לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למצוא יציבות בעין הסערה: בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכביםלמצוא יציבות בעין הסערה: בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכבים
למצוא יציבות בעין הסערה: בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכבים

למצוא יציבות בעין הסערה: בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכבים

מאמרים | 29/12/2020 | 4,938

אחד המאפיינים החשובים והמאיימים על המרחב הטיפולי בפסיכותרפיה, הנו המפגש עם תוקפנות, פחדים והתקפות על הקשר הטיפולי, על המטפל או בין המטופלים בטיפול זוגי. מאמר זה עוסק במושג ה"יציבות בעין הסערה", וחוקר את התרומה הייחודית של אמנויות הלחימה המסורתיות בפיתוח נוכחות טיפולית יציבה, שלווה וחכמה בתוך טיפולים מערערים אלו. המאמר מציג את גישת ה"בּוּדוֹתרפיה", המדגישה את פיתוח איכויות החמלה אצל המטפל והמטופלים, כדרך אפקטיבית להחזקת המרחב הטיפולי המפחיד, כך שתתאפשר צמיחה נפשית, עוצמה שלווה ונוכחות יציבה להמשך ההליכה בדרך, עבור המטופלים הנמצאים במשבר.

למצוא יציבות בעין הסערה

בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכבים

מאת גבו וייס

 

"גם כשרגלי עומדות יש בור שנפער מתחתי"
​​​​​​​
גבריאל בלחסן, "גם כשעיני פקוחות"

 

"נוע כמו קרן אור
עוף כברק
הכה כרעם
הסתחרר במעגלים סביב
בסיס בטוח"

אושיבה, "אמנות השלום" (תרגום שלי, ג"ו)

 

מבוא

מאמר זה עוסק במציאת יציבות פסיכולוגית בתוך מצבים קשים ומפחידים במפגש הטיפולי, מצבים בהם אנו פוגשים זעם, תוקפנות וחוסר אונים. בהכשרה של אנשי טיפול, נראה כי קיים חסר בהכנה למפגש עם מורכבותה של החוויה הגופנית-רגשית אליה אנו נחשפים ברגעים אלו, בהם אנו חווים קיפאון, או רצון לברוח או לתקוף (Hiskey & Clapton, 2019; Fiaggianelli & Lukoff, 2006). אלו חוויות ממשיות ועוצמתיות, אך פעמים רבות אנו מאמינים שאין להן מקום בקליניקת החמלה והאהבה שלנו. אמונה זו רק מקשה יותר, יוצרת בלבול, תחושת חולשה, חסימות גופניות ומחזקת את תהליכי ה"הקפאה" של התנועתיות והחופש שלנו. ההתבוננות על הפסיכותרפיה מתוך פרספקטיבה של אמנויות הלחימה, מתוך הבּוּדוֹתרפיה, גישה טיפולית שפיתחתי במהלך עשרים השנים האחרונות מתוך ההתנסות שלי בחיבור שבין אמנויות הלחימה ואמנות הטיפול הנפשי, מאפשרת חיבור לחכמה עמוקה ולהתנסות רגשית-גופנית אפקטיבית של נוכחות יציבה, רגועה וחומלת בתוך מצבים מפחידים אלו בחדר הטיפולים.

 

בודותרפיה

הרעיון של ה"בודותרפיה" (וייס, 2019) התחיל כשראיתי באופן בהיר את הפחדים שלי. הפחד שהופיע כשנכנסתי לקרב עם יריב גדול וחזק יותר (כלומר כמעט כולם) והפחד, שהיה קשה יותר לזהות ולהודות בו, כשישבתי על כיסא המטפל. היה זה מפגש עם רגעים שבהם חשתי שיש פוטנציאל ממשי לפגיעה. לפעמים ממש פיזית, אך בעיקר פגיעה רגשית. המפגש עם פחדים אלו בחדר הטיפול, היה עבורי קשה, מתסכל ופגע בתהליך הטיפולי.


- פרסומת -

כאן נכנס הלימוד והתרגול של "דרך הלוחם" (ה-Budo), ונכנס המובן הממשי והעמוק של חמלה: להישאר יציב בתוך המרחב המסוכן, להרגיע את עצמך, לחקור בחוכמה מה הדרך הטובה ביותר לנהל את המצב. הדרך שתביא לתוצאה הטובה ביותר, לתוצאה של צמיחה נפשית, של חופש ושמחה שהולכים וגדלים (Gilbert, 2010).

לאמנויות הלחימה המסורתיות ולטיפול הנפשי מטרות משותפות, אליהן ניתן להגיע בדרכים שונות (Fiaggianelli & Lukoff, 2006). המטרה באמנות הלחימה המסורתית ובטיפול הנפשי, הינה היכרות והתמודדות עם ה"אויבים הפנימיים" הנמצאים בתוך כל אחד מאתנו, חוסמים את התפתחותנו, ופוגעים בשמחה, בקשרים הבין אישיים, ביכולת לפתח קשרי אהבה ולממש את עצמנו. גם באמנויות הלחימה וגם בפסיכותרפיה אנו מתמודדים עם פחדים וחרדות, כעסים ותוקפנות, ערך עצמי ובטחון עצמי נמוכים, הימנעויות, דיכאון וטראומות. כל אלו פוגעים באיכות חיינו, ביכולתנו לממש את עצמנו וביכולתנו ליצור ולשמר קשרים אינטימיים ומשמעותיים.

אמנויות הלחימה המסורתיות עוסקות בפיתוח היכולת להימצא בתוך מצב מלחיץ, מסוכן או מכאיב, אך במקום לפעול מתוך מערכת האיום באחת התגובות האופייניות כגון בריחה, קיפאון או תקיפה ,(Fight, Flight, Freeze) לעבור לנוכחות יציבה מתוך עוצמה פנימית. מתוך יציבות זו, לפעול בשלווה ובחוכמה כדי להביא להפסקת המצב הלא נעים, וככל הניתן, למנוע את הישנותו (Gilbert, 2010).

בבודותרפיה אנו נעזרים בחוכמה העתיקה של אמנויות הלחימה, הזן והחשיבה הבודהיסטית – מיינדפולנס וחמלה – כדי לפתח את אותן איכויות פנימיות של הלוחם-החומל, בקרב המטפל הנמצא בתוך מצבים לא פשוטים בעצמו, ובקרב המטופלים עמם אנו עובדים.

 

לחוות את הסערות

כשטיפולים הופכים לקשים, במפגש עם מצבים מורכבים ותקועים בפסיכותרפיה שאנו אמורים להוביל, אנו פוגשים בגופנו, ובחוויה הרגשית והמנטאלית שלנו, את חוסר היציבות. אנו חשופים למגע אינטימי ומבהיל עם תחושת הרעד, הברכיים הקורסות, הצורך להיתמך במשהו חיצוני, הפחד להתרסק לרסיסים. כמטפלים בתוך המפגש הקשה, בדיוק כמו במצבי משבר וכאב בחיים עצמם, תחושות גופניות באות והולכות ללא הזמנה. אנו חווים כאב בחזה, חסימה בגרון, את הבטן המכווצת ואת הבחילה. אנו רוצים לברוח בבהלה מההרגשה של חוסר היציבות, מאיבוד השליטה על המתרחש, מהרוחות שמצליפות בעוצמה בלתי ניתנת להכלה. אנחנו מרגישים כנסחפים, לא רואים את הדרך, מאבדים משמעות. חולשה ורחמים עצמיים עוטפים אותנו, אנו בסכנת התמוטטות.

זו התחושה כשנמצאים בעין הסערה, בתוך הביצה הטובענית. ככה זה בשעת בהלה שלא נגמרת, בהתקף חרדה. תהיה זו הסערה שלנו, או הסערה של המטופל שלופתת אותנו, זו אותה הרגשה, אותה חוויית גוף-נפש. אלו רגעים שאין מנוס מהם. דרך אומץ הלב והחוכמה של הלוחם-השלו נוכל לראות את חשיבותם, ולפתח יכולת להתקרב אליהם על מנת לשאת אותם באופן חומל יחד עם מטופלינו. לפי פאגיאנלי ולוקוף, על הפסיכותרפיסט לפתח את היכולת להתמודד בצורה אפקטיבית, עוצמתית ואכפתית – בדומה לדרך בה הולך אמן הלחימה – עם הקשיים שהוא פוגש בקשר עם מטופליו; ולעיתים מדובר במצבים עם פוטנציאל אלים, או הטעונים רגשית באופן שעלול לאיים על היציבות של המרחב הטיפולי. הם מציינים כי דרך לימוד ואימון ממושך באייקידו, המטפל לומד לשמור על שלווה נפשית, להיות משוחרר מהלפיתה החזקה של פחדים ואשליות, ולהתחבר לזולת בצורה אמפתית וחומלת (Fiaggianelli & Lukoff, 2006).

