לשנה. הם נשארו ה"אחים דלל' ‒ גם כשם מסחרי, ואני הפכתי לגברת גרינברג של איתן שלי. יחד הקמנו משפחה. הוא היה אבא נפלא לשתי הבנות. אהבתי לראות אותו איתן. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לבחור נכון את האבא המושלם לבנותיי. אהבתי אותו אהבה אחראית ועמוקה של בן משפחה. את איתן שלי. הוא היה התגשמות המשאלה שלי, קראתי לו והוא בא. סירבתי להאמין שהוא ילך יום אחד ויעזוב אותי לאנחות. אבל הוא הלך. אני יודעת שזה לא היה תלוי בו. אני יודעת שהוא נאלץ. אני סולחת לו. לאחר מותו חשבתי שאולי אמצא לי שוב משהו באמצע, אבל זה לא קרה. מאז לכתו, אף אחד מהגברים שהגיעו לחיי בעשר השנים האחרונות, לא היה איתן ואפילו לא קרוב לאיתן. האמת, מכל סיפורי חברותיי הפנויות ‒ לא ציפיתי לגברים שמימיים אבל הם היו משמימים, משעממים. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הם היו פסיכים, כל אחד יותר פסיכי מהאחר.


- פרסומת -

את האחרון שבהם – יוסי שטיין ‒ מצאתי לפני שלוש שנים בסוּפֶּר. במחיר מופקע. הוא חיזר אחריי כמו אביר מהאגדות היוסי שטיין הזה. גם אלמן. גם גר לא רחוק. סוג של שכן. דווקא אליי הוא ניגש לשאול אם אני יודעת איפה יש פה זעפרן. זעפרן. בסופר שכונתי בראשון. באמת. אהבתי את התמימות שלו. לא ראיתי אותו קודם, אבל מסתבר שהוא דווקא ראה אותי. הריח. גבר גישוש עם חושים חדים. "ראיתי אותך פה כבר כמה פעמים," הוא אמר, "ואני תוהה לגבייך." תוהה לגביי. מי תהה לגביי בפעם האחרונה. היו לו המילים הנכונות עם המרכיבים הנכונים בעגלה: לחם כוסמין, מיץ רימונים אורגני, דפי סושי, רוטב סויה, נבטים ונבטוטים. מה יכול להיות רע בגבר שיודע לעשות סושי ותוהה לגביי? במשך כמה חודשים הוא עשה לי סושי, הוא עלה איתי לקבר של איתן ביום השנה, הוא החזיק לי את היד, הוא הצטרף אליי ואל הבנות לארוחות משפחתיות. הוא הפך מהר מאוד לבן בית בביתי. יוסי שטיין. רחב הכתפיים, קר הרוח, המסתורי, עם החיוך המיתמם, עם שפע הגינונים הג'נטלמניים. זה שהציג את עצמו כקואוצ'ר של ארגונים. בצפון, בדרום. מין עבודה אוורירית שכזאת עם שעות מטורפות, הרבה ניידות. לפעמים כנסים, לפעמים נסיעות לחו"ל. הוא עדיין צעיר מכדי לפרוש מהעבודה. צעיר ממני בסך הכול בשנתיים. גם אני עדיין צעירה. צעירה מלפרוש ממגרש המשחקים שנפתח לפניי שוב, ועוד אחרי כמה ניסיונות התחככות עם גברים משמימים במיוחד. הוא החזיר לי את החיוך, ואת התקווה, ואת התשוקה ואת הגבר־אישה. אז אכלנו סושי ומרק חריף-מתוק בצלוחיות סיניות מעוטרות, יצאנו לסרטים, התעלסנו בתשוקה וניהלנו שיחות אל תוך הלילה. מה זה ניהלנו. אני ניהלתי. הוא היה מביט בי או דרכי. ממעט לדבר, לא מגלה את מחשבותיו. זה נראה לי מסתורי ויפה. שאלוהים ישמור ‒ מה שבדידות יכולה לעולל להיגיון בריא. בקושי הצלחתי לחלוב ממנו קצת מידע על ילדיו – אחד באוסטרליה, השנייה חוזרת בתשובה, ולא, הוא לא מרבה לראות את ילדיו ונכדיו ‒ מטבע הדברים, הוא אמר. מהו טבע הדברים – יכולתי רק לנחש. המטפלת שקמה בי אף ניחשה כי המקומות המשפחתיים מכאיבים ליוסי ולכן עדיף שאמעיט בדיבורים על ילדיו ונכדיו כמו גם על בנותיי ונכדיי. המטפלת הרחומה שבי החליטה שיש לתת לגבר החבול שמולי, האלמן שננטש גם על ידי ילדיו, זמן החלמה בזרועותיי האוהבות. כשהוא הציע לי לעבור לגור איתי בביתי, אחרי כמה חודשים ‒ כדי שננצל כל דקה שבה הוא לא בכנס או בחו"ל או רואה כדורגל עם חברים ‒ פירשתי את הדבר כצעד ראשון בהחלמה. הנה הוא מבקש להעמיק את שיחות הלילה שלנו. הוחמאתי אבל מאוד התלבטתי. איכשהו יצא ששיתפתי את מירב. היא לא השתגעה עליו, בלשון המעטה. "לא יודעת מה להגיד לך, אימא," אמרה בתי בעכירות, "מה אנחנו בעצם יודעים עליו?"

