פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קבוצת ריבועים וקבוצת מעגל - קבוצות בימי בידודקבוצת ריבועים וקבוצת מעגל - קבוצות בימי בידוד
קבוצת "ריבועים" וקבוצת "מעגל" - קבוצות בימי בידוד

קבוצת "ריבועים" וקבוצת "מעגל" - קבוצות בימי בידוד

מאמרים | 3/4/2020 | 1,302

בימי בידוד אלו אנו משביעים את צרכינו הגוברים בחוויית "ביחדNess" באמצעות שייכות לקבוצות וירטואליות. המאמר מתאר אופני שיח ותקשורת קבוצתיים יעילים, בעת בה "קבוצת הריבועים" (בפלטפורמת ה-Zoom) החליפה את "קבוצת המעגל".

קבוצת "ריבועים" וקבוצת "מעגל"

קבוצות בימי בידוד

מאת ד"ר דן פולק

 

 

ויניקוט (1958) ודאי מתהפך בקברו, בעוד הימים הללו מעמידים רבים כל-כך מאיתנו במבחן המאתגר את היכולת שלנו להיות לבד(נו). גם אנו, כמו פעוטות רכים בשנים, מייחלים עתה לחיזוק יכולותינו להעסיק את עצמנו ולהתגבר על חרדות הפרידה והנטישה, הנובטות מן המחוייבות להיפרדות כפוייה מזולת ומעיסוקי שגרה. אנו משקיעים מאמץ בפיתוח ושידרוג "זולתעצמי" (קוהוט, 2005) שיהווה משענת ותמיכה ב"ימים ארוכים וריקים" אלו (לאה גולדברג, 1932).

שטרגנר (1999) טוען כי האתגר האונטולוגי, הקיומי, בו כולנו - בתרבות המערבית המודרנית, ואולי לא רק בה - נתונים כל העת הוא האתגר לחוות את חיינו כאדונים ולא כנידונים. כוונת הדברים היא כי ייטב לנו אם לא נחווה אירועים קשים במהלך חיינו כניחתים עלינו, כגזירת שמיים, ואת עצמנו כנידונים "לשאת באורך-רוח חיצי גורל אכזר" (שייקספיר, 1600 בערך), ללא אפשרות להשפיע על מהלך האירועים ו/או על האופן בו אנו חווים אותם ומתנהלים מולם. לדבריו, ככל שנוכל למצוא סיבה וטעם למהלך האירועים, גם בהיותם מאתגרים ובעלי פוטנציאל לעורר חרדה רבה, או לכל הפחות לחוות מידה (הולכת וגוברת) של שליטה באופן הרגשי בו אנו מכילים את אותם אירועים, וכן לחוות מעשיות יעילה בדרך בה אנו מתמודדים עמם, כך גם נוכל לחוות את עצמנו כאדונים, כבעלי מידה לא מבוטלת של בחירה ושליטה ב"מצב", בחיים.

 

אני

מפגשים רבים - טיפוליים, הדרכתיים, אקדמיים ואחרים, מפגשים של שניים ומפגשי קבוצות - מתקיימים בעת הזו בחסות אמצעים דיגיטאליים, ללא מפגש פיזי וללא נוכחות משותפת בחלל אחד. קרבת גוף לגוף נמנעת, ומאמץ מכוון מושקע ביצירת קרבה רגשית, ביסוסה (אולי מחדש) וחיזוקה.

המעגל הקבוצתי, מטאפורי או ממשי, הוחלף בישיבת יחיד מול מרקע המחשב או מסך הטלפון הנייד, כשלעיניי המשתמש ניבטות – ממוסגרות - פניו שלו ופני שותפיו לקבוצה. אני - משתתף בקבוצה, מנחה, מדריך, מורה או מטפל - מביט בי ובכם, מקשיב - ככל שאני יכול - בהקשבה פעילה, ומדבר, איתכם ואליכם. פניי הניבטות אליי מזכירות לי שגם אני (וחדריי הפרטיים, החומריים והנפשיים) חשוף למבטכם יותר מכפי שהייתי רגיל, שגם אני מתמודד עמכם בעת הזו עם חרדה דומה לשלכם. נדמה שאינטרסובייקטיביות (מיטשל, 2009) בתנאים הללו היא מחוייבת המציאות, המשונה, שכולנו חווים במקביל. אם לצטט מדברי לואיס ארון (2013) אציע גם אני, כמותו, שהמטפל/המנחה יזכיר לעצמו ויעגן עצמו בהכרה כי מדובר ב"השתתפות הדדית, גם אם לא שיוויונית" (ארון, שם, עמ' 105), או "הדדית אך א-סימטרית" (שם, עמ' 122), וזאת משום שתפקידו בקבוצה שונה מתפקידם של משתתפים בקבוצה ואחריותו לתהליך גדולה משלהם.

