פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כתיבה בימי קורונה - מפגש קבוצת כתיבה בזוםכתיבה בימי קורונה - מפגש קבוצת כתיבה בזום
כתיבה בימי קורונה - מפגש קבוצת כתיבה ב"זום"

כתיבה בימי קורונה - מפגש קבוצת כתיבה ב"זום"

כתבות | 21/4/2020 | 1,297

בשורות הבאות, מבקשת שלומית ברסלר, מטפלת בביבליותרפיה במקצועה, לתאר מפגש באמצעות ה"זום" של קבוצת כתיבה אותה היא מנחה. הקבוצה ממוקדת סביב חוויית הכתיבה וסביב המפגש עם "האני הכותב" של כל אחד מן המשתתפים, כדי להכירו, להעירו, לאמן את שריריו ולעודד את פעולתו. בדומה לקבוצות רבות אחרות, גם קבוצה זאת עברה אל מרחב ה"זום", ואי אפשר היה שלא להתייחס למגיפה כתוכן מרכזי בפגישה הראשונה שהתקיימה במרחב זה, איש איש מביתו. מאמר זה בא להמחיש את כוחה התרפויטי של הכתיבה (גם) במרחב המיוחד שנכפה על כולנו בימים אלה, ואת פרי ההתעקשות שלא לוותר ולהמשיך להיפגש כקבוצה.

שלומית ברסלרשלומית ברסלר
שלומית ברסלר, דר' מטפלת ומדריכה בביבליותרפיה מנחת קבוצות ראש התכנית לתואר שני, הכשרה בביבליותרפיה...

כתיבה בימי קורונה

מפגש קבוצת כתיבה ב"זום"

מאת שלומית ברסלר

 

 

הבוקר לא סידרתי את חדר המפגש, לא הכנתי תה צמחים בקומקום השקוף, לא הינחתי את לוחות הכתיבה על השולחן, לא ערכתי את הכסאות במעגל, ובכל זאת - יום ראשון בבקר, והפגישה השבועית של קבוצת הכתיבה שאני מנחה כבר כמה שנים תתקיים כסידרה.

כסידרה? האמנם? בזמן - כן. בהרכב האנושי - כן. במקום? ובכן אני באותו המקום, אבל ליד שולחן אחר, ללא מעגל הכסאות, בנעלי בית, לבד בחדר, מולי מסך המחשב.

אני מדמיינת אותם, יושבים כמוני מול המסך, ממתינים לאות הפתיחה. הזמנה לפגישה. new meeting. אני לוחצת, מקלידה את שמותיהם, מזמינה אותם להצטרף.

עד שיופיעו - מתבוננת בעצמי המשתקפת על מלוא המסך שמולי, מתקנת משהו בשיער, זוקפת את הגב, מסיטה את הוילון לצידי להכניס עוד אור לתמונה. ממתינה. ריבוע שחור מופיע ומקטין את שלי למחצית מגודלו. ראשית השם, ואז התמונה, הוא עדיין לא רואה אותי, המבט שלו, הלא ממוקד, ההבעה המוכרת של חיפוש, של המתנה, ואז - הוא כאן, מולי. מחייך, מנופף קלות בידו. "היי", קולו מצטרף. נפגשנו. ועוד ריבוע מופיע, ודוחק ומצמצם את דמותי עוד קצת, ועוד שניים, והנה אנחנו שבעה, גבר ושש נשים, כמו תשבץ של פנים. מחייכים, נבוכים מעט, ואני חושבת לעצמי: כך צריך בעצם להיות גם בקבוצה שאינה וירטואלית. תחילה המנחה מרכזי, תופס מקום ונוכחותו בולטת, ובהדרגה מסוגלת הקבוצה לצמצם את מקומו לגודל ולנוכחות דומים, אם לא שווים, לשלה.

פגישה ב"זום". כמה מהר הסתגלנו, מסרבים להרשות למציאות המוזרה לסגור לנו את המרחב הקבוצתי ואת מרחב הכתיבה.

זהו תאור של מפגש אחד של קבוצת כתיבה בזמן אחר, זמן שהמילה "הזוי", על כל קלישאותה, נראית מתאימה ומדוייקת כדי לתאר אותו.

