פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אל תשבי סתם ככה / איריס רילובאל תשבי סתם ככה / איריס רילוב
אל תשבי סתם ככה / איריס רילוב

אל תשבי סתם ככה / איריס רילוב

ספרים | 2/11/2020 | 646

קובץ הסיפורים החדש של איריס רילוב נוגע בעוצמת האימהוּת וכשליה הבלתי-נמנעים; בגלגולי הנשיות, המיניות והאהבה; במרחב המשפחתי הדחוס, מפרֶה או רעיל; ב'עוף הרע' המקנן בכל אחד מאיתנו ועלול להתפרץ באופן דורסני; ובכמיהה לקסם, שיצית מחדש תשוקה לחיים ויצירה. "אל תשבי סתם ככה ותסתכלי איך החיים חולפים" הוא המסר בתשתית ספר הביכורים של איריס רילוב, פסיכולוגית קלינית במקצועה, והוא שהניע אותה בכתיבת ופרסום הסיפורים.

אל תשבי סתם ככה

איריס רילוב

אל תשבי סתם ככה

 

הוצאת פרדס

 

סופר מצליח ונרקיסיסטי קופא בתנוחת בהייה מול מסך מחשב ריק, ומזמֵן בעל כורחו התכנסות משפחתית נדירה; צעיר במשבר שמתכונן למסע חייו נקרא לסעוד את סבו הזקן; ילדה חוֹוה את ניצני התבגרותה המינית על רקע מלחמת יום כיפור, בעוד השושלת הנשית במשפחתה מתייצבת לקרבות משלה; אישה באמצע חייה מהגרת עם משפחתה לפרבר אמריקאי, ומנסה לברוח מן השגרה המשמימה באמצעות כתיבה ופנטזיות.

איריס רילוב מובילה את קוראיה ביד בוטחת דרך מגוון דמויות ומצבים, ומסירה את הלוט מעל לסורגי הכלא הבלתי־נראים, שהזמן, המקום והמוסכמות החברתיות מציבים סביב כולנו. בד בבד היא גם מסמנת, מבלי לרכך דבר, את ראשית המוצא מן המלכודות הללו; כמו באגדה על הגיבור הנודד שמגלה את האוצר הנכסף חבוי בחצר ביתו, כל דמות מגלה בתורהּ כי המפתח אותו הרחיקה לחפש טמון באגרוף קפוץ היטב, סמוך מאוד, שרק המתין למגע הנכון על מנת לשוב ולהיפתח.

​​​​​​​הסיפור שלושה הוא הפרק הראשון מתוך הטרילוגיה חגיגה נחמדת, החותמת את קובץ הסיפורים אל תשבי סתם ככה מאת איריס רילוב (פרדס, 2020).
פרקי הטרילוגיה לוכדים שלוש 'תמונות קצרות' של ימי הולדת בחיי משפחה אחת, ומתפרשׂים על עשור וחצי ועל שלוש יבשות.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. מוסמכת התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, וזכתה בפרסים על סיפוריה מטעם קרן ארדיטי ואתר הספרים הדיגיטליים עברית. יצירות פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


שלושה
​​​​​​​(סן פרנציסקו, 2002)

 


- פרסומת -

- אמא, תראי!

הילד מושך לסיוון בחולצה והיא מפנה את ראשה מדוכן משקפי השמש שפשפשה בו. זוג ענקי במסגרת טורקיז רכוּב על חוטמה, ותווית המחיר, שעוד לא הספיקה לבחון, מתנדנדת לה ליד האוזן. חם והומה ברציף שלושים ותשע בסן פרנציסקו, ואיך שהיא מסתובבת חולפת על פניהם להקת תיירים יפנים בכובעי מצחיה תואמים ומצלמות מתקתקות. בדשדוש נמרץ, קלסתרי שעווה, הברות מאונפפות ומתנגנות, כמו עדר הגְנוּ ב"מלך האריות" הם שועטים, ממלאים את שדה הראיה, מאיימים לרמוס את כל הנקרה בדרכם.

