פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"הגותרפיה" - שימוש בקטעי הגות כטריגר לכתיבה וככלי מסייע לפריצת נרטיב ושינויו

את המושג "הגותרפיה" הגיתי באופן אינטואיטיבי כמי שעובדת שנים רבות עם תהליכי כתיבה וטקסטים מגוונים - לצרכים יצירתיים, התפתחותיים ותרפים. בעקבות מפגש מעמיק ומקיף עם שיטת קובובי לספרותרפיה, בחרתי להרחיב את יישומה של שיטה זאת באמצעות שימוש בטקסטים הגותיים. באופן זה, מתאפשר מפגש ישיר, גלוי ולא שגרתי עם המסר ההגותי העולה מתוך הטקסט, ובתורו, מאפשר מפגש זה תפיסת מציאות שונה מהרגיל. לחשיפה לטקסטים ההגותיים הוספתי תרגיל כתיבה, המאפשר עיבוד רגשי, יצירתי ואינטואיטיבי של ההבנה שנולדה מתוך התעמקות בתפיסת מציאות אחרת.

כתבות | 5/3/2019 | 1,661

תגיות:

"הגותרפיה" - שימוש בקטעי הגות כטריגר לכתיבה וככלי מסייע לפריצת נרטיב ושינויו

 

מאת שלומית מירון

 

מאמר זה עוסק בתהליך שפיתחתי בסדנאות הכתיבה, העושה שימוש בקטעי הגות מקוריים ומאתגרים, כדי לאפשר למונְחים לבוא במגע רגשי ויצירתי עם נרטיבים השונים מתפיסת עולמם.

 

את המושג "הגותרפיה" הגיתי באופן אינטואיטיבי כמי שעובדת שנים רבות עם תהליכי כתיבה וטקסטים מגוונים - לצרכים יצירתיים, התפתחותיים ותרפים. במסגרת לימודי התואר השני שלי למדתי לעומק את שיטת קובובי לספרותרפיה ועלה בדעתי כי ניתן ליישם חלקים משיטה זו ואף להרחיבה לכיוונים נוספים באמצעות הנגשת טקסטים הגותיים שבהם המסר גלוי ומקורי (לעומת מסר ספרותי אמנותי הניתן לפרשנויות שונות ו/או מכיל בתוכו אמירות מורכבות רב משמעיות וסותרות במתכוון).

 

ספרותרפיה – שיטת קובובי

ראשית אתאר בקצרה את שיטת קובובי (קובובי, 2008) לספרותרפיה ששימשה לי כבסיס וכהשראה, שיטה שלצערי איננה נמצאת בשימוש שכיח בבתי ספר וחבל, שכן ביכולתה לאפשר לילדים ולבני נוער לפרוק את עולמם הרגשי ולהיחשף לתפיסות חדשות תוך כדי לימודי הספרות. ספרותרפיה, השייכת לתחום הרחב והכולל של הביבליותרפיה , עושה שימוש ביצירות ספרות (בדרך כלל נוח לעבוד בשיטה זו עם שירים וסיפורים קצרים) כדי להפגיש את הקורא עם עולמו הרגשי ועם חוויות ותובנות חיים מכוננות באופן עקיף ומורחק.

ד"ר רבקה ברגר, מורה וחוקרת יישומית של השיטה, כותבת כי דרך ההוראה המומלצת של שיטה זו לעבודה עם מתבגרים ומבוגרים, היא דיון מורחב על התמות המרכזיות שעולות מתוך היצירה הנדונה (ברגר, 2011). מטרת הדיון, היא לאפשר ללומדים לבחון בפתיחות תהליכים נפשיים המונחים ביסוד התנהגות האדם ומחשבתו במצבי חיים שונים, ועקב כך להיות מסוגלים לבחון בפתיחות גם את התנסויותיהם ורגשותיהם. באמצעות דיון מובנה בתהליכים נפשיים שהדמויות עוברות, יוכלו הלומדים לרכוש תובנות משמעותיות לגבי עצמם, להיות מודעים לרגשות שהם חווים במצבים דומים, ואולי אף לפתח בעצמם יכולות פרשנות והתמודדות נוספות.