שאלה מגוחכת. מה אנחנו יודעים על מישהו? מה אנחנו מוכנים לדעת? מה אני ואיתן ידענו זה על זו? מה הסכמנו לראות? לראות, להבין ולדעת. והרי היו במהלך 30 השנים האלה כל מיני רגעים קטנים שבהם רמזים עפו באוויר והתפזרו פה ושם כי לא היה מי שרצה להרים אותם או להביט בהם או לספר לעצמו סיפור אחר, אחרי שבנינו לעצמנו כל כך יפה ובהתכוונות שכזאת ותשומת לב וחזון, את הסיפור המשפחתי שלנו. רק בשבעה, כשעלה שוב, פה ושם, שמה של שושי ממחלקת האשראי, שתבוא ותביא ותמסור ותזכיר, שיודעת איפה הוא שם את הקלסר ההוא, ואני הרי מכירה אותה. כמובן. ראיתי אותה פעמים רבות לאורך השנים. אותה שושי שעובדת לצידו, אותה שושי שהיא כנראה חובבת כדורגל מושבעת, כי שמה הבהב שוב ושוב על מסך הנייד שלו כשיצא פעם לראות משחק עם חברים ושכח אותו באמצע הסלון. השם שלה עם נקודה אחריו. בצמוד אליו. נקודה בודדה, יחידה. שושי. נקודה. ואחר כך ההודעה: "בבי, איפה אתה???" בבי. מה הקשר. זהו שאין. וכשאין קשר בין השם המקורי לכינוי ‒ אז כבר די ברור מה מצב העניינים, לא? בבי חזר נרעש אחרי עשר דקות לקחת את הטלפון ששכח בסלון, שבגללו איחר אליה כנראה. הוא הביט בעיניי לראות אם עליתי על משהו, ואני ניקיתי לתומי אבק מהמדף, מגיבה בהמהום שגרתי להסבריו הרפים, בוחרת לא להצית אש שיכולה ברגע לכלות את ביתי-מבצרי.

כל השבעה של איתן עברו עליי בציפייה דרוכה, בחרדה גוברת. מדחיקה איזו מחשבה שאולי מישהו פתאום ישמיע קול אחרי כל השנים האלה, ויגלה משהו שעדיף להשאיר מושתק או מודחק. לא העזתי לשוחח עם עצמי בעניין, אבל באחד הלילות חלמתי שהשושי הזאת מתקשרת ומספרת לי על הילד שנולד לו, בנה, והוא כבר חייל והגיע הזמן שאכיר בו ואותו. התעוררתי מכוסה זיעה קרה. מתוך התמונה הביט בי איתן בעיניים איתנות. זה היה רק חלום. אבל עד היום, כשאני רואה חייל ברחוב, כשמבטינו פתאום מצטלבים, אני נזכרת בסיוט הזה, בימים של השבעה ואחרי השבעה, כשחלקי איתן חסויים איימו להתדפק על דלתי ואני הדפתי אותם בכל כוחי. הדפתי אותם כמו שהדפתי כל דבר שיכול היה לפגוע בספר ההיסטוריה המשפחתי.


- פרסומת -

ובכל השנים האלה שבהן איתן ואני היינו צעירים ומבוגרים, בבניית הקן ובהפרחת הקן, ובמות ההורים, ובקריירות ובאופרציות אין־סופיות, ובטיולים משפחתיים וזוגיים ובסופי שבוע בחו"ל הכל כלול ‒ השתנינו זה מול זו. שוב ושוב. נעלמנו וחזרנו בלי לזעזע, בלי להרוס. השארנו את גופינו ותפקידינו על המשמר. בתוך הבית, עם סינר ומטלית, עם מקדחה רוטטת ומינוי משפחתי לקאנטרי. היינו אחראיים, מאוד אחראיים, כלפי עצמנו, כלפי הילדות, כלפי המסגרת. חיי המשפחה כמסע בולם זעזועים. וגם אני מצאתי את עצמי יותר מפעם מול גבר שהעיר בי תשוקות נושנות ופעם אחת אפילו נעתרתי. וכל עוד רגלו השבורה הייתה נתונה בידי, כל עוד ההבטחה שלא יוכל ללכת עמדה באוויר, יכולתי להגשים את הפנטזיה שבערה בי. את הריגוש שהתעקש להתממש. דני פלדמן היה מטופל שלי וגם איש משפחה. גם הוא היה אחראי כמוני. וכשהרגל שלו החלימה אני כבר הייתי כלואה לגמרי בסד התשוקה. אובססיבית ממש כלפיו. היה רגע שבו כבר לא היה אכפת לי מכלום. הילדות כבר היו גדולות לעזאזל, והנה אנחנו, לבד במכון החשוך, בתוך עוד שעת טיפול לא שגרתית, בתוך בועת עונג אינסופי. מי לעזאזל רשאי לגזול את זה ממני, מי? ובשם מה?

