פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הכנה נפשית ליום שלאחר המשבר: הבנות מהפסיכולוגיה היהודית על ההתמודדות עם הקורונההכנה נפשית ליום שלאחר המשבר: הבנות מהפסיכולוגיה היהודית על ההתמודדות עם הקורונה
הכנה נפשית ליום שלאחר המשבר: הבנות מהפסיכולוגיה היהודית על ההתמודדות עם הקורונה

הכנה נפשית ליום שלאחר המשבר: הבנות מהפסיכולוגיה היהודית על ההתמודדות עם הקורונה

מאמרים | 13/5/2020 | 3,135

לא פעם פנטזיה על שחרור ויציאה לחופשי הופכת במהרה לאכזבה כאשר היא פוגשת במציאות נפשית כובלת. כשאדם נמצא במשבר, הוא חולם על סיומו. ואכן, משברים מסתיימים, בסופו של דבר. אלא שלפעמים המציאות טופחת על פנינו, ולא פעם סיומו של משבר הופך למשבר בפני עצמו, קשה מקודמו. המאמר עוסק בהיערכות הנפשית הנדרשת לקראת היום שבו נצא מן המשבר הנוכחי.

הכנה נפשית ליום שלאחר המשבר

הבנות מהפסיכולוגיה היהודית על ההתמודדות עם הקורונה

מאת ברוך כהנא

 

 

כשאדם נמצא במשבר, הוא חולם על סיומו. ואכן, משברים מסתיימים, בסופו של דבר. אלא שלפעמים המציאות טופחת על פנינו, ולא פעם סיומו של משבר הופך למשבר בפני עצמו, קשה מקודמו.

כשהיינו בצבא היינו נוהגים לדקלם: "מחר השמש תזרח ואני אהיה אזרח". לפעמים היינו מפנטזים על ההרפתקאות שנעשה אחרי השחרור, ולפעמים לא היה תוכן ממשי לפנטזיה – אלא רצון להיות במקום אחר, רק לא פה. האם השחרור הצדיק את התקוות שתלינו בו? כמו תמיד: כן ולא. היו משאלות שהגשמנו, והיו גם הרבה אכזבות. בסופו של דבר, רובנו למדנו להשלים עם המציאות, ואפילו לשמוח בה כמו שהיא. אלא שלמרבה הכאב, היו גם כאלה שעבורם השחרור הפך לסיוט. כדאי, לדעתי, לבחון כמה מהסיבות לכך, ולהסיק מסקנות לגבי המצב הלא ברור שאנחנו נמצאים בו כעת. הנחת היסוד שלי היא שעלינו להתכונן, כבר היום, ל"יום שאחרי". אבל כדי להתכונן אליו, עלינו להבין את הסכנות שהוא מציב לנו.

חשוב לזכור שהסכנות הנפשיות אורבות לכולנו, אלא שלרובנו יש כוחות נפש בריאים וטובים המאפשרים לנו להתמודד עימן בהצלחה. מכיוון שכך, כדאי להבין דווקא מה קורה במצבים הקיצוניים יותר, כדי ללמוד מכך על המצבים השכיחים והרגילים (יחסית). לכן אקח כדוגמה סרט מופלא, העוסק באנשים הכלואים במצב קיצוני באמת – וכוונתי היא לסרט "חומות של תקווה".

אסכם בקצרה את העלילה: מעשה בקבוצת אסירים הכלואים בכלא מזעזע, עם צוות סוהרים פסיכופתיים (למשל: אין להם בעיה לרצוח אסיר סתם ככה, משום שבכה והפריע להם לישון). כולם כלואים שם לכל ימי חייהם, ואין להם תקווה ממשית לחוות אי פעם מציאות אחרת – הכלא הוא המציאות היחידה שהם יכולים לדמיין. הם פשוט מסתגלים למה שיש.

הסתגלותם היא כל כך טוטלית, עד שאחת מדרכי ההתעללות של הסוהרים היא לחכות שהאסיר יזדקן בכלא, ואז לשחרר אותו לחופשי. אבל במקרים האלה מתגלה שהוא איבד את היכולת לחיי חופש. הוא אינו מסוגל להחליט החלטות פשוטות – הוא מתקשה אפילו לצאת לשירותים על דעת עצמו. בסופו של דבר רובם מתאבדים, משום שאינם יודעים לחיות כבני חורין.

עלילת הסרט מתחילה כשמגיע לכלא אסיר חדש בשם אנדי, בנקאי מכובד שהורשע ברצח אשתו (אף שהוא חף מפשע). אנדי מסרב להסתגל. הוא ממשיך לראות בעצמו אדם בן חורין, שנקלע למציאות הזוועתית הזו על לא עוול בכפו. לכאורה, הוא לומד להתנהג לפי כללי הכלא – אבל בתוך תוכו הוא אינו מוותר על חירותו, ועל כבודו העצמי.