דיון זה כולל שלושה שלבים:

• שלב ההזדהות עם גיבור היצירה או עם החוויה המתוארת במרכזה, ובו ניתנת במה לתלמידים להעלות מחשבות, רגשות והרהורים. ברגר כותבת כי בשלב זה "המורה מכוון את התלמידים לשקוע ביצירה הספרותית, ללא ביקורת או שיפוט...השקיעה בעולמו של הגיבור מכוונת על ידי המורה על פי נתיב ההזדהות שהוא בחר מראש, אולם זהו נתיב פתוח לשינוי ומותאם לתגובות התלמידים במהלך הדיון. השיחה היא על גיבור היצירה ולא על תלמידי הכיתה עצמם." (מקורות, סעיף 3)

• שלב ההדהוד: התלמידים מוזמנים לתאר חוויה דומה לחוויית גיבור היצירה. לדברי ברגר: "שאלות ההדהוד עשויות להתייחס למצב דמיוני או היפותטי, ובמקרה כזה הן מנוסחות בגוף שלישי ומזמינות את התלמידים להעלות את דוגמאותיהם בקול רם, ללא חשיפה ודוגמאות אישיות, אך אם הן מכוונות בגוף שני ומזמינות העלאת דוגמאות אישיות, הן מפנות את התלמידים לכתיבה." (שם)

• שלב הניתוק מאפשר חזרה מההזדהות האישית אל התובנה הכללית האוניברסלית העולה מן הטקסט. ולדברי ברגר: "התלמידים מכוונים להפסקת ההזדהות ולריחוק במתכוון, כדי להגיע לריחוק החברתי והנפשי הדרוש לניתוח אובייקטיבי. ניתוק זה מן הרגש ומהחוויה הקונקרטיים יש בו כדי לשלב בין הלמידה האמוציונאלית לזו הקוגניטיבית. הניתוק נועד להעניק פרספקטיבה מופשטת, ביקורתית ורחבה יותר לגבי התהליכים הנפשיים שעמדו במוקד ההזדהות וההדהוד." (שם)

 

השוני והייחוד ב"הגותרפיה"

יתרונו של המסר ההגותי הוא בהיותו בעל זווית לא שגרתית, הפורצת את תבניות החשיבה התרבותיות ומתעמתת עם הקודים המוסכמים תוך המלצה גלויה וישירה להסתכלות אחרת. לחשיפה לטקסטים ההגותיים הוספתי תרגיל כתיבה, המאפשר עיבוד רגשי, יצירתי ואינטואיטיבי של ההבנה שנולדה מתוך התעמקות בתפיסת מציאות אחרת.

ה"הגותרפיה" כוללת כמה שלבים:

• בירור תפיסת מציאות קיימת של משתתפי הקבוצה בנושא מסוים (למשל זיקנה, כפי שיוצג בדוגמה שבהמשך).

• חשיפה לתפיסת מציאות אחרת באמצעות קטע הגותי - לאו דווקא הגות פופולרית, ידועה ומקובלת. לעיתים רצוי ההיפך – גורם ההפתעה, המקוריות וחשיפה לרעיונות הזרים למשתתפים – מאתגרת ומפעילה אותם באופן רגשי ומעמיק יותר. כל זאת בתנאי כמובן שאין הכתוב מנוגד לערכיהם הבסיסיים, המוסריים.

• דיון בתפיסת המציאות שנחשפה.

• כתיבת סיפור בדיוני בהשראת תפיסה זו.

• הקראת הסיפור בפני הקבוצה וקבלת משוב (למעוניינים בכך).