היא רוכנת אל נדב, בתוך ההמולה מנסה להבין מה הוא רוצה, על מה הוא מצביע בהתרגשות כזו. אולי תיקח את הטורקיז, למרות שאף זוג לא באמת מוצא חן בעיניה, כולם מצועצעים וצעקניים, אבל אין לה ברירה, משהו היא חייבת לקנות כי להמשיך את הטיול בלי משקפי שמש לא בא בחשבון. אתמול איבדה את שלה, וזה היה היסטרי, סיפור שימשיכו לספר לחברים גם שנים אחרי שיחזרו ארצה: איך ביקרו בנחל בו הובטח להם שיראו צלופחים 'מאולפים'; איך קיבלו מקלות עץ שחתיכות בשר טחון הוצמדו לקצותיהם, לשכשך במים, למשוך ולהאכיל את היצורים החלקלקים; איך המקל של נדב נשמט למים, והוא נרכן וניסה לתפוס אותו; איך צלופח שחור ומרושע הזדקר מולו, פער פה וחשף את השיניים הכי מחודדות שסיוון ראתה אי פעם בחיים, עוד רגע הוא מסתער על הילד ומוריד לו אצבע; איך הֶחטיפה לו מיד על הראש במקל, צעקה בקול גדול והדפה בידה השניה את נדב להרחיקו מגדת הנחל; ואיך בלהט המאבק עם המפלצת צנחו מאפה משקפי השמש וצללו במים רבים. בשלב הזה בסיפור איתמר יתערב ויעיד ממקור ראשון שעד היום מסתובב שם בנחל צלופח-עַרס גאה שמרכיב משקפי שמש מישראל, שלל מלחמה, וסיוון תחתום - אבל אני ניצחתי! – וכולם יצחקו. הסיפור הזה יצטרף אל סיפורי הצל"שים – ככה איתמר קורא להם – שהיא מלקטת בשקדנות, מדליות על אימהוּת מצטיינת ואומץ לב בחזית ההורית, מימי המאבק על ראשית ההנקה ועד קרבות צליחת האוקיינוס האטלנטי והמעבר לאמריקה.

היפנים חלפו, וסיוון, שמשתופפת לצידו של הילד, רואה עכשיו על מה הוא מצביע ולאן הוא גורר אותה בנחישות: לאורך הרציף פוסע נינוח גבר מגודל שנראה בדיוק כמו שודד ים – זרועות שריריות מקועקעות, עגיל זהב משתלשל מן האוזן, בנדנה אדומה כרוכה לראשו המגולח – ועל כתפו רובצת איגואנה חיה, ענקית, בירוק-רעל זרחני, מותחת ראש סקרני, חמש אצבעותיה המעוקלות מונחות בנונשלאנס על חזהו הרחב של הגבר - ממש יד אנושית מחבקת - זנבה העצום צונח על גב גופיית הטריקו הלבנה שלו. עיניו של נדב פעורות, וסיוון נדבקת מיד בהיקסמות שלו. איתמר, שנעלם לפני דקות בדוכן סמוך בחיפוש אחר אוזניות, צץ עכשיו, מצטרף אליהם ואל הסקרנים האחרים שמתגודדים סביב הגברתן והדרקון שלו.