אני עוצר פה, כדי שלא לקלקל למי שעדיין לא ראה את הסרט, ורק אציין שאנדי לא הסתפק בחירות רוחנית פנימית. בסופו של דבר הוא המשיך לחתור גם לחירותו הממשית. לא אספר אם הצליח לזכות בה, ואם כן – כיצד. אשאיר זאת לסרט עצמו. כאן רצוני להעמיק מעט במשמעות הסיפור.

מבחינתי, הסיפור עוסק בסכנתה של הסתגלות יתר. כדי לשרוד, האסירים חייבים להסתגל למציאות הזו: הם כבר אינם חושבים על חירות, ואינם שואפים לשום צורה של הגשמה עצמית – לא פיזית ולא רוחנית. הם הסתגלו בכך שהגבילו את הווייתם למציאות חייו של אסיר, ותו לא. גם אם הם מדברים, לפעמים, על "מה הייתי רוצה לעשות כשאשתחרר" – הם אינם מאמינים בכך באמת. בעומק לבם הם ויתרו על החירות, וגם על כבודם האנושי.

בסצנה אחת, העמוקה ביותר בסרט, אנדי מתגנב לחדר המנהל, ומשמיע – ברמקול הכללי של הכלא – מוזיקה של מוצרט. על מעשה זה הוא נכלא בצינוק לתקופה ארוכה במיוחד. כשהוא חוזר, האסירים שואלים אותו כיצד שרד בתקופת הבידוד, והוא עונה: "בקלות, הייתי עם מוצרט... הוא נתן לי תקווה!" ואז מתפרץ עליו אסיר בשם רד – חברו הטוב, אגב – ואומר לו משהו בנוסח: "אל תדבר על תקווה... תקווה הורגת אותנו. היא מכאיבה, ומפריעה לנו לחיות את חיינו המציאותיים".

 

סכנות ההסתגלות

הסיטואציה הזו משקפת תהליך נפשי שכיח – עד כדי כך שקשה לחשוב על מישהו שמעולם לא חווה אותו, במידה זו או אחרת. כל אחד מאתנו חי במציאות מסוימת, שאותה הוא מכיר היטב. מבחינתו, המציאות הזו היא כל העולם כולו. הוא מתקשה להאמין שמציאות אחרת, טובה מזו, עשויה להתממש בחייו. נכון, בסרט מדובר במציאות נוראה, ורובנו חיים במציאות שהיא פחות או יותר סבירה – אבל העיקרון זהה.

אדם עובד במשרה זוטרה, ואינו מאמין שביכולתו להעפיל למשרה יותר טובה, או לעבודה שיש בה יותר משמעות עבורו. זוג הנמצא במצב של חוסר תקשורת, ואינו מאמין שביכולתו לכונן קשר הדדי ומשמח. אפשר להכביר בדוגמאות, אבל העיקרון הוא אחד: אנשים כלואים במציאות הנחווית להם הרסנית, פשוט משום שהם אינם מאמינים שיכולה להיות מציאות אחרת.

אין הכרח אגב שתהיה זו מציאות ארוכת טווח. תהליך ה"הסתגלות למציאות הרסנית עלול להיות מהיר להדהים. ספרות המחקר בפסיכולוגיה חברתית עשירה בניסויים המראים כיצד משתנה הדימוי העצמי בעקבות הצלחות – או כישלונות – חברתיים מכל סוג" (שוורצוולד, תשל"ח, 1977).

אתן לכך דוגמה נוספת: בנעוריי הייתה סדרה טלוויזיונית בשם "האסיר". גיבור הסדרה היה כלוא בכפר שהיה נוח למדי, אבל אי אפשר היה לעזוב אותו לשום מקום. בכל פרק היה האסיר מנסה לברוח, ולבסוף היה מוצא את עצמו באותו מקום. לכל אורך הסדרה מנסה האסיר לגלות מיהו ראש הכפר, האחראי על כליאתו. בפרק האחרון הוא מצליח לגלות זאת – ולתדהמתו, כשהוא חושף את המסכה המסתירה את פניו של ראש הכפר, הוא מגלה מתחתיה את פניו שלו. מסתבר שהוא עצמו היה הסוהר של עצמו.

