יאיר אפטר
גברים מדברים אלימות
עזרה נפשית לגברים הנוהגים באלימות בזוגיות
הוצאת רסלינג
ספר זה עוסק בטיפול בגברים שנהגו באלימות בזוגיות מנקודת מבט אישית ומקצועית של מנחה הקבוצה הטיפולית. דרך תובנות מקצועיות ותאורטיות, שהצטברו לאורך 23 שנים של הנחיית הקבוצה, אנו זוכים לתיאור מקיף של טיפול קבוצתי ולתובנות שלא זכו עד כה למספיק התייחסות בספרות הקלינית והמחקרית, כמו למשל כשלים אמפטיים של המטפל ביחס לתוקפן, כמו גם תופעת האלימות של נשים ביחס לגברים. באופן הזה ספרו של יאיר אפטר שובר טאבו ומוסיף רבדים נוספים לדיון באלימות במשפחה.
הספר מתאר היבטים מרכזיים ביחס לטיפול באלימות זוגית: הסיבות להתנהגות אלימה, הנחיית קבוצת גברים, כלים יישומיים להתערבות, מורכבות המוטיבציה של גברים לפנות לעזרה ופרקטיקת התערבות רגישת מגדר בגברים. בעוד שהספרות הקיימת נוטה להציג גברים הנוהגים באלימות בזוגיות באופן חד-ממדי, ספר זה הוא רחב יריעה דיו, כך שהוא מצליח להציג את מורכבות התופעה והטיפול בה.
ספר זה נכתב מנקודת מבט אמפטית, מבלי לוותר על ראייה חברתית ביחס לטיפול בתופעה. בזכות נקודת מבט ייחודית של מי שמטפל באוכלוסייה זו שנים רבות, מזמין המחבר את הקורא להכיר את החוויה של גברים המצויים בטיפול על רקע בעיית אלימות, לצד חווית המטפל. מדובר בספר חשוב לאנשי מקצוע ולכל מי שרוצה להבין וללמוד על גברים הנוהגים באלימות בזוגיות.
ד"ר יאיר אפטר הוא עובד סוציאלי בעל ניסיון בטיפול, הוראה והכשרה בנושאי גבריות, גברים, טיפול רגיש מגדר בגברים וטיפול באלימות במשפחה; מרצה ומלמד במסלול ללימודי גבריות בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר המרכזי להכשרת עובדי רווחה של משרד הרווחה; מנהל את "אבא – מרכז נעמת לאבות" ומטפל בקליניקה פרטית.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
טיפול קבוצתי בגברים
טיפול בגברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם בישראל, החל בתחילת שנות ה-80. שתי הקבוצות הראשונות לטיפול בגברים בישראל הוקמו ב-1986, האחת בתל אביב והשנייה בהרצליה. בעולם התפתחו במקביל שלושה מודלים שונים להתערבות המתבססים על תפיסות שונות לגבי הבנת הבעיה: המודל הפמיניסטי, המודל הקוגניטיבי-התנהגותי ומודל המשפחה כמערכת. תוכניות ההתערבות על פי התפיסה הפמיניסטית מבוססת על שני הנחות, שהאלימות היא כלי ליצירת שליטה באמצעות כפייה ושאלימות היא כלי לשמירת היררכיה ועליונות באמצעות הפחדה ושליטה. השימוש בכוח כדי לשלוט באישה בא לידי ביטוי לא רק באלימות גופנית אלא גם באלימות פסיכולוגית, הכוללת איומים והפחדות, אלימות כלכלית ובידוד. הגישה הפמיניסטית מבוססת על תיאוריית הלמידה החברתית, בכך שהיא רואה באלימותו של הגבר התנהגות חברתית מגדרית הנלמדת ומחוזקת על ידי ניסיון אישי ובאמצעות חיקוי. התוכנית המוכרת ביותר לטיפול בגברים הנוהגים באלימות בזוגיות היא תחת המודל הפמיניסטי היא שיטת דולוט, שבה הגברים לומדים את מעגל השליטה ומעגל האלימות. גברים בתוכנית רוכשים כלים להתמודדות עם אמונות לא שוויוניות וכלים לפתרון קונפליקטים באופן שוויוני.
לעומת זאת, תוכניות התערבות קוגניטיביות התנהגותיות מבוססות על תיאוריית הלמידה וגישות ביהביוריסטיות לשינוי התנהגות. מודל זה לא מתמודד עם הֶקְשרים חברתיים ותרבותיים אלא מאתגר דפוסי חשיבה אוטומטיים ועיוותי חשיבה התורמים להתנהגות אלימה. המודל הטיפולי מתבסס על הקשר שבין פרשנות לרגשות והתנהגות ופועל באמצעות כלים פסיכו-דידקטיים. הגישה מאתגרת את הפרשנויות ומנסה להגמיש את התפיסות. כמו כן, כדי להפסיק את ההתנהגות האלימה, המודל מקנה מיומנויות תקשורתיות, אסרטיביות, כלים לפתרון בעיות, ויסות רגשי, כלים להסחה, הרגעה נפשית ועוד.
לעומת המודל הפמיניסטי והמודל הקוגניטיבי-התנהגותי, גישת המשפחה כמערכת רואה במשפחה כמוקד לתהליכי למידה. על פי גישה זו, התנהגות אלימה נלמדה במשפחה כהתנהגות נורמלית ולגיטימית ולכל אחד מחברי המשפחה ישנה תרומה לשימור ההתנהגות. המשפחה האלימה נמצאת במעגל שכל אחד מחבריה הוא גם קורבן וגם תוקפן. מודל ההתערבות הטיפולי במשפחות אלו הינו מערכתי והוא מבוסס על שינוי ממעלה ראשונה ושינוי ממעלה שנייה. תחילה כל אחד מבני הזוג לומד כיצד להתמודד עם הקורבן והתוקפן שבו ובהמשך הזוג משנה את דפוסי השליטה שלו באמצעות מיומנויות קשורת. הטיפול הוא זוגי או משפחתי, וכל אחד מבני המשפחה מקשיב ומשתף בתהליך ההתערבות.
מרכז גליקמן למניעת אלימות במשפחה הקים את הקבוצה הראשונה בישראל בשנת 1986 על פי מודל דינמי-תמיכתי. הקבוצה שלי הוקמה 11 שנים לאחר מכן, במתכונת של קבוצת רכבת. בשנים הראשונות לא הייתה מגבלת זמן להשתתפות בקבוצה, והמשתתף הוותיק ביותר השתתף בה במשך חמש שנים. בשלב מאוחר יותר זמן ההשתתפות בקבוצה הוגבל לשנתיים. מודל ההתערבות כלל גישה פסיכו-דידקטית, שבאמצעותה הגברים עסקו בשינוי עמדות ותפיסות בכל הקשור ליחסים, קשר והתנהגות אלימה. ברמה ההתנהגותית המשתתפים פיתחו מיומנויות תקשורתיות וחברתיות באמצעות כלים חווייתיים ואינטראקציות בין-אישיות. כמו כן, נעשה שימוש בכלים פסיכודינמיים ונרטיביים, שאפשרו לייצר חיבורים בין עבר, הווה ועתיד. הנחת הבסיס של גישה זו היא שעמדות של גברים ביחס לעצמם ולנשים מתעצבות בגיל הילדות המוקדם, באמצעות חוויות חיים הן במשפחה והן בסביבה הקרובה, ובכלל זה טראומות, אלימות והזנחה. הקבוצה מהווה מרחב בטוח לעיבוד חוויות ילדות ומאפשרת לעבד אותן. הקבוצה מכוונת לשקם את האמון שאבד ולחזק את היכולת להיות בקשר בין-אישי מכבד. קבוצות פסיכו-דינמיות גמישות יותר לצורכי הקבוצה, ומעבר לכך, הקבוצה היוותה מקום לתמיכה הדדית ומפגש חברתי ששיאו היה בטיולים בטבע שהתקיימו פעמיים בשנה.
הרציונל לטיפול קבוצתי בגברים קשור היה בהבנה שקבוצה מהווה סביבה מוכרת עבור גברים. גברים נולדים לקבוצה ואת רוב חייהם הם מעבירים באינטרקציות קבוצתיות, אשר דרכן הם נפגשים ולומדים על עצמם. בכך הטיפול הקבוצתי דמה יותר למציאות חייהם של המטופלים והיווה מיקרוקוסמוס עבור כל אחד מהם לאופן התנהלותם בחיי היום-יום. במסגרת הטיפול הקבוצתי, דרך חוויותיהם של חברים אחרים, המשתתפים נחשפו למצבים, לדפוסי התנהגות ולדרכי התמודדות גם בנוכחותם הפסיבית. כמו כן, נוכחותם של גברים נוספים אפשרה למשתתפים לקבל משוב והתייחסות לא רק מהמנחה. כוחה של הקבוצה היה ביכולתו של כל אחד לשתף ולקבל משוב מאנשים המתמודדים עם קשיים הדומים לשלו. חברי הקבוצה עימתו אחד את השני עם הגנות שעימן הם הגיעו לקבוצה. העימותים השכיחים יותר היו לגבי סגנון התקשורת של כל אחד מהם, או עימות עם ההכחשה והתפיסות לגבי ההתנהגות האלימה של חברים חדשים, תוך דרישה מהם לקחת אחריות.
הקבוצה אפשרה לחבריה להרגיש שהם לא לבד, שיש עוד "כמוהם", ובכך אפשרה להם להתמודד עם הבושה שהם חוו בעת הגעתם לטיפול ולזכות לתמיכה ולתחושת שייכות. בקבוצה התפתחו חברויות והיו גילויים של עזרה הדדית. יתרון נוסף של הטיפול הקבוצתי הינו בהעברת התלות מהקשר הזוגי לקשר עם חברי הקבוצה. חלק מהגברים שהגיעו לקבוצה ביטאו צורכי תלות באופן הרסני בקשר הזוגי. עבור גברים אלו הקבוצה מהווה "אובייקט מעבר", שבה צורכי התלות שלהם באים לידי ביטוי באופן לא הרסני. לבסוף, המפגש הבין-אישי אפשר הזדמנות להתנסות ב"כאן ועכשיו" בהתמודדות עם אינטראקציות בין-אישיות. במסגרת הקבוצה הם תרגלו התמודדות עם חרדה וכעס, הם שיתפו חברים בחום ואהבה שהם רוכשים כלפיהם, הם התאמנו בדיבור רגשי ופתרון קונפליקטים, הם פיתחו מיומניות של הקשבה פעילה, מתן משוב וקבלתו. הם התמודדו גם עם קנאה, תחרותיות, תחושת זרות או שייכות – כל זאת בחממה עם מנחה, שאפשר וקידם למידה.
קבוצת גברים
"עוד קצת זמן ויעשו אותנו הומואים, מה זה הקבוצה הזאת אני לא מבין" – כך העיר אחד מחברי הקבוצה. לבקש עזרה, לשתף בחוויות אישיות, לוותר על תחושת שליטה, להראות ולבטא חולשה, לחשוף רגשות, לפגוש פגיעות ולהישיר מבט לקונפליקטים – כל אלה לא תאמו את מה שרוב הגברים למדו בתהליכי ההבניה לגבריות. הם למדו להכחיש נזקקות ולשדר שהם יכולים להסתדר לבד, הם למדו לדכא את רגשותיהם, בעיקר אלו החושפים פגיעות, ולהימנע מלחשוף אותם. אצל רבים מהם הודאה בצורכי תלות עוררה אי-נוחות. הם נהגו לחשוב שתלות היא דבר שלילי, היפוכה של עצמאות. כמו כן, הרצון שלי להעמיק את האינטימיות בין חברי הקבוצה וביני לבינם עורר לא פעם חרדה ורצון "לברוח".
טיפול בגברים בכלל וטיפול קבוצתי בפרט מהווה אתגר לעולם הפסיכותרפיה. לא ניתן לטפל ביעילות בגברים מבלי להתייחס לדיאלוג שיש להם עם זהותם הגברית. כמנחה קבוצת גברים ראיתי בגבריות מרכיב שקט ולא נראה בארגון חייהם ובחוויותיהם של המשתתפים, שהכתיב את אופי הקבוצה והשפיע על תהליכי השינוי. ככל שחלפו השנים התבהר לי הצורך להיות מנחה רגיש מגדר, הרואה את הקשיים של גברים במרחב הטיפולי במבט אמפטי ומשתמש בכלים יעילים להתערבות עימם.