 

הגותרפיה בסדנה לכתיבה אינטואיטיבית

הסדנה לכתיבה אינטואיטיבית שואבת מתוך הביבליותרפיה בכלל והכתיבהתרפיה בפרט, הכלולה בתחומה. הנחת היסוד בכתיבהתרפיה היא שמעשה הכתיבה כשלעצמו הוא תרפויטי בכך שהוא מחלץ מכלאה הדחוק את הדרמה הנפשית הסמויה. על בסיס כתיבת זרם התודעה החופשי ניתן אחר כך לכוון, באמצעות תרגילי כתיבה, לזויות ראיה נוספות או לתפניות בעלילה המאפשרות את בחינת/הרחבת זוית הראיה.

וכפי שכותב אדיר כהן בספרו "הדף המפוכח - כתיבהתרפיה הלכה למעשה": "אנו כורים במכרה הלא-מודע, מעלים כל מה שחפרנו, כשעדיין איננו יודעים מהו יהלום ומה אבן פשוטה. מאוחר יותר כאשר אנו מגלים כיוון, מסתמנות דרכים, אז אנחנו עורכים, משנים, מוחקים, מוסיפים, מעבדים, מעבירים ממקום למקום, יוצרים סדר חדש." (כהן, 1995)

ברוח זו תרגילי הסדנה מאפשרים למשתתפים לכתוב ותוך כדי כך לעבד טראומות, אובדנים ומשברים, ובהמשך להמציא לעצמם דרכי הסתכלות משקמות ומרפאות. תהליך זה מונע על ידי טריגרים שונים כמו: טקסט ספרותי, דמיון מודרך, מוזיקה, קלפים השלכתיים ועוד.

כאמור, הטריגר השונה שמספקת ה"הגותרפיה" הוא טקסט שבכוונה תחילה שולח להתבוננות שונה מאוד מהמקובל, עם תפיסת מציאות חד משמעית והמלצה ברורה שאיתה נאלץ הכותב להתמודד, וזאת בניגוד לטקסטים ספרותיים הניתנים לפרשנויות שונות או מכילים בתוכם מסרים רב משמעיים וסתירות פנימיות במתכוון.

אדגים זאת באמצעות כמה קטעי הגות שונים מאוד זה מזה.

במפגש של סדנה, שרוב משתתפיה הם פנסיונרים, שאלתי את המשתתפים, טרם הקראת הטקסט ההגותי הנבחר, מה מעלה בראשם המילה זיקנה. האסוציאציות שהעלו המשתתפים ונכתבו על הלוח היו בין השאר: רפיון, נתק, התדרדרות, בדידות, חולשה, מחלות, דמנציה, צער, כאב, פרידה.

לבסוף, בתוך רשימה ארוכה של מילים טעונות בערכים שליליים, התנצנץ המושג "חכמת חיים" שמשתתפת אחת זרקה "כדי לנחם ולאזן את הרשימה המדכאת הזאת", לדבריה.

בשלב הבא הקראתי מתוך ספרה של ג'יין רוברטס "הטבע של המציאות האישית" (רוברסט, 1995) שבו נכתב בין השאר:

"רבים מאמינים שהזיקנה היא תקופה של הדרדרות רוחנית ופיסית, שבה נכחדים כל אותם מאפיינים של בגרות שהושגו בעמל כה רב, ויכולת החשיבה ההגיונית נעלמת כמו גרגרים של חול שהוחזקו זמן רב מידי בידיה ההוגות והשוקלות של ההכרה...רבים שאלו אמונותיהם מתאמצים להסתיר אותן מעצמם, ומנסים נואשות להישאר צעירים. יש מקום גם לנעורים וגם לזיקנה, ובתוך מסגרת המין האנושי נועד לכל אחד מהם תפקיד חשוב...יש פונקציות מסוימות שפועלות בטבעיות אבל כמעט ואינן נתפסות על ידי המדענים שלכם ועוד פחות מזה מובנות להם. כאשר ההכרה שבתוך הגוף רואה בבירור שזמנה על האדמה מגיע לקצו מתרחשת תאוצה מנטלית ופיסית. זה דומה בדרכים רבות להתנסות הנחווית בגיל ההתבגרות, לאותן התפרצויות גדולות של פעילות יצירתית, המסתיימות בניסוח שאלות, ובהתכוננות לקראת סוג חדש לגמרי של צמיחת האישיות והתממשותה." (רוברטס, 1995, עמ' 217-218).

