שתקום כבר האישה!
מסע ארכיטיפי בין פטריארכיה, פמיניזם ומגדר
מאת ד"ר שלי רקובר
נתחיל מהסוף: המאמר הזה הוא קריאה, הקריאה "שתקום כבר האישה!". הוא מבוסס על חוויה אישית, אך נטוע עמוק בהיסטוריה החברתית, התרבותית והפסיכולוגית שלנו, בני האנוש. החוויה שהניעה את הכתיבה הייתה השתתפות בהשתלמות שכותרתה התמימה "סוגיות בטיפול בקהילה הלהט"בית".1 כשנרשמתי להשתלמות לא יכולתי לדמיין עד כמה היא תהיה מטלטלת עבורי, ולאו דווקא בהקשר הברור מאליו: הרעיונות שהובעו בה עוררו בחוזקה את החשש שערכי הפטריארכיה ממשיכים לדכא נשים ונשיות בחסות רעיונות מהגל השלישי של הפמיניזם. לפני שאפרט, אפרוש רקע קצר על הגל הפמיניסטי הפוסט-מודרני שמצוי עד היום במרכז השיח הפמיניסטי, וכן על הקשר בין הפטריארכיה לרעיונות פסיכואנליטיים.
*
מושג הפטריארכיה, הלא הוא "שלטון האב" במשפחה – על הילדים, הנשים והרכוש – הורחב בהגדרתו בשיח הפמיניסטי לתיאור שיטה חברתית-תרבותית שבה מרוכז הכוח השלטוני הכלכלי, הפוליטי, החברתי והדתי בידי הגברים. הפמיניזם מתייחס לפטריארכיה, ובצדק, כשיטה המדכאת נשים ומנציחה את נחיתותן ואת חוסר השוויון בינן לבין הגברים. הגל הראשון (הליברלי) של הפמיניזם, שאת מקורותיו הרעיוניים נהוג לשייך לתקופת הליברליזם והנאורות של המאה ה-18 באירופה, חתר לשוויון זכויות עבור נשים, בעיקר על ידי חקיקה המסדירה את זכותן של נשים על גופן ועל רכושן ואת זכותן האזרחית להצביע. בארצות הברית, למשל, עבר התיקון בחוקה שמסדיר את זכותן של נשים לבחור באוגוסט 1920.
הגל הפמיניסטי השני (הרדיקאלי) מזוהה עם שנות ה-60 הסוערות של המאה העשרים, עם המפכה המינית ותנועת ההיפים. בשונה מהראשון מהגל הראשון, שהתמקד כאמור בשוויון זכויות אזרחי, הפמיניזם בשנים אלה עסק בדיכוי הנשים וחתר לשינוי (מהפכה) במבנה החברתי, מתוך הבנה שאי אפשר "לתקן מבפנים" עיוותים כה מושרשים. מאבקים חברתיים המזוהים עם גל זה הם הזכות להפלה חופשית, המאבק נגד אלימות כלפי נשים, המאבק נגד תעשיית תחרויות היופי ונגד הפורנוגרפיה. פעילות מהגל השני תבעו את מושג "אחוות הנשים" (sisterhood), המדגיש את הצורך בסולידריות בין נשים באשר הן, בהקשר של חברה ותרבות סקסיסטית.
בשנות ה-90 של המאה הקודמת הופיע הגל השלישי, שבמסגרתו אומצה פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית ל"נשיות", אשר מאתגרת את התפיסה הבינארית הפטרנליסטית של נשיות/גבריות. התיאוריות הקוויריות של מגדר המאפיינות את הגל השלישי תופסות את הנשיות והגבריות כתכונות והבדלים הנמצאים על רצף ולא כמושגים/ישויות הומוגניים ואוניברסליים (גורביץ', 1997). הגל השלישי הפוסט-מודרני לא רק ניתץ לאלף רסיסים את ה"סיסטרהוד" הסולידרי, אלא הפך לכר נרחב לצמיחתן של אינספור תיאוריות של זהויות ותת-זהויות מגדריות שהשתלטו על השיח הפמיניסטי, כשכל אחת מושכת לכיוון האזוטרי שלה.
*
הפטריארכיה מתבטאת גם בנקודת המבט הפסיכואנליטית הרואה את השוני האנטומי בין הגבר לאישה כבסיס להתפתחותם של מבנים פסיכולוגיים שונים אצל המינים. על פי פרויד (2002), במהלך ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית נפרדות דרכיהם של הבנים והבנות בהגיעם לשלב האדיפלי, שכן פתרון התסביך האדיפלי שונה אצל הבן והבת. הבדל זה, לפי פרויד, הוא הבסיס לשוני הפסיכולוגי בין גברים לנשים ולעליונותם כביכול של הגברים ביכולות השיפוט המוסרי ובתרומה לחברה ולתרבות.