לכאורה, אם אנחנו משמשים סוהרים של עצמנו, הפתח לשינוי אמור להיות קל ופשוט – כל מה שנדרש הוא שינוי זווית ההסתכלות. היה מספיק לומר לאותו אדם מתוסכל, החולם על קריירה משמעותית ואינו מעז לעשות צעד כלשהו לקראתה, משהו כמו: "שמע, ידידי. חוסר האמונה שלך בעתידך הוא הכולא אותך במצב הנוכחי. אתה צריך רק להאמין בעצמך והכול ישתנה – אין סיבה אמיתית שלא תצליח להגשים את חלומותיך". הבעיה היא שאמונה כזו היא בדיוק מה שחסר לו, והוא אינו מצליח להגיע אליה בכוחות עצמו. ברוב המקרים הוא כבר שמע הטפות מוסר בנוסח שהצעתי זה עתה, לא פעם ולא פעמיים. הן לא עזרו לו, משום שלחוסר האמונה שלו היו סיבות רבות משקל. אם ברצוננו לסייע לו להתגבר על ייאושו, עלינו להתמודד עם השורש המזין אותו, ועם הסיבות העומדות ביסוד חוסר האמונה, אחרת דברינו יישארו מילים יפות ללא כיסוי.

יש לכך כמה רבדים, ואתאר כל אחד מהם בנפרד.

רובד ראשון – פחד האכזבה: הרובד הראשון מתואר ב"חומות של תקווה". כשרד, חברו של אנדי, התפרץ עליו בזעם, רד הסביר לו מדוע התקווה מפחידה: המציאות, הסביר, היא קשה ומאכזבת. התקווה לשנותה מעוררת בנו ציפיות, והציפיות מעוררות ריגוש, וסיכוי לשמחה. אם לאחר הריגוש הזה מגיעה אכזבה, הכאב עלול להיות קשה מנשוא – קצת בדומה למי שכבר התרגל לאפלולית, ולפתע הוצף באור מסנוור. לאחר שהאור ייכבה, הוא ימצא את עצמו באפלה קשה פי כמה. מן הסתם הוא יתחיל לפחד מן האור. "די, כבר התרגלתי", הוא יאמר. "עדיף שיישאר ככה, לפחות לסבל הזה אני רגיל". נביא בחשבון שלא מעט אנשים חשים שכבר ניסו להתמודד עם המציאות ולשנות אותה, והתאכזבו בכל פעם. אין להם רצון לנסות שוב, ולהסתכן באכזבה נוספת.

רובד שני – חרדת הכאוס: קיים רובד נוסף, עמוק יותר. אחד הפחדים הקשים ביותר הטבועים בנו הוא הפחד מהתפוררות המציאות. צריך לזכור שכשאדם נולד, הוא אינו מכיר כלל את המציאות שאליה הוא נולד. הוא מוצף באינספור גירויים שאין לו מושג מהם. קשה לנו לדמיין את החרדה המציפה מי שחווה (שמבחינתו) כל רגע עומד בפני עצמו, בלי שום חוט המקשר ביניהם. לרגע הוא מוצף באור חזק, וברגע שאחריו הוא מרגיש רעב, או דקירה כואבת, ואולי אחר כך יחוש בנעימות המופלאה של אמא המחזיקה אותו בזרועותיה.

המון גירויים, חלקם כואבים עד מאוד, ואי אפשר לדעת מה יביא הרגע הבא – משום שאי אפשר למצוא היגיון ברצף המסחרר הזה. הנפש יודעת להסתגל לקשיים רבים, ובלבד שתוכל למצוא בהם היגיון כלשהו. אי הוודאות המוחלטת של הכאוס מעוררת בנו אימה נטולת שם, קשה מנשוא.

כדי להמחיש זאת, אפשר לחשוב על ההבדל בין סרטי מתח לסרטי אימה. בסרט מתח, חייו של הגיבור אומנם בסכנה, אבל המציאות מובנת לנו. הגיבור הוא, נניח, עיתונאי שחשף את פשעי המאפיה. המאפיה מנסה להרוג אותו. אנחנו פוחדים, אבל הפחד הוא לחייו של הגיבור – המציאות עצמה ברורה לנו. בסרט אימה, שלדים יוצאים מהקירות, חייזרים בעלי רצחנות לא מובנת פולשים. התחושה היא שהמציאות עצמה מאבדת את המרקם ההגיוני שלה.