 

"היה אי לעצמך" (בודהה)

אנו נמצאים בליבה של תקופת הקורונה בעולם ובארץ, ובתוכה סערות נוספות, ברחובות הארץ ובחיים האישיים והמשפחתיים של כל אחד ואחת מאתנו. מצאתי את עצמי חושב הבוקר, בעודי דואג, כיצד הדאגה לחיים בעצם לוקחת מאתנו את החיים, את חוויית החיות, את השמחה. מחשבה זו שלי איננה חדשה או מקורית כמובן, אך כשהיא נובעת מבפנים היא מורגשת אחרת. אולי מחייבת יותר, מניעה לפעולה.

על פעולה זו ארחיב במאמר זה. על ההליכה היציבה והאמיצה על הגשר הצר על פני מים סוערים, כל כך חכם, כל כך קשה. כל כך פשוט בעצם, וכל כך הרבה שכבות ומחסומים בדרך לשם. מחסומים המאיימים לכווץ אותנו, לעצור את צמיחתנו, והרי "החיים הם צמיחה, אם אנו מפסיקים לצמוח, מבחינת הטכניקה שלנו ומבחינה רוחנית, אנו נחשבים למתים" (שם).


- פרסומת -

החשיבה הטיפולית המוצגת במאמר משלבת מושגים מתוך אמנויות הלחימה המסורתיות, החשיבה הבודהיסטית, הטיפול ממוקד החמלה של גילברט (CFT) והחשיבה של בולבי וביון.

ביון מייחס בכתביו חשיבות גבוהה לפיתוח היכולת לשאת פחדים ותסכול הקשורים למפגש כן עם הדברים כפי שהם באמת. זאת, מבלי לתקוף את תהליכי החשיבה והחיבורים שבינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הזולת הקרוב אלינו. לשם כך, וכדי לסייע בהתפתחות הנפשית של מטופליו, על המטפל לפתח בקרבו אומץ לב ויכולת להרגיע את עצמו כך שיוכל להכיל את המצב הקשה ולעודד צמיחה (ביון, 2004).

גם תיאוריית ההתקשרות של בולבי עוסקת באותה יציבות ממנה צומחת יכולת החקירה, הלמידה והיצירתיות. הוא טובע את המושג "בסיס בטוח" (בולבי, 2016), ומראה את החשיבות שביצירת מרחב בטוח זה כדי שנוכל לחיות חיים מלאים ובריאים. מרחב אשר מגיע באופן אידיאלי מהורות מיטיבה בגיל הצעיר, אך במקרים בהם בסיס זה חסר או מתערער, עלינו לשאוף לפתחו בהמשך חיינו. בולבי מציג דימוי לאותו בסיס בטוח מהמרחב הצבאי:

זהו תפקיד הדומה לזה של קצין המפקד על בסיס צבאי שממנו יוצא הכוח, ואליו יוכל לסגת אם ינחל תבוסה. רוב הזמן תפקידו של הבסיס הוא של המתנה, אך בכך הוא חיוני. שכן, רק כאשר מפקד הכוח משוכנע שהבסיס שלו בטוח, הוא יעז להתקדם וליטול סיכונים (שם).

חיבורים אלו נמצאים ביסוד גישת ה"בודותרפיה" (וייס, 2019), העוסקת בחוויית המטפל והמפגש הטיפולי מתוך החוכמה של אמנויות הלחימה בדרך לפיתוח של איכויות החמלה בתוכנו. במאמר זה אתמקד בנושא היציבות והחיבור ללוחם-השלו שבתוכנו, וכיצד אנו מפתחים ומוצאים איכות זו בתוכנו בהימצאנו בעין הסערה.

 

לדעת התמוטטות

"כל דבר יכול להתמוטט. בתים, גופים ואויבים מתמוטטים כשאין קצב בפעולתם" (מוסאשי, 1993). אנו מתמוטטים אל מול פחד, או אבדן הדרך, כשאין תנועה בגופנו, כשהוא קופא. השלד נחווה כנמס, כוח המשיכה נראה כגובר על הכוחות הפנימיים שלנו ומושך אותנו מטה. יתכן שנתכווץ בנסיון שלא ליפול, שלא לפגוש את הפחד, או שנעבור לפעילות יתר, לנשימה מהירה, לתנועה שאינה עוצרת, למערבולת של מחשבות דוהרות.

אני כותב מילים אלו, רק כמה סימנים שחורים על מסך המחשב, תמימים, ניטרליים, אך מתחבר בתוך גופי לתחושות אלו שעברו ועוברות בי במסע של חיי. אני חש את הכאב בגרון, ובא לי להניח למאמר הזה, להפסיק לכתוב. אולי אעשה מדיטציה, אשמע את Lana del Rey בפול ווליום, אולי אעשה את הקאטה1 שלי ואתחבר בעזרתה לעוצמה שבתוכי. רק להתרחק מהמגע עם החוויה הלא נעימה, עם החנק בגרון.

אני מחייך, אפשר להירגע, אני יודע שלא פתחתם דפים אלו רק כדי לשמוע על הסבל שלי. אם אתם בני אדם, כנראה שיש לכם מספיק משלכם. למרות שאולי נחמד לראות שגם מי שמְתַַרגל עשרות שנים פגיע וחש את אותו כאב ואת אותה חולשה. זה מה שאני אומר לעצמי לפחות: "מי אתה חושב שאתה, שזה לא יתפוס אותך? קצת צניעות".

אבל אני הולך בדרך, והדרך, ה-Do​​​​​​​2, עוזרת לי, למטופליי ולמטופליהם של מודרכיי. הדרך עוסקת בלימוד של מהות הנוכחות בתוך הסערה. פיתוח נוכחות חכמה ואפקטיבית עבור המשך הצמיחה וחוויית החיים שלנו. אושיבה, מייסד האייקידו, כותב על מהות הדרך, והנוכחות בתוך הסערה: "הצב את עצמך במרכז, ועמוד שם באופן בטוח, ביציבות של משולש. חבר עצמך לקי (אנרגיה) של השמיים והארץ, הסתובב סביב רגלך הקדמית, והובל את שותפך סביב המרכז" (Ueshiba, 2007; תרגום שלי, ג"ו).

 

פיתוח יציבות אל מול הסערה

כדי להמחיש את רעיון היציבות הפנימית והיכולת להרגעה עצמית בתוך מצבים סוערים ומפחידים, איעזר בשני סיפורים. אחד על פונקושי (מייסד הקראטה כאמנות לחימה, וכחלק מהצמיחה הרוחנית והפסיכולוגית של הבודהיזם היפני), ובסיפור השני אשתף בחוויה אישית שלי. אפתח בתיאור של סופר יפני את מה שהתרחש על גג אחד ביפן בסביבות שנת 1890, בזמן שאחד הטייפונים השכיחים באזורים אלו היכה בכל עוזו:

בזמן אחד הטייפונים, זוכר אני... היה איש אחד צעיר שניצב על גג ביתו ולחם בטייפון בעזות נפש ועקשנות. כל מי שצפה בדמות בודדת זו ודאי חשב שאבדו עשתונותיה. לבוש בבגדיו התחתונים, עמד האיש על הרעפים החלקלקים ואחז בשתי ידיו מחצלת טטאמי כמבקש להגן על עצמו בעזרתה מפני הרוח הזועפת... האיש נראה כבן עשרים שנה, נמוך קומה היה אך כתפיו היו רחבות מאד... שערו היה קצוץ בסגנון מתאבקי הסומו, עם מקלעת ראש וסיכת כסף קטנה שציינה כי הוא משתייך למעמד אצילי השיזוקו.