סביבה מוכרת: למרות הקושי שגברים חווים בטיפול נפשי, רוב הגברים גדלו בתוך קבוצות ספורט, יחידות בצבא, מקומות עבודה או מסגרות דתיות, כך שהם רגילים להיות בקבוצה. בחלק מהמקרים הם התחרו בקבוצות אחרות ובאחרים התאחדו אל מול משימה משותפת. קבוצות גברים ייחודיות בכך שבדרך כלל הן קיימות לטובת ביצוע משימה כלשהי, ובדרך כלל אינן מיועדות לשיחות על ילדים, משפחה, זוגיות ומצב נפשי. הן מאופיינות בתחרותיות בין חברי הקבוצה, סמויה או גלויה. הקבוצות בדרך כלל מתפרקות כאשר המשימה הסתיימה, והמשתתפים נוטים שלא לשמור על קשר רציף לאחר התפרקותה. כך, קבוצה שמטרתה להתמודד עם קשיים נפשיים, שבה החשיפה והדיבור על קשיים וכאבים באופן ישיר ופתוח, היוותה עבור רבים מהם אירוע לא מוכר ואף קשה. אף על פי כן, המצב של היות בקבוצה מוכר יותר לרוב הגברים מאשר מפגש אחד על אחד עם מטפל. עבור רבים מהם המפגש האישי הוא אינטנסיבי, מייצר אי-נוחות וגורם לגברים להיות הגנתיים. אחד החברים בקבוצה שיתף במפגש הפרידה שלמרות החששות שהיו לו עם כניסתו לקבוצה, הוא העדיף את הטיפול הקבוצתי לזה האישי. לדבריו, לעומת הטיפול האישי שהיה בו בעבר, בקבוצה הוא היה יכול להקשיב לאנשים כמוהו ולהיות תלמיד במפגשים הפסיכו-דידקטיים מבלי לדבר כל הזמן.
הומופוביה: הומופוביה הוא ארגון תרבותי וחברתי שמטרתו לשמר את תחושת הגבריות בקרב גברים, המתקיים בעיקר בקבוצות גברים. הסוד הגדול של הגבריות הוא הפחד מגברים אחרים אשר יגלו את מה שמסתתר מאחורי המסיכה. הדבר בלט גם בקרב הגברים בקבוצה. כמעט בכל רגע נתון ניכר היה לחץ להנכיח פרקטיקות גבריות, מתוך החשש להיתפס כנשי. בכך קבוצה גברים העוסקת בסוגיות נפשיות ונוגעת בכאב היא אנטיתזה לגבריות ומעוררת רגשות הומופוביים, אך בה בעת מאתגרת אותם.
הכרתי את רחל, מטפלת בתנועה בהשתלמות מקצועית, ולאחר ששמעה שאני מנחה קבוצת גברים היא ביקשה להעביר מפגש טיפולי בגישת Rio Abierto, שכולו תנועה וריקוד. הבהרתי לה שמדובר בקבוצה של "גברים קשוחים" ואני לא בטוח שזה יעבוד. היא לא נבהלה, ולאחר שבוע היא הגיע עם מוזיקה, תאורה מתאימה, קריסטלים ומחצלת. לצלילי מוזיקה מרגיעה התחלנו בתנועה איטית בחדר. המוזיקה החלה להתגבר והתנועה נהייתה קצבית וחופשית יותר ויותר. בשלב הבא רחל ביקשה שנרקוד בזוגות. לאחר מכן ישבנו גב אל גב ועשינו מסאג' האחד לשני. בסוף המפגש, שארך שעה וחצי, המנחה פרסה את המחצלת על הרצפה וכולנו ישבנו או נשכבנו עליה. חלק מהגברים הניחו את ראשם על ברכיהם של גברים אחרים באופן ספונטני. קיימנו שיחת שיתוף שבמהלכה הגברים דיברו על מבוכה, על הפחד להיראות נשי, על תחושת הקרבה שהם חוו ועל ההנאה שבריקוד שמעולם לא חוו. כאשר שאלתי אותם אם הם היו מצטרפים לקבוצה שכוללת ריקוד ותנועה כולם שללו את האפשרות.
הומופוביה היא הרבה יותר מאשר הפחד הלא-רציונלי מהומוסקסואלים והומוסקסואליות או מכך שהגבר יסומן כהומו, אלא חרדה תמידית מה"נשי". החרדה להיות "לא גבר" – לא קשוח מספיק, לא הישגי, לא תחרותי או "סיסי" – נשי. דויד לוורנז מציין שעמדות שמאמץ הגבר ביחס לאופן שבו "גבר צריך להיות" פועלות בעיקר דרך עיניהם של גברים אחרים ודרך סמכות גברית. גם אני הייתי צריך להתמודד עם עמדות הומופוביות, בין היתר היכולת להכיל מצוקה ופגיעות של גברים והציפייה המוגזמת שלי לאופרטיביות ואינסטרומנטליות בתהליכי השינוי. אחד הגברים שביטא כאב על רקע משבר הגרושין כעס עליי כי הרגיש שאני לא נותן לו מקום ולא מכבד את הזמן שהוא זקוק לו כדי להתאבל על אובדן המשפחה. כמו הגברים בקבוצה, גם אני נאלצתי להתמודד עם עמדותיי ההומופוביות.
לטענת ברברה אליוט, החוויה של היות בקבוצה מעוררת באופן בלתי-מודע עקבות זיכרון מזמן היותנו ברחם כעוברים. ישיבה כל שבוע במעגל, במרחב אמפטי המייצר מרחב פוטנציאלי לתחושת חום אנושי ויכולת להתפתחות וגדילה, מתקשר עם דימוי של רחם ונשיות. התלות ההדדית שהתקיימה בקבוצה, גם אם היא הייתה מוכחשת על ידי חלק מחבריה, הזכירה יחסי הורה-ילד ובעיקר צרכים ינקותיים של דיאדה אם–בן. עבור רבים מהגברים בקבוצה חוויית התלות באחר ובעיקר במנחה אתגרה כל פעם מחדש את החרדה ההומופובית ועוררה את הצורך להכחיש תלות. הציפיות מבנים, כבר בגיל הרך, להשיל מעליהם כל ביטוי ספונטני של צרכים ולהימנע מפרקטיקות שעלולות להתפרש כנשיות מתפתחות לכדי חרדה מ"נשיות" ומהנכחת ה"נשי" שבם. כך, הגבריות נולדת מתוך שלילת הנשיות ולא מתוך אישור הגבריות, מה שמשאיר את הזהות הגברית לא יציבה.
הקבוצה הייתה מקום להפגין גבריות, ומנגד לאתגר אותה. בכך הטיפול הנפשי, הישיבה בקבוצה טיפולית בכלל ורק עם גברים בפרט, ויחסי התלות הלא שוויוניים שבין מטפל למטופל, תורמים לנוכחותה של החרדה ההומופובית. בשל כך, מטפלים צריכים לגלות רגישות להקשר התרבותי של קרבה בין גברים ולחוויית ההומופוביה שמטופלים חווים ולעסוק בכך באופן פתוח בקבוצה.
היעדרותן של נשים: בקבוצה לא היו נשים. לכך ישנם כמה יתרונות אך חסרונות בצידם. נוכחות נשים בקבוצה יכולה לעורר בקרב חלק מהמשתתפים רצון למצוא חן ולגרום לאובדן האותנטיות. בנוסף, היעדרותן של נשים מונע מתח ארוטי שיכול להתעורר בין משתתף גבר למשתתפת אישה, שעלול לזלוג מעבר לקבוצה (ייתכן גם מתח ארוטי בין גברים, אך הדבר נדיר יותר). מתח זה מסיט את הגברים והנשים כאחד מהטיפול בקשיים שאיתם הם הגיעו. היותה של הקבוצה הומוגנית מבחינת המגדר מאפשרת "דיבור של גברים", דיבור שאינו מצריך רגישות יתר, למשל דיבור מיני, דיבור על מין ועל קשיים מיניים. אחד הנושאים שעלו בקבוצה היה קניית שירותי מין מנשים (חלק מהמשתתפים נהגו ללכת למכוני לווי). משתתפים אחרים דיברו על חוסר בחשק מיני. בקבוצה עלו נושאים המאפיינים חוויות ייחודיות של גברים, כגון אמון בין גברים, תחרותיות, דיבור רגשי ופגיעות, יחסי אבות ובנים, הצורך להיות לוחם ולהפגין גבריות, המסכה והפוזה הגברית, אבהות, חברות בין גברים, אכזבה מנשים ואלימות כלפיהן.
לצד היתרונות, במציאות גברים חיים עם נשים ומתמודדים עם סוגיות הקשורות ליחסים בין המינים. האינטראקציה בקבוצה של גברים בלבד אינה דומה לאינטרקצויות היום-יומיות של הגברים, ובכך מתפספסת האפשרות שהקבוצה תהיה מיקרוקוסמוס של המציאות, ותוכל לעסוק באינטרקציות בין-מיניות ב"כאן ועכשיו". נשים בקבוצה יכולות להוות מראה עבור הגברים לגבי אופן התנהלותם ולאפשר להם לזכות למשוב מדויק יותר. נשים יכלו גם לחשוף סוגיות שגברים לא מודעים אליהן או כאלה שהם רוצים להסתיר ביחסים בין המינים. לדוגמה, עליונות והתנשאות של גברים על נשים, דיבור יום-יומי משפיל ופוגע כלפי נשים, פריבילגיות שגברים לוקחים לעצמם ביחסים שלהם עם נשים ושיקוף של החרדות שיש לגברים ביחסים אינטימיים. בהנחה שנשים בעלות מיומנויות תקשורתיות ורגשיות טובות יותר מאלה של גברים, הן יכלו לקדם ולקצר תהליכים קבוצתיים לקראת חשיפה אישית ואינטימיות בין חברי הקבוצה.
שייכות: הקבוצה ההומוגנית מבחינת מגדר אפשרה לגברים בקבוצה לחוות תחושת שייכות על בסיס דומות. הם חלקו גוף דומה ותהליכי חִברות דומים. הם הבינו אחד את השני בכל הקשור לקשיים בזוגיות והתמודדו עם קונפליקטים הקשורים לשילוב בין עבודה ומשפחה. לרבים מהם היה עניין לא פתור עם האבות שלהם. היו להם צרכים מיניים ותחושות גוף דומות. רבים מהגברים התמודדו עם קשיים בהורות ואחרים חלקו תחושות עוול משותפות בכל הקשור להליך הפלילי. גם בתקשורת הבין-אישית ניתן היה לראות דומות. הם לא נבהלו מתחרותיות או תוקפנות הדדית, הם היו עסוקים במתן עצות וחיפוש אחר פתרונות. התקשורת ביניהם אופיינה בחספוס שטבול בחוש הומור. ברמה הרגשית המשתתפים תמכו האחד בשני תוך אמפטיה בפעולה, כלומר, התייחסות לאחר ממקום של "מה הוא צריך לעשות" ולא ממקום של "מה הוא מרגיש". הגברים נהגו לתת עצות והצעות לפתרון הבעיה, כפי שהם למדו במגרש המשחקים. הידיעה שישנם עוד כמוני, שאני לא לבד, שהקבוצה מקבלת ולעיתים מזדהה, יוצרת מעגל חיובי של תמיכה, הבנה ואמפטיה.
אמון בין גברים: רבים מהגברים חוו פגיעה מגברים אחרים, כולל מהאבות שלהם, וכשהגיעו לקבוצה בסיס האמון שלהם בגברים אחרים היה רעוע. המפגש של גברים במציאות אופיין בדרך כלל בתחרותיות ובחשדנות. רבים מהגברים שהגיעו לקבוצה התביישו ולא שיתפו את חבריהם או משפחתם במשבר שהיו בו. כך, הם חוו בדידות גם כאשר היו להם חברים ומשפחה. לפני הגעתם לקבוצה הגברים היו עסוקים בעבודה ובמשפחה ולא נותר להם זמן לעצור, להירגע או לשתף בקשיים שאיתם הם התמודדו. חלק מהגברים, בעת הגעתם, התקשו לפנות זמן להשתתפות בקבוצה. ולמרות זאת, במסגרת הקבוצה הם יכלו לעצור, לנוח ולבסס מחדש את האמון שלהם בגברים אחרים, שהיוו עבורם רשת תמיכה. קבוצת גברים היוותה פוטנציאל לבנייה מחודשת של ביטחון בגברים אחרים ובאנשים בכלל. במעט מאוד מקומות גברים יכולים לבטא באופן חופשי את הקשיים, הכעסים והעצב שלהם. לי כמנחה היה חשוב שירגישו בטוחים לומר כל אשר על ליבם. היה מקום לכעסים, היה מקום לרגשות נקם, היה מקום להתאבל והיה מקום לכאב ולחוסר אונים. חבר שאחיו נפטר זכה לחיבוק מחברי הקבוצה כאשר שיתף על הקשר המורכב שהיה לו איתו. חברים אחרים בכו כאשר נזכרו בחוויות טראומתיות בעקבות ההתנהגות האלימה. היה מקום לדבר על בית המעצר אחרי התלונה במשטרה ועל ההלם והפחד להיות לראשונה בתא מעצר עם עבריינים. היה מקום לדבר על ניתוק הקשר מבן שלא הסכים לדבר עם האב. תכנים אלה לא זכו להקשבה בשום מקום אחר. בקבוצה ניתן כבוד לכל חוויה או בעיה שהגברים התמודדו איתה.