אני מתנחמת במחשבה שבזמן שהייתי איתו, איתן היה עם זאת או עם ההיא, או כל הזמן עם שושי. מי יודע. כשהטלפון של איתן הבהב שושי. נקודה. לא הייתה לי שום זכות לתהות. לא הייתה לי זכות לבקש הסברים. זה היה אחרי דני פלדמן וזה היה מן סטטוס קוו שכזה. שבשתיקה. איתן ואני – בעל ואישה ‒ נפגשנו איפה שאפשר היה ותמיד היה לנו בית, ותמיד היה אוכל חם בצלחות ותמיד הייתה ערבות הדדית.

לפעמים אפילו הייתה ניצתת תשוקה. זה קרה למשל אחרי שדני פלדמן הביט עניינית בעיניי ואמר לי: "אשתי חושדת, נצטרך להוריד הילוך." ואני, מרווה את חיי במפגשים איתו, חיה בין מפגש למפגש ‒ נאבקתי. האם לא הגיע הזמן לקבל החלטה יציבה בעניינינו. הוא צחק: "על איזו החלטה את מדברת, נאווה. את יודעת משהו שאני לא יודע? רצינו שנינו קצת ריגוש, קצת הרפתקה. קיבלנו. את רוצה יציבות? תחזרי הביתה. שם יש לך את כל היציבות שבעולם. אנחנו לא כאן בשם היציבות מותק." הוא עמד יציב על רגלו ששיקמתי, וכל מה שהתחשק לי לעשות באותו רגע זה לשבור לו אותה שוב והפעם לצמיתות.

באותו היום, כשחזרתי הביתה עם הזנב בין הרגליים, וההלם והכאב על פניי אינם ניתנים להכחשה, איתן אמר: "יום קשה?" ואני נענעתי את ראשי בכבדות: "קשה אפילו לתאר כמה." והוא, בנדיבות, פרש את זרועותיו אליי. באותו לילה אהבתי אותו והשתוקקתי אליו, והוא אליי. איתן שלי.

אבל זה היה כל כך מזמן. אחרי דני פלדמן, כבר לא התפתיתי יותר. הבעיה הייתה שגם אל איתן לא התפתיתי. הבעיה הייתה שהתשוקה שלי שחקה אותי, שרפה אותי. התעייפתי. בעיקר מעצמי. רציתי לנוח. נחתי. אספתי כוח. שילמתי והשתלמתי. טיפחתי חלום על קליניקה פרטית משלי, יום אחד אולי, כשיהיה לי יותר כוח, אנרגיה, ביטחון בעצמי. למדתי הילינג. גם דיקור. אחר כך דמיון מודרך. דמייני את עצמך ביער אינסופי, כל כך הרבה שבילים בו ובכל שביל את רואה משהו אחר. נשמי עמוק. אחת, שתיים, שלוש...מה את רואה? מה אני רואה...השבילים שלי היו תמיד רבים, רבים וצבעוניים מכפי יכולתי לבחור. מצאתי לי עץ קרוב ונרדמתי תחתיו. ששש...שקט.

ופתאום היוסי שטיין הזה שעובר לגור אצלי ומירב שואלת בפנים רציניות, חמורות: "מה את יודעת עליו, אימא?"

לפעמים אני בוחרת לא לדעת. אני חושבת שזה בסדר. אי אפשר לעזאזל לחיות את החיים האלה מתוך פחד מצמית. אלה לא חיים, באמת.

איציק מתקשר אליי בצהריים, הנייד שלי מהבהב את מה שהגדרתי אז, לפני ההופעה בקניון רמת מתתיהו: "איציק הקוסם".

"כן?" אני שואלת בענייניות.

"מה כן? אל תגידי לי שאני לא מזוהה אצלך," הוא אומר.

טיפשה שכמוני, מה הטעם בכל העמדת הפנים הזאת, הוא הרי ראה אותי רושמת אותו כאיש קשר. אני מתפתלת.

"את יודעת," הוא אומר, "אני לא מאוכזב. אני מבין אותך. את בעצם לא יודעת עליי כלום."

"נכון," אני אומרת ומוסיפה בפיוס, "אפילו שיש לך נכד חמוד ואכלנו יחד פיצה."

"אז אולי נבלה כולנו יחד שוב?" הוא אומר, "אם זה ייתן לך הרגשה יותר טובה, אני אבוא עם הנכד. הוא יהיה עם היונה והארנבת וכולם ישמרו עלייך מהקוסם הרשע. מה את אומרת נאוול'ה?"

מה אני אומרת. אני צוחקת. "תגיד, מה אתה רוצה ממני?"

"שאלה מאוד גדולה שאלת," הוא אומר, "ואני מוכן לענות עליה. אם רק תתני לי הזדמנות."