- פרסומת -

אך כל זה חסר חשיבות היה. חשובה הייתה ההבעה שלבשו פניו: עיניו נתרחבו וזהרו באור מוזר, מצחו גבה ועורו הפך כעין הנחושת. בחושפו את שיניו כנגד הרוח המצליפה הקרין האיש על סביבו עוצמה אדירה.

ואז נתייצב האיש על הגג בתנוחה נמוכה יותר, עדיין אוחז את מחצלת הקש לפניו כנגד הרוח הסוערת. תנוחתו הייתה מרשימה מאד, שכן נתיישב כאילו רכב על גבי סוס, בתנוחה היציבה שבין כל התנוחות, וכי השתמש במשבים העזים של הטייפון כדי לשפר את הטכניקה שלו ולחזק את גופו ורוחו כאחד. הרוח הכתה במחצלת ובאיש במלוא כוחה אך הוא ניצב איתן ולא מש ממקומו. (פונקושי, 1988)

סיפור זה על פונקושי, נוגע בלב החוויה הנפשית בה אנו עוסקים בטיפולים במצבים רגשיים קשים, במאבק עם הטייפונים המאיימים למוטט ו"להעיף אותנו לכל הרוחות".

כיצד נפתח את אותה עמידה יציבה, את אותה נחישות. האם עם טייפון חיצוני קל יותר להתמודד מאשר עם סערה השורקת בעוז בתוך גופנו?

לפי ביון,

בטיפול אנו מנסים לפגוש את הסערה ולראות מה ניתן לעשות איתה, והאם ניתן לצאת ממנה נשכרים... התפתחות פסיכואנליטית היא כזו שבה למטופל יכולת גדולה יותר לשאת ספק ולעמוד בסערה ובכאב הכרוכים במפגש עם אמת רגשית, מבלי לקרוס לשקר ולהונאה עצמית. (ביון, 2012)

ביון מתייחס גם ליכולת של המטופל וגם לזו של המטפל לשמור על יציבות וחשיבה בהירה בתוך הסערה. אנו שואפים לפתח את היכולת לנוע במרחב מפחיד זה, הנחווה פעמים רבות או כבלתי עביר או ככזה שאחריו יש ריק ונפילה לתהום עמוקה, מבלי לקרוס לתוכו או לברוח בבהלה משפת התהום. יכולת זו תלויה במידה בה נוכל לפתח את אותה יציבות גופנית ונפשית, את הגמישות הפסיכולוגית ואת אומץ הלב להתקרב ולפעול פעולה חומלת – פעולה בה אנו מוכנים לפגוש כאב למען צמיחה והפחתת סבל – אל מול משבי הטייפון המכים בעוז, מבפנים ומבחוץ.

כשהדברים מתחילים לרעוד ולהסתחרר אנו נבהלים ומחפשים יציבות. אך אוחזים בדברים חיצוניים, לא יציבים ומשתנים כדי לייצב את עצמנו. לא נוכל לאחוז ברוח, נוכל לנוע איתה. יציבות-גמישה היא מפגש דואלי או אף פרדוקסאלי בין חיבור לעוצמה אין סופית ושחרור מכל מה שנראה יציב וקבוע. זוהי הנוכחות והתנועה אותה אנו מתַרגלים שנים, ואליה אנו שואפים להגיע באמנויות הלחימה, במהלך מפגש עם אויב או אויבים רבים, אשר למעשה תמיד נמצאים בתוכנו, משתקפים ומהדהדים בנפשנו (Ueshiba, 2007). זוהי גם בדיוק אותה נוכחות טיפולית שאנו מחפשים באמנות הטיפול הנפשי, במפגש ובלחימה עם האויבים שבתוך המטופל, עם השדים שתוקפים אותה או אותו ללא הרף כבר שנים. באימונים באייקידו, למשל, תוקפים אותך ב"התקפות משוגעות", והמטרה שלך היא להירגע, להרפות את הגוף, להתחבר למרכז שלך. כך תהיה מסוגל לספוג, להכיל ולהתחבר אל התוקף. רק להישאר שם עם האנרגיה שמופנית אליך בדרך שיכולה לקבל ולהפנות מחדש את כיוונה. הרבה ממה שאתה עושה בפסיכותרפיה זה אותו הדבר (Fiaggianelli & Lukoff, 2006).

כך, שדרך הלוחם ודרך הצמיחה הנפשית הן אחת: פיתוח יציבות, אומץ לב, עוצמה וחמלה. פיתוח היכולת להתחבר אל הלוחם-השליו שבתוכנו, שבתוך מטופלינו, בעין הסערה (Fiaggianelli & Lukoff, 2006 ; וייס, 2019). פמה צ'ודורון כותבת: "דבקות בחוסר הוודאות, פיתוח המיומנות להירגע בעיצומו של הכאוס, עמידה איתנה בפני החרדה – זהו הנתיב הרוחני. סיגול היכולת לתפוס את עצמנו, בעדינות ובחמלה, זה נתיב הלוחם" (צ'ודורון, 2001).

שיר זה מתוך הספר "בודותרפיה" מציג "ציור" של אותו רעיון:

כל אחד מאתנו שט באגם של

החיים על סירה מקליפת אגוז.

כדי לא ליפול עלינו לווסת ולהרגיע את עצמנו.

לא לנטות חזק מידי לאחור אל העבר,

קדימה אל העתיד

או הצידה אל מקומות אחרים.

כדי לשמור על יציבות,

על גופנו להישאר זקוף אך משוחרר,

חזק אך גמיש,

ערני אך נינוח ושלו.

הנפש כבר תלמד ממנו.

 

סיפור: רגע של בהלה בים

הסיפור השני התרחש בסיני לפני זמן לא רב. עברו שנים רבות וגעגועים רבים ליופי של המקום, מאז ביקרתי שם, ובייחוד געגועים ליופי של האלמוגים והדגים שנגלים לפניך בשנירקול מעבר לריף.

הביקור היה לקראת סוף נובמבר, ממש סוף העונה, החופים ריקים מאדם, והים לא היה חלק ושקוף כפי שזכרתי מביקוריי הקודמים בימי הקיץ. באחד הימים, יצאנו עם זוג תיירים אחר לשנירקול. הים היה עם אדוות גדולות ולא אידיאלי לשנירקול, אך גם מספיק רגוע כדי שנוכל לעשות זאת יחד בבטחה. מצאנו פתח בריף וראינו שהאלמוגים ממשיכים ברצף ללא פתח חזרה לחוף לעוד מרחק רב. נכנסנו ארבעתנו, דאגנו לשמור על קרבה בינינו והמראה היה מקסים ומרגיע. כל אחד מאתנו נהנה מהים ומהנוף בקצב שלו, ולאחר כ-100 מטר, העפנו מבטים למצוא זה את זה, והמשכנו לשנרקל. כך, מוקסם מהמראות ומתחושת השקט, ובטוח שחבריי נמצאים לא רחוק ממני, המשכתי להתקדם עוד כ-100 מטר לאורך הריף. לאחר שכבר די התעייפתי, וראיתי שאין פתח מעבר דרך הריף לחוף, והאלמוגים מגיעים עד לפני המים ממש, חיפשתי את חבריי כדי להתחיל לחזור יחד. התבוננתי דרך המשקפת מתחת למים, שכבר הפכו למעט חשוכים ועכורים יותר, ולא ראיתי דבר. הוצאתי את הראש מעל למים והורדתי את המשקפת. מנסה לשמור על יציבות מעל הגלים. גם כך לא ראיתי אף אחד.

ברגע זה התחילה להזדחל בהלה לגופי ולמחשבותיי. החוויה של להיות לבד באמצע הים תמיד הפחידה אותי, עוד כילד. עלתה בי מיד גם תחושת החנק של האסטמה שליוותה את ילדותי, והפחד מהתקף באמצע הים או אגם כלשהו. הבהלה הלכה וגדלה למשך כמה שניות בהן הייתי אותו ילד אסתמטי, והתחלתי להסתובב על מקומי מעל המים ומתחתיהם בנסיון למצוא את חבריי. תנועה זו של סחרור יחד עם המתח שליווה אותי, הים שהפך לפחות ופחות נעים ורגוע, והפחדים שעלו בי מימי קדם, קרבו אותי לתחושת פאניקה ובעצם למצב מסוכן באמת.