וואלה פארק היוּרָה - איתמר מתרשם. נדב מבקש ללטף. סיוון אוחזת בידו והם ניגשים לאיש ושואלים בנימוס אם אפשר. הבריון כורע מיד, חושף שיניים צחורות בחיוך אמריקאי, ונדב מעביר שתי אצבעות קטנות על הקשקשים הצפודים, הבולטים. סיוון מצטמררת, כאילו ידהּ שלה נוגעת בעור הקר והמחוספס. איתמר כבר שקוע בשיחה ערה עם הבחור, שמצטייר דווקא סימפטי. סיוון לא מורידה עיניים מן היצור הקדמוני: כמו מאובן הוא רובץ על הכתף, אבל הנה הוא זז, מניד ראש לאיטו, מרטיט זנב עבה. היא סוקרת בחשד את העיניים הצהובות, את חרך האישונים הצר שמשווה לו מבט ערמומי, את הציצית הנבולה המזדקרת לאורך שדרתו, שׂק העור שמתדבלל לו מתחת לסנטר.

- תיזהר! לא ליד הפה! רק חסר שהוא ינשוך אותך. לא הספיק לנו אתמול?

נדב מציית, שולח יד לכיוון הזנב, אבל הבחור תופס את ידו ומרחיק אותה, ומסביר שדווקא בזנב – אסור. איתמר יוֹרֶה אליה: תמיד את צריכה להתערב? תני לילד צ'אנס, למה את לא משחררת?

- כן, אמא, אני בן תשע היום ואת מתנהגת כאילו אני תינוק.

שניהם חוברים נגדה - זה הקטע הגברי שלהם בטיול הזה - ועכשיו כשחמוטל במחנה קיץ היא במיעוט מובהק. זאת ההזדמנות שלנו לחגוג לנדב יומולדת קצת אחרת, פעם אחת בחיים שירגיש איך זה להיות ילד יחיד; אחרי שנוריד אותה במחנה נמשיך לסן פרנציסקו רק איתו - הציעה לאיתמר - אתה יודע מה זה יהיה בשבילו? - התחילה להתלהב מעצמה - מי שנולד שני אף פעם אין לו את ההורים רק לעצמו, ואיתמר הסכים מיד אולי כי ידע מיד ראשונה מה זה להיות ילד שני, בניגוד לה, שנולדה בכורה ותמות בכורה וכל חייה היא נושאת את נטל הבכורה. רק שזה יצא לגמרי אחרת מכפי שציפתה. קשה להסביר; משהו באיזון המשפחתי המוּכּר שבו כל אחד תופס את מקומו השתנה, כמו בסירה קטנה הם צריכים להתפרשׂ מחדש כדי לשמור על שיווי משקל ויציבות כשהים עולה. היא רואה את זה בעיקר בברית שלהם, ברית הבנים הנועזים והאמיצים, איך איתמר מושך את הילד לטפס איתו על צמרות עצים ועל ראשי צוקים, פתאום פורץ ממנו הזָכָר שבתוך האבא ושניהם מותירים אותה למטה לחכות, לגמרי מיותרת, לגמרי הפרעה.


- פרסומת -

ויש ברית נוספת, אחרת לחלוטין, שמתרקמת בטיול הזה במקביל, בערוץ לילי וסודי, אולי זה באמת קשור לאותה גֵאוּת של גבריות, כי משהו בתשוקה הזוגית שלהם מתלקח פתאום מחדש - לא ליד הילד – היא מתעקשת – אם יתעורר, תהיה לו טראומה לכל החיים - והם מוצאים דרך לפגישות אהבים חשאיות, נסגרים לדקות ארוכות בחדר האמבטיה של המוֹטֶל, אחר כך צונחים למיטה הרחבה, מעיפים מבט חוקר בילד שממשיך לנום במיטה השניה, מכורבל בשמיכה, נשימותיו עמוקות ושלוות. ילדים טוב להם כשאמא שלהם מרוצָה, לוחש לה איתמר, מרוצֶה מעצמו בעליל, והיא חושבת שהוא יודע תמיד לנסח סיסמאות שמתאימות לצרכים שלו, ותרעומת עולה בה על האנוכיות שלו, הגברית כל כך, ואז היא נזכרת שהיא לגמרי איתו בסיפור הזה, שהגוף שלה - שהיא, ורק היא, אחראית עליו - משתף איתו פעולה מצוין ובאופן מלא, וכלל לא ברור לה על מה היא מְגַנה אותו בליבה, ולמה היא מרגישה שהיא צריכה להתנקות מאיזה כתם, ואיך זה שפתאום הזכריות שלו מתייצבת בעיניה כמו התקפה על הברית האימהית בינה לבין הילד. בבקרים הוא שב וחובר אל נדב; שלושה זה תמיד שניים ועוד אחד, היא מנסחת לעצמה סיסמה משלה.