"אתה חתיכת עקשן," אני אומרת לו ומוסיפה בליבי: והייתי מתה לתת לך הזדמנות לולא הייתי אישה בעלת ניסיון, יותר נכון ‒ בעלת ביזיון.


- פרסומת -

"מה את בעצם יודעת עליו אימא?" שאלה אותי אז מירב ואני בטיפשותי חייכתי ואמרתי לה במתיקות של אישה מדושנת סקס: "כל מה שצריך כדי לדעת שטוב לי." כמה טיפשה הייתי.

זה מדהים שהבת שלך היא זו שצריכה לבקש ממך להואיל להרים את העיניים הזקנות שלך, אלו שכבר ראו דבר או שניים, כדי לראות את ענן החרא שמרחף כבר לא מעט חודשים מעל לראשך ועומד לנחות עלייך בכל רגע. לקח לי זמן. הזמן שבו יוסי שטיין כבר התנחל בביתי. לקח לי זמן להפסיק להכחיש את שיחות הטלפון המוזרות שהיה עושה – תמיד ביציאה זריזה לחדר המדרגות או לרכב ‒ כי הנייד שלו היה, מאיזו סיבה בלתי ברורה, מאבד עשתונות וקליטה דווקא בתוך הבית שלי. לקח לי זמן להבין ששישי־שבת הם לא ימי הגיבוש האידיאליים של ארגונים. לקח לי, כי היו לו כתפיים רחבות וקול נעים ומגע נחוש ואפטרשייב עם ריח נעים. לקח לי עוד כמה חודשים להבין שהילדה שלי כנראה רואה משהו. וזה היה פשוט מדהים. כי ממש ברגע שהרמתי את הראש, כלומר כשהואלתי להוציא את הראש מבטן האדמה העמוקה והאטומה, זה השפריץ עליי מכל עבר. כולם ידעו חוץ ממני. יוסי שטיין, חובב אלמנות מבוססות, משכיר דירות רק לתקופות קצרות כי תמיד הוא מוצא איפה לגור, ולפעמים יש לו כמה מקומות בעת ובעונה אחת. ולא קואוצ'ר ולא נעליים. הבן אדם, שהיה פעם קבלן שיפוצים וזיפותי בתים או משהו כזה, מובטל כבר שנים. רק האלמנוּת שלו הייתה אמיתית. בטח הרג אותה, את אשתו, עם כל השקרים שלו.

אז קודם יאיר, בעל הסופר שבו נפגשנו לראשונה, הסכים לגמגם משהו ואחר כך האימא של דפנה ‒ חברה של מירב מהילדות ‒ סיפרה לבתה, שסיפרה למירב, ששמעה עליו משהו מחברה שהוא היה פעם עם איזו חברה שלה. עוד ועוד פרטים הוסיפו נתונים שהייתי צריכה להשלים בפאזל הגיהינום שנגלה לפניי. מר שטיין הסתכל אליי בעין צרה ורעה כשאמרתי לו שאני יודעת. "נו..." הוא אמר, "את מתכוונת לעשות מזה עניין?" פתאום יצא ממנו משהו אחר. פתאום מאחורי הגבר־גבר יצא הפסיכי־פסיכי, הסוציופת. עם מי בכלל הייתי בכל החודשים האלה, ומי זה שם ממול, שעד אתמול נכנס ויצא מתוכי כאילו היינו בשר אחד, אלוהים יודע. ברגע אחד הוסט המסך והאמת ניצבה מולי מחייכת את חיוכה הזקן והמכוער כמכרה ותיקה ושנואה. ממתינה לי בסבלנות שאואיל לראותה. הוא עמד שם בסלון בתחתוני הבוקסר שלו עם הדפסי השלדים. השלדים המגוחכים האלה שאף פעם לא הצלחתי לרדת לפשרם. אבל עכשיו כן. בערב רגיל הייתי מתכרבלת עליו בסלון או מכינה משהו טעים לאכול ואז היינו מסיימים במיטה, או לא. לפני שעבר לגור איתי הוא היה לפעמים מצטער. אומר שהוא מצטער. זה היה קורה בדרך כלל בסיום תוכנית הערב שהכנתי לו. יש לו מחר פגישת אימון חשובה. על הבוקר. היה אוכל את ארוחת המלכים שעשיתי לו והולך, כך לפחות טען, לביתו. אפשר לספור על יד אחת את הפעמיים שבהם ביקרתי בדיור הזמני הזה שנקרא ביתו, שהיה תמיד בשיפוצים, בעוד הוא ממתין לדירת חלומותיו שהולכת ונבנית לדבריו, וכבר אין לו כוח לדבר על זה. הוא היה הולך לביתו המשתפץ תמיד או אולי פשוט חוצה לרחוב ממול ‒ לאחת מהנשים שהוא פוגש בסופר עם דפי סושי בידו, תוהה לגביה כבר הרבה מאוד זמן. הרגע הזה שבו את מבינה שנעקצת ואין לך מה לעשות מייצר כאב פיזי אמיתי בדופנות הלב. את ממש מרגישה אותו נדבק שם על הקירות כמו זפת שחורה שהיו מורחים על גגות בתים הפועלים של יוסי שטיין שהיה פעם קבלן והיום הוא מובטל ומזפת בעצמו נשים בבתיהן ובמיטותיהן בשקריו. ואז הגרוע יותר – זה שעקץ אותך מתבונן בך ברגע הגילוי, כפי שהתבונן בקורבנותיו הקודמים. יודע היטב שעכשיו יגיע מבול ההאשמות והטענות והגידופים. והוא כבר חסין אליהם. הם עוברים מעליו. באחת הוא משחרר מנצרה מטרייה ענקית חסינה המיועדת לרגע הזה, ומכסה לגמרי את דמותו האנושית. מורגל בנוהל התקפלות ותנועה קדימה לכיוון הקורבן הבא. רואים על הפנים שלו שהוא מוכן. אפילו לא בבהלה. לא במנוסה. הוא פשוט עושה את מה שהוא אמור לעשות ברגע הזה. ללכת. קיבינימט ועכשיו. "ברגע זה," צרחתי. מתי צרחתי בפעם האחרונה. עם איתן אף פעם לא צרחתי. מה נהיה ממני. ואחר כך, לאורך חודשים, המבט של כל האנשים סביבך, אלו שידעו ולא אמרו, אלו שנודע להם, הבנות שלך, חברותייך הטובות. אוי, אוי, נאוול'ה, איך עקצו אותך. איך לא ראית. ככה שנה שלמה להיות עם גבר, להכניס אותו לבית שלך, למשפחה שלך ובסוף מה? ניצל אותך, השתמש בך, עבד עלייך.