חשיפה: אחד הקשיים היותר בולטים היה החרדה להיחשף. ככל שהגברים חוו ביטחון רב יותר הם נחשפו יותר. חשיפה של חלקים פגיעים מהווה קפיצת מדרגה בטיפול קבוצתי עם גברים. גברים זקוקים להרגיש ביטחון רב כדי להיחשף. רוב הגברים, במידה ששיתפו ונחשפו רגשית, עשו זאת בסביבת נשים, בעיקר מול האם. לכן, חשיפה בקבוצת גברים מעוררת חרדה והיא בדרך כלל הדרגתית. בתחילה קיים היסוס, וככל שחולף הזמן, החרדה פוחתת והביטחון עולה. כאשר גברים אכן חושפים, קיימת חוויה רגשית בעוצמה גבוהה. החשיפה מחזיקה גם את האירוע הכואב וגם את ההתגברות על החרדה מפגיעות. ולמרות זאת, היו גברים שחששו או התקשו לשתף. פעמים רבות לא הייתה להם שפה לתאר את אשר הם מרגישים. הדיבור של הגברים לפני הגעתם לקבוצה אופיין בהֶפְגן – הגוף שלהם או הפעולות שלהם דיברו במקום מילים. בעת דיכאון הם נטו לנתק מגע, להתכנס, להיאלם, להיעלם, לשתות אלכוהול או "לעשות סמים". בעת כעס לצעוק ובעת זעם להתפרץ, בעת תשוקה לנסות להתקרב ולהגיע למגע מיני, לאחר מריבה להתקרב ולנסות להגיע למגע מיני כדי להשלים, ובעת רגשות אהבה לקנות מתנה. כלומר, מפת הרגשות של רבים מהגברים באה לידי ביטוי בסדר פעולות התנהגותיות ולא במילים. בעת הגעתם לקבוצה, דיבור על מה שמתחולל בנפשם לא היה מוכר להם והם השתדלו להימנע מכך.
כמנחה הקבוצה חוויתי תסכול במקרים שבהם חברי קבוצה לא היו מגיעים למפגש קבוצתי כי הם היו עצובים או מדוכאים. במקום לראות בקבוצה מקום לחלוק את מצבם הנפשי הם העדיפו להיות עם עצמם ולהתכנס לתוך בדידותם. במצבים שבהם הם היו מתקשרים אליי לפני המפגש כדי להודיע שלא יגיעו הייתי מתעקש שיגיעו וישתפו בקבוצה על מצבם הרגשי. בחלק מהמקרים המשתתפים היו פונים אליי כמה דקות לפני המפגש ומשתפים אותי במריבה או במשבר שהם מתמודדים איתו. הייתי מתעקש שהם ישתפו את חברי הקבוצה בקושי. בתחילת המפגש הייתי מודיע באופן יזום שאחד המשתתפים יקבל את זמן הקבוצה, מתוך ידיעה שאם לא אעשה זאת הוא יימנע מלשתף.
כפי שניתן ללמוד, חשיפה עצמית של הגברים היוותה אתגר. הדבר הצריך ממני להיות מנחה אקטיבי, הדואג ליצירת אווירה בטוחה ומעודד את הגברים לקפוץ למים, גם כאשר חששו לעשות זאת.
רציונליות: גברים צריכים להישאר בשליטה, ורציונליות היא הדרך הבולטת להשיגה. לגברים בקבוצה שהיו חרדים מאובדן שליטה היה צורך כמעט אובססיבי לסדר את המציאות בתבניות. הדבר הוביל לא פעם לווכחנות בין המשתתפים. הגברים רצו להבין יותר ופחות "לדבר על", הם העריכו יותר מפגשים דידקטיים מאשר מפגשים של חשיפה עצמית. ולמרות זאת, הטיפול מתחיל כאשר הטיעונים הרציונליים נופלים והופכים להיות לא יעילים. במצבים אלו גברים חשים מנותקים וחסרי אוריינטציה. לעיתים קרובות הם דרשו הסברים ותשובות כדי לייצר רצף לוגי לקשיים שלהם וחוו קושי לאמץ חשיבה לא-רציונלית, רגשית, פרדוקסלית ודיאלקטית. אצל חלקם, התנהגות אלימה ביטאה את הרצון לייצר וודאות: "אני בודק לה את מכשיר הסלולר כדי לדעת אם היא מדברת עם גברים אחרים", "אני לא מוכן שהיא תדבר כל יום עם אחותה. מה היא אומרת לה עליי?".
אם רציונליות הייתה הפתרון האולטימטיבי, מטופלים מן הסתם לא היו מגיעים לטיפול. תפקיד המטפל לעזור למטופלים הנמצאים במצב של עמימות ואי-וודאות להצליח להישאר עם החוויה הרגשית המתלווה לכך ולא לרוץ למתן פתרונות בשל הבהלה מהעובדה שהמטופל "מרגיש".
קבוצת רכבת
"אני לא יודע מה צריך להגיד" הייתה אמירה אופיינית של חברים חדשים שהצטרפו לקבוצה. בעת כניסת חבר חדש לקבוצה הוא התבקש להציג את עצמו – רגע מביך עבורו, שבו הוא צריך לשתף בסיבת הצטרפותו. לאחר שאמר את שמו היה מפנה את ראשו אליי כדי שאתן לו הוראות מה צריך לומר. המבוכה והבושה היו נחלתם של רבים מהגברים במפגש הראשון. ללא תיווך, רבים מהם היו מעדיפים לשתוק. חברי הקבוצה הכירו את תחושת החרדה של המפגש הראשון והם ידעו את תפקידם – לשאול שאלות ולומר אמירות מרגיעות. לאחר כמה שאלות בסיסיות לגבי מצבו המשפחתי ומקום עבודתו, ושאלות שלי לגבי סיבת הגעתו לקבוצה היינו מאחלים לו בהצלחה ואומרים שהגיע למקום הנכון.
ארווין יאלום מציין כי "הכשרת מטופל חדש לקראת טיפול קבוצתי מתאפיין בפעולת גומלין זר ומפחיד מעצם מהותו, חבר חדש שאין לו נסיון קודם, נתקף לא אחת חשש מפני כוחה של הקבוצה הקטנה – הלחצים הקבוצתיים, מידת האינטימיות, העוצמה הכוללת, מתן מסגרת להקלת החרדות והבהרת הקווים המנחים את התהליך חייוניים בטיפול הקבוצתי".
כאמור, רוב חברי הקבוצה לא הגיעו אליה מרצונם, ולמרות זאת, במפגש הראשון הם פגשו גברים שאהבו להגיע לקבוצה. בשיחת ההיכרות המקדימה לפני כניסתם לקבוצה הם ביטאו חששות לגבי המפגש עם שאר המשתתפים, הם חששו שיאולצו לחשוף את עצמם ובעיקר חששו להצטרף לקבוצת גברים שמוגדרת גברים אלימים. כמנחה הקבוצה הרגשתי צורך לגונן על מטופלים חדשים, ברור היה לי שהם הגיעו לארץ זרה ושעליי להדריך אותם. אחד היתרונות של הנחיית קבוצת רכבת בכך שאני הייתי האדם הוותיק ביותר בקבוצה. ככל שחלפו השנים הכרתי לפרטי פרטים את המפה הקבוצתית, והדבר אפשר לי לעזור למשתתפים החדשים להתמקם בקבוצה. בהשוואה לקבוצות קצרות טווח (קבוצות סגורות), המרכזיות שלי כמנחה בקבוצת רכבת הייתה משמעותית. אני החזקתי את המסורת הקבוצתית, את המבנה (הסטינג) הקבוצתי, והייתי בעל הידע בכל הקשור לקבלת החלטות בהקשר הקבוצתי. מעבר להיותי מנחה, הייתה לי אחריות להמשכיות הקבוצה. לעומת קבוצה קצרת טווח, שבה אני מתחיל ומסיים את הקבוצה יחד עם משתתפיה, בקבוצת רכבת אני הייתי "ים" והמשתתפים "גלים". המשתתפים הגיחו אל הקבוצה ובשלב מסוים התפוגגו. כמו גלים, למשתתפים בקבוצה הייתה נקודת התחלה ונקודת סיום. לעומתם, למנחה ישנו תאריך התחלה אך לא ידוע מתי יסיים. כמו הים, המנחה מכיל גלים שונים. גלים רגועים ואחרים סוערים, גלים שקטים וכאלו שרועשים, גלים שהגיעו בסערה ושקטו כשהיא חלפה, בעוד שאחרים הגיעו שקטים ונעשו גועשים. לכל גל יש את אורך הזמן שלו. כמו הגלים, כך גם המשתתפים בקבוצת הרכבת, היו מגיחים לבדם אל הקבוצה ובשלב מסוים עוזבים. חלק מהמשתתפים הגיעו ונשארו שלוש שנים ואחרים עזבו אחר כמה מפגשים, והקבוצה המשיכה הלאה.
קבוצת רכבת שונה בבסיסה ממבנה קבוצה קצרת טווח. ישנם כמה יתרונות לקבוצת הרכבת עבור המשתתף החדש, עבור המשתתפים הוותיקים ועבור המנחה. כאשר משתתף פנה למרכז כדי לקבל עזרה, תוך זמן קצר היה מתקיים מפגש היכרות (אינטייק) ולאחריו הוא היה מצטרף לקבוצה. לאור העבודה שהקבוצה קיימת, ברוב המקרים לא הייתה תקופת המתנה לכניסה. הדבר היה משמעותי בעיקר עבור גברים שהגעתם לטיפול קשורה למשבר זוגי או לאיום מצד בת הזוג לפרק את הקשר. המתנה ארוכת טווח יכלה לפגום במוטיבציה להגעה ולשנות את דעתו של הגבר באשר להצטרפותו. יתרון נוסף הוא שכבר בתחילת הטיפול משתתפים ותיקים בקבוצה מהווים דוגמה אישית עבור המשתתף החדש. זכור לי גבר שכבר במפגשים הראשונים ציין שעבורו משתתף אחר בקבוצה מהווה דוגמה לשינוי שהוא רוצה לעשות. היתרון השלישי הוא שניתן להישאר בקבוצה כל זמן שהמשתתף והמנחה מוצאים לנכון. טיפול בגברים הנוהגים באלימות הוא ארוך-טווח, בשל האמביוולנטיות של המטופל לגבי הצורך לקבלת עזרה, בשל הצורך לבנות יחסי אמון בין המשתתף לבן המנחה ושאר החברים בקבוצה. רק לאחר יצירת ברית טיפולית ופיתוח שפה רגשית מתחיל תהליך של שינוי בפועל. ז'גמונט הנרי פוקס ראה בקבוצת רכבת מצב "טבעי" יותר לטיפול קבוצתי מאשר קבוצות קצרות טווח, בשל העובדה שהיא מדמה את המבנה הקרוב ביותר לקבוצות בחיי היום-יום של האדם. פוקס קרא לסוג זה של קבוצות slow open group. ייתכן שהסיבה לשם היא שהמשתתף יכול לנוע בקצב שלו אל עבר השינוי, ללא החרדה מסיום הטיפול. הדבר קרוב יותר לטיפול אישי, שברוב המקרים, למעט טיפול קצר מועד, לא נקבע מספר המפגשים הטיפוליים מראש. בנוסף, קבוצת הרכבת ייחודית בכך שהיא יכולה לאפשר במקרים רבים חזרה של משתתף שעזב לקבוצה. ואכן היו מטופלים שחזרו.