כבר תרגלנו לפני שבוע, פחות או יותר התגברנו על המכשולים הטכניים, מצאנו את הזוית המעט יותר מחמיאה להתישב מול המסך, אנחנו מוכנים. דפים ועטים לפנינו, הפנים המוכרות פרושות מולנו בדו מימד, בשלוש שורות במקום במעגל במרחב. רק ראש, צואר, ומעט חזה, וחדר משלה לכל משתתפת (ושלו למשתתף האחד). בעצם, כפי שצריך להיות למי שרוצה לכתוב, אני מגייסת את וירג'יניה וולף כדי להסדיר עבורי את הדיסוננס שמתעורר בי מול הקרבה המרוחקת הזו.

אנחנו פותחים, כרגיל בכתיבה אישית, חופשית, של חמש דקות. אני מתבוננת בראשים הרכונים, כל אחד בחלונו, על המסך מולי. אותו שקט, אותו ריכוז, אותה התכנסות, כמו בכל שבוע בתחילת המפגש. לעתים העיניים מורמות ומשוטטות סביב, מתבוננות פנימה ולא רואות אותי, מדפדפות בתוך הנפש, בחוויית העכשו והרגע הזה, תרות אחר מלים כדי לומר.

כמו תמיד, אבל קצת אחרת.

חמש דקות עברו. אני מזמינה אותם לסיים משפט, להגיע לנקודה, לחזור "למעגל" שהמציאות ריבעה לנו, להרים את העיניים מן הדף, להקשיב.

אני לוחצת על כפתור share screen. התאמנתי, הכנתי, בכל זאת האצבעות לא מוצאות מיד את השיר שהכנתי מבעוד מועד על המסך. אני כמהה לדפים המודפסים שאני נוהגת לחלק כאשר אני מבקשת להשתמש בטקסט כהשראה. מתנצלת, הם מרגיעים, קחי את הזמן, זה בסדר. אני נושמת, מחדדת מבט, מוצאת, ומעלה את הקובץ.

"בואו נקרא אותו יחד", אני מזמינה. "כולם רואים"? הם מאשרים.

 

גירושין / ויסלבה שימבורסקה

בשביל הילדים, סוף העולם הראשון.

בשביל החתלתול, בעל בית חדש.

בשביל הכלבלב, בעלת בית חדשה.

בשביל הרהיטים מדרגות, חבטות, רכב והובלה.

בשביל הקירות, מרבעים בהירים אחרי תמונות שהוסרו.

בשביל השכנים מקומת הקרקע נושא, הפוגה בשעמום.

בשביל המכונית, מוטב אלו היו שתים.

בשביל הרומאן, השירה - ניחא, קח מה שאתה רוצה.

גרוע יותר עם האנציקלופדיה ומכשיר הוידיאו,

נו, וגם עם המדריך הזה לכללי הכתיב,

שיש בו, מן הסתם, הוראות בשאלת שני השמות -

האם עוד יש לחבר ביניהם במלת האחוי "ו",

או כבר להפריד עם נקדה.

(מתוך הספר "רגע" בתרגומו של דוד וינפלד. הוצאת "כרמל").

 

אני מזמינה את המשתתפות והמשתתף להגיב אל השיר. אנחנו משוחחים. כבר למדנו להתבונן ולבחון ביתר תשומת לב אם הדובר שלפנינו סיים. משתדלים יותר מתמיד שלא להתפרץ זה לדברי זו. אחרי ניסיונות שונים ב"זום" אני בוחרת שלא להשתיק ולא לבקש מן המשתתפים להשתיק את עצמם. הקבוצה הקטנה מאפשרת זאת מבלי שיווצר כאוס. גם ההיכרות המוקדמת והקרבה מזמינים קשב קרוב ותשומת לב. ובכל זאת, יש מי שהמסגרת סביב פניו מהבהבת פתאום כי התחיל לדבר, והוא בולט על פני השאר. פלאי הטכנולוגיה - גלי קול יוצרים תנועה וצבע, הבהוב ובולטות. מטפורות מתחום הנחיית הקבוצות הופכות לממשות פיסיקאלית.

השיר מטלטל, אנחנו מסכימים. ארוע קשה בחיי הדוברת בשיר, וכל כולו מתואר באמצעות אובייקטים חיים (ילדים, כלב, חתול, שכנים), אובייקטים דוממים (רהיטים, קירות, ספרים, מכשיר וידאו) ומופשטים (מלים). השם המפורש - גירושין, מופיע בכותרת השיר בלבד, וכל השיר כולו הינו תאור אובייקטיבי לכאורה, ללא מילות רגש, המשאיר את ההיפעלות הרגשית להתרחש אצל הקורא.