- פרסומת -

ברגע האמת, כשאני מסתחרר בבהלה, הגיעה אליי הבנה שקטה וברורה: "מה שאני עושה כרגע זה מטומטם, אני מתיש ומלחיץ את עצמי, עוד קצת מזה, ואהיה בסכנה אמיתית. כרגע אני בסדר גמור, לא משנה איפה הם, אין לי כל סיבה לדאוג, וכמו שהגעתי עד לכאן, אוכל לחזור חזרה ולמצוא אותם, הם בטח חזרו לחוף". רגע זה של חיבור לאמת החכמה של "מה יעזור לי כרגע בתוך הקרב", יצר שינוי ממשי ומיידי. הרפיתי את השרירים, לקחתי נשימה עמוקה, התחברתי למרכז היציב שלי, ונכנסתי למצב של שלווה. שמתי עליי את מסכת הצלילה והתחלתי לשנרקל את דרכי חזרה. לאחר מעט זמן, כשעליתי להתבונן מעל פני המים, ראיתי אותם מנופפים לי מהחוף במקום ממנו נכנסנו למים. במקום לספר לעצמי סיפורי אסונות, בעזרת ההרגעה העצמית, יכולתי לחשוב על כך שכנראה הכל בסדר, כפי שאכן היה בפועל.

כמו בעוד מצבים שאנו פוגשים בחיים, סיפור זה ממחיש את המעבר ממתח, כיווץ, בהלה, תחושה שנתפסנו ואנו אבודים, לעבר הרגעה עצמית, הרפיה, חקירה והתחברות לחוכמה ולתנועה זורמת, נעימה ואפקטיבית. מַעבר זה, להבנתי, הנו הלב של החוכמה של אמנויות הלחימה, ואולי חוכמת אמנות החיים ובוודאי אמנות הטיפול הנפשי. חיבור זה, כל פעם מחדש, לחוויית הלוחם-החומל, להרגעה עצמית, לחקירה ולחיפוש מה באמת יעזור כרגע, מאפשר לי תנועה יציבה, משוחררת ואפקטיבית ביותר במפגש עם מצבים קשים אלו בהליכה יחד עם המטופל במרחב המרפא.

 

היציבות מגיעה מחיבור ליסודות

אותה יציבות, המגולמת בגוף-נפש בצורת הפירמידה שבעמידת "הרוכב-על-סוס" מהסיפור על הטייפון, מייצגת למעשה שילוש: הגוף והמיינד השקטים והיציבים של הלוחם-החומל עומדים על שתי רגליים חזקות וגמישות: רגל אחת היא המורים והחכמה של הדרך העתיקה המועברת אלינו, בשנים רבות של למידה והתפתחות דרך עבודה נחושה וקשה. הרגל השנייה היא התמיכה שקיבלנו לאורך חיינו, והקשרים שאנו מקיימים עם דמויות משמעותיות ותומכות, המשפחה, הקהילה, והחיבור שלנו לכל היצורים הקיימים ולאדמה עצמה.

כפי שמבוטא ברעיונות המרכזיים של הטיפול ממוקד החמלה, גם אם לא התמזל מזלנו לגדול בסביבה תומכת ואוהבת במציאות, ולחוות קשרים מיטיבים אלו במידה מספקת בחיינו, נוכל לפתח ייצוגים פנימיים של דמויות חומלות אלו מתוך הקשר הטיפולי ובעזרת תרגול בדמיון, כדוגמת "תרגול דמות חומלת אידיאלית" (Irons, 2019). בכך, נפתח בתוכנו קשרים תומכים ומיטיבים עם אחר חומל המאמין בנו, המגלה רוך, חום ואהבה ומסייע לנו בחיבור לאומץ הלב ולעוצמות הפנימיות הטמונות בנו. שתי רגליים יציבות אלו, המהוות את ה"בסיס הבטוח" שלנו, מאפשרות לנו להמשיך ולצמוח, לנוע בגמישות ובחופשיות, לחקור את העולם הפנימי והחיצוני, ולפעול למען שלווה ושמחה בתוכנו ובסביבתנו גם בתקופות של בהלה, משבר ומצוקה.

רעיונות אלו, מתאימים למה שאומר פול גילברט על אמנויות הלחימה בטיפול ממוקד החמלה: לדבריו, באמנויות הלחימה הדגש הוא על להיות ברגע עצמו, ולהילחם או להגן ממקום של שקט ולא מתוך זעם, בהלה או רצון להשפיל או להזיק. הוא מציין, שבאמנויות הלחימה מזהים את החשיבות שבלימוד אנשים כיצד לעבוד עם מתח ועוררות גופנית (Gilbert, 2010).

הדגש הוא על החשיבות שבפיתוח תנועה יציבה ועוצמתית, יחד עם עבודה בעזרת הדמיון, בה המטופלים לומדים לפגוש את האויב הפנימי, התוקף אותם ופוגע באיכות חייהם כבר שנים. החשיבות שבפיתוח הלוחם השלו בקרב אל מול האויב הפנימי, מודגשת גם בדבריו של ואן דר קולק, לפיו, אנשים אשר חוו טראומות, פעמים קרובות פוחדים להרגיש. "זה לא כל כך הפוגעים הממשיים עצמם (אשר אנו מקווים שכבר לא נמצאים בסביבה ואינם ממשיכים להכאיב), אלא התחושות הפיזיות עצמן, שהמטופלים והמטופלות חווים כיום, הן שהפכו להיות האויב" (Van der Kolk, 2015; תרגום שלי, ג"ו)

מול יריב מפחיד ו"מאומן היטב" זה, עלינו להתייצב ולקיים את הקרב על השלום, ולעשות זאת באומץ לב, בנחישות, בענווה, בחוכמה באהבה ותוך פיתוח יציבות שלווה ואת איכויות החמלה בתוכנו.

 

דרך הלוחם-החומל בפסיכותרפיה-בודותרפיה

בהמשך לחלוקה המקובלת בתרפיות מבוססות מיינדפולנס וחמלה, גם בבודותרפיה ישנן ארבע דרגות התערבות, המבוססות כל אחת על קודמתה:

  1. המטפל מתרגל ומפעיל את דרך ההתבוננות של הבודותרפיה על עצמו ועל המרחב הטיפולי במהלך המפגש הטיפולי.
  2. המטפל מלמד את המטופל את יסודות הגישה ומשתף את החוכמה של אמנויות הלחימה, במטרה להשיג שיתוף פעולה והבנה משותפת של הדרך, להרגעה ומתן תקווה ומוטיבציה.
  3. תרגול משותף בחדר, כגון פיתוח הלוחם-החומל הפנימי באמצעות מדיטציה ועבודה עם הדמיון. כמו כן, בשלב זה אנו לומדים את התרגול הבסיסי של אמנויות הלחימה: עמידות הבסיס של הקראטה, היכרות עם קאטות, ותרגילי מגע מתוך אמנויות הלחימה כגון תרגולי קרב, אימון ביציבות ועבודה עם תפיסות והשתחררויות לזיהוי כיווץ והרפיה.
  4. המטפל מפנה את המטופלים ללמוד ולתרגל אמנויות לחימה מחוץ לשעות הטיפול: תרגול בבית, הצטרפות לדוג'ואים (מרכזי לימוד) של אמנויות לחימה מסורתיות, או הפניה לעבודה פרטנית עם מדריכי אמנויות לחימה טיפוליות בהנחיה ובליווי של המטפל.

נרחיב כעת אודות כל אחת מדרגות ההתערבות.


- פרסומת -

 

1. המטפל מתרגל ומפעיל את דרך ההתבוננות של הבודותרפיה על עצמו במהלך המפגש הטיפולי

היסקי וקלפטון (Hiskey & Clapton, 2019) מראים כיצד האימון באמנויות לחימה מסורתיות, מפתח את היכולת של המטפל לפגוש כעס ותוקפנות בחמלה ומתוך שלווה אמיצה. כלומר, להכיל את התוקפנות או הפחדים אותם הוא פוגש בטיפול מתוך עמדה של יציבות, יכולת גבוהה להרגעה עצמית ונכונות להישאר קרוב ובתוך המצב הלא נעים כדי ליצור שינוי וצמיחה. מתוך עמדת בסיס זו, שהיא הליבה של ההתפתחות הגופנית-נפשית באמנויות הלחימה, המטפל יכול לחשוב בצורה יצירתית, להביא למפגש הלא נעים רגשות חיוביים של תמיכה והבנה אמפתית, ולפגוש את המטופל המפוחד או הכועס בנינוחות גופנית, קלילות, חום, נדיבות (kindness) ודיבור מרגיע ותומך.