עבור המשתתפים הוותיקים כניסתם של מטופלים חדשים מהווה הזדמנות לנתינה. קבלת החבר החדש מאפשרת לחברי הקבוצה לנטוע תקווה, להרגיע חרדות ולאפשר לחבר להתקבל ולחוות שייכות לקבוצה. כמו כן, החבר החדש מהווה מראה עבור הוותיקים באשר לתהליך ההתקדמות שלהם, או כפי שאשמן מציין: "אני מוצא משמעות טיפולית רבה מטקסי כניסת החברים החדשים, רגע קבוצתי זה יוצר מעין 'הקפאה' של התמונה הקבוצתית, ויש הזדמנות לראות את תהליך ההתקדמות של חברי הקבוצה הוותיקים, באופן שבו הם בונים את הנרטיב האישי שלהם בקבוצה". הנתינה מתבטאת גם ביכולת של החברים הוותיקים לעזור לחדשים. מטופלים ותיקים החזיקו את התובנות המרכזיות של תהליך השינוי, כפי שניתן ללמוד מתיאור המקרה שבין משה לדני:
דני חבר בקבוצה. כחצי שנה אחרי הגעתו לקבוצה שיתף בכעס שיש לו על כך ששירה, בת זוגו, נוהגת לקחת אוכל מההורים שלו לאחר שאלו מציעים להם. באחד מאותם ביקורים אצל הוריו שירה לקחה לחמניות. כאשר הם הגיעו לרכב דני זרק את הלחמניות וקילל את שירה לעיני ביתם. לאחר ששיתף את הקבוצה במצוקה שלו על כך ששירה לא מכבדת אותו, משה, חבר אחר בקבוצה, שזו תחילת השנה השלישית להשתתפותו, אמר לדני שהוא "תקוע בנקודה". לדבריו, כל עוד הוא מתעסק בלספר את החוויה שלו בעקבות הפעולה של שירה הוא לא ממוקד בסיפור שלו עם עצמו. מדוע זה מכעיס אותו, מדוע החוויה בלתי-נסבלת עבורו ועל איזה כאב שירה לוחצת כאשר היא לא נענית לבקשותיו?. לאחר שסיים את דבריו, משה קם ממקומו התכופף לכיוון הרצפה והשתמש בקו המפריד בין שתי בלטות כדי לחדד את המסר: "תסתכל על הבלטה, אתה זה הקו האנכי. אתה נשאר על הקו האנכי אבל אתה לא עובר את הנקודה ופונה לכוון הקו האופקי. רק אם תחליט לעבור את הנקודה אתה תתחיל לעבוד, תתחיל לדבר על עצמך ועל מה שקורה לך ולא על מה ששירה עושה לך. אתה תקוע בנקודה".
תיאור המקרה מבהיר את המשמעות שישנה לחברים הוותיקים בהחזקת המסורת הקבוצתית. משה החזיק את האבחנה בין עמדת הקורבן שבו הגירוי אחראי להתנהגות לבין עמדה שהאדם המתנהג אחראי לפעולותיו ועליו לבדוק את מניעיו כדי לשנות את מציאות חייו. משה הציע לדני לקחת אחריות ולברר מה השתבש לו בדרך, אבחנה שהיוותה את אחת מאבני היסוד של התוכן הקבוצתי שביסס את תהליך השינוי.
כניסת חברים חדשים מרגיעה את החרדה מהתפרקות הקבוצה שחשים הוותיקים. אחת החרדות של משתתפים בקבוצת רכבת הוא חוסר היציבות במספר המטופלים בקבוצה בשל עזיבת חברים. היו תקופות שבהן היו חמישה חברים בקבוצה ונוכחותו של כל אחד מהחברים הייתה משמעותית. בתקופות אלו ניתן היה לחוש את החרדה הקבוצתית שבאה לידי ביטוי באמירות של חברי הקבוצה לגבי הרצון שיצטרפו חברים חדשים.
יתרון עבורי כמנחה הוא שבקבוצת רכבת אין צורך להקים קבוצה כל פעם מחדש. תהליך הקמה מצריך איתור צרכים, גיוס וראיונות עם כלל המשתתפים החדשים והתמודדות עם האמביוולנטיות של המטופלים החדשים. בקבוצת רכבת הדבר קורה פעם אחת בלבד. יתרון נוסף הוא בעת קליטת חבר חדש בקבוצה. הקליטה מתבצעת בעזרת חברי הקבוצה והם רשת תמיכה עבורי כמנחה. היו מקרים שבהם ביקשתי ממשתתף ותיק ליצור קשר טלפוני במהלך השבוע עם משתתף חדש כדי לעודד אותו בשל משבר אקוטי שעימו התמודד. ולבסוף, העובדה שאין תאריך סיום של הקבוצה אפשרה לי סביבה טיפולית סובלנית לקצב של המטופלים ואורך רוח לתהליכים רגרסיביים בקבוצה.
לצד היתרונות של קבוצת הרכבת היו כמה אתגרים שעימם נאלצתי להתמודד. ג'ניס סקולר ועוד, במאמרם על קבוצות רכבת, מציינים שעל המנחה לגלות גמישות רבה ולהיות מוכן לשינויים מהירים. להיות קשוב לצרכים ההתפתחותיים השונים של חברי הקבוצה בכל מפגש מחדש ולאפשר לקבוצה להיות רלוונטית עבור כל אחד מחבריה. כל זאת בסביבה טיפולית תומכת ואמפטית. בנוסף, הנחיית קבוצת רכבת מצריכה יכולת לאבחון מהיר הן של תהליכים אישיים והן של תהליכים קבוצתיים ולהגיב אליהם בהתאם. כל כניסה של חבר חדש הייתה בעלת פוטנציאל לערער את יציבותה של הקבוצה. בשל החרדה מפגיעוּת הייתה רגישות יתר של חברי הקבוצה לחשיפה עצמית, כך שהתגבשות ופתיחות של גברים בקבוצה ארכו זמן. במידה שאכן הייתה קיימת רמת אינטימיות גבוהה בקבוצה, לא פעם המשתתפים ראו בהצטרפותם של משתתפים חדשים הפרעה. מנגד, כל עזיבה של חבר ערערה שוב את היציבות ועוררה כאב וחשש. אחת התופעות בקבוצת רכבת היא נשירה מהקבוצה ללא התראה מוקדמת. זאת, לאור העובדה שכל אחד מהחברים נכנס לקבוצה לבד ויצא לבד. עזיבה ללא כל הכנה ביטאה את הקושי ביצירת לכידות קבוצתית ומחויבות ההדדית במסגרת של קבוצת רכבת. קושי נוסף קשור היה לחוסר הסובלנות של חלק מחברי הקבוצה לבוסריות של המטופל החדש. זכורים לי מבטים המלווים בחיוך של מבוכה כאשר משתתף חדש היה מדבר בעילגות או כאשר היה עסוק בהכחשות, בהסתרה או בהפגנת פסאדה ש"הכול בסדר" ו"אני לא צריך עזרה". בהמשך לכך, היו פעמים שבהם חברי הקבוצה שיקפו לחבר חדש את הפרדוקס בין רטוריקת הקורבן שלו לבין הדיבור האלים באופן שיפוטי ומבטל כלפיו. היו מקרים שבהם חברים חדשים תרמו לתהליכים רגרסיביים בקבוצה, כאשר חברים ותיקים עדיין לא התגבשו והרגישו בטוחים באשר למחויבות שלהם לשינוי או לחשיפה עצמית.
לא פעם הרגשתי תסכול בשל הקושי להיות זמין עבור כל אחד מהמשתתפים בקבוצה, שהיו במקומות התפתחותיים שונים. בקבוצה קצרת טווח אחד הסימנים לאפקטיביות הטיפול הקבוצתי הוא היכולת של המנחה להישאר פסיבי ולאפשר לקבוצה לעבוד. לא כך בקבוצת רכבת. ההטרוגניות בין המשתתפים, חוסר היציבות במספר המשתתפים והשלבים השונים שבהם המשתתפים היו, דרשו ממני להיות מנחה אקטיבי.
לעיתים קרובות המפגש הקבוצתי עמד בפני עצמו. זאת, בשל הקושי לשמר רצף התפתחותי בין מפגש למפגש. מפגשים רבים נראו כמו טיפול פרטני בקבוצה – כלל החברים והמנחה מטפלים בבעיה שיש לאחד מחבריה. אחד הכלים בהתערבות קבוצתית שעזר לי להתמודד עם הנטייה לטיפול פרטני בקבוצה היה שימוש בתוכן או בקונפליקט שאחד מחברי הקבוצה הציף לנושא (תמה) קבוצתי. היו ניסיונות מצידי לתרגם את החוויה האישית לתמה שחברים נוספים חווים. למדתי שהפיכת האישי לאוניברסלי היא פעולה אקטיבית של המטפל, בשל הבושה והמבוכה של חלק מחברי הקבוצה לומר "כן, גם לי קרה...", "גם אני השפלתי את אשתי" ועוד.
דרך נוספת להתגבר על חוסר היציבות הייתה להסתמך על מסורות קבוצתיות באופן נוקשה, ובכך ליצור מבנה (Setting) שמחזיק את התוכן. מסורות אלו הוחזקו על ידי ועלי ידי המשתתפים הוותיקים שהחזיקו את הידע הקבוצתי, גם של התוכן וגם של התהליך. לדוגמה, בקבוצה אסור לדבר במכשירים הסלולריים, לא ניתן היה לצאת, אלא אם מדובר בהליכה לשירותים, ואורך המפגש היה שעה וחצי בדיוק. אחד הטקסים שאפיינו את הקבוצה היה התכנסות לפני תחילת המפגש. המשתתפים נהגו לשבת יחד בחצר המבנה, לנהל שיחות חולין, לעשן ולשתות קפה, כדי שיוכלו להיכנס בזמן לקבוצה. אם מישהו היה מתעסק עם מכשיר הטלפון חברי הקבוצה היו מעירים לו. מושגים כגון "שליטה", "ביטוי רגשות", "תיקח אחריות על ההתנהגות שלך ולא על ההתנהגות של אשתך" היו מנטרות שחזרו על עצמן בפי החברים הוותיקים. כל אלו היוו חלק מפרקטיקה של שימור המסורת.
קושי נוסף קשור היה ביכולת של הקבוצה לעבד את הפרידה כתהליך קבוצתי. זאת, בשל העובדה שחברי הקבוצה לא נפרדים מהקבוצה, אלא הקבוצה נפרדת מחבריה שעוזבים, כל אחד בנפרד. בשל כך, חשוב היה לי שהפרידות יהיו מובנות. חברים שהעלו את הרצון לסיים התבקשו להודיע על כך לקבוצה ולעזוב לאחר שני מפגשים, ובמפגש האחרון הם היו מביאים כיבוד. הקפדתי לתת מקום של כבוד לפרידה כחוויה תהליכית וסגירת מעגל. מפגש הפרידה היה המקום לסגירה של דברים שנשארו פתוחים, זמן למשוב הן של החבר העוזב והן של חברי הקבוצה. מבחינתי חשוב היה לי לתת לחבר שעוזב צידה להמשך הדרך, תוך הזמנה להמשיך ולהיעזר בקבוצה בעתיד במידת הצורך.
למידה ומתן ידע
חברי הקבוצה נהגו לכנות את מפגשים הקבוצתיים "קורס", "סדנה" ו"שיעור". בחלק מהמפגשים נהגתי ללמד כלים לניהול כעסים, אימון בתקשורת מכבדת, מתן מחמאות, הבנת הדינמיקה של רגש הזעם, חשיבות של ביטוי רגשות ועוד. המשתתפים אהבו ללמוד. היו כאלו שאף ביקשו שאלמד יותר. היה לי לוח קבוע בחדר ובשעת הצורך הייתי מלמד. רוב הקבוצות לטיפול בגברים הנוהגים באלימות מתבססים על התובנות של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. על פי גישה זו, הקבוצה מהווה מרחב ללמידה ואימון של ידע הרלוונטי לשינוי המצופה. בעוד שקבוצה פסיכודינמית שמה דגש על תהליכים מודעים ולא מודעים המתרחשים במרחב הקבוצתי, במוקד הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי מושם דגש על לימוד כלים וחיזוק מיומניות באמצעות למידה ותרגול של נושאים, למשל שינוי אמונות יסוד לא פונקציונליות ומחשבות אוטומטיות. בבסיס הגישה, ההתנהגות האלימה היא תוצר של פרשנויות מוטעות של המציאות התורמות לרגשות שליליים הגורמים להתנהגות האלימה.
כבר בתחילת הדרך ראיתי את התרומה הייחודית שישנה לטיפול באמצעות גישה זו. ולמרות זאת התקשיתי לתת מענה תמיכתי והתייחסות לאירועים מעברם ומחיי היום-יום של הגברים בדגש על תהליכי התקשרות וטראומות ילדות, ובמקביל להקדיש זמן במפגש ללמידת כלים ומיומניות. מבחינתי שני האמצעים חשובים ומשלימים אחד את השני. בשלב מסוים החלטתי להאריך את המפגש לשלוש שעות. חלקו הראשון של המפגש היה פסיכודינמי במהותו, ובו הגברים העלו קשיים וחוויות מחיי היום-יום, וחלקו השני של המפגש היה פסיכו-חינוכי. למרבה ההפתעה לא היו גילויי התנגדות מצד הגברים והם היו מגיעים למפגש של שלוש שעות עם חדוות למידה.
המפגש הפסיכו-חינוכי התבסס על תוכנית מעגלית חצי שנתית (20 מפגשים), המשלבת את המודל הקוגנטיבי-התנהגותי של ארון בק והטיפול האמוטיבי התנהגותי של אלברט אליס עם מודל דולוט (Duluth model). במסגרת המודל הקוגינטיבי-התנהגותי עסקנו בהגדרת התנהגות אלימה, מעגל האלימות, מודל אפרת, מבער רגשי, התמודדות עם רגש הכעס, מודל פסק זמן, כלים לפתרון בעיות, אסרטיביות, שפת אני, דיבור פנימי ונושאים מהפסיכולוגיה החיובית שכללו זיהוי חוזקות, מתן מחמאות ופיתוח חשיבה אופטימית.