כביבליותרפיסטית, עשיתי לא פעם שימוש בשיר הזה ובאופן המבע שלו (תבנית המשתמשת במילה "בשביל" כדי להציג רשימה של היבטי מציאות שמושפעים מארוע משמעותי כלשהו, תוך הימנעות מדיון בארוע עצמו). זוהי פואטיקה הנעזרת בהרחקה, ואני מגייסת אותה כדי להזמין מטופלים לכתוב על ארוע או על היבט בחייהם שהם מתקשים לגעת בו ישירות. לעתים מחשש להצפה, ולעתים מתוך קושי לגשר על הפער בין עצמת החווייה לבין מוגבלותן של המלים בשפה.

שני הקשיים הללו - חשש מהצפה ומוגבלותן של המלים - ניצבו בפני כאשר חשבתי, לקראת המפגש, על האפשרות לכתוב על מגיפת הקורונה, והרי אי אפשר שלא לעסוק בה. כיצד לכתוב על הטלטלה, על המציאות העולה על כל דמיון, על ההפתעה? אילו מלים יהיה בכוחן לתאר את האבדן הפתאומי - של השליטה, של המרחב, של חופש התנועה? וכיצד תתמודד הלשון המוכרת עם אי הוודאות, עם החרדה, עם העצב והכעס. וגם - כיצד תנסח במדוייק את הדברים החדשים ישנים המתגלים לנו על עצמנו, ואפשר שגם מפתיעים לטובה?

וכך היו הדברים: הזמנתי את המשתתפים לערוך רשימה של מלים המרחפות באויר העולם העכשווי. אצל כולם הופיעה המילה "הסגר". והיו גם פחד, אי-ודאות, בית, אויר, מסיכה, כפפות, מקרר...

הם התבקשו לבחור מילה אחת מתוך הרשימה שערכו, וליצור סביבה, בהשראת השיר "גירושין", מעגל של חלקי מציאות קונקרטית וחווייתית (אנשים, חיות, חפצים, מקומות, תופעות) המושפעים מן המושג או הנושא שהמילה הזו מייצגת.

לדוגמא:

 

שמש אסוציאציות למילה מסכה

 

ומכאן לכתיבה: ביקשתי שישתמשו בתבנית שבבסיס השיר "גירושין". כלומר - המילה או החווייה שבה עוסק הכותב תופיע רק בכותרת. שורות הטקסט ייפתחו במילה "בשביל", והן תפרטנה כיצד מושפעים חלקי מציאות המופיעים במעגל מן המילה שבכותרת.

המשתתפים ניגשים לכתיבה. הדממה המבורכת, המוכרת מן המפגשים הרגילים שלנו בימים כתיקונם, משתררת. הראשים הרכונים, המבט המכונס, נשיכת העט, כתיבה ומחיקה, ושוב כתיבה...

אני מתבוננת בהם, וכותבת בתוכי את שירי הפרטי על "קבוצת כתיבה בזום". בשביל המעגל - מלבנים מלבנים. בשביל קומקום התה השקוף - בדידות ויתמות במטבח. בשביל המלים - אין מגבלות. בשביל מצב הרוח שלי - התאוששות חלקית. בשביל היצירתיות - שיאים חדשים. בשביל האתגר הטכנולוגי - קפיצה בלתי צפויה, מפתיעה.

עשר דקות חולפות. אני מזמינה את הכותבים להתכונן לסיום הכתיבה. העיניים חוזרות ומתמקדות מולי. איש איש בחדרו, איש איש במסגרת המלבנית שמקיפה אותו על המסך מולי.

אני מזמינה אותם לשתף באשר כתבו, מבקשת לחזור ולקרוא, וכמו תמיד, מבקשת תגובות והתיחסות.

אני מתרגשת עימם. מאוחר יותר אבקש את רשותם להביא כאן את תוצרי הכתיבה, ואקבלה ללא הסתייגויות.