קטע זה הוא חלק מתוך כתביה של רוברטס שיצאו בכמה כרכים המכונים "ספרי סת". רוברטס, הוגה אמריקאית, שחיה בשנים 1929-1984 - טענה כי הם מוכתבים לה על ידי ישות על-אנושית בשם "סת". כאן יש לאמר כי, במקרים שבהם אינני מחויבת למסגרת פורמלית המכתיבה את החומרים שמהם אני שואבת, יש לי את החירות לבחור טקסטים רוחניים ולהביא את הנרטיב המוצע בהם כסוג של פרשנות אלטרנטיבית למציאות.

חשוב להדגיש שבמקרה כזה אינני מציגה את עצמי כמי שמאמינה או לא מאמינה בכתוב ואמונתי אף אינה רלוונטית. אין משמעות לבחינת האמת בטקסט זה, בדיוק כמו שאין משמעות לאמת בנרטיב המוצע ביצירה ספרותית, ובדיוק כפי שאין משמעות לאמונה שלי באמיתות יציאת מצריים כאשר אני דנה ברעיון שעומד בבסיס הסיפור. המטרה היא לבחון פרשנות ותפיסת חיים אחרת. חשוב מאוד להסביר זאת למשתתפים לפני תחילת התרגיל, שכן בקרב חלק מהם עשויה להתעורר התנגדות לטקסטים המתקשרים לדת או לתפיסות רוחניות כאלה ואחרות. במפגשים שבהם הקהל אינו מיומן בפעילות שכזאת, יש צורך בתהליכי חימום וכניסה למרחב משחקי שבו לגיטימי לחרוג מעבר למציאות המוכרת כדי שהמשתתפים יתמסרו לתהליך על כל שלביו.

בדיון שקיימנו בסדנה לאור הטקסט הנ"ל חלקו המשתתפים את תחושתם כי בתפיסה התרבותית שבה אנו חיים אין מקום לזקן ובמקרה הטוב הוא יזכה לרחמים. גילינו שרוב המשתתפים, כולל זו שדיברה "בעד" הזיקנה כמקנה "חכמת חיים", מאמינים כי אלו מילים ריקות השייכות לאיזו הילה תרבותית ישנה ונושנת שאינה קשורה להוויית הקיום. התחושה מול הזיקנה היא תחושה של אימה, בעיקר מאיבוד הזהות.

בהמשך הטקסט הנ"ל, שהוקרא למשתתפי הסדנה, נכתב כי הזקן רואה את עצמו כפי שהחברה רואה אותו. כלומר: מקבל על עצמו את גזר הדין ומפנים את ערכיה, בעוד ש"בתרבויות בעבר נעשה הדבר במסגרת טבעית שבה דאגו לכל צרכיהם הפיזיים של הזקנים והקשיבו לדבריהם. לכאן שייכים הרעיונות בדבר 'הזקן החכם' וכן אותו מושג מיסטי של האישה הזקנה רבת העוצמה. כאשר מניחים אותם לנפשם ומאפשרים להם להתקדם באופן טבעי, הזקנים מבינים היטב את ה'הזיות' שלהם. הגוף וההכרה פועלים נפלא יחד." (שם, עמ' 219-220)

לאור ההכוונה בטקסט הנ"ל להסתכל על הזיקנה והדמנציה כסוג של מעבר תודעתי מרחיב ופורה שיש לו תפקיד בקיום האנושי, ערכתי בכיתה תרגיל כתיבה. בתרגיל זה נדרשו המשתתפים לתאר מפגש דמיוני שלהם עם אדם דמנטי שמפתיע אותם בתפיסותיו יוצאות הדופן ובדרך שבה הוא מתבונן על החיים. העילה למפגש בעלילת הסיפור היא השתתפות בפרויקט (כדוגמת המיזם של "עמך") שבו הם מתעדים סיפורי חיים כמתנדבים בקהילה.