בעודי כותב חלק זה במאמר, עולים בי זיכרונות רבים של סיטואציות בהן הותקפתי בתוך המפגש הטיפולי. מטופלת צעירה שצורחת עליי שאני חסר תועלת ונמאס לה מהשתיקות שלי (למזלי, היא עזרה לי להבין שבאמת כדאי לי לבדוק מהיכן מגיעות "שתיקות טיפוליות" אלו); מטופלת שמביעה שנאה לכלל קהילת המטפלים; ובייחוד זיכרונות של זוגות זועמים התוקפים זה את זה בתוך המפגש, בעוד אני עסוק בפחדים שלי: שלא אצליח להרגיעם, שלא אגן עליהם מלהמשיך ולפצוע זה את זה, ובייחוד החשש שהמתקפה תעבור אליי. במפגשים אלו, ובשעות שבאו אחריהם, פעלתי מתוך מערכת האיום שלי. פנטזתי שהמטופלים יפסיקו את הטיפול, או שאני אגשים את חלומי הישן להיות חקלאי, ואשאיר מאחורי את הקליניקה והסערות שבתוכה. יכולתי לזהות כעס שעולה בי כלפיהם, תחושת מסכנות ורחמים עצמיים. מכיוון שחונכתי היטב כמטפל שלא לתקוף, חוויתי רמות גבוהות של קפיאה (freeze), של נסיגה הגנתית ל"שתיקה טיפולית".

אמנם מדובר בחוויות לא נעימות, אולם מפגשים טיפוליים אלו, ועוד רבים ודומים, שהגיעו אליי כמדריך בטיפול זוגי ובפסיכותרפיה, עזרו לי להבין את הצורך להביא לתוך המפגש הטיפולי את היכולות שאני מפתח כבר שנים בדוג'ו, כתלמיד וכמורה לקראטה מסורתי, להביא לקליניקה את הלוחם השלו והחומל. לתת ללוחם שבתוכי להוביל ולנהל את המרחב הסוער של המפגש עם תוקפנות בחדר הטיפולים בצורה בטוחה, המאפשרת צמיחה וחיבור רגשי תומך ומרפא. אושיבה כותב כי "לפצוע יריב זה לפצוע את עצמך. לשלוט בתוקפנות מבלי לגרום לפציעה זו אמנות השלום" (Ueshiba, 2007; תרגום שלי, ג"ו).

מתוך עמדה וחוויה גופנית-רגשית זו של אמן הלחימה, המטפל מפתח יכולת גדלה והולכת לשאת מצוקה ולשמור על רוגע ויציבות, אל מול התקפות ישירות או עקיפות, הנחוות בתוך המרחב הטיפולי .(Hiskey & Clapton, 2019; Clapton & Hiskey, 2020)

זכור לי טיפול זוגי בו הקרב שהתחולל בין בני הזוג כיווץ אותי, קיצר את נשימתי והפעיל את המערכת הסימפתטית שלי, את כל אנטנות ההגנה שלי, בצורה חזקה ביותר. מצב זה לא היה חד פעמי, אלא נמשך לאורך שבועות רבים. הרגשתי שהמטופלים יוצאים פצועים ושותתי דם מהפגישות, שאינן תורמות להם. חשתי את עצמי מיואש, מוחלש, חסר יכולת; שמתי לב שהחשיבה שלי על בני הזוג, ובייחוד על האישה אשר בטאה תוקפנות גלויה בעוצמה גבוהה ביותר בחדר, הופכת למרוחקת, עם רצון להימנעות ולסיום הטיפול בהם.

באותה תקופה, עסקתי בפיתוח גישת הבודותרפיה לעבודה עם זוגות סוערים, וטיפול קשה ולא נעים זה דחף אותי לפעולה וליישום. הבנתי שהקרב שאני חווה מתקיים בעצם בתוכי (Ueshiba, 2007 ; וייס, (2019 והתחלתי להפנות תשומת לב לגופי במפגשים איתם. ראיתי את הכיווץ שלי באופן ברור, שמתי לב לנשימה שלי, אך במקום לתת ל"מערכת האיום" שלי לנהל אותי, ההתבוננות והנוכחות הקשובה אפשרה לי להסתכל על המצב כעל קרב שאותו אני מנהל כרגע בצורה מסוכנת ולא אחראית. השינוי הראשון היה בכך שהבנתי שזהו קרב, בדיוק כמו מאות או אלפי הקרבות בהם נלחמתי כתלמיד הקראטה. יכולתי גם לראות אותם כשני תלמידים שלי בדוג'ו, הנלחמים זה בזה במהלך אימון, אך שניהם מכווצים, חשים מבוהלים, שאינם יודעים איך "עושים קרב טוב ומהנה". הם מצפים ממני שאשמור עליהם מפציעה ומהחוויה המתסכלת, ושאדריך אותם באופן שיאפשר להם צמיחה והתעצמות.

ברגע שיכולתי לחוות בגופי את הדרך ואת החוויה שלי כמורה בדוג'ו, בעודי יושב מולם בקליניקה, חשתי את הטרנספורמציה בגופי ובנוכחות שלי בחדר. כך, כמו ראש הדוג'ו, התחלתי לנהל את הטיפול בביטחון, בחמלה-סמכותית, בהומור ובשלווה. הרפיתי את היציבה שלי על כיסא המטפל, נשמתי ברוך, יצרתי גשר אל תפקודי המוח השלווים והיצירתיים שלי, אל האהבה שלי אליהם והרצון שלי לעזור להם להפסיק לאמלל זה את זה. מתוך עמדה זו, יכולתי לעצור אותם בנחישות עדינה, יכולתי לשתף אותם בחוויה שלי כשאני איתם, וליצור גשר וחיבור בינינו. התאפשרה סביבה מוגנת יותר בחדר, והתחלה של צמיחה משותפת לעבר מרחב עבודה בו הם מפחיתים את זריקת האגרופים זה על זה, ומפתחים חמלה זוגית. הנכונות שלהם להיות כאן זה עבור זה, לתמוך ולשתף פעולה למען ריפוי הדדי, הלכה וצמחה.

תיאור מקרה 1: המטפל והזקן הסיני

אציג דוגמא של עבודה בהדרכה מתוך הבודותרפיה. המטפל (המודרך) מתאר תחושה מעיקה של טיפול בו הכל מתפרק. משתנים רבים מסתחררים באוויר ותוקפים את המטופל, משאירים אותו מוחלש וחסר אונים. המטפל נשאב לתוך התסכול. גם הוא חש מותקף, קפוא וחנוק, "כאילו מלא ידיים אוחזות ומרתקות אותי למקום". הוא חש כי אינו מצליח לעצור, להתייצב וליצור משמעות מכל מה שתוקף אותו בתוך החדר. בהדרכה אנו מתרגלים נשימה וויסות עצמי בתוך מדיטציה קצרה, ואז אני מבקש מהמודרך להתחבר לדמות לוחמת גדולה, לתת לה לעזור לו להנחות אותו בקרב זה. המודרך, אשר חזר לפני מספר חודשים משהייה אצל מורה זקן לקונג-פו בבקתה בהרים בסין, מתחבר מיד לאיכות של המורה הזקן. הוא מחייך, גופו נעשה רפוי יותר, גדל ומתרחב. "אני רואה תמונה בה אני עומד יציב ומשחרר ומעיף את כל הידיים התופסות אותי". אני נותן לו להישאר עם התמונה, ושואל, "מה זה מאפשר לך כעת?" – "אה, עכשיו יש לי הקשבה מלאה למטופל, אני פשוט איתו".