הנה כמה טעימות1:

דפנה, משתתפת שכותבת בעיקר שירה, ובדרך כלל מתמקדת בכתיבתה על הצדדים היפים של החיים והעולם, יוצקת תמונות לתוך התבנית :

 

הסגר

בשביל האביב -

מופע פריחה בלי קהל צופים.

בשביל חוף ים -

שמש בלי משתזפים;

ים בלי מתרחצים;

חול בלי סימנים.

בשביל גן המשחקים -

מתקנים בלי צחוק ילדים.

בשביל השמלות בארון - שממון.

בשביל עור הפנים - קמטים.

 

התמונות שהמלים מציירות - תמונות של היעדר, של ריק - מעוררות בנו חיוך עצוב של געגוע. מתפתחת שיחה לגבי האפשרות לכתוב על חווייה רגשית עמוקה ללא אזכור מילולי מפורש של רגש. בעקבות השיח הזה תכתוב דפנה לקראת המפגש הבא שיר נוסף:

 

וירוס קורונה

כמשעולי יער סבוך

כפיצולי צומת דרכים

כנפתולי משוואה רבת נעלמים

לא תדע מנין באת

ולאן אתה הולך.

 

הדימויים שמתארים את חוויית הבלבול, החרדה, אי הוודאות, בתוספת הטקסט מן המשנה בשינוי קל ("לא תדע" במקום "דע") יצרו טקסט שנגע בהלך הנפש העכשווי של כולנו באופן מדוייק. "כמו במתמטיקה", אמר לה צבי, משתתף אחר.

 

תמר כתבה:

 

הסגר

בשביל השכנים, אשכוליות טריות מהעץ ממתינות בהפתעה לפתח דלתי. ניפנוף תודה מעבר לגדר.

בשביל המשפחה, מתחברים ומתקרבים ממרחקים, פנים מול פנים על מסכים, מאתגר.

בשביל הבן ״אמא, אל תצאי מהבית״

בשביל הנכדה ״סבתוש, אני כל כך מתגעגעת אלייך״

בשביל הכלבה , יציאות קצרות ומבטים תוהים

בשביל המקרר, תפוסה מליאה של ירוקים

בשביל המחשב, שעות נוספות של זום ומפגשים

בשביל המכונית, מנוע דומם. כבישים ריקים.

 

הקבוצה מגיבה לטקסט של תמר בהתרגשות ובהזדהות. המציאות הבלתי נתפסת, והבלתי ניתנת להכלה, נוצקת לתוך תבנית מוצקה. זו מסייעת לארגון החווייה הרגשית באמצעות הפרדת הארועים החיצוניים והרגשיים לפרטי יומיום, לרשמים חושיים, לרגעים קונקרטיים שניתנים לעיכול.

 

צבי כותב באנגלית. הוא נעזר בפואטיקה (תבנית שירית) דומה, אך מחליף את המילה "בשביל", שפתחה את השורות בשירה של שימבורסקה, במילה Instead (במקום), שהיא גם כותרת השיר:

 

Instead

Instead of knowing, guessing

Instead of calm, restlessness

Instead of erupting, leaking

Instead of finger touch, elbow touch

Instead of the white of the eye, 200 meters

Instead of face language, face covering

Instead of known faces, anonymous greens

Instead of running out of time, too much time

Instead of no breathing space, too much space to breathe

Instead of new paths to walk, asphalt walks

Instead of help, avoidance

Instead of being there, running away

Instead of discovering the world, burying it

Instead of knowing, guessing.

 

המילה "במקום" שחוזרת בכל שורה בשיר ויוצרת מקצב, ממחישה ומדגישה את מה שאבד, ואת מה שתפס את מקומו. היא מנכיחה את הנעדר. מזכירה לנו מה היה כאן לפני זמן כה קצר, ולפתע נעלם, מי יודע לכמה זמן.

צבי מתיחס למשפט: "במקום לעזרה, הימנעות", ומסביר שבעוד התגובה הכמעט אוטומטית שלו למראה מצוקה היא הושטת יד וסיוע, הרי עכשו היא נמנעת ממנו ואסורה עליו. "הפכתי לאוכלוסייה בסיכון, ונאסר עלי לעזור", הוא אומר בתסכול. "זו המצוקה האמיתית שלי".