בנוסף שולבו הרצאות אורח של אנשי מקצוע שעסקו בתכנון כלכלי, במיניות וקשיים מיניים בקרב גברים, גישור, פסיכודרמה ופלייבק, טיפול במוזיקה שבו המשתתפים ניגנו, וטיפול בתנועה שבו המשתתפים רקדו. התקיים מפגש פליי-תרפי שבמסגרתו הגברים למדו כיצד לשחק עם ילדים. בעקבות אחד המפגשים שבהם גבר ציין שהוא לא יודע לבשל התקיים מפגש סעודה, שבו כל אחד מהגברים הכין תבשיל ואכלנו יחד. היו מפגשים על פסיכולוגיה בודהיסטית ומפגשי מיינדפולנס. כל אנשי המקצוע הגיעו בהתנדבות ובתמורה הם זכו לזר פרחים שכל פעם חבר אחר בקבוצה דאג להביא. לאחר כארבע שנים לא ניתן היה להמשיך במודל של שלוש שעות לאור קשיים תקציביים וחזרנו לקבוצה של שעה וחצי, למורת רוחם של המשתתפים.
למידה בקבוצה קטנה מאפשרת לגברים לחוות חוויית הצלחה. מדובר בלמידה פעילה שבה הם התייחסו ותרמו בצורה ישירה לתוכן הנלמד. הלמידה אפשרה לעורר סקרנות שהייתה בכל אחד מהגברים ולאפשר להם לחוות עונג הקשור למפגש עם ידע חדש. הלמידה אפשרה להם לדבר על חוויות החיים שלהם בהקשר לתוכן הנלמד, כך ש"לא לשמה בא לשמה". כמו כן, היא עזרה לשנות עמדות ביחס להתנהגות האלימה, ביחס לתחושת המסוגלות וביחס לערך עצמי. הלמידה הגדירה גם תחושות ומקומות בנפשם של הגברים שלא לא היו להם שם.
דודו, גבר בשנות החמישים לחייו, הגיע לקבוצה לאחר אירוע שבו היכה את אישתו חנה ודרש ממנה לעזוב את הבית. המפגש שעסק בסימנים מקדימים היה משמעותי במיוחד עבורו. במהלך המפגש שוחחנו על נקודת האל-חזור של כל אחד מהמשתתפים. אותה הנקודה שלאחריה הם מרגישים שהם לא יכולים לעצור את הזעם עד לכדי התפרצות. כאשר הם נתבקשו למקם את נקודת האל-חזור שלהם בסולם מאחת עד עשר, אחד המשתתפים ציין שאצלו נקודת האל-חזור היא שמונה. כשהגיע תורו של דודו, הוא ציין שאצלו זה ארבע. הוא הוסיף שאצלו הפתיל מאוד קצר ושמסוכן להיות בסביבתו כשהוא כועס. הוא ציין שזו הסיבה שהוא היכה את אשתו ולאחר מכן בקש ממנה לעזוב את הבית – הוא פחד מתוקפנותו שלו. כמו כן, הוסיף שלאחר האירוע הוא ייחל שחנה תגיש תלונה במשטרה כדי שיעצרו אותו ואולי הדבר יעזור לו לא להשתגע. לאחר המפגש, מספר ארבע המשיך ללוות את דודו לאורך כל תקופת השתתפותו בקבוצה. עבורו הידיעה שיש לו "פתיל קצר" בהשוואה לגברים אחרים עזרה לו להבין את הקשר בין חוסר היכולת שלו לווסת את רגשותיו ועוררות היתר שהוא חווה באופן מאוד מהיר ובין העובדה שהוא פוסט-טראומטי על רקע שירותו הצבאי והיותו ילד מוכה. במפגש הפרידה ציין שמספר ארבע ימשך ללוות אותו ויהווה מילת קוד עבורו כאשר המתח מתחיל לעלות.
תיאור המקרה של דודו מדגים את היתרון שיש במפגשים הפסיכו-דידקטיים. הם עזרו למשתתפים לחבר פיסות של ידע, חוויות ותחושות על עצמם לכדי נרטיב קוהרנטי לקשיים שאיתם הם התמודדו, ולקבל כלים שעזרו להם להתמודד עימם. בחלק מהמפגשים הם צילמו את הלוח בסוף המפגש ושלחו בקבוצת הווטצאפ. להלן דוגמה שנשלחה לכלל חברי הקבוצה באמצעות הווטצאפ לאחר מפגש בנושא התמודדות עם מציאות לא רצויה והכעס המתלווה לכך.
המפגשים הפסיכו-חינוכיים היוו יתרון גם עבורי. לקראת כל מפגש למדתי את התוכן וחשבתי על הדרכים להעבירו. בנוסף, העברת הידע חידדה את הדרכים להנגשתו. בתהליך הלמידה השתמשתי במטפורות, בתיאורי מקרה, בתרגילים ובשיתוף מחוויות אישיות. כל זאת, כדי לחדד את המסר. כך, המפגשים הפסיכו-חינוכיים היוו מרכיב חשוב הן ביכולת שלי לעזור והן בשינוי העמדות ופיתוח המיומוניות הנדרשות בתהליך השינוי.
מתן עצות
מתן עצות של המשתתפים היה נפוץ בקבוצה. עצות יעילות יכולות לעזור לחברים לפעול באופן המכוון להשגת מטרות חשובות. עצות שאהבתי יותר בקבוצה הן כאלה שהציעו לחברים להאט ולא לרוץ לפתור את הבעיה באופן לא מושכל, או עצות שהציעו להסתכל על מצבים מזווית ראייה נוספת. ולמרות זאת, למתן עצות בקבוצת גברים ישנם לא מעט חסרונות. כאשר משתתף מעלה קושי או בעיה, קיימת נטייה לגברים לתת עצה ובזה לסגור את העניין, כאילו כל שנותר הוא לבצע את מה שנאמר ובא לציון גואל. מתן עצות מתכתב עם ציפיות מגברים לפתור בעיות ולא להקשיב או לדבר עליהן. התנהגות של מתן עצות יכולה לעזור במעט מאוד מהמקרים ונדיר שזה אכן פתר את הבעיה. לא פעם מקבל העצה מגיב ב"כן, אבל...", או "אני לא חושב שזה יעבוד עם אשתי".
ברוב המקרים מתן העצה היווה מנגנון הגנה מפני המפגש של חברי הקבוצה עם חוסר האונים שלהם עצמם. יאלום ולשץ מציינים שמתן עצות בקבוצה יכול לשקף התנגדות לחיבור אינטימי יותר – חברי הקבוצה מנסים לנהל יחסים במקום להתחבר. הדבר מאפיין בעיקר קבוצות בתחילת דרכן. ככל שהקבוצה מתפתחת כך יש יותר הקשבה, הזדהות ושיתוף, ופחות הצעת פתרונות לבעיות. אחד החסרונות של קבוצת רכבת היא שכמעט תמיד ישנם משתתפים חדשים שרוצים פתרונות מהירים למצבים מורכבים וגברים שרוצים להציל אותם באמצעות עצות מיותרות.
גברים אוהבים להסביר עד כדי כך שלמילון העברי הצטרפה לאחרונה המילה "הסגברה" (mansplaining), המורכבת משתי מילים, הסברה וגבר. הסגברה היא הנטייה של גברים להסביר בעיקר לנשים דברים שהם לא אמורים להסביר ושאינם קשובים לדברים שעליהם לשמוע. ידע בחברה המערבית מקבל ערך גבוה יותר ממחשבה או ספק עצמי. בעלות על הידע מהווה כוח שדרכו ניתן להשתיק את אלו שלא יודעים או ש"רק חושבים". כך שה"יודע" נמצא במעלה ההיררכיה בעוד שה"לא יודע" ובעל הספק העצמי נראה מבולבל וחלש. כאשר מדובר בגברים שנוהגים באלימות במשפחה, אחת הדרכים להשתיק את בנות זוגם היא אמירות נחרצות, לא פעם שקריות, הנאמרות בביטחון רב הנוטה להתעמת. כך שמתן עצות והפגנת ידע היה כלי מוכר עבור הגברים בקבוצה, הרבה יותר מאשר האפשרות להטיל ספק עצמי ולשקול מחדש את עמדותיהם. לנדי בנקרופט מציינת כי "אחת החוויות היותר שכיחות בחיים המשותפים עם בן זוג כועס ושתלטן היא שלעיתים קרובות הוא אומר לך איך את צריכה לחשוב ומנסה לעורר בך ספק עצמי ולאבד את הביטחון לגבי הדעות והאמונות שלך".
גם לי ישנה נטייה "לדעת". אני אוהב ידע, אוהב ללמד אותו ואף להפגין אותו. אני רואה בו משאב חשוב שדרכו אני זוכה להערכה מהסביבה. אני מודע לכך שההכרה בידע שלי מחזקת את הערך העצמי שלי. קשה לי עם אי-הידיעה – הדבר מעורר בי תחושת נחיתות. ידעתי שאני צריך להיזהר ממתן עצות בקבוצה. לעיתים יותר משהמטופל היה זקוק לעצה טובה, העצות שנתתי היוו מענה לצרכים הנרקיסיסטיים שלי. לא פעם חטאתי גם אני במחשבה שאם רק אתן עצה טובה לגבר ששואל "אז מה אני צריך לעשות?" הבעיה תיפתר. בנוסף, הייתי נוהג לתת עצות בעיקר לחברים חדשים כדי לא להשאיר אותם עם תחושות של עמימות ובלבול.
ככל שצברתי ניסיון וביטחון בהנחיית הקבוצה, הייתי מחויב לכך שלא ינתנו תשובות בקבוצה. פעמים רבות עצרתי חברי קבוצה שניסו לעזור באמצעות עצות. הבנתי שהעצות מהוות מנגנון שחוסם שיתופיות והעמקה בקונפליקטים. במידה שהיה מקום לעצות, חשוב היה לי שיישמעו כמה חלופות והקפדתי שאחת מהן תהיה קבלת המצב המכאיב מבלי צורך לפתור את הבעיה. זאת, מתוך הרצון לאמן את הגברים לפתח חשיבה שלא לכל בעיה ישנו פתרון במציאות החיצונית, והמענה למועקה נמצא ביכולת לשנות את המציאות הפנימית. לאחר שהיו ניתנות כמה חלופות על ידי המשתתפים, השארתי את הבחירה בידיו של החבר שהעלה את הקושי. סוגיית הבחירה היוותה ציר מרכזי בעבודה הקבוצתית. ולמרות זאת רבים חוו קושי לבחור בין החלופות, קושי אשר ביטא חרדה מפני אי-הוודאות לגבי התוצאה האפשרית.
חננאל, בשנות הארבעים לחייו, נשוי לביאטריס ואב לשלושה, התמודד עם הפרעה נפשית של אשתו. לאורך שנות נישואיו, ביאטריס אושפזה פעמים מספר על רקע התקפים פסיכוטיים. באחד מאותם התקפים ביאטריס ניסתה לפגע בביתם האמצעית, חננאל הדף אותה והוציא אותה בכוח מחוץ לחדרה של הבת. בעקבות צעקותיה של ביאטריס השכנים הזמינו משטרה וחננאל נעצר. לאחר יציאתו מהמעצר, הוא החליט לא לחזור להתגורר עם ביאטריס ושכר לעצמו דירה. בנו וביתו הגדולים עברו להתגורר איתו והבת הקטנה נשארה להתגורר עם ביאטריס, לאחר מעורבות שירותי הרווחה. לאורך שלוש השנים שבהן חננאל היה בקבוצה הוא התקשה לקבל החלטה באשר לגירושין. ברור היה לו שהוא לא יחזור להתגורר עם ביאטריס, למרות הניסיונות הרבים מצידה. מנגד, הוא חשש לקבל החלטה בשל רגשות אחריות ואשם על כך שהוא יפגע בביאטריס, שאיימה להתאבד אם הוא יעזוב אותה.
תיאור המקרה של חננאל מדגים את הקושי בקבלת החלטות במצבים כמעט בלתי-אפשריים שאיתם התמודדו חלק מהגברים בקבוצה. עבור רבים מהם סוגיית הפרידה והגירושין היוותה קונפליקט פנימי שאיתו הם התמודדו. רבים מהם פחדו להיות גברים או אבות גרושים, עם כל האובדנים הנלווים לכך. אך היו בחירות נוספות שהם היו צריכים לקבל. חלקם היו צריכים לוותר על המשאלות האומניפוטנטיות שלהם. אחרים היו צריכים לוותר על אשליית השליטה ועל צורכי שליטה לא מווסתים, או לבחור לקחת אחריות על התנהגותם ולהודות בחוסר אונים.