קליפורד גירץ, האנתרופולוג הדגול, מתאר בבהירות את תהום התוהו ובוהו שממנה אנחנו חרדים: "אדם יכול להסתגל איכשהו לכל דבר שדמיונו יכול להתמודד עימו, אך הוא אינו יכול לשאת כאוס", הוא כתב, והמשיך לתאר את החרדה שמא תהפוך החוויה ל"אנדרלמוסיה של פעולות חסרות טעם והתפוצצויות אמוציונליות" (גירץ, 1990. עמ' 54 ועמ' 98). גם הספרות הפסיכודינמית עסקה בנושא בהרחבה רבה. בין העוסקים בכך אפשר למנות את וויניקוט ואת ביון, ולצרף אליהם את תיאוריו הפנומנולוגיים של דניאל סטרן.

בעמל עצום אנחנו לומדים להכיר את המציאות, ובעמל עצום אנחנו לומדים לבטוח בה ולהתמודד עם קשייה. תחושות הביטחון האלה, הנרכשות בעמל כה גדול, הן הרבה יותר שבירות ממה שאנחנו משערים. פעמים רבות אנחנו מעדיפים להישאר במציאות לא נוחה, ובלבד שלא לסכן את המציאות הקיימת. לפעמים אנחנו מעדיפים אף את המציאות הנוראה ביותר על אי הוודאות, ובלבד שלא לסכן את תחושת הביטחון שאותה מציאות משרה בנו. האסירים ששוחררו בזקנתם חוו את המציאות "בחוץ" כתוהו ובוהו מתמשך. הם לא הכירו את כללי ההתנהגות, הם לא הכירו את הטכנולוגיה שכמובן התפתחה מאוד בתקופת מאסרם. הם לא הצליחו למצוא היגיון במתרחש סביבם, ובסופו של דבר, הם לא שרדו.

כיצד אנחנו מתגוננים מפני הכאוס? אנחנו מקבלים את המציאות כמו שהיא. אבל אז, אנחנו מקבלים גם את מעמדנו הלא מחמיא בתוכה. האסירים בכלא החלו לראות את עצמם כאסירים, ותו לא. כולם – מלבד אנדי – שכחו את חלומותיהם, את כישרונותיהם המיוחדים, את המעמד שהיה להם בעבר. הם התאימו את הדימוי העצמי למציאות, והפכו לנטולי עתיד. הדבר הזה הועיל להם בהווה, אבל כששוחררו – הפך לסכנה גדולה.

האם אנחנו רואים תופעות כאלה במציאות הרגילה? למרבה הצער, בהחלט. אחד המטופלים שלי, אדם מוכשר להפליא, ניסה ללמוד מקצוע כמה פעמים, ונכשל מסיבות שונות. ברוב המקרים הכישלון נבע מנבואה שהגשימה את עצמה. הוא הגיע ללימודים כשכבר היה חדור בתחושה שהעולם הוא עוין ביסודו, ואין לו מקום בתוכו. ברגע שנתקל בקושי, או בדחייה כלשהי, הקושי "הוכיח" את עמדתו. לאחר זמן מצא את עצמו ללא עבודה, ובלי שינסה ללמוד משהו מועיל – ברור היה לו שאין כל סיכוי לשינוי.

דוגמה אחרת זכורה לי מתקופת עבודתי במכון סאמיט. ראיינתי מועמדת לקבלה למכון, והיא אמרה לי: "אני יודעת בדיוק מה יהיה. בהתחלה אני אתלהב, ואחר כך ארגיש שדוחים אותי, ואז לא אוכל לסבול את זה ואעזוב". ובאמת, בדיוק כך היה – משום שכשאדם מקבל את המציאות כמו שהיא, הוא מקבל כך גם את מקומו בתוכה. הוא מפסיק לשאוף. אם נכשל כמה פעמים, הוא רואה את עצמו ככישלון. אם נדחה, הוא משתכנע שהוא חסר כישורים חברתיים. אם התגרש, הוא משתכנע שהוא "לא בנוי לזוגיות".

בשלב הבא מגיעים תירוצים הגיוניים כביכול: הוא לא יכול לעבוד משום שהוא סובל מלקות כלשהי, או מהפרעת למידה כזו או אחרת, או שהוא מתוסכל בגלל חסכי ילדות וקשה לו לקבל סמכות. תירוצים שונים, וכולם מסתכמים במשפט אחד – זו המציאות, ואין טעם לנסות לשנות אותה (כשבעומק הנפש נמצאת הוודאות הקשה מכול – שמעבר למציאות הזו נמצא רק תוהו ובוהו).