בכל אופן, אחרי יוסי שטיין, החלטתי לרדת מהעניין הזה של למצוא לעצמי עוד פעם גבר איתן ו/או גבר לעניין. עדיף להמשיך את המסע הזה מכאן לבד. אבל תשוקתי אינה מניחה לי. הילדה שבי לובשת בגדי נסיכות, קופצת על סוסים דוהרים ומחוללת עם אבירים. ליבי הכמה מתעורר בכל פעם מחדש לבדל גבר, לבדל תקווה. לפחות ייאמר לזכותי שאחרי פרשת יוסי שטיין, ידעתי לסלק אותם מהר מאוד רגע אחרי שהתברר שאין קשר בין הפנטזיה שלי לעומד או ללא עומד לפניי. אני כבר יודעת כמה אוויר כואב דחוס בין החלום למציאות וכמה שהתנדפותו אחר כך היא איטית ומייסרת, אני יודעת ואני מבטיחה לעצמי להיות אחראית כלפיי. נראה אותי.

איציק לא מוותר. הוא מתקשר אליי כל ערב. "רק להגיד לך לילה טוב ושאני חושב עלייך," הוא אומר ואני מחכה לשיחות איתו, לסיפורים הקטנים שהוא מספר לי על ההופעות שלו, על קסמים, על מנטליזם ומשמעותו. ניסים ונפלאות. טוֹוֶה סביבי רשת של חוטי קסם, ואני, אני סבוכה בהם ומפרפרת, בעונג יש לומר, בעונג ובפחד כי אני כבר לא מסוגלת לקום ולנסוע לחוף פלמחים ולהסתכל בחיים. אני רוצה לחיות. להרגיש.

"שמעת פעם על המושג פסיכומאגיה?" הוא שואל ומספר לי על אומן צ'יליאני, במאי ומדריך רוחני בשם אלחנדרו חודורובסקי, שחיבר ספר אוטוביוגרפי בשם "ריקוד המציאות" בתרגומו העברי. "חודורובסקי היה ילד עצוב, עצוב מאוד," איציק אומר ונימת קולו מכאיבה כמו דרישת שלום נוגה מילדותי, אך מייד מתהפכת: "וזה כל היופי! כי דווקא בגלל שהוא סבל כל כך הוא פיתח דרכי הימלטות מהמציאות. ככה הוא גילה את הכוח של הדמיון והשליטה בתודעה. בספר שלו הוא מתאר איך הוא מנחה אנשים לשנות את מצבם באמצעות סמלים," איציק מספר בהתלהבות ונותן דוגמאות מתוך הספר, שהוא מוכן להשאיל לי, על ניסיונות שנעשו לרפא דפוסים משפחתיים שעוברים בירושה. "כל מיני התנהגויות שעוברות הלאה מדור לדור," הוא אומר, "כמו קללה." אני חושבת על קללת הדורות של משפחתי, על הירושות שקיבלתי בעל כורחי, ועצב שוטף אותי. הוריי מבזיקים לרגע מול עיניי. חולצתו של אבי המגוהצת על ידי אימי מתפקעת על כרסו ולעולם לא תוחלף בחולצה במידה הנכונה. היא מברישה את הז'קט שלו במברשת רחבה ומגישה לו אותו כמו חדרנית ממושמעת שחייבת לכבוש את מרירותה מול הלקוח הקפדן, הצודק תמיד. אף מילה לא נאמרת. כל אחד מבצע את תפקידו. העיקר לא להפר את הסדר. הנה הוא יוצא לעבודה, הנה הוא חוזר, בידו תיק שחור, קשה יום, יום יום, כל יום. שמונה עד שש, ממלא בקפדנות דוחות דקדקניים בחדר צדדי במפעל טקסטיל גדול. שם הם גם הכירו. הוא נשאר. היא פרשה וילדה אותנו. את שלושתנו. בזה אחר זה. הם כבר לא היו צעירים והיה צריך להספיק למלא את המכסה שנקבעה מראש, ביעילות מרבית, בזריזות. המשפחה כמפעל. האם נהגתי אחרת? האם הילדות שלי לא יגידו עליי את אותו הדבר?