אסתי פונה אליו ואומרת: "אתה יודע, צבי, כאיש אקדמיה הידע הוא משאב חשוב עבורך. והנה, אתה פותח ומסיים את השיר במלים: 'במקום לדעת - לנחש'. אני מדמיינת לעצמי כמה קשה החוויה הזו עבורך, ועבור מי שהידיעה מקנה אפשרות כלשהי של שליטה". צבי מסכים, נאנח.

ואסתי, הנמצאת בבידוד בביתה לאחר ששבה משבוע של "שבעה" בבית אמה, מתרחקת אפילו יותר מן התבנית המקורית של השיר שהוצג, אך שומרת על מקצב על ידי שימוש חוזר ונשנה בצירוף המלים "לובשת כפפות". כך היא כותבת:

 

כפפות

לובשת כפפות אחרי שרחצת היטב את הידיים

לובשת כפפות כשאת נכנסת למטבח

לובשת כפפות כשאת מחזיקה את הטלפון האלחוטי

לובשת כפפות כשאת נוגעת בשלט.

מורידה אותן כשאת הולכת לישון.

לבד.

 

הקבוצה שותקת. שתי השורות האחרונות בשירה של אסתי, דוקא אלה השוברות את התבנית, מדגישות את החיץ בינה לבין העולם, עם הכפפות וגם בלעדיהן. אני מעלה אסוציאציה לביטוי "להוריד את הכפפות", ביטוי שמשמעותו ויתור על יחס עדין וזהיר ומעבר לתקיפות, אם לא לתקפנות. ההתקפה החודרנית והאלימה על תחושת הביתיות, במקום שאמור להיות שמור ובטוח - בבית פנימה - מותירה את הכותבת בודדה עד כאב, ואותנו, המקשיבים, בניסיון להושיט יד תומכת מרחוק.

המפגש מתקרב לסיומו. אנחנו מנופפים לשלום זה לזה, כאילו עמדנו בבית קומות, איש איש בחלונו, מציצים זה לביתו של זה, והנה הגיע הזמן להיכנס פנימה ולהגיף את התריס. קשה לי ללחוץ על end meeting. להיות זו שסוגרת, שמחשיכה. בדרך כלל אלה המשתתפים שעוזבים את מקום המפגש, ואני אוספת, מחזירה חפצים למקומם, שוטפת את הקומקום והכוסות, ויוצאת אחרונה.

כאשר אני שוב לבד מול המסך הדומם, שעד לפני רגע שקק חיים, מלים, כתיבה ושיתוף - אני מודה בתוכי לקבוצה שמאפשרת לי, בעצם קיומה, להמשיך וליצור, להמשיך וללוות כותבים בתהליך ההתבוננות בעצמם בעת הכתיבה, ולאחר מכן במפגש עם האחרים שמקשיבים ומגיבים.

אני מהרהרת בשורש המשותף למלים "בריאה" ו"בריאות", ומוקירה את האפשרות שעדיין קיימת, גם במציאות המוזרה והמבודדת הזו, לברוא מפגש ולחוש את החיוניות זורמת בי, למרות הכל. חושבת שוב על תרומת הכתיבה, בהיותה בוראת מציאות באמצעות מלים, לבריאותם הנפשית של המשתתפים. משתכנעת שוב בכוחן של מלים ליצור מציאות ולא רק לשקף אותה. נוכחת שוב בכוחן לחצות מגבלות ולהתגבר עליהן. פוגשת שוב בכוחן של מלים ליצור מיכל שעשוי להחזיק תכנים קשים בתקופה מטלטלת, ולארגן חוויות כאוטיות על יד מתן צורה ושימוש בכללים של שפה וכתיבה.

כמה חשוב, אני חושבת לעצמי, לשלוט במשהו - ולו במלים - בתוך תקופה מבלבלת של חוסר שליטה ואי ודאות. התבנית שבחרתי, המתבססת על רשימה, יש ביכולתה לארגן חווייה מציפה וכאוטית ולעשותה אפשרית להכלה ולעיכול. אני סוגרת את המחשב והולכת לרחוץ ידיים. שיהיה.

 

 

הערות

  1. חברי הקבוצה נתנו את הסכמתם לפרסום השירים.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברסלר, ש. (2020). כתיבה בימי קורונה - מפגש קבוצת כתיבה ב"זום". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3964

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרי גוטליבשרי גוטליב23/4/2020

תודה רבה שלומית. מרתק ומעביר את השלם שהוא הרבה יותר מסך חלקיו.