הגותו של פרויד, התואמת את תקופתו, משקפת ללא ספק תפיסה מגדרית פטריארכלית לפיה ההטרוסקסואליות היא האופציה הרצויה והנתפסת כנורמאלית. עם זאת, אין להתעלם גם מן החדשנות של רעיונותיו על התפתחות המיניות האנושית. פרויד תפס את ראשית ההתפתחות המינית כמצב מולד של דו-מיניות ואת ההטרוסקסואליות כנטייה שמעוצבת על ידי החברה והתרבות. הומוסקסואליות נתפסת לשיטתו כסטייה ממהלך התפתחותי תקין, אך כזו שאינה דורשת טיפול או ריפוי, ופרויד אף יצא כנגד הדרישה החברתית להדחקתה.
למרות הביקורות הרבות שנמתחו על הפסיכואנליזה, המודל האדיפלי עדיין מהווה סוגיה מרכזית לדיון ולוויכוח בקרב תיאוריות פסיכואנליטיות ומגדריות עכשוויות (פרידמן, 2007), בעיקר בשל העובדה שהוא ארוג באופן כה הדוק למבנים חברתיים-תרבותיים-פסיכולוגיים. המודל ההתפתחותי שהגה פרויד מציג מערך של תכונות "גבריות פאליות" הנתפסות כעליונות על פני אלה הנחשבות כ"נשיות". הנשים נתפסות כישויות "חסרות" מבחינה אנטומית ופסיכולוגית כאחת. מודל הגבריות הפאלית מוצג כיעד שיש להשיגו, וגברים שהציגו מצוקות נפשיות "נשיות" והומוסקסואליות, לרוב לא זכו לקבל מענה מותאם. באשר להתפתחות מיניות והומוסקסואליות נשית, ניתן רק לצטט את מה שאמר פרויד למארי בונאפרט, כך לפי ארנסט ג'ונס (Jones, 1953: 421): "השאלה הגדולה שלא ניתן לה מענה, ושלא הצלחתי עצמי לענות עליה חרף שלושים שנות מחקר לגבי המיניות של האישה, הוא 'מה רוצה האישה?'2".
*
ההשתלמות על טיפול בקהילה הלהט"בית, נושא חשוב ללא ספק, פתחה בפנינו המשתתפים מרחב חברתי-תרבותי חדש: למדנו את ההבדל בין סיסג'נדר לטרנסג'נדר, בין בינארי ללא-בינארי, בין זהות מגדרית לנטייה מינית. אך ככל שצללנו לעומק התכנים והמצוקות המאפיינים את הקהילה הלהט"בית, עלה בברור ובעוצמה כי השיח והתרבות ההומוסקסואלית השתלטו כמעט על כל המרחב. עד כדי כך, שרק לנוכח בקשה מפורשת מצד הקהל (להגנתי אומר כי לא הייתי היחידה), הוקדשה בדקה התשעים (ביום האחרון, ביחידת הלימוד האחת לפני האחרונה) הרצאה בנושא התפתחות המיניות הנשית והתרבות הלסבית. אומר ולא אבוש: התרבות הלסבית פחות מלהיבה, ססגונית, דרמטית ויצירתית, מזו ההומוסקסואלית. כנראה שגם בעיני הלסביות עצמן, שאם הבנתי נכון מכנות את קהילתן בשם המדכא-ליבידו "הבִּיצה". נכון, אין זו "תחרות יופי" בין הקהילות (או שמא כן?), אך לא יכולתי שלא להתחיל לתהות האם אין אלא להסיק שערכי הפטריארכיה ממשיכים לדכא נשים ונשיות גם בתוך הקהילה הלהט"בית עצמה.
היבט נוסף של אותה תופעה עלה מסרטון שחשף את סיפורן של טרנסג'נדריות והתעסקותן האובססיבית בנראותן ה"נשית" (שיער, איפור, ציפורניים, ציצים, בגדים). אחרי הצפייה בסרטון שאלתי את המרצה האם אין לראות את האימוץ קפדני זה של סטריאוטיפיות נשית מבזה כמיקרו-אגרסיה כנגד נשים. המושג מיקרו-אגרסיה תואר בהשתלמות כמבטא התנהגויות של השפלה אגבית ושגרתית, וכמתאר את החוויה היום-יומית של רבים מקהילת הלהט"ב. תשובתה/נזיפתה של המרצה הייתה שזו לא אגרסיה, אלא דרכן של הטרנסג'נדריות לחגוג את נשיותן. בשלב זה של ההשתלמות כבר חשתי רצון עז לבכות או לצעוק ממש בקול רם, אבל התאפקתי, וטוב שכך.