תהליך שינוי מבליט ביתר שאת את הצורך לבחור. בכל בחירה שאנו מקבלים טמון ויתור. ויקטור פרנקל מציין שכדי לחוות חיים משמעותיים על כל אדם לבחור. ולמרות זאת, בעצם קבלת ההחלטה נשללת החלופה שנדחתה, ובכל החלטה יש נעלמים ומרכיב של אי-וודאות. החשש של רבים מהגברים היה לחוות חרטה, וכך בחרו שלא להחליט. במובן זה הקבוצה היוותה מרחב פוטנציאלי שאפשר לגברים לחשוב ולהתלבט על דרכי התמודדות, בסביבה מאפשרת, שאינה מצריכה מהם לקבל החלטות באופן אימפולסיבי. הפוטנציאל לבחון אפשרויות באופן יצירתי בעזרת חברי הקבוצה הייתה מתנה חשובה עבור כל אחד מהגברים. כרמית רובין מציינת כי "הטיפול יכול לאפשר מרחב מתבונן על כל היבטי הבחירה, האבדן, החרדה, החופש והאחריות. כך ניתן לעזור לאדם המבקש להתפתח אפשרויות לתנועה פנימית אל עבר האחריות והיצירתיות, תוך כדי הכרה באבדן ובכאב המגדל שבבחירה החופשית". במובן זה, ההתעקשות שלי להימנע ממתן עצות ותשובות אוטומטיות עזרה ליצירת מרחב פוטנציאלי לחשיבה יצירתית במרחב הקבוצתי.
תוקפנות
בכל אינטרקציה אנושית ישנה תוקפנות, על אחת כמה וכמה בקבוצת גברים שנהגו באלימות בזוגיות. מעולם לא הייתה בקבוצה אלימות גופנית בין חברים. ולמרות זאת, היו ביטויים תוקפניים בין חברי הקבוצה לבין עצמם ובינם לביני. לעיתים גם אני נהגתי בתוקפנות כלפיהם ופעמים רבות היו ביטויים אלימים של חברי הקבוצה כלפי נשותיהן או כלפי מערכת אכיפת החוק. עבור רבים מהם היה זה המקום היחיד שבו לא נבהלו מהתוקפנות שלהם. גם כשהם חצו את הגבול, ההתייחסות הייתה סובלנית ולעתים אף ניתן מקום לביטויים ספונטניים של תוקפנות מילולית. ולמרות זאת, בחלק מהמקרים היה צורך בעמדה אסרטיבית המסמנת גבול ברור. גם חברים ותיקים ובטוחים בעצמם בקבוצה היו מתערבים. זכור לי אירוע שבו אחד מחברי הקבוצה החדשים קילל ודיבר בצורה מזלזלת כלפי גרושתו ובן זוגה. הוא זכה להתייחסות של חבר ותיק בקבוצה: "אתה מדבר כמו עבריין, אני מכיר את הדיבור הזה. גם אני גדלתי בשכונה ודיברתי כמוך, זה לא עושה עליי רושם. יש לך עוד דרך לעשות, תקשיב לעצמך, אתה לא מכבד את עצמך". חבר אחר התייחס לפער שבין הטענות שלו על כך שהוא לא אלים לבין הדיבור האלים בקבוצה.
בניגוד לתקשורת אלימה באירועים חברתיים שהגברים היו מעורבים בהם או לתקשורת של הגברים עם בנות זוגם שלא זכתה לעיבוד, בקבוצה היה מקום להישיר מבט לתקשורת אלימה, לקחת עליה אחריות, להתנצל במידת הצורך ולברר בזמן אמת את חוויית הקורבן, התוקפן והצופים מהצד. על פי יאלום ולשץ, תנאי היסוד לאפשרות שהעימותים יתרמו להתפתחות האישית והקבוצתית היא הלכידות הקבוצתית: "הקבוצה והחברים חייבים להיות משמעותיים מספיק אלה בעיני אלה על מנת להיות מוכנים לשאת את הקושי בעיבוד הקונפליקט". היכולת ללמוד מאירועים תוקפניים מחייבת שתהיה ברית טיפולית בין חברי הקבוצה לבין המנחה. במובן מסוים הקבוצה צריכה לנהוג כמו משפחה, המאפשרת תוקפנות בין חבריה מתוך ידיעה שהיא יכולה לשרוד את החוויה. ובכל זאת, בהתייחס לקבוצה שמטרתה לעזור לגברים לשנות את התנהגותם האלימה, היכולת לאפשר נוכחות של תוקפנות בקבוצה הינו מורכב. מחד גיסא, הייתה קיימת רגישות יתר לביטויי אלימות וצורך לסמן כל התנהגות שהייתה בה רמיזה להתנהגות לא מכבדת ותוקפנית. מאידך גיסא, הקבוצה מהווה מעבדה אנושית המאפשרת אימון ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי עם חוויה של פגיעות וכאב.
אשר היה אחד המשתתפים האהובים בקבוצה, אך גם אחד המאתגרים בה. הוא נהג לתפוס מקום ולהשתלט ולעיתים הקשה על חברים לדבר. עבור המשתתפים השותקים, הוא שימש אמצעי להמשיך בשתיקתם, אבל היו משתתפים שכעסו עליו. באחד המפגשים שבהם אשר התייחס להתנהגותו האלימה של אחד מחברי הקבוצה, דויד, חבר אחר, נכנס לתוך דבריו וציין שהוא לא יודע על מה הוא מדבר ושאם אין לו דברים חכמים לומר אז עדיף שישתוק. אשר נעלב וצעק על דויד לסתום את הפה, כי אחרת הוא לא יודע מה הוא יעשה. בשלב זה דויד קם, יצא מהחדר ולא חזר. אשר נעלב על כך שדויד עזב את המפגש וראה בכך השפלה. למרות החשש שלי שדויד לא ימשיך להגיע, גם אשר וגם דויד הגיעו לפגישה בשבוע לאחר מכן. דויד החל את המפגש בהתנצלות והוסיף שעכשיו הוא מבין כמה אשר והוא דומים, ששניהם רגישים, נעלבים ונדלקים בקלות. אשר הסכים איתו. לדברי דויד, הוא עזב את הקבוצה כי הוא חשש מהתגובה שלו עצמו, הוא פחד לתקוף את אשר ולכן העדיף ללכת.
כמנחה, היכולת להחזיק אירועים מסוג זה ללא צורך להגיב באופן מיידי היה אתגר עבורי, בשל המתח, הפחד והחרדה שאירועים אלו עלולים להסלים והרצון להפסיקם באופן מיידי. ראיתי בעצמי כאחראי לשלומם ולביטחונם של המשתתפים, לתהליך הקבוצתי ולשלמות הקבוצה. ככל שחלפו השנים הבנתי את הפוטנציאל ההתפתחותי הגלום באירועים אלו. דרכם הקורבן יכול לזהות תחושות גופניות, לבחון מחשבות אוטומטיות שעולות ולראות את ההקשר של החוויה למצבים בחיי היום יום ולמצבים מעברו כילד. עבור התוקפן, האירוע מאפשר להרחיב את ההבנה לגירויים התורמים להסלמה, לחקור את הרגשות שנלוו לאירוע כגון חוסר אונים, זעם ואשמה, ולחשוב על חלופות אפשריות להתנהגות. עבור שאר חברי הקבוצה, אירועים תוקפניים עוזרים להבין כיצד חשים ילדים חשופים לאלימות ואת הדילמות שעימן מתמודד הצופה לגבי אחריותו להפסקת האירוע האלים. כמנחה, היכולת להכיל תוקפנות במרחב הקבוצתי מאפשרת להקשיב לרגשות שלי שעולים ולהיעזר בהם כדי לשקף לחברי הקבוצה כיצד זה מרגיש להיות חשוף לאירוע אלים ולהיות מעורב בו.
ארון בלק מציין שתוקפנות של חבר בקבוצה היא אנרגיה שיכולה להיות גורם הרסני או גורם מקדם. באופן פרדוקסלי, חשוב שהאנרגיה התוקפנית תופנה כלפי חוץ ולא תהפוך לאנרגיה המופמנת כלפי העצמי עד לכדי פגיעה עצמית – כך שבריא יותר להפנותה באופן מילולי כלפי חבר בקבוצה מאשר פנימה. עם זאת, ארון מתייחס לרמות שונות של תוקפנות בקבוצה, מהרמה הפרימיטיבית ביותר לרמה הבוגרת ביותר. הרמה הפרימיטיבית היא ביטויי אלימות של התוקפן מבלי מודעות ורצון לדעת כיצד הקורבן חווה את האירוע. הרמה הבאה היא ביטוי אלימות כלפי האחר עם מודעות לחוויה של הנפגע, הרמה הבוגרת יותר היא מודעות עם רצון לברר עם הנפגע כיצד הוא מרגיש. הדרגה הבאה היא התעניינות ודאגה לאחר, והאחרונה, הבוגרת ביותר, דיאלוג בין הקורבן לתוקפן על היחסים שתרמו לתוקפנות וההשפעה של הכעס על כל אחד מהם. היכולת הן של התוקפן והן של הקורבן לווסת את הרגשותיהם תורמת ליכולת שלהם להתמודד עם האירוע בצורה בוגרת. לעומת זאת, הצפה רגשית עלולה לדרדר את התוקפנות לתגובה הרסנית. דוגמה לכך היא האירוע שהתרחש בין דניאל לשלמה.
דניאל היה ארבעה חודשים בקבוצה כאשר הוא כעס על שלמה. באותו יום הגיעו שבעה גברים למפגש. דניאל היה נסער, בשל הסרוב של אשתו להיפגש איתו לאחר שהסתיים צו ההרחקה ביניהם. כאשר שלמה החל לדבר על כך שייתכן שאשתו של דניאל מפחדת ממנו, דניאל כעס והחל לקלל את שלמה. ביקשתי מדניאל להפסיק לקלל אך הוא המשיך בשלו ולא התייחס אליי. אני התחלתי לחשוש שהאירוע יצא מכלל שליטה. באותו רגע קם יבגני, חבר אחר בקבוצה, עמד בצמוד לדניאל ולא אפשר לו (לדניאל) לעמוד. אני מייד נעמדתי וביקשתי מדניאל לצאת מחדר הקבוצה. הוא נעתר לבקשתי ויצא. יצאתי מיד אחריו, ויבגני יצא יחד איתי, מבלי שביקשתי ממנו. כשהיינו במבואה של הבניין ביקשתי מדניאל לעזוב מיד את המקום, והוא אכן עזב. לאחר שווידאתי שדניאל עזב את הבניין, חזרתי נרגש ונרעש מהאירוע. למרות שהיו לי כבר כמה שנות ניסיון, מעולם לא התמודדתי עם אירוע שבו חששתי מאלימות גופנית בין חברים בקבוצה. מתברר שיבגני יצא יחד איתי כדי לשמור עליי, מכיוון שחשש שדניאל יתקוף אותי. לדבריו של יבגני, כשדניאל קילל הוא נעמד ואסר עליו לעמוד מכיוון שחשש שאם הוא לא יתערב תתפתח מריבה גופנית בין דניאל לשלמה. כששאלתי את שלמה אם יבגני צודק, שלמה אמר שאם יבגני לא היה עומד ודניאל היה מתקרב אליו, הוא היה שובר את כוס הזכוכית שהייתה מונחת על השולחן ובמידת הצורך תוקף את דניאל עם שברי הזכוכית.
למרות הפוטנציאל הגלום באירועים תוקפניים בקבוצה, האירוע עם דניאל הבהיר לי את עוצמות האלימות שחברי הקבוצה יכלו להגיע אליהן. בנוסף, מתוך תיאור המקרה ניתן ללמוד שכדי ליצור מרחב בטוח לשיתוף מכבד, חשוב שלמשתתפים יהיו מיומנויות תקשורת בסיסיות של הקשבה, מתן משוב, הבחנה בין עיקר לטפל ויכולת להעביר מסר ברור. ברוב המקרים למשתתתפים היו מיומניות תקשורת סבירות. ולמרות זאת, מספיק ששני חברים בקבוצה התקשו להקשיב האחד לשני כדי שהם יגיבו באימפולסיביות, תוך כניסה אחד לדברי השני והרמת קול. לעיתים מצאתי את עצמי "שוטר תנועה" כדי לאפשר מרחב דיאלוגי בקבוצה. אהבתי כאשר היה דיון שעורר רגשות או ריבוי תפיסות אך לא יכולתי לאפשר לתקשורת הקבוצתית להיות מאופיינת בהרמת קול ודיבור של כמה משתתפים בו-זמנית. אחת המטרות בקבוצה עם גברים הנוהגים באלימות בזוגיות הייתה להקנות כלים לתקשורת בין-אישית המאפשרת הקשבה הדדית, כדי להתמודד ביתר יעילות עם מצבי לחץ וקונפליקט.