רובד שלישי – "חוק האנאנטיודרומיה": שני הרבדים הקודמים מובילים אותנו לרובד השלישי. כשהאדם נדרש לוותר על עצמיותו, ולהימנע מלבטא את העצמי שלו, משהו בתוכו מתקומם. יונג ניסח זאת כחוק של ממש, וקרא לו "חוק האנאנטיודרומיה". יונג טען שכשמציאותו המודעת של האדם נעשית חד כיוונית, אפשר להניח בוודאות שכוחות הפוכים לגמרי מתעצמים בלא מודע שלו. בנפש האדם, הוא טען, יש כוחות רבים (בלשונו הם נקראים ארכיטיפים, ואילו החסידות, כפי שנראה בהמשך, מכנה אותם אורות). לפעמים המודע נאלץ לוותר על ביטוי של חלק מאותם ארכיטיפים – או אורות – ומשלה את עצמו שהם אינם קיימים. אלא שזוהי תמיד אשליה. ארכיטיפ אינו יכול להיעלם, ואי אפשר באמת לוותר על ביטויו. הוויתור המודע על הארכיטיפ רק מעצים את התשוקה הלא מודעת לביטויו.

לפעמים התשוקה הזאת מתעצמת ומתפרצת, ואז היא מסוגלת לשבור גבולות, ולפעמים אף להרוס חיים. אתן דוגמא היסטורית (ובעצם פסיכו־היסטורית1): לאורך כל ימי הביניים ניסתה הכנסייה להחניק יסודות מסוימים של נפש האדם. היא רדפה את הסקרנות, את העונג ואת היוזמה. בסופו של דבר, היסודות שנדחקו התפרצו והרסו את כל המבנה החברתי דאז (יונג, 1978. עמ' 75).

אותו עיקרון מופיע בחיי האדם הפרטי. האדם שלא העז לחרוג מד' אמותיו, מתמרד ופורק כל עול. זכור לי מטופל, בשנות השישים לחייו, שחי מתוך מאמץ מתמיד לרצות את זולתו. המאמץ הזה החל בניסיון – שמעולם לא הצליח – לרצות את אימו, והמשיך בניסיון לרצות את אשתו, את ילדיו, ואת כל העולם. אפשר לראות את סיפורו כדוגמה קיצונית לעצמי הכוזב של וויניקוט – התחושה (הלא מודעת, בדרך כלל) שכל מטרתו של העצמי היא למלא את רצונותיהם של אחרים.

בגיל מבוגר למדי הוא חש שאינו יכול עוד לחיות בחנק הזה. הוא שבר את כל המערכות שבנה בחייו. עזב את ביתו, רב עם ילדיו, עזב משרה מאכזבת, ורק אחרי זמן רב מצא אחרת, לא ממש טובה מקודמתה. יונג היה טוען שזוהי דוגמה מובהקת לחוק האנאנטיודרומיה – כל ימיו ניסה לרצות, ובמסתרים, במעמקי הלא מודע שלו, התעצם הרצון ההפוך – לשבור את כל הכלים. לחיות אך ורק מתוך ביטוי אותנטי של עצמיותו. הרצון הזה, כשהתעצם דיו, אכן שבר ביסודיות רבה את כל מציאות חייו – המשפחתית, החברתית ואפילו התעסוקתית.

וכמו תמיד, העובדה שכוחות כאלה מתעצמים בלא מודע מעצימה את תחושת הסכנה. אדם חש שיש בקרבו כוחות הרסניים, העלולים לרסק את חייו – פשוטו כמשמעו. כך מגיעים לסחרחורת של "או־או", "הכול או לא כלום". כוח נפשי אחד יוצר פחד מביטוי העצמי, וכוח נפשי אחר שואף לביטוי מלא של כל רצון באשר הוא. כל אחד מהשניים הוא הרסני בדרכו.

בלשון חסידית אומַר שנפשו של אותו אדם הייתה מלאה אור – והאור הזה לא מצא לו כלים. אומנם היו לו כלים, אבל לא כאלה שיכלו להכיל את האור הגדול של נפשו. בסופו של דבר האור התפרץ ושבר את כל מערכת הכלים שנבנתה במהלך חייו. הוא חש שהוא נמצא במצב של או¬־או: או שיישאר כלוא במצב האומלל שבו הוא נמצא, או שישבור את הכלים ויהרוס את מערכת חייו. מדובר במצב פרדוכסלי שבו בכל אדם יש פחד מהרס העולם שיצר בעמל כה רב, וכך ניתן גם להבין את עוצמת הפחד של האדם מאורותיה של נפשו. דווקא משום שהוא כל כך משתוקק לבטא את אורותיו בשלמות, הם עלולים להרוס את כל עולמו (כהנא, 2010).

 

השלכות לתקופת הקורונה

מכאן נחזור למציאות העכשווית. נכון, אנחנו כלואים בבית ולא בכלא, ובוודאי שלא מדובר במאסר עולם. אבל חלק מהסכנות שתיארתי קיימות גם במציאות העכשווית.