הבריון והדרקון נפרדים מהם וממשיכים בטיול לאורך הרציף. איתמר מכריז שהגיע הזמן לחפש מסעדה לצהרים, אבל סיוון מזכירה לו בלחישה באוזן: קודם קונים את המתנה. זה לא היה פשוט כל כך להחליט, אבל הבוקר, אחרי התלבטות של שבועיים תמימים, הכריז נדב שהוא מסכים להצעה של איתמר – שעון דיגיטלי מתוחכם, כזה שיודע למדוד זמנים, לחשב חישובים, להבהב הבהובים ומה לא. ברציף שלושים ותשע לא חסרות חנויות לממכר מתנות, ועשרים דקות אחר כך הם יוצאים מאחת החנויות כשעל פרק ידו של נדב הזורח מתנוסס שעון כחול ומבריק עטור כפתורים מנצנצים. זול זה לא היה, אבל איתמר אמר שאם כבר קונים, אז משהו איכותי. נדב קצת דאג: איך אני אדע את כל הפעולות, שאל, ואיתמר הבטיח שבערב במלון יֵשבו יחד עם חוברת ההוראות: זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה.

עכשיו מחפשים מסעדה. כמו תמיד כשהוא רעב, איתמר נעשה עצבני וקצר רוח. בתור ילד יום ההולדת נדב אמור לבחור היום איפה אוכלים, והילד מתעקש על המבורגר וצ'יפס. איתמר מעדיף לאכול באחת ממסעדות הדגים ופירות הים שמשקיפות מלמעלה אל המזחים הצפים, מספקות נקודת תצפית נהדרת אל כלבי הים המדושנים שמצטופפים שם באלפיהם כמו נקניקיות שמנמנות; סיוון, שכבר מתחיל לכאוב לה הגב התחתון, רק רוצה לשבת במקום עם מזגן. אבל היום הילד בוחר, והוא מצביע לכיוון סניף של בורגר-קינג בהמשך הרציף.

- אתה יודע שתעשיית ההמבורגרים היא נצלנית ואכזרית ומזהמת את הסביבה?

- אבל היום היומולדת שלי.

- נכון, אבל דווקא בגלל שאתה גדול וכבר בן תשע, אתה צריך לקחת אחריות על מה שאתה אוכל.

הם ממשיכים לפסוע, איתמר ממשיך להרצות, ואצל נדב עולה המבט הבוהה הזה, הפזור, שהיא אף פעם לא יודעת להחליט אם הוא מצביע על קשב רב, או להיפך, על ניתוק מוחלט. פתאום הוא אומר: אבא, תראה!

הם נעצרים. לפניהם דוכן צעצועים. בובות פרווה ובד מכל הגדלים ובכל הצבעים מונחות שם על מַדָפים, תלויות מִוָוים, מפתות למשש, למעוך, לחבק.

- אתה לא קצת גדול מדי לבובות?

- אבל תסתכלו! תראו! זה בדיוק אותו דבר!