- פרסומת -

במפגש אחר, המודרך מעלה קושי במפגש עם מטופלת שנמצאת במשבר בחייה. היא נמצאת במערכת זוגית מתפרקת, המאופיינת בהתפרצויות זעם שלה והימנעות של בן זוגה. ככלל, קשריה מאופיינים ברמה גבוהה מאד של ביקורתיות וכעס וככל שהמצב במערכת הזוגית והמשפחתית מחמיר, כך היא נעשית הגנתית ותוקפנית יותר. תוקפנות וביקורתיות ארסית זו, נכנסות לתוך המרחב הטיפולי. המודרך מציג את הטיפול, בו הוא חש מוחלש וחסר אונים. הוא מתאר את המטופלת בדימוי של – "אישה שור". בתיאור החוויה הרגשית הוא יכול להתחבר למה שעובר עליו במפגשים: "אני מרגיש מכווץ וקפוא, קשה לי לחשוב מול האנרגיה הזו, ההתקפות הביקורתיות שלה כלפי כל העולם וכלפיי... האמת, לפעמים אני ממש מקווה שהיא לא תגיע". אנו שוב מתרגלים את המפגש עם המורה הסיני הזקן. מתוך התרגול, בעוד עיניו עצומות, המודרך נעשה רגוע יותר. "הוא רואה אותי מתאמץ, מתאמן, ורק יושב בשקט על גזע של עץ ביער, אני מתקרב אליו, והוא לא מגיב, נשאר רגוע ושלו". "אתה יכול לדמיין מה הוא היה עושה עם אותה 'אישה שור'?". המודרך מחייך, "אני רואה אותו מציע לה תה ירוק, ומביט בה בחיוך משועשע ונעים". שריריו נרפים, הוא נושם נשימות מלאות ומשוחררות יותר, מרגיש כי הדימוי של התה הירוק עזר לו לעבור מהמערכת הרגשית של האיום (ה"מערכת האדומה", לפי הטיפול ממוקד החמלה) למערכת הרגשית של ההכלה, החיבור הרגשי והשלווה (ה"מערכת הירוקה", לפי הטיפול ממוקד החמלה). כעת, לאחר התרגול והחיבור לנוכחות של העוצמה השלווה בתוכו, הוא יכול לדמיין חיבור חדש אל המטופלת. חיבור של חמלה, קרבה ותמיכה, בלי להיבהל ממנה ובלי לחשוב שהיא מפלצת. במפגשים הבאים איתה, הוא מביא לקשר ביניהם את אותה תמיכה שלווה, אשר כעת הוא יכול לראות שהיא, או הילדה הפגועה שבתוכה, כל כך זקוקה לה. מעבר זה, אותה גמישות פסיכולוגית ונוירולוגית בין המערכות הרגשיות, מהווה את אחד הרעיונות המרכזיים של הטיפול ממוקד החמלה (Gilbert, 2009). החיבור הגופני, הקוגניטיבי והרגשי לאיכויות של הלוחם הסיני הזקן, הנמצאות בתוך המודרך, אפשר לו את אותה תנועה רכה וזורמת מהמערכת האדומה לירוקה. במפגשים שלאחר מכן, סיפר כי למרות שעדיין הרגיש את החשש בגופו, הגיע למפגש עם המטופלת עם מיכל נפשי פנוי ורחב, ובנוכחות גופנית רכה ויציבה.

 

2. המטפל מלמד את יסודות הגישה ומתרגל עם מטופליו, להשגת יכולת טובה יותר לוויסות עצמי, לשלווה ולתחושת יציבות פנימית

השלב השני עוסק בחלק הפסיכו-חינוכי, או שיתוף בחוכמה של אמנויות הלחימה יחד עם הבנת מבנה ותפקוד המוח ומערכת העצבים, פסיכולוגיה אבולוציונית, על מבנה ותפקוד הרגשות וכדומה. המטפל משתף את המטופל בידע רלוונטי במטרה לסייע לו בהפחתת אשמה, הגברת מוטיבציה לתרגל ולצמוח ולפעול מתוך חמלה (Gilbert, 2010). בשיח ולימוד זה, צומחת שפה משותפת והבנה הולכת וגדלה של המטופל בנוגע לקשייו ולמה שיעזור לו להתגבר עליהם. במרחב זה, המטפל והמטופל הופכים לשותפים למסע, מסע שיכול להיות מפחיד ומאתגר, אך ההליכה המשותפת ותחושת ההתקדמות בדרך מעודדים את המשך התנועה. בדיוק כמו הדרך המשותפת של התלמיד והסנסיי באמנויות הלחימה.

תיאור מקרה 2: ההבנה שמתחולל קרב, ופיתוח הלוחם-השלו כדי ללחום בו

בן, מטופל בן 35, הגיע אליי בשל חרדות שהלכו וגדלו והשתלטו על חייו עד שכמעט הפסיק לצאת מביתו. תנועתו ושפת גופו היו מצומצמים, נוקשים וקפואים, טון דיבורו היה שטוח. המחשבות תקפו אותו ללא הפסק. כדי לעזור לו להרפות, רציתי קודם כל לעזור לו לפתח את תחושת היציבות, "בסיס בטוח" עליו יוכל להישען, כדי לחקור את מצבו ולפעול בכיוון של שינוי והתפתחות (בולבי, 2016(. גישת ההתערבות המרכזית איתו בתחילת הטיפול, הייתה לשלב בין תרגול מדיטציות לפיתוח יציבות פנימית כמו מדיטציית הר, דמיון מודרך של מקום בטוח, ופיתוח "עצמי חומל" (Irons, 2019), ובין שיתוף בסיפורים ורעיונות העוסקים במה שמתחולל במוחו, ומהות הקרב עמו הוא מתמודד.

בן לומד את עצם הרעיון שמתחולל כרגע קרב עם יריב מאומן ומתורגל בצורה מפחידה – מערכת האיום ושלוחותיה, ה"מתאמנת" כבר שנים רבות ובמשך כמעט כל שעות היממה. מתפתחת ההבנה שעלינו לראות באומץ גם שמתחולל קרב כזה בתוכו, וגם שזהו קרב קשה, ושצפויים הפסדים בסבבי הלחימה. בעזרת דוגמאות, סיפורים וחשיבה משותפת, בן מוכן לסמוך עליי יותר ויותר, ומוכן באומץ לב לקחת סיכון ולהיכנס לקרב. הוא מפתח את האמונה שעם התמשכות המערכה, הלוחם-החומל שבתוכו יתחזק, ייהפך למיומן יותר ויוכל להטות את המערכה לטובתו.

 

3. תרגול משותף בחדר, כגון פיתוח הלוחם-החומל הפנימי באמצעות מדיטציה ועבודה עם הדמיון  

בהמשך, ולאחר שחלה דעיכה בעוצמת החרדות של בן, יכולנו לעבוד יחד על תרגול עמידות הבסיס של אמנויות הלחימה, כמו "עמידת הלוחם", עמידה שלא ניתן להזיז ממנה, המשותפת גם ליוגה (זנקוצודאצ'י); "עמידת הרוכב על סוס", המאפשרת התקרקעות grounding)) ופיתוח תחושת עוצמה; כמו כן, תרגלנו "הליכת לוחם", בה המטופל מתבקש ללכת כאילו הוא לוחם גדול, להרגיש זאת בגופו, בתודעה, בחוויה הרגשית ובדרך בה הוא נע כרגע (וייס, 2019).

בן לומד להרגיע את עצמו בעזרת ישיבה מדיטטיבית ונשימה מרגיעה. הוא מיישם את שלמדנו בפגישות על המוח והמערכות הרגשיות, ומתאפשר מפגש כן ואמיץ עם פחדיו. בתוך התרגול הוא מתבונן במערכת האיום שבמוח העתיק שלו, המערכת הנשלטת בעיקר על ידי האמיגדלה שבמערכת הלימבית. שאלתי את בן:

עם מה אתה נפגש כרגע, כשאתה מתבונן במערכת האיום? – אני מתבונן בחלק הפוחד שלי. עיניים מבוהלות, גב כפוף, מרגיש חלש, פנים מלאות מתח.

האם אתה יכול לפגוש את החלק הזה מתוך "הלוחם השלו"? – כן, אני מביט בו, אני גדול ועוצמתי, אני מתקרב אליו, מחייך אליו, מרגיע אותו שיהיה בסדר, שנתגבר על זה. אני רואה שבדמיון החלק הפוחד נכנס לתוך החלק החזק, כאילו נספג בתוכו, מתמקם באיזור הלב. זה לא קל ללוחם, אך אני מזדקף, מרים ידיים גבוה באוויר חש את העוצמה שלי, אני מחזיק אותו בתוכי, והוא לא מפרק אותי.