- פרסומת -

"ולא מדובר רק על דפוסי התנהגות," הוא ממשיך בהתלהבות, "אלא גם טראומות ופחדים כמו פחד נטישה ואפילו מחלות קשות."

"מחלות קשות?" אני נחרדת, ורואה את איתן בימיו האחרונים. עיניו בוקעות מגולגולתו הקרחת התלויה על גופו השלדי, המיוסר, ושנינו מביטים זה בזה חסרי אונים, מתפללים למותו, כל אחד עם עצמו.

"כן," איציק לגמרי במקום אחר, "תקשיבי, ניסים גלויים קרו בניסויים האלה, של חודורובסקי," קולו עולז, "יש בספר שלו כל מיני תיאורים של טקסים שממש הבריאו אנשים מכל מיני בעיות שהם סחבו איתם במשך שנים. הנה דוגמה: 'מדריך צלילה סבל שנים רבות מכיבים בפה'", הוא מקריא לי מתוך הספר, "'אף רופא לא הצליח לעזור לו... המחלה הזאת באה מחוסר אונים על כך שלא הצליח לגרום לאימו, שכבר מתה, להקשיב לו... שאלתי אותו, מה היה גובהה של אימו. מטר שישים ‒ ענה. יעצתי לו להשיג פסל גבס של הבתולה בגובה מטר ושישים ולצלול איתו עד שיגיע לקרקעית. שם עליו לחורר את אוזניה במקדחה, להצמיד לרגע את פיו לכל אחד מהחורים ואחר כך כשיחזור ליבשה לצעוק על הפסל את כל מה שמעולם לא הצליח לומר לאימו.' בסוף הסיפור הזה כותב חודורובסקי," אומר איציק וממשיך להקריא: "המתייעץ ציית לעצותיי. הכיבים בפה נעלמו."

"נו באמת," אני אומרת לו.

"באמת, באמת," הוא לא מתרשם מהסקפטיות שלי. טוב שמירב לא שומעת את השיחה הזאת. היא הייתה מחרימה אותי רק מעצם נכונותי להמשיך לשוחח איתו. אדווה לעומת זאת הייתה מתה על זה. "ולמה זה כל כך מפליא," הוא אומר, "הרי ברור שהנס האמיתי והיחידי הוא השינוי התודעתי. כל הבעיה היא שאדם לא יכול לעשות שינוי כזה באופן מודע. הסמלים מדברים עם התת־מודע, מאחורי גבו של המודע. והנה, תקשיבי לזה," הוא ממשיך להקריא לי מתוך הספר של חודורובסקי: "בחור צעיר מתלונן שהראש שלו בעננים ומסביר לי שהוא לא מצליח להניח את הרגליים על הקרקע וגם לא להתקדם מבחינת עצמאותו הכלכלית. אני מאמץ פרשנות מילולית של דבריו ומציע לו שני מטבעות זהב ולהדביק אותם לסוליות נעליו, כך שידרוך כל היום על זהב. מאותו רגע הוא יורד מהעננים, מניח את הרגליים על הקרקע ומתקדם."

אני מחפשת מילים להתמודד עם התלהבותו החיננית של הילד־איש הזה, אבל בטרם אמצא כאלה הוא ממשיך וממשיך: "היו נשים שביקשו פעולה פסיכומאגית כדי למצוא גבר. נו, מה את חושבת שהוא אמר להן לעשות?"