מן הדלפק מביטה בהם בעניין מסוים איגואנת ענק מבד רך, צבעה ירוק-רעל זרחני, אישוניה פס צר וערמומי בתוך עיניים צהובות, והיא מותחת ראש סקרני, כל אחת מן הרגלים הפשוטות מציגה לראווה חמש אצבעות פרושות, זנב עצום מתעקל מאחוריה, ציצית מזדקרת לאורך שדרתה, דבלול עגול מעטר את הסנטר כמו זקנקן של תיש. המוכר, צעיר שחור-עור בחולצה אדומה שיושב שם חצי מנומנם, מזדקף כשהוא רואה את מבטיהם ננעצים ביצור, את החיוכים שמתפשטים על פניהם, וממהר לאחוז בו ולהדגים – מסתבר שזו בובת כף-יד, והוא לובש אותה כמו כפפה, מניע את לסתותיה, פוער לוע אדמוני וצובט בו את אפו של נדב, שצוחק באושר כאילו שכח לגמרי שהוא כבר בן תשע.


- פרסומת -

איזה צירוף מקרים, מתפעלת סיוון בקול. נדב כבר קיבל מן המוכר את הבובה כולה לעצמו, תוחב אל חלל בטנה את ידו, מניד לכאן ולכאן, אחר כך מניח אותה על כתפו, בדיוק כמו הגברתן ההוא. שניהם צוחקים, איתמר כבר שולף את המצלמה, והילד תופס את הרגע ומפציר: נכון שזה היומולדת שלי? אז אתם יכולים לקנות לי אותו?

איתמר מביט בסיוון, סיוון מביטה באיתמר. היא חושבת רגע. אחר כך שואלת את המוכר למחיר. הסכום שערורייתי. המקום הזה יקר בטירוף, היא ממלמלת לאיתמר. הוא חוכך בדעתו רגע, ואומר: תחליטי את. ברור שהיא תחליט, כמה קל להעיף עליה את התפקיד הזה של הרָעָה. אחרי רגע של שתיקה היא פונה אל הילד: אבל נדב, כבר קיבלת את המתנה שלך, לא?

נדב מרכין ראש. בעיניים מושפלות הוא אומר: אבל אני רוצה את האיגואנה. את השעון אני לא באמת צריך. וזה היומולדת שלי.

עכשיו היא באמת מתרגזת: נדב - היא חותכת - אתה לא יכול לשנות את דעתך כל רגע. את השעון קנינו כבר, היו לך שבועיים לחשוב ולהחליט, כבר בחרת, כבר שילמנו, חלאס! ואתה באמת גדול מדי בשביל בובות. עכשיו, ביקשת המבורגר, נכון? תחזיר למוכר את האיגואנה, הולכים לאכול - וזהו.

היא רואה את המבט הנכמר שאיתמר שולח אליה אבל ברור לה לגמרי שמישהו כאן צריך לקחת את המושכות בידיים; יש עקרונות חינוכיים, הורים צריכים לשדר עקביות, ואם איתמר רוצה שהיא תהיה הרעה, אז הנה לו, היא תעשה את זה כמו שצריך.

הם יושבים במסעדה, כל אחד עם הארוחה שלו לפניו, ושותקים. סיוון ואיתמר מחליפים מבטים. נדב - היא מבררת בזהירות – אתה לא אוכל? הילד לא עונה. הוא יושב שפוף על ספסל העור האדום, רגליו תלויות באוויר, ופתאום היא רואה כמה הוא קטן. שערו הזהוב, הדקיק, דבוק בזיעה למצחו, שפתו התחתונה משורבבת, פיו קפוץ, עפעפיו מוגפים. ההמבורגר שלו מונח על השולחן, לא נגוע. ומה שהכי מטריד – הילד לגמרי מרוקן, שטוח, כאילו יצא ממנו כל האוויר. הוויתור שלו קורע את ליבה, דווקא בגלל שהוא לא נלחם ולא תובע ולא רוקע ברגליים כמו שילד אחר אולי היה עושה. היא רואה אצלו את ההשלמה ואת הצער - הוא פשוט עצוב, היא חושבת, כל כך עצוב - והעצב שלו מפלח אותה, פורט אצלה על נים של עצב משלה ועכשיו שניהם רוטטים יחד, שני נימי העצב, מהדהדים זה את זה. היא נוטלת את ידו של נדב בידה, והוא לא מתנגד, אבל היד שלו רפויה וקרירה ואין בה רצון או כוח. איתמר מלטף בעדינות את ידו השנייה.