לאחר סיום העבודה בדמיון, בן מבקש לתרגל יחד את קאטת ההרים "טקי שודאן", קאטה המזכירה לי את ריקודי ה"האקה" של הלוחמים הניוזילנדיים, בה מפתחים תחושת יציבות, רגליים חזקות ותחושת עוצמה פנימית אדירה, המגרשת כל אויב שחושב להתקרב. תרגול זה של מפגש עם לוחם-חומל מטרתו לחזק, לתמוך ולהדריך את בן בניהול הקרבות המפחידים והמסוכנים המלווים את חייו, ואשר הביאו אותו לטיפול. ברגליים יציבות, בתחושת הכלה של הרגשות המפחידים והחוויות הגופניות המתלוות אליהם, בן מגייס אומץ לב ואת איכויות החמלה העצמית, ופוסע פסיעות ראשונות מזה חודשים רבים, מחוץ לסף דלתו החוצה אל העולם.

תיאור מקרה 3: וונדר וומן

כשדנה פנתה אליי לטיפול, היא סבלה מעוצמה גבוהה של חרדות, תחושה כללית של חולשה, מצב רוח ירוד ובדידות חברתית. היא הרגישה שעבודתה בהיי-טק, כבר שנים באותה חברה, נותנת לה יציבות, אך רצתה להרגיש משוחררת יותר ובנוח יותר בקשריה עם הצוות. היא חשה שהמחשבות ותחושותיה הגופניות הלא נעימות, הקשורות לחרדה ולייאוש, תוקפות אותה, מקפיאות את גופה וחוסמות אותה מלחיות את החיים כפי שכל כך רצתה.

בטיפול התמקדנו בפיתוח יכולתה לוויסות עצמי ולפיתוח תחושת עוצמה פנימית ומסוגלות להתמודד עם קשייה באופן כן ואמיץ, ומתוך נדיבות בהתייחסותה לעצמה ולקשייה. כחלק מפיתוח העוצמה הפנימית שלה, דנה נעזרת בוונדר וומן כדמות לוחמת-חומלת. כשהיא עוצמת עיניים ונכנסת לתרגול, וונדר וומן באה לעזרתה, ומהווה עבורה דמות מגינה ומעצימה בקרב נגד התוקפים הפנימיים. במהלך העבודה המשותפת, דנה יצרה דימוי מוחשי למחשבות ולתחושות התוקפות אותה. היא מתארת זאת כשדים מפחידים שאינם מרפים, ותוקפים אותה ללא הפסק. וונדר וומן, בעזרת עוצמתה הפנימית, מיומנותה כלוחמת שלווה ואיכויות החמלה שלה, המכוונות לעבר דנה, מגיעה לשדה הקרב הפנימי של דנה. בעזרת המגן והחרב, וונדר וומן הודפת את הדמויות התוקפות, מפלסת דרך, יוצרת מרחב לנשימה, תחושת מוגנות ועוצמה יציבה. דנה מתחברת לתמונות אלו, מרגישה את וונדר וומן לצידה ובחוויה הנוכחת של גופה. היא מתחברת לאופטימיות זהירה ולתחושות שלא פגשה כבר תקופה ארוכה: "אני מרגישה עוצמה זורמת בתוכי, מקרינה ממני החוצה, אני עומדת יציבה במרכז עם החרב והמגן, מי יעז לפגוע בי עכשיו? מי יכול עליי?". דמויות לוחמות כדוגמת וונדר וומן, מנכיחות שילוב של עוצמה אסרטיבית, נכונות להילחם, להגן על עצמן ועל סביבתן, ואם צריך – להשתמש בחרב כדי לאיים או לחסל את ה"שדים המאיימים". עם זאת, הן תמיד מאופיינות בעוצמה שקטה ורגועה, בטוב לב ופעמים רבות בהומור. הן מגיעות עם נכונות להסתכן כדי לעזור למי שנמצא במצוקה ובעמדת חולשה. הן לעולם לא תוקפניות, נוקמות או אכזריות.

חוויה זו, החוזרת על עצמה, משאירה את דנה עם תקווה לשינוי והטבה. היא חווה תחושה גדולה יותר של מסוגלות עצמית, נוכחות יציבה ושלווה נפשית.

 

4. המטפל מפנה את המטופלים ללמוד ולתרגל אמנויות לחימה מחוץ לשעות הטיפול

תיאור מקרה 4: הצטרפות לדוג'ו

כשענת התקשרה אליי לראשונה, לפני תחילת הטיפול, היא שיתפה אותי שהיא מתלבטת אם להצטרף לדוג'ו וללמוד אצלי קראטה, או לבוא אליי לטיפול. הדילמה שענת מציבה היא חשובה ביותר ומרכזית בבודותרפיה. לפעמים היא עולה מהמטופלים ולפעמים אני הוא זה שחש שההתערבות האפקטיבית והחומלת ביותר עבור מטופל או מטופלת מסוימים, היא דווקא ללכת בנתיב ה"לא טיפולי", ולהצטרף לקבוצת המתאמנים והמתאמנות בדוג'ו. הדגשתי כאן את העובדה שההצטרפות לדוג'ו היא לא טיפולית, מכיוון שמדובר באימון רגיל באמנויות לחימה מסורתיות ובשום אופן לא בקבוצה טיפולית. עם זאת, לאימון זה יתרונות רבים בתחום הצמיחה והבריאות הנפשית (וייס, 2005), וניתן למצוא מחקר וכתיבה אקדמית מרובה על יתרונות והשפעות חיוביות אלו על המתאמנים באמנויות לחימה מסורתיות (Clapton & Hiskey, 2020; Maynard, 2017; Weiser & Kutz, 1995; Twemlow & Sacco, 1998).

עבור ענת, מדובר בחזרה לפעילות גופנית מאוזנת ומסודרת, בכניסה לשגרת אימון יציבה ומחזיקה, ובעבודה גופנית המדגישה חיבור ומודעות לגוף. במסגרת אימוני אמנויות הלחימה היא תוכל לפתח ויסות עצמי דרך תנועה ונשימה, תתחבר לעוצמתה הפנימית ולנוכחות יציבה גופנית, מנטאלית ורגשית. היא תוכל להתמודד עם הרתיעה האוטומטית מחשיפה חברתית, ולפעול באומץ כדי להגשים את הצורך העמוק שלה בהשתייכות לקבוצה חברתית הצוברת חוויות משותפות משמעותיות. הבחירה בנתיב של הצטרפות לאימונים היא מפגש ישיר ועוצמתי עם תקווה לשינוי, אך גם עם פחדיה, עם המחשבות החרדתיות ועם החולשות שלה. יהיה עליה לפעול מתוך אומץ לב במטרה להתחזק, להתגבר על מחסומים שמצמצמים את חייה, ולהמשיך בצמיחה הנפשית לעבר יותר חופש, שמחה, התמודדות עם אתגרים ומימוש עצמי. בחירתה להתחיל להתאמן בקראטה מסורתי ולא להגיע לפסיכותרפיה הייתה, להבנתי, בחירה חומלת ואמיצה עבורה, ולא, כפי שאולי אפשר לחשוב, הימנעות מטיפול בקשייה. בהקשר זה, חשוב שנזכור את דבריו של פונקושי כי מטרת ההולך בדרך הקראטה אינה ניצחון או הפסד בקרב, אלא התפתחות האופי המושלם של המתאמן (פונקושי, 1988).