הסרטון שהוקרן ביחידת הלימוד הבאה עזר לי לעבד את רגשותיי ומחשובתיי על העניין. הסרטון עסק בתרבות ההומוסקסואלית של ה"דולפינים". ה"דולפינים" הם גברים הומוסקסואליים שטורחים רבות כדי להיראות כמו דוגמני הלבשה תחתונה, ואפשר בקלות לראות בהם את המקבילה ההומואית לדוגמניות "ויקטוריה'ס סיקרט". בשיח שהתפתח לאחר הצפייה דן המרצה בגילוי לב בהכנות ההזויות שהגברים הללו מעבירים את עצמם לקראת כינוסיהם: טיפולי לייזר אינטנסיביים ואימוני כושר רצחניים הם רק קצה הקרחון, והחל לחשוף כך פיסת מציאות עכורה: התברר שכאשר הנטייה המינית היא לגברים, או – במילותיו של המרצה – כש"קניין" הסקס הוא גבר, המאמץ להיות "אטרקטיבי.ת" מבחינה מינית עבורו הופך לעיסוק מאוד, מאוד, מאוד מרכזי בחיים. לעומת זאת, כשהנטייה המינית היא לאישה, כלומר כאשר אישה היא "קניינית" הסקס, יש הרבה, הרבה פחות עיסוק ברדיפה אחר השגת "המודל האידאלי" שנחשב לאטרקטיבי מבחינה מינית. מציאות מטרידה זו עולה בקנה אחד גם עם ממצאי מחקר שהובאו בהרצאה, שבמסגרתו נבדק עד כמה דימוי הגוף ותפיסת האטרקטיביות המינית של הסובייקט ביחס לעצמו קשורה למדדים שונים ברווחה הנפשית ובקשרים האינטימיים שלו.ה. מתברר שהומוסקסואלים ונשים הטרוסקסואליות סובלים מהעיסוק בדימוי הגוף ובאטרקטיביות שלהם יותר מגברים הטרוסקסואליים, שאצלם דימוי גוף שלילי כמעט ולא משפיע על החוויה באינטראקציה האינטימית עצמה. לעומת כל אלה, ובקצה האופטימי של הסקאלה – עם הכי פחות תסביכים בתחום – נמצאות הלסביות!
בקצרה, מה שהתחיל אצלי כ"תחושת בטן" והמשיך כמעט בפרץ רגשי, הבשיל לבסוף לתובנה שהפטריארכיה לא רק שזלגה למרחב הלהט"בי – אלא מנהלת אותו, ממש כמו במרחב "הרגיל". השאלה האם מציאות זו באמת כל כך מפתיעה, ולמה, הייתה הבאה בתור לבירור. הסבר סביר מבחינה פסיכולוגית אפשר למצוא במנגנון ההזדהות ההשלכתית, שבמקרה זה כולל הזדהות והפנמה עם ערכי הפטריארכיה שמושלכים על-ידי החברה על הסובייקט כחלק מתהליך התפתחותו הנפשית. לא מעט דובר בהשתלמות על המצוקה הכפולה של הומוסקסואלים, שבחברה הכללית מושפלים עקב היותם "לא גברים" מספיק, ושבמקביל חווים משבר פנימי עקב הזדהותם עם הגדרות ותפקדי המגדר "הגבריים" ( המודל הגברי-פאלי). עם זאת, ומכאן ההפתעה ואולי אף אכזבה, אותם הומוסקסואלים שיודעים דחייה חברתית ועצמית מהי, ממשיכים להתנהל בתוך הקהילה שלהם תוך שימוש בסטריאוטיפים שמשפילים ומבזים את הנשי ואת הנשים. כקהל שעתה ה"קניין" המיני שלו הוא הגבר, הם מתמסרים בטוטאליות אגרסיבית (גברית?) לאחד מתפקידי המגדר המשפילים, המגבילים והמצמצמים ביותר המוקצים לנשים במסגרת הפטריארכיה – התפקיד של "למצוא חן בעיני הגבר". תפקיד זה מתבטא במצבור גדול של התנהגויות (סימפטומים?), שאגב מזינות כלכלית תעשיות ענק ברמה גלובלית (אופנה, קוסמטיקה, עיצוב הגוף ועוד). כאמור, מנקודת מבט פסיכואנליטית ההסבר למילוי התפקיד הזה הוא "קינאת הפין" של אלה ש"אין להן.ם", בין אם מבחינה אנטומית ו/או פסיכולוגית. מכל מקום, המסקנה העגומה שעלתה אצלי מן ההשתלמות היא שהפטריארכיה מושרשת כה עמוק בנפשנו (ובביולוגיה?), עד כי גם כשגברים "חוצים את הקווים" המגדריים של עצמם, הם מתקשים "להתנקות" ממנה.