לאורך השנים התבהר לי יותר ויותר שעליי לקחת אחריות על התוקפנות וההתנהגות האלימה שלי שהתרחשה במרחב הקבוצתי. לעיתים חשתי בוז כלפי התנהגותם האלימה של חלק מהגברים שפגשתי. הצורך לפתח עמדה אמפטית חייב אותי לשים לב במיוחד לקשר שלי עם הגברים. מתן עזרה נפשית מקצועית צריך להתקיים במרחב לא שיפוטי. קל היה לי להיות אמפטי כלפי מי שנתפס בעיניי כקורבן ופחות כלפי מי שנתפס כתוקפן. הפיצול הקל עליי בהתמודדות עם מורכבות של הדינמיקה הזוגית האלימה ועם הקושי לדעת הלכה למעשה מה טיב היחסים בין בני הזוג. למרות ההקלה שחשתי כאשר פיצלתי את היחסים הזוגיים לטוב ורע, עמדה זו הרחיקה אותי מהגברים והקשתה עליי לעזור להם.
ככל שעברו השנים, חלחלה בי ההבנה שהגברים אכן היו תוקפנים אך גם חוו חוויות חיים שבהן הם היו קורבנות. רבים מהגברים שפגשתי היו קורבנות גם בקשר הזוגי. כמו כן, התפתחה בי היכולת להחזיק, בו-זמנית, את עמדת התוקפן והקורבן והיכולת לראות בכל אחד מהגברים קורבן של נסיבות אך גם תוקפן פעיל. יתר על כן, בעזרת המפגש עם התוקפנות של המטופלים התגבשה בי ההבנה שגם אני מחזיק את הקורבן והתוקפן שבתוכי. הבנה זו התגבשה כאשר זיהיתי את נוכחותם של הקורבן והתוקפן בעת שהנחיתי את הקבוצה.
בשל הנטייה של רבים מהמשתתפים בקבוצה להגיב בתוקפנות למצבי איום, ביטויי תוקפנות נכחו במרחב גם כלפיי. למרות ההבנה שמדובר במנגנונים השלכתיים בתהליכי העברה, היו מצבים שבהם חוויתי את עצמי כקורבן. כאשר התוקפנות התרחשה בין חברי הקבוצה, קל היה לי להנכיח עמדה מכילה או אסרטיבית, אך ככל שחוויתי את האיום כמכוון כלפיי וככל שעוצמת התוקפנות הייתה גבוהה יותר, תגובותיי היו קיצוניות יותר. התגובות נעו על ציר שבין הימנעות לתוקפנות, כאשר הדפוס השכיח היה פסיב-אגרסיב – תגובות שנטו לפרש את האירוע התוקפני מעמדה מרוחקת כדרך להתמודד עם החרדה שעלתה. השימוש בפרשנות אפשר לי לומר משהו על המשתתף בקבוצה שפגע בי, שיש בו הכללה או אמירה מתנשאת אשר זלזלה ופגעה בו. כך, המפגש עם התוקפנות של המטופלים אפשר לי לחדד את ההבנה לדרכים שבהן אני נהגתי באלימות כלפיהם ולפגוש את החלקים התוקפניים שבי. ההבנה שגם בי ישנה תוקפנות עזרה לי להתגבר על פיצול נוסף של "הם" ו"אני", פיצול המהווה הגנה מפני הקושי לקבל את העובדה שאלימות היא התנהגות אנושית, גם אם היא פוגעת והרסנית. יותר ויותר התחדדה בי ההבנה שההבדל בין אנשים אינו בין אלו שנוהגים באלימות לבין אלו שלא. ההבדל הוא בין אלו המכחישים אותה לאלו שמודים בה. כמו כן, ההבדל בין אנשים קשור לשכיחות ההתנהגות האלימה, לאופן ההתנהגות, עוצמתה, לקיחת האחריות ותחושת החרטה לאחר מעשה. בכך אנשים אכן נבדלים האחד מהשני.
המפגש עם גברים הנוהגים באלימות אפשר לי להקשיב לחלקים התוקפניים שבי ולהתנהגות האלימה שלי גם אם היא סמויה מן העין, ובכך להרחיב את הבנת התנהגותו של המטופל, להגביר את היכולת להיות אמפטי כלפיו ולהרגיש קרוב יותר אליו. בנוסף, בשל היותי מנחה הקבוצה, אני מהווה דוגמה אישית גם באופן התגובה שלי למצבי איום במרחב הקבוצתי. כאשר חוויתי מתקפה כלפיי, ראיתי בכך מבחן ושעת כושר לבטא דפוסי התמודדות מווסתים. ככל שחלפו השנים גדל טווח היכולות שלי להכיל תוקפנות. הכלי המרכזי שעזר לי להגיב לתוקפנות בצורה מווסתת הייתה לראות בהתנהגות זו כאנושית. כמו כן, פיתחתי יכולת לבטא באופן ישיר את רגשותיי ולמנף אותם לדיאלוג קבוצתי – דיאלוג שאפשר הקשבה לאופני הפעולה של כל אחד מחברי הקבוצה כאשר הם חוו פגיעה או איום. יכולת זו עזרה לי להיות מכוון פעולה ולא תגובתי.
דונלד ויניקוט, במאמרו על תפקידה של התוקפנות בהתפתחות הרגשית, מציין ש"אם החברה נמצאת בסכנה אין זה בשל תוקפנותו של האדם, אלא בשל הדחקת תוקפנותם האישית של יחידים". היכולת של חברי הקבוצה ושלי כמנחה הקבוצה להישיר פנים לאלימות ולקחת עליה אחריות היא זו שאפשרה דיאלוג ישיר ופתוח על המשמעויות שישנן להתנהגות האלימה עבור הגברים עצמם ועבור האנשים הקרובים אליהם.
אהבה
לגברים שהגיעו לקבוצה היה עניין לא פתור עם אהבה. הם ביקשו לייצר מצב של "לא קרוב מדי ולא רחוק מדי". מצד אחד הם רצו לחוות קרבה ואהבה, אך באותה נשימה חוו קרבה כאיום. כבר בגיל הילדות המוקדמת בנים מאבדים את הביטחון ביכולת להיות קרובים בשל הדרישה מהם להדחיק כל ביטוי של נזקקות ביחסים. פסיכואנליטיקאים עכשוויים מתייחסים לציווי התרבותי של הניתוק מהאם וממה שהיא מייצגת (קרבה אמפטית, הכלה והדדיות) כאל "טראומה ראשונית", המהווה פצע רגשי שניכר לאורך מסלול חייו של הגבר. ננסי צ'ודורו רואה באם אחראית לעיצוב הזהות הגברית בקרב בנים כבר בשלב הפרה-אדיפלי, זאת בשל העובדה שהיא בדרך כלל המטפלת המרכזית והמשמעותית ביותר עבור הילד. עיצוב הזהות נעשה בעיקר באמצעות התייחסות שונה לבן ולבת. בנים – בניגוד לבנות – חווים חוסר רציפות ביחסים בתהליך ההתפתחות מהיקשרות לנפרדות בדיאדה אם-בן. הם חווים נבדלות מהאם כחלק מההתפתחות הנפשית שלהם. בהמשך לכך, ברגמן רואה בניתוק בטרם עת מהאם ציווי חברתי המהווה הפרעה ראשונית ועיקרית בחיי גבר. משם, הילד כמו נסחף על גל שצובע באופן דומה את כל מערכות היחסים הקרובות שיהיו לו במשפחה ובחברה, עם נשים ועם גברים כאחד. בנים אמורים להתחיל להידמות לאב, לתקשר איתו וליצור יחסים אמפטיים עם אב חזק ודואג. אולם פעולת הניתוק עצמה היא לא אמפטית כלפי הבן ונכפית עליו באמצעות ציווים ועונשים. כמו כן, הניתוק ממערכת יחסים אמפטית הוא פגיעה שמתאושש ממנה גם האב עצמו. גם הוא למד לא להקשיב, או להקשיב בחשדנות, ובכל מקרה לא להגיב למה שמתחולל בו בפנים. מה שהאב הכי פחות יודע ללמד – וחושב שהוא הכי פחות מעריך – היא ניידות ביחסים, מיומנות המאפשרת גמישות רגשית בהתמודדות עם מצבים שבהם הוא חווה חוסר שליטה על אופי הקשר.
גם לטענת פרדריק רבינוביץ, ההתפתחות הנורמטיבית של בנים בתחילת חייהם כרוכה בטראומה המשפיעה על תפיסת העצמי שלהם. לטענתו, ככל שהניתוק הטראומתי נחווה בגיל צעיר יותר, כך הוא משפיע על היכולת של גברים בשלב הבוגר להחזקה אמפטית (Empathic holding). בנוסף, הניתוק גורם לרגישות יתר של גברים כלפי דחייה, המובילה לרגשות אמביוולנטיים כלפי קרבה, משום שמשמעותה של זו, בין היתר, היא כאב ופגיעה. כתוצאה מכך, מספר רב של גברים נוטים לפתח יותר מאפיינים אישיותיים הכוללים גבולות מובחנים בין העצמי לאחר, יותר קונפליקטים בהקשר של תלות ויחסים, והערכת יתר של אוטונומיה.
וויליאם פולק, פסיכיאטר ומנהל הקליניקה לטיפול בגברים ונערים באוניברסיטת הרווארד, מתייחס גם הוא להשלכות של טראומת הניתוק. לטענתו, הטראומה הראשונית כרוכה באובדן של אחד הכלים החשובים לניהול יחסים בין-אישיים ולהתמודדות עם מצבי חיים לא רצויים, אובדן "הקול הרגשי" (emotional voice). אובדן זה יוצר חלל בנפשו של הגבר, אשר עטוף על ידי מסכה ("הפוזה הגברית") שאמורה להגן עליו מפני המפגש עם עולמו הרגשי. אובדן זה מקבל ביטוי חברתי בשלב מאוחר יותר בחייו וגורם לכאב נפשי. על פי ניסיונו של פולק, גברים בטיפול נוטים להצהיר על עצמאות ועל חוסר צורך בקרבה, מתוך התכחשות לצורך בקשר אינטימי, כאשר למעשה הם "מסובכים" עמוק בתוך פרידה לא פתורה וחוששים לחוות שוב את הכאב והטראומה הראשונית. ולמרות זאת, כאשר מקשיבים לגברים ניתן לראות שמעבר למסיכה גברים זקוקים לקרבה ואהבה. אחת הסיבות להתנהגותם האלימה היא הסיבוך הרגשי כאשר הם מרגשים נזקקים או דחויים. הבלבול שהם חווים מושלך לעיתים על בת הזוג בצורה תוקפנית.
למרות הסיבוך הרגשי, רבים מהגברים שהגיעו לקבוצה זכו לחוות מקום שבו הם יכלו לתת אמון ולהרגיש בטוחים, להרגיש שהם יכולים לחשוף את אשר על ליבם מבלי שהדבר ייצר מבוכה או יגרור זלזול. מעבר לתהליכים הנפשיים הנורמטיבים שעיצבו את גבריותם, הגברים שהגיעו לקבוצה היו בודדים וקיבלו מעט מאוד תמיכה רגשית, אם בכלל, מהסובבים אותם ומהאנשים הקרובים אליהם. רבים התמודדו עם אובדנים הקשורים למשבר זוגי, גירושין, מאבקים משפטיים, כעס של הילדים עד לכדי ניתוק קשר ועוד. האיום המרכזי שרוב הגברים חוו הוא אובדן שליטה על מהלך חייהם המלווה בתחושת ייאוש. כמעט ולא היה משתתף שזכה לפגוש מחוץ לקבוצה גבר שתמך בו רגשית. אם זכו לתמיכה, היו אלו בעיקר האימהות שביטאו דאגה כנה ואכפתיות. בקבוצה היה מקום לביטויי כעס, אכזבה וייאוש כמו גם לחום ואהבה בסביבת גברים, שהיוו מקור לתמיכה גם באמצעות מגע. היו גברים שזכו באופן קבוע לחיבוק, הם דרשו זאת.
ראובן נהג להתקרב אליי בסיום כל מפגש, והיינו מתחבקים. ראובן היה חבר טוב של חגי. חגי היה בחור מופנם ומרוחק שמעולם לא זכה לחיבוק מהוריו. חגי היה צופה מן הצד כאשר הייתי מחבק את ראובן. יותר ויותר שמתי לב שהוא מתקרב אלינו כאשר הייתי מחבק את ראובן אבל הוא מעולם לא ביקש שאחבק אותו. לאחר כשנה בקבוצה, כאשר חגי שיתף בחוויה טראומטית מילדותו והוא הרגיש מוצף, בסוף המפגש הוא ניגש אליי ורצה שנתחבק, אך היה מהוסס וחרד. גם כשניסיתי לחבק אותו הוא הניח יד אחת ולא אפשר חיבוק מלא. התקרבתי אליו, ובחוש הומור אמרתי לו שאני אלמד אותו להתחבק. התקרבנו והתחבקנו. חגי לא התנגד והמתין עד שאני אתרחק ממנו. אני התרחקתי לאחר כמה שניות. זה היה הרגע שבו הוא למד לראשונה בחייו להתחבק.