כאן יש לומר משהו לגבי ההנחיה הברורה, העומדת כביכול בסתירה לכתיבה יצירתית ואינטואיטיבית. שכן, מצד אחד, חשפתי אותם לפרשנות אחרת של הזיקנה שהיא הבסיס שעליו הם כותבים את סיפורם, ומצד שני, אני מבקשת מהם לכתוב באופן אינטואיטיבי. סביר היה להניח שרבים מהם, שעד כה הזיקנה "ישבה" אצלם תחת רשימה ארוכה של מחשבות נוגות ומדכאות, יתקשו לראות משהו אחר. אולם הסתבר כי להיפך. גלגל הצלה נזרק להם לפתע לדמיין אפשרות אחרת ותסריט אחר, והעלילות שנרקמו היו מרגשות. סיפוריהם יִלדו קשישים מרתקים המתקיימים בעולם סובייקטיבי שיש בו הרבה חופש יצירתי, תבונה ומקוריות. ניתן לומר כי האני הגבוה המבויש של כל אחד ממשתתפים אלו, העומד על סף זקנתו, יצא ממחבואו באמצעות סיפורו והעז לפתח חזון לגבי עתידו.

מאחר שרובם משתתפים ותיקים, היה ברור להם כי אין הכוונה בתרגיל זה ליצור מציאות שטוחה וחד ממדית שבה הזקן הופך מאדם סובל שאיבד אוריינטציה לנביא מופלא. הסבל, ההתמודדויות, חולשת הגוף ובגידת הקוגניציה - נותרו בעינם. לעיתים הם פגשו את הזקן קשור לכיסא במוסד סיעודי, לעיתים במיטתו בלי יכולת לקום, ויחד עם זאת, הם שמעו מפיו דברים שלא ציפו לשמוע. דמיונם לקח אותם למחוזות רוחניים החבויים בנפשם שבהם אפשר ליישם את ההגות של רוברטס. הזקנים שלהם לא התביישו בעצמם ולא הרכינו את ראשם בפני הסטיגמה החברתית הגוזרת עליהם שיגעון וריקבון. היה להם מה להגיד והיה מעניין, מפרה ומעורר מחשבה לשמוע זאת. הדמות הסיפורית יצאה מחדרם של הקשישים לא כמו שהיא נכנסה אליו. היא נותרה עם הרבה חומר למחשבה.

 

אלוהים מחפש את האדם

דוגמה נוספת, שונה לחלוטין, היא עבודה עם ניצולי שואה ועם הדור השני. זכיתי לעבוד איתם לאורך השנים הרבות שבהן אני מנחה את סדנת הכתיבה החווייתית שיצרתי "סיפור חיים", כאשר חלקם אף כתבו ופרסמו ספרים. במסגרת אחד המפגשים חשפתי אותם להגותו של הפילוסוף היהודי אברהם השל שאמר כי עלינו להפסיק לשאול איפה היה אלוהים בזמן השואה, אלא לשאול את עצמנו איך יצרנו עולם שבו לא יכול להיות אלוהים.

השל שהרבה לעסוק בהיפוך: האדם מחפש את אלוהים מול אלוהים מחפש את האדם1 - גרם להם לחשוב על הדברים ממקום אחר. שכן השל דיבר בהגותו על ההדדיות הנדרשת בין האל והאדם הזקוקים זה לזה כדי להתממש בעולם.

בעיני השל, שהגיע מתוך החסידות אך לא שייך את עצמו לאף זרם, הקרבה לאל לא אמורה להיות מעשה מיסטי או אקסטטי שמטרתו לענות על צרכיו האישיים של האדם, אלא התעלות לדרגה שבה לדבריו: "חיינו יהיו ראויים לאכפתיות של אלוהים" (השל, 2016, עמ' 31.) שכן הוא מוסיף: "אלוהים אחד, והאנושות אחת...או שאלוהים הוא האב של כל אדם או של אף אדם." (בונדי, 2017, עמ' 13).