כשהיה בן חמישה ימים עשתה סיוון את דרכה אליו במסדרון שהוביל לפַּגִּיָה. מוקדם יותר באותו יום הוציאו לו סופסוף את צינור ההנשמה שישב על מיתרי הקול, והיא אפילו לא ידעה. עד אז לא שמעה אותו בוכה בכלל, למעט ברגע שאחרי הלידה, לפני שהכחיל כולו והובהל לטיפול נמרץ. אבל כשפסעה באותו בוקר במסדרון שמעה ממרחק קול תינוק פועה, ומבלי שנתנה לעצמה דין וחשבון התחילו הרגליים לרוץ מעצמן. אין לה שום הסבר לזה, איך זיהתה את הבכי מכל קולות התינוקות שייבבו שם באותו יום בפגיה, קשה לקרוא לזה אפילו זיהוי, שום חשיבה מודעת לא היתה מעורבת בתהליך; הרגליים שלה פשוט ידעו והתחילו לרוץ. הסתבר שאחד הרופאים הצעירים ניסה למצוא אצלו וריד בקרקפת, שוב היו צריכים לקחת לו דם לבדיקה ובזרוע הזערורית דקרו ודקרו ולא הצליחו, והיא זעקה בקול שלא היה שלה, לא, לא בראש! הרופא נזף בה ודרש שתצא מיד. היא חיכתה בוכיה במסדרון וכשהרשו לה להכנס גילתה שהמחאה שלה פעלה, שאיכשהו הצליחו למצוא וריד בזרוע ולא תקעו לתינוק שלה מחט בראש.

זה הפך להיות סיפור הצל"ש הראשון שלה.

היא יודעת שעוד יהיו לו כאבים קשים מאלה; שחלק מהתפקיד שלה זה לחשל אותו לקראתם; שהעקרונות החינוכיים ששיננה לעצמה קודם עדיין נכונים ונכוחים; שילדים אחרים בגילו מתמודדים עם מצוקות גדולות לעין ערוך; רק שכל הזמן היא שומעת את קולו ממלמל בקול מובס – אבל זה היומולדת שלי – וחושבת איך הוא נתון בידיהם, וכמה הם גדולים וחזקים לעומתו, ברצותם יתנו, ברצותם יחסירו.

נדב - היא אומרת - חשבתי על זה שוב. זה באמת היומולדת שלך, שזה יום מיוחד. נראה לי שאבא יסכים איתי, שלמרות שכבר קנינו לך את השעון, אפשר לקנות לך גם את האיגואנה. בוא נגיד שזו מתנה אחת מאבא ואחת ממני. מה אתה אומר?

נדב מרים ראש, עיניו מתעגלות בפליאה: באמת? אבא, אתה מסכים?

איתמר עונה: רק בתנאי שהאיגואנה היא ממני.

הוא נותן לה את השם 'איגי'. היא ממשיכה ללוות אותו בכל המעברים שלהם עד החזרה לישראל, ונותרת בחדרו גם כשהוא כבר נער וגבר צעיר. בגיל חמש עשרה הוא נעשה צמחוני, ההמבורגרים הופכים לזכרון רחוק, ומגיל שבע עשרה הוא כבר לא מסכים לקבל מתנות בכלל כי הוא מתנגד לבזבוז ולצריכת יתר. הוא לובש בגדים מחנויות צדקה או כאלה שמצא ברחוב. זה לא פשוט בשבילה. היא אמנם גאה בו על העקרונות שלו, אבל לפעמים שואלת את עצמה אם היו נוּקשים מדי איתו, אם משהו מזה חלחל והשפיע.

איתמר אומר שכמו תמיד היא מגזימה.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.