משיחות שניהלתי עם אנשים לא מעטים, מסתבר שלפחות חלק מהם גלשו לחוסר עשייה גמור. אנשים הפסיקו לשמור על סדר היום, החליפו יום בלילה, בילו את זמנם ברביצה מול מסכים שונים. "פשוט אין חשק לעשות משהו", אמרו. וכך יום רודף יום ולילה לילה, ועצם ההבחנה בין זמנים שונים הולכת לאיבוד. מתוך אותו חוסר מעש, דוחים תוכניות "לאחרי המבול".

"אחרי שהכול ייגמר אחזור ל... התעמלות, לדיאטה, לקריאה איכותית". הבעיה העמוקה באמת היא הנטייה שתיארתי לקבל את המציאות כמו שהיא, ולהסתגל אליה. כבר עכשיו אנחנו נתקלים במגמה להסתכל מלמטה למעלה על העובדים ה"חיוניים", הפטורים מן הסגר. כמו תמיד, זה מתחיל בהומור – אבל הומור מריר. כמה בדיחות הרצות כעת ברשת נוגעות בדיוק בנקודה הזאת. "פתאום אני קולט", כותב אחד, "שכל הפקקים נגרמים על ידי אנשים לא חיוניים". "מישהו נוסע לעבודה", כתב אחר, "וכולם מסתכלים בהערצה – מי זה החיוני הזה?"

אומנם מצחיק, אבל המגמה כולה אינה משעשעת. התחושה לפיה מיד אחרי שהכול ייגמר אחזור לפעילות רגילה, יש בה משהו אשלייתי. זה לא עובד ככה. אחרי שהתרגלנו למצב מסוים, ואחרי שהתרגלנו להסתכל על עצמנו באופן מסוים, צריך להסתגל מחדש למצב אחר – גם אם הוא טוב בהרבה מהנוכחי.

לא כל כך פשוט להסתגל לאורח חייו של אדם עובד – גם אם יש לנו ותק של שנות עבודה רבות. לא קל לנו לחזור ולהעריך את עצמנו, אחרי שהתרגלנו לבטלה מאולצת ולתחושה שאנחנו – מה לעשות – "לא חיוניים" (וכל זה, בלי שאמרתי דבר על האנשים שפוטרו, ושלא ברור מתי ימצאו משרה חדשה).

במובן הזה, היום שלאחר המשבר עלול להיות משברי בעצמו. נכון, רובנו נתגבר על המשבר החדש, כשם שהתגברנו על קודמיו. לרובנו יש די גמישות נפשית, היכולה לעמוד לנו בהתמודדות כזו. אבל למה להיקלע למשבר מלכתחילה?

 

הכנה נפשית: להתכונן ליום שאחרי

צריך להתכונן ליום שאחרי סיום המשבר – וצריך להתכונן לכך כבר היום. יש לכך לפחות שני רבדים.

הרובד המעשי־התנהגותי: הרובד הראשון הוא התנהגותי ומעשי. קודם כול, כדאי וחשוב לשמור על סדר יום, לעשות דברים משמעותיים – להתעמל, לקרוא, לכתוב, ללמוד דברים חדשים – בין אם דברים שיעשירו את המיומנות המקצועית (ספר טוב בתחום העיסוק שלנו, למשל) ובין אם דברים שיעשירו את הנשמה: ספרות יפה, שירה, ספרי עיון, ספרות תורנית. כל דבר שיגרום לנו, בסופו של יום, לחוש שהתקדמנו במשהו. לא כל כך חשוב אם התקדמתי הרבה או מעט – החשוב הוא שלא יעבור יום בלי שהתקדמתי במשהו.

הרובד הפנימי – תפיסת האדם: אבל לא פחות חשוב הוא הרובד המחשבתי. בסופו של דבר, אנחנו יכולים לעשות את הדברים שהזכרתי מתוך תחושה שמדובר ב"עבודות יזומות", או בפרס תנחומים למי שנאלץ להתבטל בבית, בזמן שהדברים האמיתיים קורים במקום אחר. גם מתוך תפיסה כזו כדאי וחשוב לשמור על הכללים, אבל לא פחות חשוב הוא לעבוד על הגישה הכללית במהלך המציאות שנוצרה. אולי זוהי ההזדמנות הגדולה שהמצב המוזר הזה פותח לפנינו.

כדי להסביר את המשפט האחרון עליי להרחיב בנקודה חדשה: הממד התרבותי של מחשבתנו.