במפגשים ה"ממוסכים", ביתר שאת יותר מאשר ב"מפגשי מעגל", נוטים משתתפים לדבר על עצמם בלשון "אַתְּ" או "אתה". "אתה לגמרי באמצע של הכל. כשסוף סוף מסתמנת אפשרות ליציבות והמשכיות בעבודה, הראשונה שבחרתי (ולא נאלצתי) לעבוד בה" - מספר בן 35 - "לפתע הכל נחתך. ברגע. השמיים נופלים. וואלה, חל"ת ... ממש חופשה. איזו בדיחה גרועה". ובת 24 מתלוננת ש"עד שהצלחת ליהנות מאינטימיות, לאפשר יחסים של ממש – פתאום אַתְּ תקועה בדרום עם אבא מקשיש ואחות מעצבנת, והוא צמוד כמו ילד לדירת הוריו. אַתְּ יכולה ממש להשתגע מזה". ואני, מכסא המטפל, שב ומזכיר, שב ומחזיר ל"אני": אני באמצע הכל וחתכו לי פתאום; אני משתגעת מזה; אני, לא אתה ולא את; "רק על עצמי לספר ידעתי" (רחל, 1930). כשאנו נמנעים מלדבר על עצמנו בגוף ראשון, ונוקטים לשון "אתה" ו"אַתְּ", ה-Self, ה"עצמי" שלנו, למעשה, מגן על עצמו באמצעות הרחקה של רגשות שקשה להכיר בהם ולהתמודד עמם. ההכוונה ללשון "אני", לדיבור בגוף ראשון, בכאן ובעכשיו, שבה ומחברת אותנו לעצמי שלנו, ה"עצמי" החווה וההווה, השביר והזהיר, המתמודד והיכול. בעצם השיתוף מתעצמת גם הפעולה למען התמודדות מיטבית במסגרת מגבלות נתונות. שיתוף ופעולה.

שימוש שפתי-לשוני בגוף ראשון יחיד והווה, עוזר לנו גם להתקרקע, לחזור לגוף הממשי, גם באמצעות התחושות (הנחוות בגוף, באמצעות החושים). מיקוד בתחושות מעגן, מקדם שיח, מאפשר ביטוי מורכב ועמוק ומתווך בין המחשבות, המבולבלות לפרקים, לרגשות הסוערים (Carroll, 2009; בן-שחר, 2013).

 

אותך

משתתפים בקבוצה - גם בשיח במעגל, אך ביתר שאת בשיח "ריבועים" ממוסכים, כשאינם מצויים ליד ומול חבריהם למפגש - נוטים לדבר (אל המטפל/המנחה) על חבריהם לקבוצה ולא באופן ישיר אל חבריהם. "מיכל מביאה המון אנרגיה לכאן" -מתלונן ינון (כל השמות בדויים, כמובן) - "אבל אתה מתקשה להקשיב כשהיא כל-כך נרגשת כל הזמן, בלי הפסקה", ואני שוב מנסה לכוון אותו, ואת יתר חברי הקבוצה, לדיבור ישיר, אליה ולא עליה, כמו גם על עצמו, בגוף ראשון: "אַתְּ מביאה המון אנרגיה, וקשה לִי להקשיב לך כשאַתְּ כל-כך נרגשת, כל הזמן, בלי הפסקה". משתתפת אחרת נכנסת לדבריו ואומרת (בהביטה בי, והרי אינה יכולה להביט בינון או במיכל, כשכולנו ממוסגרים בריבועי תוכנת ה-Zoom): "אני ממש נושמת אחרת כשינון מעז לומר את מה שכולנו מרגישים ולא מעזים לומר. אני מחזקת אותו, הוא מדבר גם בשמנו". בתגובה - ובעצם עוד לפני שתהיה תגובה, שלי או של אחר/ת - אני מציע לה לומר זאת באופן ישיר, בשם עצמה, לינון. היא מהססת, אך עושה זאת: "אתה עוזר לנו.. לא, אתה עוזר לי כשאתה אומר זאת למיכל. אתה מדבר גם בשמי, מדבר אותי. אני מחזקת אותך", ושוב מהססת, ומוסיפה: "אני מודה לך". ינון מחייך, לראשונה היום, ועתה כולנו מתפנים לבדוק מה קורה אצל מיכל - במחשבותיה, בתחושותיה וברגשותיה.