גם כאן ערכנו דיון מורחב שבו נבחנו אמירותיו של השל מול המושג אלוהים ומשמעויותיו עבור המשתתפים השונים. היופי של דיון זה גם בקרב אפיקורסים מוחלטים, הוא היכולת להתבונן בקהילה האנושית כמי שבוחרת באיזה מימד לחיות, והאם במימד זה יכול להיכלל המושג אלוהים כסוג של משמעות רוחנית ערכית. כתרגיל כתיבה כתבו משתתפי הסדנה מונולוג מפי אלוהים, המתבונן במעשה האדם ומחליט אם זהו עולם שהוא יכול להתקיים בו או לא. עלי לציין כי תרגיל זה נעשה בסדנה שלא היו בה אנשים דתיים באורח חייהם, אך חלקם הצהירו על אמונתם באלוהים, למרות שפרשנויותיהם למושג היו שונות ומגוונות.

 

אל תאמין בעצמך

לעומת זאת לסדנה שבה חלק מהמשתתפים היו דתיים באורח חייהם הבאתי את המשפט הבא ממסכת אבות: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך." (מסכת אבות, פרק ב', משנה ד')

המשפט הזה היה מאתגר במיוחד לאור המשפט השכיח בתרבותנו, הנובע מתפיסת כוחה של החשיבה החיובית: "תאמין בעצמך" – המהווה מטרה מרכזית בשיטות טיפול ואימון רבות.

בעקבות הדיון הכללי בנושא זה, עלה כי רבים מהמשתתפים מסכימים שלמרות שחשוב שכל אדם יאמין בעצמו, הרבה פעמים אנשים שבויים בתוך אותה אמונה עצמית כבבית כלא שאינו מאפשר להם לראות שום דבר אחר.

בתרגיל הכתיבה כיוונתי את המשתתפים לכתוב על אמונה שלהם לגבי עצמם, ולנסות לחתור תחתיה באמצעות דו-שיח מעמת עם דמות דמיונית. תרגיל זה פולש לתחום הכתיבתרפיה, כי הוא מאפשר לאנשים לשנות את דרכי החשיבה שלהם במקומות שמייצרים עבורם הרבה מאוד סבל, ולהתכתב עם זווית ראיה מיטיבה. זהו אמנם תהליך שעשוי לקרות באופן טבעי בתהליך כתיבת סיפור, המעיר את תאטרון הנפש באמצעות דמויות שונות, מתוך שאיפה לאיזון ולקתרזיס. אולם, במקרה זה יש הכוונה ברורה לחתור תחת אמונה מרכזית של הכותב ולערער אותה בטיעונים שעולים אף הם מתוך הכותב עצמו. כלומר: במסגרת התרגיל הכותב במתכוון בונה בתוכו דמות בעלת הנחות בסיס אחרות לגמרי מאלו שלו. היא מתבוננת בחיים מזויות אחרות מאלו המוכרות לו, מייחסת חשיבות לדברים שכלל לא עלו בדעתו ולהיפך - לא מייחסת כלל חשיבות למה שחשוב בעיניו. איך היא מסבירה את עצמה? מה הרציונל שלה? מה היא מפיקה ממנו? מה היא עונה לכל שאלה ותהיה על תפיסותיה והתנהלותה בעולם? זהו תרגיל מרתק המעמת את האדם עם "אמיתות חיים" שלעיתים מעולם לא נבחנו.

בספרו "הדף המפוכח" מציע פרופ' אדיר כהן: "ניתן לקיים דיאלוג לא רק עם אדם אלא עם אידיאה או השקפת עולם...אם קשה לך לקיים דיאלוג מופשט כזה, בחר לך הוגה, פוליטיקאי, מנהיג רוחני דתי וקיים את הדיאלוג עמו."(כהן, 1995, עמ' 346-347)

כפי שכבר ציינתי, היתרון בתהליך זה, בסדנאות כתיבה ממושכות, הוא שהכותבים המיומנים אינם מסתפקים בחיבור של סיפור שכלתני ופשטני רק כדי להיענות לתרגיל. לאחר אימונים רבים בכתיבה רגשית, הם תרים בתוכם אחר החיבור האותנטי וזרם התודעה החופשי, מתוך רצון לחוש את הסיפור ולתת לו לנבוע ממעמקי הדרמה הפנימית הסמויה שלהם, כדי שזו תפתיע אף אותם.