אקדים ואומר שכולנו, במידה זו או אחרת, בני התרבות המערבית. התרבות הזו, ובוודאי בשלב הנוכחי שלה, מעוצבת בידי כוחות כלכליים וקפיטליסטיים רבי עוצמה. התרבות הזו מעריכה אנשים לפי הישגיהם הכלכליים. זו תרבות שכולה עשייה, שמבחינתה מי שלא עושה – ובוודאי מי שלא מרוויח את לחמו – אינו קיים. או שהוא קיים, אבל קיומו אינו מוערך (מבחינה פסיכולוגית זה לא כל כך שונה).

כשאנחנו לא מייצרים, אנחנו צורכים. אנחנו מתמסרים לאינספור גירויים המציפים אותנו בכל רגע נתון – מפתים, מאיימים, מותחים, מענגים – אין מצב שבו אנחנו לא מייצרים משהו או צורכים משהו. לא למדנו להתמודד עם רגעים כאלה.

כשאנחנו מעוצבים באמצעות אורח מחשבה כזה, המצב העכשווי הוא באמת בלתי נסבל. רובנו לא מייצרים דבר, כרגע. הכליאה בבית מגבילה מאוד גם את אפשרויות הצריכה. אלה מוגבלות כרגע, פחות או יותר למה שאפשר לקלוט במסכי המחשב: חדשות, סדרות או משחקים. אבל הנייחות של הצריכה מכבידה גם היא, ולא מאפשרת ליהנות מהמוצרים כפי שאולי חשבנו שנהנה. אנחנו לא מייצרים ולא צורכים, ולפי ההטיה התרבותית שרכשנו, אנחנו לא לגמרי בטוחים שאנחנו קיימים.

תרומת הפסיכולוגיה היהודית: והינה הגעתי לפסיכולוגיה היהודית, משום שלעניות דעתי היא מציעה מודל אדם שאינו מבוסס על ייצור או על צריכה. יותר נכון לומר שהיא מכירה בהם כחלק מעולמנו הנפשי, אבל מסרבת להתמקד בהם ולראותם כתכלית האדם.

הפסיכולוגיה היהודית רואה בכל אדם התגלות של נשמה אדירה, השואפת להופיע בעולם (כהנא, שם). תמיד – אבל תמיד – יש פער עצום, אינסופי, בין רצונה של הנשמה לגלות את אורותיה לבין מה שאפשר לגלות בפועל. במקום כלשהו בנפש נמצא תסכול עמוק, לא משנה כמה השגנו בפועל. יכול אדם לעשות וליצור, אבל במעמקי נפשו הוא מרגיש שהיה יכול היה ליצור פי מאה.

כשאדם שקוע ביצירתו, עם זאת, התסכול הזה אינו מורגש כל כך. נחשוב על סופר שרצה לכתוב יצירת מופת, ובפועל כתב ספר נחמד וחכם – אבל ממש לא ברמה של הפנטזיה שלו. הוא יכול לשקוע בתסכולו. אבל אם הוא כבר כותב ספר חדש, הוא לא מתפנה לחוות את התסכול. עם הזמן הוא לומד לקבל את ההישג שהשיג בפועל כמציאות, שגם אם היא רחוקה משלמות וממושלמות, אפשר לשמוח בה. אנחנו שמחים במעט האור שהצלחנו להכניס בכלים המוגבלים שלנו. ליכולת הזו, לקבל את המועט – אבל את המוחשי – ולשמוח בו כמו שהוא, אנחנו קוראים "צמצום".

 

יסודות האדם לפי הפסיכולוגיה היהודית

אלה הם יסודות האדם לפי הפסיכולוגיה היהודית, וכדאי לחשוב על משמעותם דווקא בתקופה שבה אנחנו נמצאים כרגע.

ערכו המוחלט של האדם: ערכו של האדם אינו נובע ממה שביטא בפועל. ערכו הוא מהותי, הוא חלק ממנו ואי אפשר לגזול אותו בשום צורה. עולם הכלים יכול להיות מוגבל. אפשר לקחת ממני את הכלים, אבל לא מהם נובע ערכי. הכלים מגיעים בשלב השני, הם דרכי ההופעה, אבל הם אינם המהות.

כל ההישגים שלי, כולל מקצועי, עבודתי, הכישורים החברתיים והאחרים שרכשתי בעמל כה רב, כולם כלים. אסור לזלזל בכלים – הם חשובים מאין כמותם. בלעדיהם אנחנו משולים לכנר ללא כינור, לצייר ללא צבעים, למשורר ללא מילים. אבל למרות חשיבותם, לא מהם נובע ערכי. אם כלים מסוימים נלקחו ממני, עליי לבנות אחרים.