האמת, האלף לילה ולילה שלו מהפנטים אותי. מחזירים אותי לריחות עתיקים, לנרות מהבהבים, לתפילות שבכלל לא ידעתי שעדיין מתנגנות בתוכי. סבתא שלי רג'ינה, אימה של אימי, הייתה עושה בבית שלה כל מיני טקסים, מדליקה קטורת ומבעירה פתיליות שצפו בצלוחיות שמן קטנות. בחגים היא הייתה נוהגת לארח בעלי ניסים. ככה היא קראה להם, לחבר'ה שלה מהעולמות האחרים. היא נראתה לי אז כמעט מרחפת בחלל ביתה בשמלתה החגיגית היחידה, כשפניה הזעירים מציצים, כשריד אנושי, ממטפחתה הלבנה בעלת שולי התחרה, מטפחת השבתות והחגים. כילדה קטנה אני זוכרת אותה ממלמלת את זמרתה ותחנוניה מתהום ייסוריה. ייסורים של אישה שנותרה בעולם אחרי רוב ילדיה, שחלקם מתו עוד בשנתם הראשונה. הייתי אולי בגילה של אגם כששאלתי אותה בפעם הראשונה על החברים הנסתרים שלה. היא לא הייתה בדיוק אשת שיחה רהוטה. משפטיה היו סלט של עברית וערבית. רק אלוהים מחליט בסוף, היא הייתה מרימה אצבע גרומה כלפי מעלה, אבל העיניים שלה נצצו מול האש, מבעד למסך העשן של המור והלבונה, בכזאת פליאה והתמסרות, שקינאתי בה. קינאתי בהיכל הקודש שוקק התקשורת שיצרה לעצמה האלמנה הזקנה והבודדה הזאת באין מפריע. פעם, בראש השנה, אפילו לקחתי ממנה קטורת ונרות וניסיתי לקיים את הטקס שלה בבית הוריי. "את עוד תשרפי את הבית עם כל האש הזאת," אבא כעס ושלח באימא את מבטו המוכיח, הלועג, המוכר לי כל כך, "יש נרות שבת. לאלוהים זה מספיק. התקדמנו, חאלס, אנחנו כבר לא כמוה, עובדי אלילים." אימא שלי, שדווקא שיתפה פעולה בהתחלה, ניסתה להגן עליי, עלינו, וגם על זכותנו למשאלות ולאשליות, אבל בסופו של דבר כיבתה את הנרות והקטורת וגם העלימה את החמסה מחרס עם העין הכחולה נגד עין הרע שסבתא נתנה לי. רק עם מותה של סבתא, זמן קצר לאחר נישואיי לאיתן, קיבלתי שוב את היד הזאת. "זה משהו שאני שומרת לך הרבה זמן מסבתא," אימי אמרה כשדחפה אותה לידי עטופה בנייר עיתון מצהיב. שנים רבות היא תלויה כמו אורחת שמתביישים בה בקיר צדדי במסדרון שבין החדרים בביתי. מלכתחילה היא הורחקה על ידי ככל האפשר מפסלוני האומנות שאיתן אסף והונחו במזנון לצד הפטיפון ומדף תקליטי המוסיקה הקלאסית הרבים שלו שממנו בצבצו כמנצחים 'ארבע העונות' של ויוואלדי ו'אמנות הפוגה' ו'מנחה מוזיקלית' של באך. לצידם נחו תקליטי הזמר העברי הנוגה שלי – הפרברים, אסתר עופרים, חווה אלברשטיין שרה רחל: רק על עצמי לספר ידעתי. היו תקופות שעוד הייתי מביטה בירושה של סבתא רג'ינה, וליבי היה מוצף בחום וגעגועים לכוונותיה הטובות והתמות. ידעתי שרצתה שארגיש שמורה, שרצתה שיהיה לי אלוהים, שרצתה שיהיה לי למי לקרוא, כמו שהיה לה, מישהו שתמיד יהיה שם בשבילי, שיבטיח לי שיש משמעות גם לייסורים. אבל מהר מאוד התנכרתי ליד עם העין. לא הייתי יכולה להסתכן בכך שאיתן יתפוס אותי בוהה בה כמו שפעם תפסתי את אימי מפזרת גרגרי מלח על מפתן חדר השינה שלה ושל אבא וממלמלת משאלה, כך קיוויתי, ולא איזו קללה. אני זוכרת שמירב אמרה לי לפני כשנה, כשהצעתי לאגם שבורת הלב לקרוא לכלב שאבד לה בליבה: "אנחנו מנסים לגדל פה ילדה רציונלית, אימא. זה רק יגרום עוד נזק. בשביל מה לטפח בה ציפיות שווא. היא לא מספיק סובלת?"

צודקת הילדה הגדולה שלי. אני מתנערת באחת ממה שמאיים להשתלט עליי שוב.

"אז עכשיו אתה לא רק קוסם, אתה גם בענייני דמיון מודרך, טקסים, מאגיה ואמונות טפלות?"

שקט משתרר על הקו. אני מזועזעת מהתגובה הצינית להחריד שנפלטה ממני.

מה תקף אותי לעזאזל? אני חייבת להתנצל. אני מחפשת מילים, אבל הוא מקדים אותי.

"אני בענייני הרחבת המציאות לטובתנו," הוא עונה לי ברצינות ואני שומעת בקולו איזו אכזבה או עצב. הרי על עצמו הוא מדבר וגם עליי. על שנינו. אחים לסבל ולטרגדיות של החיים האלה אנחנו, לכמיהה למצוא בהם איזו נחמה.

"כי מה זה בכלל מאגיה, מיסטיקה, אמונה, אם לא רצון להתחבר לכוחות חזקים מאיתנו, נכון נאווה?" הוא אומר בכובד ראש, עדיין בקדרות.