עבור חלק מהגברים מגע חיבר לכאב. רבים מהם זכו להזנחה רגשית בילדותם. הם גדלו בבתים שבהם ההורים התמודדו עם מצוקות משלהם. הם בעיקר דאגו לקורת גג ומזון ופחות העניקו תמיכה ומגע רגשי. בנוסף, חלק מההורים חוו טראומות בעצמם. כאשר היה מגע, לעיתים קרובות הוא היה כואב, בעיקר בין אבות לבנים, אבל לא רק. נדיר היה שמשתתף בקבוצה זכה למגע חם ואוהב מאביו. כך, חיבוק רך ואוהב מגבר היה מצרך מבוקש בקבוצה, אך גם מאיים. ראיתי בחיבוקים בין גברים מרכיב חשוב בתהליך הריפוי ועודדתי זאת. ברנד אידן, במאמרו על מגע בטיפול, מציין שכדי לקדם שינוי משמעותי חשוב לפגוש את בעיותיו של המטופל גם דרך שפת הגוף, הקול, התנועה והמגע – המהווים ממדים נוספים בחוויית הקיום; אלה ערוצים למפגש טיפולי משמעותי. לאורך השנים, כמו חגי, חלק מהחברים בקבוצה פנו אליי באופן יזום כדי לזכות לחיבוק. כמו כן, נהגנו להתחבק לאחר ימי טיול ארוכים כחלק מטקס הפרידה, מה שהיווה ביטוי לתחושת קרבה בינינו. מעבר לערך שראיתי בחיבוק חם ואוהב, הימנעות ממגע עלול היה לפגוע במטופל בנסיבות מסוימות, ולהחוות כחוסר תמיכה מצידי. יותר מכך, סירוב למגע יכול היה לגרום לבניית התנגדות מצד המטופל, להזין טראומות מוקדמות ולהגביר את השימוש של המטופל במנגנוני הגנה של הימנעות ודחייה. חשוב היה לי שהמטופלים ידעו שהם אהובים, שאני דואג להם ואכפת לי מהם גם ללא מילים. האהבה התרחשה גם בממד הפיזי של הנוכחות, והיא הייתה החוויה הראשונה של אינטימיות שיצרה את התשתית להעמקת הקשר.
במהלך השנים התחדדה בי ההבנה שאני צריך להיות מחויב לאהוב את המטופלים כשם שאב אוהב את ילדיו. כאשר הגברים נשאלו אם אבותיהם אהבו אותם היו שלוש תשובות לכך: אלו שהיו בטוחים באהבתם, אלו שהיו בטוחים שהם לא זכו לאהבה ואלו שהיו בספק. רבים מהם היו ילדים "מאכזבים" שלא זכו לאהבה. היה לי חשוב להיות אוהב ומחבק, ולראות את המשתתפים בקבוצה. בהתייחסותו של סטיבן מיטצ'ל לאהבה ושנאה ביחסים האנליטיים הוא מצייין:
קל להחמיץ את מימד ההתכוונותיות ברגשות כמו אהבה ושנאה מפני שניתן לחוות את האהבה ואת השנאה כטהורות וכספונטניות לחלוטין [...] הן אינן כאלה. בניגוד להתעוררות חולפת להערצה, לשאט נפש או לביקורת, אהבת מישהו או השנאה כלפיו דורשות זמן ועבודה נפשית. איננו אוהבים או שונאים מישהו אלא אם אנו רוצים בכך. אלא אם אנו מרגישים שיש לנו סיבות טובות לכך [...] פיתוחן של האהבה והשנאה דורש טיפוח, הזנה, כוונה תחילה. שמירה על האש הרומנטית או על חברויות דורש מאמץ. צריך לרצות לעשות זאת (מיטצ'ל, 2003, עמ' 173).
כמנחה וכמטפל רציתי ואני עדיין רוצה לאהוב את מטופליי. אני רואה בכך גורם המקדם ברית טיפולית ומקדם שינוי. יותר מכך, אני רוצה לאהוב, אני איש מקצוע טוב יותר כשאני אוהב, קל לי יותר לעזור כשהקשר שזור בכבלי האהבה. כפי שמיטצ'ל מציין, זו עמדה התכוונותית ולא תגובה להיכרות עם מטופל, היא דומה למחויבות שישנה להורה לאהוב את כל ילדיו. בקבוצה הייתה זו אהבה עם אחריות טיפולית שלא הייתה בה היסחפות או הזדהות. למרות אהבתי ראיתי באופן מפוקח את החלקים הבריאים והטובים של הגברים, ומנגד את החלקים הרעים וההרסניים. ראיתי את הכעס, ההרס, רגשות הנקם והשנאה, ולצד זה הייתי קשוב, מבין ונכון להעניק עזרה ותמיכה.
למיטב הבנתי, למטפל ישנה מחויבות כלפי מטופלים שפגעו לאחוז במציאות המורכבת של המטופל כפי שהיא ולהכיר בה, תוך התנגדות מתמדת לצורך לפצל. מטפל שמבין את תוקפנותו של המטופל מצמצם את המשמעות ההרסנית שישנה לתוקפנות. אל למטפל האוהב את מטופליו להצטרף לעמדה הממזערת את המשמעות של המעשה הפוגעני, כפי שעושה המטופל. אבל באותה נשימה אין מקום לפצל את המטופל ולבטא רק דחייה וגועל כלפיו משום תוקפנותו. נדרשת הכרה בתוקפנות כנוראה תוך החזקה של רגשות חיוביים. קשה לי לדמיין שינוי שיכול להתרחש בסביבה עוינת, שבה המטופל לא מוכל, או בסביבה שלא בוחנת את חלקיו ההרסניים של המטופל. כדי שהמטופל יוכל לצמוח ולהתפתח על המטפל ליצור מרחב פוטנציאלי שבו כל חלקיו של המטופל באים לידי ביטוי, סביבה אוהדת, מבינה ואוהבת, מתוך רצון כנה להיטיב.
מרחב זה יוכל להתקיים רק כאשר המטפל נמצא במצב של Reverie, המאפשר לו לקלוט את החומרים הקשים של המטופל ולעבד אותם, בעיקר סביב אזורים נפשיים חסרי מילים ובלתי-מודעים. ביון רואה ב-Reverie איכות של נוכחות וקשב מתמיד של האם כלפי כלל פעולות התינוק, שאין להן מילים, באמצעות הכלה בלתי-מוגבלת ופרשנות רגשית. בדיוק כמו האם, על המטפל "לעכל" חומרים שהגבר מסלק מתוכו בדרך אימפולסיבית, שלא ניתנים לעיכול על ידו. המטפל אוסף אותם לתוכו, תוך ביטחון שהוא יוכל לעבדם במערכת העיכול הרגשית שלו, ואז להשיב את התוכן בצורה מעובדת. כך יוכל הגבר לתת משמעות ופשר להתנהגותו, לחשוב על החוויה ולהירגע. ה-Reverie יכול להתרחש באמצעות נוכחותו הבטוחה של המטפל, שאינו נבהל מהתוקפנות של המטופל. כמו מאמן טניס, המטפל מחזיר את הכדור הישר לכיוונו של השחקן, בכיוון ובעוצמה מדויקת, כך שהוא יוכל להיות איתו במגע.
לא הצלחתי לאהוב את כל המטופלים בשל כשלים אמפטיים. היו משתתפים בקבוצה שאיחלתי להם רע. זכור לי גבר שסירב לתת גט למעלה משלוש שנים וכל אותה תקופה לא שילם מזונות. כל ניסיון לכוון אותו לחשיבה אמפטית כלפי פרודתו וילדיו לא צלחו. איחלתי בליבי שיישב בכלא על מעשיו. מבחן האהבה שלי היה בשני צמתים: הראשון, ברגעי כעס ובוז כלפי משתתף, והשני כאשר משתתפים לא נענו לחיזורים שלי ודחו אותי. חשוב היה לי להיות משמעותי ואהוב, הייתי קרוב אליהם ודאגתי להם, ולכן לאהבה שלהם כלפיי היה ערך רב. ראיתי בכך הכרת תודה והוקרת תודה לנתינה שלי. לא כולם נענו לצורך שלי להיות אהוב ואוהב.
חלק מהמטופלים לא רצו שאוהב אותם, הם רצו לכעוס עליי ולשנוא אותי, אני ייצגתי עבורם את העוול שנעשה להם. אחרים לא רצו להיות אהובים בשל החשש להיפגע או להיות מושפעים מרגשותיהם של אחרים. חוויות רגשיות קשות בילדות הביאו לכך שחלקם התקשו לזהות אמפטיה, דאגה וחיבה כלפיהם ובעיקר חוו חרדה מניסיונות ההתקרבות. גברים שנעלמו אחרי כמה מפגשים מבלי להיפרד היו מבחינתי הביטוי הקשה ביותר לחוסר המוכנות להיות אהובים, והייתה בכך תחושה של ניצול. אני הייתי הבחור שבת זוגתו נעלמה לאחר כמה מפגשים מבלי לומר דבר או להיפרד. לעומתם, היו גברים שאהבתי לאהוב, ג'קי היה אחד מהם.
ג'קי, נשוי בשנית, היה באמצע שנות השלושים לחייו ואב לילדה מנישואיו הראשונים. הוא הגיע לאחר אירוע אלימות שהתרחש בינו לבין גרושתו. לאחר כשנה הוא החליט לעזוב את הקבוצה ורצה להמשיך לקיים שיחות אישיות איתי, שנמשכו שנתיים נוספות. במהלך הקשר הטיפולי גק'י ראה בי את האב שכה חסר היה לו בילדותו. אביו התגרש מאימו ונטש אותו ואת אחיו הצעיר ממנו, והשאיר אותם להתמודד עם מצוקה כלכלית וכאב רגשי לאחר שנים של אלימות. הרגשתי קרוב מאוד לג'קי, דאגתי לו וחשבתי עליו גם מעבר לשעות הטיפול. שמחתי בשמחותיו וכאבתי את כאביו. לא אחת בכינו יחד ברגעי סבל שהוא חווה. לאחר כשנה בטיפול האישי, ג'קי ציין שיש לו משאלה שאבוא אליו הביתה ושנשב שניינו על המרפסת ונשתה בירה. הסברתי לגק'י שאף על פי שאני אוהב אותו אני לא חושב שזה נכון לקשר שלנו, ושאני תמיד אשאר המטפל שלו, כך שישיבה משותפת במרפסת יכולה להזיק ליכולת שלי לעזור לו. לצד ההבנה, ניתן היה לראות את האכזבה. במפגש האחרון שלנו ג'קי אמר שעכשיו אני כבר לא המטפל שלו, כך שאין מניעה שנשב במרפסת שלו ונשתה בירה יחד. שוב נאלצתי לאכזב אותו. אמרתי לג'קי שאם לא הייתי המטפל שלו הייתי רוצה להיות חבר שלו וציינתי שוב את אהבתי אליו. למרות זאת, אני תמיד אשאר המטפל שלו. אני רוצה לחשוב שגם בעתיד אם יהיה לו צורך הוא יוכל להגיע לפגישות ייעוץ. ג'קי הזיל דמעה, התחבקנו ונפרדנו.
תיאור המקרה של ג'קי מבטא מתח מובנה הקיים בסיטואציה הטיפולית. כאשר האהבה נוכחת היא יוצרת פרדוקס מתסכל, ויש בה ויתור שהוא גם הכרחי ובלתי-נמנע הן של המטפל והן של המטופל. נוכחותה של האהבה מדגישה ביתר שאת את המחויבות של המטפל לסטינג הטיפולי ומסדירה את יחסי הכוח בטיפול והכאב המתלווה לכך.
המפגש עם ג'קי הבהיר לי שאף על פי שחשוב היה לי לאהוב את כל המשתתפים בקבוצה באותה מידה, היו כאלה שאהבתי יותר. כמו במשפחה, גם בקבוצה היו משתתפים מועדפים מבחינה רגשית. המודעות לכך עזרה לי לעזור ולדאוג לכל המשתתפים באותה המידה. קבוצה טיפולית צריכה לספק סביבה משפחתית מתקנת, בעיקר בכל הקשור לאזורי האהבה והחיבה שיש לכל אחד מחבריה. כמנחה הייתי אחראי לייצר סביבה טיפולית המאפשרת לאהוב אהבה ללא תנאי. הקבוצה היוותה מרחב שבו כל חבר בקבוצה, כולל המנחה, היה ראוי לאהבה. הקבוצה היא המקום המרפא שמאפשר לאהוב ולהיות אהוב, ואף לבטא זאת בקול מבלי שהדבר ייתפס כלא ראוי – ובכך לאפשר תיקון של הטראומה הראשונית בעולמם של הגברים.