היתרון הנוסף בסדנה ממושכת ותהליכית, הוא האפשרות של המשתתפים לכתוב בין מפגש למפגש את המשך הסיפור שהחלו לכתוב בסדנה תחת לחץ של זמן, להרחיב ולהעמיק את הכיוון האינטואיטיבי של העלילה והדמויות ולהביא את הסיפורים לקבלת משוב מהקבוצה.

 

מילות סיכום 

"הגותרפיה" ניתנת לשילוב בכל מסגרת טיפולית, לימודית וייעוצית ככלי מסייע להרחבה ולשינוי זוויות הסתכלות על העצמי, על הזולת ועל מסע החיים כפרט וכחברה.

כפי שהדגמתי במאמר זה, ניתן לבחור טקסטים הגותיים של פילוסופים, של מדריכים רוחניים, של חכמי התלמוד וכ"ו. רצוי לבחור טקסטים המציבים אלטרנטיבה לתפיסות פופולריות רווחות, אולם כמובן יש להתאים את ההגות לצרכים של הפרט ושל הקבוצה שאיתם אנו עובדים. כמו כן צריכה להיות הלימה בין הערכים העולים מתוך ההגות לבין הערכים הבסיסיים של חברי הקבוצה.

חשוב להדגיש כי אין הכוונה להציע את תפיסת החיים המובאת בהגות כתחליף לתפיסת החיים של האדם, אלא לפרוץ את האחיזה הנוקשה בנרטיב הקיים ולאפשר התבוננות נוספת, המגמישה את התודעה ומאפשרת הרחבה ושינוי של רציונל נוקשה. שינוי זה עשוי להיטיב עם האדם שהצליח לבוא במגע רגשי ויצירתי עם חוויית חיים אחרת ולו לשעה קלה. מילים שכתב אדם בדם לבו, עלילות שבדה ורקם ממעמקי פחדיו, משאלותיו ותקוותיו משרטטים שביל חדש, גם אם זעיר, לצעוד בו מפעם לפעם ואולי אף להרחיבו.

 

 

הערות

  1. כפי שמעידות גם כותרות ספריו ההפוכות בכיוונם: "אלוהים מאמין באדם" מול "התפילה - תשוקת האדם לאלוהים", המצביעות על מגמה הדדית שבין האל והאדם הזקוקים זה לזה כדי להתממש בעולם.

 

מקורות

בונדי, ד', הומניות ודמוקרטיה במשנתו של אברהם יהושע השל, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2017.

ברגר, ר', בסוד מתבגרים, ירושלים, הוצאת שפ"י משרד החינוך וג'וינט ישראל "אשלים", 2011.

ברגר, ר', על שיטת קובובי, ספרותראפיה, ככלי להוראת ספרות למתבגרים, אתר "לב לדעת": http://www.levlada...t/624.

השל, א', אלוהים מאמין באדם, תירגם מאנגלית: דרור בונדי. הוצאת דביר, תל אביב 2011.

כהן, א', הדף המפוכח – כתיבהתראפיה הלכה למעשה, הוצאת אמציה, 1995.

רוברטס, ג', הטבע של המציאות האישית, תרגום עברי הוצאת מרקם, 1995.

קובובי, ד', ספרותראפיה – הוראה טיפולית במבחן השנים, הוצאת מאגנס, 2008.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מירון, ש. (2019). "הגותרפיה" - שימוש בקטעי הגות כטריגר לכתיבה וככלי מסייע לפריצת נרטיב ושינויו. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3780

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.