תיאור מקרה 5: שילוב טיפול וקראטה

במקרה נוסף, אדם, גבר בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשלושה, הגיע אליי לטיפול לאחר שחברת ההייטק בה עבד נסגרה והוא החל לשקוע בדכדוך וחש ירידה בערך העצמי. הוא התקשה לצאת מהבית וחש כי הוא מאבד את שמחת החיים שאפיינה אותו בעבר. אשתו, שתמכה בו והייתה מודאגת מאד ממצבו אשר נראה כהולך ומתפתח לכיוון של דיכאון, ניסתה לשכנע אותו ללכת לטיפול, ללא הצלחה. רק לאחר שחווה התקף חרדה בו היה בטוח כי הוא חווה התקף לב והובהל למיון, הבין כי עליו לחפש עזרה, וכך הגיע אליי לטיפול. לאחר כארבעה חודשים של טיפול פרטני ממוקד חמלה, בהם החל להרגיש יציב ושלו יותר, ובמילותיו, "מרגיש שאני שוב מזהה את עצמי", התחלנו להתבונן במרכיב הגופני-תנועתי בחייו, בחיבור לקהילה מתרגלת, ובהמשך הצמיחה האישית בדרך הבודו. אדם התלבט בתחילה. מחד הוא לא היה בטוח שזה מתאים לו. חשש שמאוחר מדי להתחיל בגילו ושהוא יהווה נטל על הקבוצה, ובכך יחווה בושה ומבוכה. יחד עם זאת, החל להתחבר לרגשות של התרגשות, אנרגיה פנימית שמתעוררת, תקווה וזיכרון עתיק של רצון שתמיד היה קיים בפינה נידחת של מוחו, להתמחות באמנויות לחימה. בשלב הבא עסקנו בסוגיות של הקשר הטיפולי בינינו. האם נכון עבורו להצטרף לדוג'ו שלי או לדוג'ו אחר, האם נמשיך את הקשר הטיפולי הפרטני בינינו במקביל, או שיצטרף לאחר שנסיים את הטיפול? נושא חשוב נוסף עליו דיברנו היה, שלמרות שההגדרה של הצטרפות לדוג'ו איננה "טיפול", מהלך זה עונה באופן עמוק על המשך התפתחותו הנפשית והרוחנית, ויכול לסייע באתגרים עמם מתמודד בשלב זה של התהליך, לא פחות, ואולי אף יותר, מטיפול פרטני. לשנינו היה ברור שמהלך זה מצריך אומץ לב, מחויבות חומלת לעצמו, יחד עם התבוננות עדינה ומתן מרחב לחשיבה וחקירת הרגשות והפחדים שעולים. לאחר כחודש נוסף, אדם ביקש ממני להצטרף לדוג'ו מבלי להפסיק בינתיים את הטיפול. הוא אמר כי הוא מרגיש שהוא סומך עליי, ומאמין שירגיש פחות בושה ומבוכה אם יידע שאני ממשיך להוות עבורו דמות מגנה ומצמיחה. כמו כן, הוא חש שתקופת מעבר כזו תסייע לו לשמור על הבסיס הבטוח ותאפשר לו לחקור באומץ לב את הרגשות והמוטיבציות שלו, וכן את הקשיים והכאבים הנפשיים שעדיין חש יחד איתי במרחב המוכר והמוגן של הקליניקה.

בדיוק באותו אופן, גם עבורי, הקראטה ממשיך להוות מרחב להמשך התפתחותי הנפשית ובסיס בטוח לעגינה, חזרה ליציבות ולשלווה נפשית בתקופות קשות יותר בחיי. זכורות לי תקופות של מתח ולחץ בצעירותי, כשהייתי סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, בהן הדבר היחיד שעזר לי "לחזור לעצמי" ולתחושת יציבות פנימית, היה לרדת לאחת המדשאות ולבצע סדרות מתמשכות וחוזרות על עצמן של קאטות. עם העבודה, הרגשתי איך החוויה הנוכחת משתנה, הגוף והנשימה נעשים קלילים יותר, הייתי מצליח להזדקף, ולתת לרגשות קשים כמו כעס או עצב לצאת ממני תוך כדי התרגול. העבודה על קאטות בדשא הייתה מאפשרת לי לפגוש שוב את עצמי ממקום של יציבות ועוצמה פנימית, קבלה צנועה של קשיי ומגבלותיי, ותחושה של אהבה, נדיבות ורוך כלפי עצמי. עוד הרבה לפני שהכרתי את המושג הכל כך מוכר כיום, חשתי חמלה עצמית, והקראטה והמורים דרכם הוא הגיע אליי, היו דמות שומרת גדולה, תומכת וחומלת עבורי.

 

סיכום

מאמר זה עסק במציאת יציבות ועוצמה פנימית במצבים של פחד, חולשה, בלבול וסערת נפש. פיתוח יציבות בגוף-נפש היא הבסיס ממנו ניתן להמשיך את המסע בכיוון של צמיחה נפשית, תחושת חופש, פיתוח ערך עצמי ותחושת מסוגלות. איכויות אלו מהוות חלק מרכזי מהעבודה בפיתוח חמלה, והנה הלב של אמנויות הלחימה. הגישה המוצגת כאן עוסקת בהתבוננות על איכות היציבות וה"בסיס הבטוח" בתהליך הפסיכותרפויטי, ומראה את החיבור שבין אמנויות הלחימה שצמחו במזרח ובין אמנות הפסיכותרפיה המערבית, ופעולתן המשותפת למען בריאותו הנפשית של המטופל. המטופל והמטפל יוצרים פעולה משותפת של הליכה אמיצה בדרך שנראית מפחידה או חסומה, ודרך פיתוח איכויות הלוחם-החומל, מתחברים לחוויית היציבות הפנימית, מייצרים אנרגיה של תנועה והתפתחות, של התחזקות, פיתוח אומץ לב להתמודד עם האויבים הפנימיים, וחיבור לחוויית חופש, שמחה וחיות.

 

 

הערות

  1. קאטה היא סדרת תנועות קבועה העוברת ממורה לתלמיד מאות שנים, המהווה צורה מובנית של קרב, מעין ריקוד קרב.
  2. דאו, או הדהרמה, הדרך הרוחנית המחוברת לזן בודהיזם.

 

מקורות

בולבי, ג' (2016). בסיס בטוח: התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה. תל אביב: עם עובד.

ביון, ו' (2004). ללמוד מן הניסיון. ישראל: תולעת ספרים.

ביון, ו' (2012). סזורה. ישראל: תולעת ספרים.

וייס, ג' (2005). טיפול קבוצתי לילדים ונוער באמצעות קשתות מסורתית. שיחות, י"ט:2, עמ' 152-158.

וייס, ג' (2019). בודותרפיה: היסודות המרפאים של אמנויות הלחימה. הוצאה עצמית.

מוסאשי, מ' (1993). ספר חמש הטבעות. הוד השרון: אסטרולוג.

פונאקושי, ג' (1988). קרטה: דרך חיים. ירושלים: כתר.

צ'ודורון, פ' (2001). כשהדברים מתפרקים. תל אביב: פראג.

Clapton, N. & Hiskey, S. (2020). Radically Embodied Compassion: The Potential Role of Traditional Martial Arts in Compassion Cultivation. Front. Psychol.11:555156.

Faggianelli, P. & Lukoff, D. (2006). Aikido and Psychotherapy: A study of psychotherapists who are Aikido practitioners. The Journal of Transpersonal Psychology, Volume 38:2, 159-178.

Gilbert, P. (2009). Introducing Compassion Focused Therapy. Advances in

psychiatric treatment, 15:3, 199-208.

Gilbert, P. (2010), Compassion Focused Therapy: Distinctive features. London & NY: Routledge.

Hiskey, S. & Clapton, N. (2019). The martial arts and embodied distress tolerance in psychological therapy. International Journal of Martial Arts, Volume 5:4.

Irons, C. (2019). The compassionate mind approach to Difficult Emotions using

compassion focused therapy. London: Robinson.

Maynard, B. (2017). From Dawn to Dan: The journey of Karate masters (Doctoral dissertation): Antioch University, Santa Barbara.

Tsunetomo, Y. (2014). Hagakure: The book of the Samurai (Translated by William Scott Wilson). Boulder: Shambhala.

Twemlow, S. T. & Sacco, F. C. (1998). The application of traditional martial arts practice and theory to the treatment of violent adolescents. Adolescence, Volume 33:131, 505-518.

Ueshiba, M. (2007). The Art of Peace (Translated and Edited by John Stevens).

Boston: Shambhala.

Van der Kolk, B. A. (2015). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Penguin Books.

Weiser, M. & Kutz, I. (1995). Psychotherapeutic aspects of the martial arts. American journal of psychotherapy, Volume 49:1, 118-127.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

וייס, ג. (2020). למצוא יציבות בעין הסערה: בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכבים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4085


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|וייס, ג.|למצוא יציבות בעין הסערה: בודותרפיה וחמלה בטיפולים מורכבים|4085|2020}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.