שיח ישיר "ממני-אליך" הוא מנוע חיוני ורב עוצמה בפעילותה של קבוצה דינאמית. מטפלים רבים יאפשרו, בתחילת התהליך, שיח קבוצתי בו הם משמשים כמתווכים, סוג של "פינג-פונג" מילולי בין המטפל לכל משתתף בנפרד, כשמסרים מועברים בין חברי הקבוצה בתיווך - ולעיתים גם בריכוך - המטפל. ואולם, כשהתהליך הדינאמי מתקדם ומתייצב, מטפל/מנחה טוב דיו יעשה מאמץ לאתגר ולקדם את הקבוצה ל"פינג-פונג מעגלי", בו השיח מועבר גם בין חברי הקבוצה לבין עצמם - בדיבור ישיר, כן, גלוי ואמיץ - ללא הכרח בתיווך שלו. בקבוצה ה"נפגשת" במדיה הוירטואלית, שינוי הרגלים זה מאתגר יותר מאשר ב"קבוצת מעגל", ולכן דורש יותר התכווננות ומאמץ הן מן המטפל והן ממשתתפי הקבוצה. אם נזכור שקבוצה דינאמית נועדה - ברוב המקרים - לשפר את כישורינו לקיים תקשורת יעילה ומקדמת בקשרים שכולנו מנהלים בחיי היום-יום, נוכל להרגיש כי המאמץ אמנם רב לעיתים אך משתלם בדרך-כלל. הדיבור הישיר מפגיש אותנו גם עם מה שאחרים פחות אוהבים בנו, אך גם עם הצדדים המוארים והטובים יותר ששותפינו - ואנו איתם - לומדים להכיר ולהוקיר.

 

אנחנו

רבות נכתב ודובר על מודל הטיפול הקבוצתי, שהופך שגרתי ופופולארי יותר ברבות השנים. עתה, בעת שכולנו מתמודדים עם משבר גלובאלי המהווה איום ממשי על בריאותנו (כמו גם על כלכלת יחידים ומדינות), ומחייב אותנו לבודד ולהתבודד, נדמה שהצורך בקבוצות מכל סוג עולה ומתחזק. הצורך האנושי ב"ביחד", המתגבר בעיתות משבר וסכנה, ועמו גם איסור ההתקהלות ומניעת מגע, מגבירים בנו את הצורך למצוא נחמה ולשאוב כוחות מקבוצות מיטיבות.

סמית' וברג (Smith & Berg, 1987) פירטו את הפרדוקסים הרבים הטבועים בחיי קבוצה. לעניות דעתי, הפרדוקס האינהרנטי המרכזי שבהם הוא הצורך באיחוד, בהשתייכות (Inclusion), הטבוע בבסיס האישיות של כולנו, שעומד במקביל לצורך בסיסי וחזק לא פחות – הצורך בייחוד (Individuation), הצורך להיות מובחן ונבדל מאחרים. שתי מגמות סותרות אלו מושכות אותנו מחד לנסות להשתייך לקבוצות ומאידך להיאבק על בנייה וחיזוק האישיות המיוחדת שלנו בתוכן.

אנו שואפים להשתייך לכל קבוצה שאנו חווים כמיטיבה (או מקווים שתהפוך לכזו), וזקוקים בו בזמן גם לחוות עצמינו כבעלי אישיות וכישורים מיוחדים. לעניין זה, "קבוצות ריבועים" (וירטואליים) אינן שונות מ"קבוצות מעגל". אולם, אני מניח - וכך גם מרגיש לאחרונה, כמשתתף וכמנחה ומטפל בקבוצות רבות - שהסכנה האורבת "בחוץ" מגבירה את הצורך ב"ביחדness" והופכת את הצורך בחוויית הייחוד לדחוּף פחות. חוויות "לבדיוּת" אנו כבר ממילא חווים לא מעט, ובעל-כרחנו בימים ובשבועות האחרונים, ויתכן שנכונו לנו עוד שבועות רבים כאלו, ואולי אף בודדים יותר.

משום כך, ועל-מנת שנצלח - בשלום ובבריאות, אינשאללה - את הימים והשבועות הקרובים, ואולי אף נפיק מהם, ומהקבוצות הרבות שאנו מנחים ו/או שותפים בהן, תועלת וצמיחה, נתרגל קשיבות (Mindfullness) לכאן-ועכשיו, בזמן הווה, נתמקד בתחושות הגוף כדי להתעגן מול רוחות הסערה ונשתף (-פעולה) זו/ה את זה/ו, בגוף ראשון פעיל: אני ... אותך; אני ... איתך; אנחנו ... יחד!

 

 

מקורות

ארון, ל. (2013). המפגש, הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה, תל-אביב: עם עובד.

בן שחר א.ר. (2013). אנטומיה של טיפול. פסיכותרפיה גופנית. פרדס הוצאה לאור.

ויניקוט, ד. [2009 (1958)]. היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל-אביב: עם עובד.

קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.

מיטשל, ס. (2009). התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. תל-אביב: תולעת ספרים.

שטרנגר, ק. (1999). אינדיבידואליות: הפרוייקט הבלתי- אפשרי. תל-אביב: עם עובד.

שייקספיר (1600-1602). המלט. תרגום: אברהם שלונסקי (1948).

Carroll, R. (2009). Self – Regulation: an evolving concept at the heart of body

psychotherapy. In Hardley (Ed.). Contemporary Body Psychotherapy. Hove

Routledge.

Smith, K.K. & Berg, D.N. (1987), A Paradoxical Conception of Group Dynamic ;

Human Relations Vol. 40, no. 10, pp. 633-658.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פולק, ד. (2020). קבוצת "ריבועים" וקבוצת "מעגל" - קבוצות בימי בידוד. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3952

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.