היות שכך, אולי יש מקום לשקול בכובד ראש דווקא את ההסברים הביולוגיים של האסכולה המטריאליסטית? הקשר בין המין הביולוגי לבין התנהגויות ספציפיות כגון חיזור, רבייה, טיפול בצאצאים ועוד, הוא מבוסס וידוע – במיוחד בכל הקשור ליונקים – ולא כאן המקום לפרטו. גם המחקר על ההשפעות של טרנסמיטרים והורמוני המין על המוח ועל ההתנהגות האנושית מספק ידע רלבנטי עשיר (Panksepp, 2004). ובכל זאת, אצל בני האדם, כידוע, הדברים מורכבים יותר מההסברים המטריאסליטיים בלבד. למעשה, אפשר לומר שהן הביולוגיה והן הפסיכואנליזה של פרויד מחזקות, כל אחת בדרכה, את הפטריארכיה. אולם יש בנמצא גם מסגרת חשיבה המרחיבה את גבולות הפסיכואנליזה הקלאסית, ומתכתבת באופן יצירתי ומשכנע עם האבולוציה שלנו כיונקים, צאצאים לאם ואב קדמוניים: התיאוריה של קרל גוסטב יונג.
יונג (1987) טבע את המושג "הלא מודע הקולקטיבי" אשר מתאר עולם עשיר בארכיטיפים שמהווה, אם תרצו, את ה-DNA המטאפורי והטרנסצנדנטאלי של האבולוציה הנפשית האנושית. אני מוצאת יותר הגיון פסיכולוגי בקיומם של ארכיטיפים כגון "הנשי", "הגברי", "ההרמפרודיט" ועוד, המאכלסים את הלא מודע הקולקטיבי ומשפיעים על חיי הנפש וההתנהגות אנושית, מאשר למשל, את הקביעה המקובלת כיום כאקסיומה, ומבוססת על "סולם קינסי" להתנהגות מינית (Kinsey et al., 1948; Kinsey et al., 1953), שזהות מגדרית היא עניין של רצף. אני מוצאת שתיאוריה הנותנת מקום ל"נשי" ול"גברי" לא כאל הפכים או ניגודים (גישות פוסט-יונגאניות), אלא כהיבטים בנפש הלא מודעת, הקולקטיבית והאישית, יש בה יותר כבוד ומרחב לנפש האדם, מגישה המציגה רצף נזיל. על הבעייתיות שבנזילות, שבעיקר מתאפיינת בלקות מוסרית בסיסית של חוסר לקיחת אחריות, ניתן למצוא בכתביו המאלפים של הפילוסוף והסוציולוג הפולני זיגמונט באומן (2007א, 2007ב). מכל מקום, בין אם מסיבות ביולוגיות, פסיכולוגיות, או גם וגם, הפטריארכיה כנראה מבנה מציאות שכמעט ואין ממנה מוצא, הן עבור גברים והן עבור נשים; אך אצל הגברים, כאמור, המלכוד נוקשה יותר בשל אידאל הגבריות הפאלית.
התבוננות דרך משקפיים יונגיאניות במציאות שנחשפה במהלך ההשתלמות העלתה מחשבות עגומות נוספות ביחס לפמיניזם כפי שבא לידי ביטוי כיום. הדה-קונסטרוקציה המאפיינת את העידן הפוסט-מודרניסטי עשתה שמות בפמיניזם, שכן לא רק שפירקה אותו לחלקיקים, אלא ניתקה אותו משורשיו ה"נפשיים"-ארכיטיפאליים, תומכי החיים. השיח הפמיניסטי כיום הוא במקרה הטוב מפורק ובמקרה הרע רדוד, וברובו ריאקטיבי אל מול עוולות הפטריארכיה כלפי מגדרים ותת-מגדרים שונים. ההתמקדות בנשים ובנשי נזנחה לטובת העיסוק במגדר ובפירוק המגדרי. מבחינה זו, ההשתלמות על הקהילה הלהט"בית, על כל צבעיה וחלקיה, הייתה מעיין תמונת MRI של פירוק זה.