"נכון," אני עונה מרוככת, "רק שהרצון הטוב הזה לא הופך את זה למציאות, ובכלל מה ההבדל בין טבילת תפוח בדבש או אכילת ראש של דג לכל הסיפור הגדול הזה. מה חדש?"

"אין חדש. מה שעובד בפסיכומאגיה זה הכוח של האמונה, ההתכוונות וההתרכזות בסמל. רוב האנשים שאוכלים תפוח בדבש בראש השנה לא באמת מדמים לעצמם משהו שיהפוך את השנה שלהם לדבש, נכון?" הוא שואל אותי בשיא הרצינות ואני חייבת להסכים איתו, מניסיוני האישי, שאכן כך, "את רואה? זה ההבדל. הם מקיימים מסורת, אבל הם לא מדמים כלום. אדם שמאמין ומדמה, מחפש מאותו רגע את האמונה שלו בתוך המציאות במודע או שלא במודע, ומפני שבמציאות יש הכול, הוא מוצא אותה. זה הקסם."

אני מדמה אותי איתו. אותי ואותו ביחד. הגוף שלי עושה עבודת הדמיה יפה עכשיו. טוב שהוא לא רואה כמה יפה הדמיון שלי עובד.

"אני לא יודעת איציק," אני מנסה לשוות לקולי טון ענייני. "אתה הרי אומן האשליה, אתה יודע כמה קל לשכנע אנשים להאמין במה שלא קיים. כמה פשוט לגרום לאנשים להאמין במה שהם רוצים להאמין. במיוחד כשהם נואשים וחלשים."

"את מכירה את האמירה של קוזן, הפילוסוף הצרפתי?" הוא שואל ועונה מייד, חוסך ממני את מפגן הבורות, "האמונה בניסים היא ניצחון הייאוש על התבונה."

"נו, ומה אתה אומר?" אני באמת מנסה להבין במה הוא בדיוק מאמין בסופו של דבר.

"אני דווקא חושב כמו מלינובסקי," הוא מכריז חגיגית, "אנתרופולוג פולני שאמר שהאמונה בכשפים היא הטקסה של האופטימיות האנושית."

"הטקסה... מעניין," אני אומרת ומחכה להמשך.

אבל הוא שותק. בכוונה הוא שותק. אני כבר מכירה את השתיקות שלו. אלה שנותנות לי להתפתל. אני חושבת שהוא אוהב להרגיש אותי קצת מתפתלת.

"את אופטימית, נאווה?" הוא שואל לבסוף בקול נמוך ועמוק.

"זו שאלה טובה," אני אומרת לו.

"אז תני לי תשובה טובה מחר בחמש כשתחכי לי למטה. אני שוב אעבור דרכך. בואי ניתן צ'אנס לאופטימיות. מה יש לנו חוץ ממנה?"

הוא שוב נשמע עצוב. מה באמת יש לנו חוץ מאופטימיות.

"לא מתאים לי לצאת למסעות שאני לא יודעת לאן הם מובילים," אני אומרת, אבל הוא כהרגלו מסיים את השיחה במשפט: "רק תחשבי על זה. אולי בכל זאת תחליטי להעז. אני בכל מקרה אעבור דרכך."

להעז. הוא מנסה לאתגר אותי. הוא לוכד אותי. כמו עכביש הוא לוכד אותי. השיחות האלה איתו. זה לגמרי פסיכומאגיה. זה ניצחון הייאוש על התבונה. אני יודעת. ועוד השיחה הזאת האחרונה, עם העצב העמוק שהיה בו. אם הוא מסתיר משהו, זה לא יכול להיות מסוכן, זה פגיע. זה זקוק להצלה. אני מייד צוחקת על עצמי בקול רם. כמו שדני פלדמן היה זקוק להצלה? כמו שיוסי שטיין? מה, נחזור שוב על אותה בדיחה עצובה?

כל הלילה אני משוחחת עם עצמי. לא שזה עוזר. כי הנה שוב אני על הספסל בחמישה לחמש. מארגנת את עצמי לפוזה נכונה, כמו נינוחה. שומעת את הלב שלי מתפקע מתחת לחולצה הלבנה החצי שקופה, מבושמת בעדינות מוקפדת ב'ויילד', הבושם היוקרתי שקיבלתי מחברותיי ביום הולדתי האחרון בצירוף איחולים לשנה מלאת הרפתקאות, מנסה לשווא לשוות לפניי מראה ענייני, אולי משועמם משהו, כשאקבל את פניו. אני משננת את משפט הפתיחה החדש שלי שוב ושוב בחמש ובחמש וחמישה ובחמש ועשרה ובחמש ועשרים, ובחמש וחצי אני מחליפה אותו במשפט שנועד רק לי: יאללה, תעיפי את עצמך הביתה לפני ששושנה מתיישבת כאן ונראית כמו מלכה לידך.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורטל לויאורטל לוי7/5/2021

תשוקה - לא לצעירים בלבד. זוהי תרומה חשובה לניפוץ התפיסה ״החיים והעולם שייך לצעירים. ,הגיעה העת לשינוי חברתי