התמודדות עם כשלי העבר: מושג נוסף מן הפסיכולוגיה היהודית הוא "קריאת העבר וכתיבת העתיד" (רוטנברג, תשע"ב, 2012). לפנינו דימוי, שאם נחשוב על העיקרון שהצגתי כאן, הוא מובן מאוד. חייו של אדם משולים, בתפיסה הזו, ליצירה ספרותית. עברנו הוא מה שכבר כתבנו – פרקים על גבי פרקים ובהם מעשים, רגשות, מחשבות – עולם מלא וגדוש.

אבל העבר כבר כתוב – אנחנו יכולים לקרוא בו, אבל הוא קיים כמו שהוא. אלא שאת העתיד אנחנו כותבים ממש ברגע זה. כל מה שאעשה היום יצטרף ליצירה העמוקה, שהיא חיי. אין "פסקי זמן" מהיצירה הזו – כל רגע ורגע מצטרף ליצירה הנכתבת כאן ועכשיו. אם כך, מה אכתוב היום, שיהיה לו שימוש מחר? מה יקרה אם גיבור הסיפור מצא את עצמו ללא עבודה? האם ישקע ביגון, או שינסה לחפש כלים חדשים, שיוכלו להמשיך את סיפורו בדרכים אחרות? ארצה או לא ארצה, הסיפור השלם של חיי יכלול את הדפים שאני כותב ברגע זה ממש: מה יהיה כתוב בהם?

המושג קריאת העבר וכתיבת העתיד מתחבר למושג נוסף, מרכזי בחשיבתנו, והוא ה"שִׁלְחוּן", מלשון "לחן", ועל משקל "שִׁכְתּוּב" (רוטנברג, תשנ"ו). גם פה מדובר בדימוי. נחשוב על החיים כניגון, שלפתע צלילים צורמניים פוגמים בו. מה נעשה? אפשר לנסות להמשיך לנגן כאילו לא קרה כלום. אפשר גם להפסיק לנגן בכלל. אבל אולי הטוב ביותר הוא לנסות להלחין מחדש את אותו ניגון עצמו – כשאנחנו משלבים בו את הצליל הצורמני.

ובהקבלה לימינו: אין ספק שהקורונה היא צליל צורמני שפלש לחיינו. איך נגיב אליו? אפשר לשקוע ביגון, לחכות ליום שאחרי. אבל אולי כדאי לחשוב על שִׁלְחוּן האירוע. אולי, למשל, זה הזמן להעשיר את החיים בתכנים שמעולם "לא יצא" לנו לממש – הרי יש מי שחלם לצייר, או לכתוב, או ללמד את עצמו לבשל... דווקא ה"בטלה" הכפויה הזו עשויה להתגלות כפתח לאינספור אפשרויות להתפתחות.

כל זה תלוי בנו, ובנו בלבד. וייתכן שהמחשבה הזו, אם נתעמק בה, עשויה להפוך את התקופה הנוכחית לאחת הפוריות בחיינו, ואת היציאה מן המשבר לעוד יותר פורייה ממנה.

 

 

הערות

  1. בספר "זאוס, פרומתאוס ואלוהים" (העומד לצאת לאור בקרוב, בהוצאת ידיעות אחרונות), הרחבתי מאוד בתיאור הדינמיקה הפסיכו־היסטורית הזו.

 

מקורות

ביון, וו.: ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים, ת"א. 2004

גירץ, ק.: פרשנות של תרבויות. כתר, ירושלים. 1990.

ויניקוט, ד.: עצמי אמיתי ועצמי כוזב. עם עובד, ת"א. תשס"ט, 2009

כהנא, ב.: שבירה ותיקון, מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית. ירושלים. 2010

סטרן, ד.: יומנו של תינוק. מודן, ת"א, 1997

רוטנברג, מ.: שבעים פנים לחיים. מוסד ביאליק, ירושלים. תשע"ב, 2012

רוטנברג, מ.: פרדס הנפש. אקדמון, ירושלים. תשנ"ו, 1996

שוורצוולד, י.: לא לבדו – אשנב לפסיכולוגיה חברתית. האוניברסיטה הפתוחה, ת"א. תשל"ח, 1978. כרך א', עמ' 170 ואילך.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהנא, ב. (2020). הכנה נפשית ליום שלאחר המשבר: הבנות מהפסיכולוגיה היהודית על ההתמודדות עם הקורונה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3975

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל יגריעל יגר21/5/2020

תודה. תודה רבה על הדברים

רעות כהןרעות כהן17/5/2020

הד קטן. משאירה לך הד קטן של תודה על כך שקראתי, חשבתי, נהנתי והנהנתי.