אך דחיקתן של הנשים והנשי לקרן זווית בחברה ובתרבות איננה רק דילמה מוסרית פילוסופית, אלא בעלת השלכות הרסניות על האנושות כולה. חברה שמתנתקת ומתכחשת לנשים ולנשי מאפשרת הלכה למעשה לגברי לצאת מכדי שליטה. את התוצאות של עולם כזה ניתן לראות כיום בעין בלתי מזויינת: ריבוי גלובלי של מנהיגים מטיפוס זכרי "אלפא" המתאפיינים ברמות אגרסיה, שמרנות, פלגנות וסכסכנות. מנהיגים שעוסקים בראש וראשונה בשימור וביצור כוחם ומעמדם, תוך התעלמות מהעם שעליו הם אחראיים ושאותו נועדו לשרת. סולידריות ואיחוד הופכות סיסמאות ריקות מתוכן תחת שלטונו הפרוע של הגברי. עם זאת, הכמיהה אליהם לא פסה, ואולי אף מבוטאת ביתר שאת כיום, כמו למשל בארצנו, שבה אלפי מפגינים יוצאים בה מדי ערב לרחובות בקריאות נואשות של מצוקה וזעם נגד מנהיגות מנותקת.
הנשי והגברי אינם מבטלים זו את זה אלא מתקיימים זו לצד זה, ובמקרה הטוב יכולים להשלים זו את זה, שכן תכונותיהם ויכולותיהם שונות. אפשר להקביל את היחסים ביניהם ליחסים בין איברי חישה שונים: כך למשל העין היא איבר ש"מחבר" אורכי גלים אלקטרומגנטיים שונים, כך שתתקבל תמונה עשירה בצבע, בעוד האוזן היא איבר "מפרק", שמאפשר להבחין בין תדרים (תנועה של מולקולות אוויר) שונים, כך שניתן ליהנות מעושר הצלילים במוסיקה. כדי להיטיב לשרוד אנו זקוקים גם לראייה ולגם לשמיעה. אולם שנים רבות של "עיוורון" תוך שמיעה בלתי פוסקת של מסרים מפרקים, מדירים ומשסים מובילים לעברי פי פחת.
הכמיהה עתה "לאם הגדולה" שתרפא ותזין, לאחר האכזבה הצורבת מ"שלטון האב" העריץ שדואג בעיקר לעצמו, היא רק חלק מתמונה גדולה יותר. טיפול והזנה הם צרכים הכרחיים, אך אין די בהם בכדי לקדם את החברה ואת האנושות לעתיד טוב יותר. הנשי, שמהותה מחזורית ומאחדת, אישית וקולקטיבית, נטורליסטית ומוסרית, נקראת עתה לדגל!
וזו הקריאה: שתקום כבר האישה!
שלא תפחד לא מגברים ולא מנשים,
ולא מעצמה,
שלא תתנצל על היותה אישה, בת לשושלת עתיקת יומין של חוכמה וידע,
שלא תתבלבל ותתאמץ להיות "טובה יותר" מהגברים בדרכם,
שלא תירא מ"הגברי" שבתוכה,
שתדע לרתום את יכולותיהם של הנשים והגברים למטרות הנכונות,
שלא תירתע מלשנות סדרי עולם.
שתקום כבר האישה!
הערות
- "סוגיות בטיפול בקהילה הלהט"בית", מכללת לוינסקי לחינוך, רכזת הקורס: גב' רוני גורסקי-מלין. יולי, 2020.
- במקור הגרמני: "Was will das Weib?". ג'ונס כותב זאת בהערת שוליים.
מקורות
באומן, ז' (2007א). מודרניות נזילה. מאגנס.
באומן, ז' (2007ב). אהבה נזילה. מאגנס.
גורביץ', ד' (1997). "פמיניזם ופוסטמודרניזם" מתוך: פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20. דביר, עמ' 160-131.
פרויד, ז' (2002). מיניות ואהבה. עם עובד.
פרידמן, א' (2007). "אימהות בראי התיאוריה". בתוך: דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מגדר. עורכות: ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין וחנה נווה. האוניברסיטה הפתוחה.
יונג, ק"ג (1987). הפסיכולוגיה של הלא מודע. דביר.
Jones, E. (1953). Sigmund Freud: Life and Work. Vol. 2, Pt. 3, Ch. 16,. Hogarth Press.
Kinsey, A.C., Wardell, B.P. & Clyde, E.M. (1948). Sexual Behavior in the Human Male. Indiana: University Press.
Kinsey, A. C., Pomeroy, W. & Gebhard, P. (1953). Sexual Behavior in the Human Female. Philadelphia: Saunders.
Panksepp, J. (2004). Affective Neuroscience: The Foundations of Human and Animal Emotions. NY: Oxford University Press.
