פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
וידויי מסך / דנה אמירוידויי מסך / דנה אמיר
וידויי מסך / דנה אמיר

וידויי מסך / דנה אמיר

ספרים | 16/3/2020 | 1,309

וידויי מסך של דנה אמיר עוסק רובו ככולו בשפה ובמבנים הייחודיים של מקרי קצה: שלושת הממדים של התופעה האובססיבית, הכפילות הממאירה של סצנת גילוי העריות, האפיונים הייחודיים של שפת המעוול, היחס בין מגדריות אקטואלית למגדריות פנטזמטית. בצד אלו ישנם פרקים העוסקים במעין מטא-התבוננות בחשיבה ובכתיבה הפסיכואנליטית עצמה.

וידויי מסך

דנה אמיר

וידויי מסך

הוצאת רסלינג

 

וידויי מסך של דנה אמיר עוסק רובו ככולו בשפה ובמבנים הייחודיים של מקרי קצה: שלושת הממדים של התופעה האובססיבית, הכפילות הממאירה של סצנת גילוי העריות, האפיונים הייחודיים של שפת המעוול, היחס בין מגדריות אקטואלית למגדריות פנטזמטית. בצד אלו ישנם פרקים העוסקים במעין מטא-התבוננות בחשיבה ובכתיבה הפסיכואנליטית עצמה. הפרקים השונים משלבים קריאה מקרוב ביצירות ספרות לצד תיאורי טיפול מפורטים, תוך כדי ניסיון לאפיין מנגנונים של דיסוציאציה של עודפות לעומת מנגנונים של טרנספורמציה של עודפות, הן בתוך המבנים הנפשיים עצמם והן בתוך החשיבה התיאורטית על אודותיהם.

 

דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, פרופסור מן המניין וראש מסלול הדוקטורט בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. עורכת ראשית של כתב העת "מארג" מטעם מרכז פרויד, האוניברסיטה העברית. מחברת ספרי העיון "על הליריות של הנפש" (מאגנס, 2008), "תהום שפה" (מאגנס, 2013) ו"להעיד על העדים" (מאגנס, 2018). זכתה בפרסים רבים, ביניהם ארבעה פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


הכפילות הממאירה של שפת גילוי העריות

 

אנחנו נפגשים בשדות-תעופה. אנחנו נפגשים בערים שלא היינו בהן מעולם. אנחנו נפגשים במקומות שאיש לא יכיר אותנו שם. אחד מאתנו בא במטוס, האחר מביא מכונית, ובה אנחנו יוצאים ליעד כלשהו. יותר ויותר, המקומות שאנחנו נוסעים אליהם הם מקומות לא מציאותיים: היער המאובן, עמק הנציבים, הקניון הגדול – מקומות נוקשים ויפים וקטלניים כמו המקומות הנראים בתצלומי לווין של כוכבי-לכת רחוקים. נטולי אוויר, בוערים, לא אנושיים. [...] שום-מקומות ושום-זמנים אלה הם ביתנו היחיד. (הריסון, 1997, עמ' 10-9)

 

בתיאור הזה פותחת קתרין הריסון את ספרה הנשיקה, המספר את סיפור יחסי גילוי העריות שלה עם אביה. חשיבותו של התיאור הזה היא בכך שהוא ממקם את יחסי גילוי העריות של המחשבה, לא רק את אלו של הגוף הממשי, בטריטוריה אלביתית (uncanny), הווה אומר מחוץ לכל קואורדינטות תקפות של מקום, של זמן, של סיבה ומסובב. ההתמקמות של היחסים האלה מחוץ לכל טריטוריה – התמקמות האופיינית במידה כלשהי לכל אירוע טראומטי – מקבלת בהקשר של יחסי גילוי עריות עוצמה גדולה במיוחד, למעשה בלתי נסבלת, משום שבהקשר זה, התחביר הפשוט ביותר – זה שנשען על יחס תקין, קבוע, בין נושא, פועַל ומושא – נחרב: מי שמשמש כנושא – כלומר כגוף ראשון מדבר – אינו יכול עוד להתקיים ככזה; הפועַל מחזיק בתוכו, מעצם מהותו, את אי-ההיתכנות של הפעולה; לבסוף, מושא הפעולה אינו נתפס אפריורית כישות נפרדת שיכולה להתנגד לפעולות הנעשות בה. פירוש הדבר שהשפה שבאמצעותה יכול אדם לחשוב את ניסיון חייו או את ניסיון גופו אינה נגישה לו, או מוטענת ברמה כזו של אִיום עד שאינה מאפשרת חיבורים. כששפת האב מֵפֵרה את שם האב, כלומר את האב הן כמסמן והן כייצוג של החוק – מה שמופנם לתוך המבנה הנפשי של הילד או הילדה הוא שפה שהפונקציה היחידה שלה היא פונקציית החתירה תחת עצמה, ולכן היא אינה משמשת עוד כאמצעי חשיבה אלא הופכת למתקפה על חשיבה.

פרנצי (Ferenczi) היה הראשון שעסק בכפילות המובנית לתוך סצנת גילוי העריות (פרנצי, 2003). הוא הצביע על האופן שבו, תחת מסווה של משחק מלא אהבה, המבוגר משתמש בילד על מנת לספק את תשוקותיו, כלומר עובר משפת הרוך לשפת התשוקה ובעקבות זאת "מבלבל" את שתי השפות גם בעולמו הפנימי של הילד. בעקבות זאת הילד מפנים את התוקפן, שחדל להיות מציאות חיצונית נפרדת והופך להיות מציאות נפשית פנימית. ההזדהות עם התוקפן פירושה שהילד לא רק עושה את מה שמצופה ממנו לעשות אלא גם מרגיש את מה שמצופה ממנו להרגיש, בין שמדובר בהזדהות עם מה שהתוקפן רוצה שהילד יחוש ובין שמדובר בהזדהות עם מה שהתוקפן עצמו חש. באופן זה הילד עשוי לחוות את התשוקה של התוקפן כשלו, ובמובן זה לקחת חלק בעונג שחש התוקפן כאשר הוא מתעלל בו. המטופלים שפרנצי מתאר במאמרו מפעילים את אופן ההישרדות הזה בהמשך גם ביחסים האנליטיים, כאשר הם "ניחנים בחושים ערים ומעודנים ביותר באשר למשאלות, לנטיות, למצבי הרוח, לסימפטיות ולאנטיפטיות של האנליטיקאי, גם כאשר רגשות אלה אינם מודעים כלל לאנליטיקאי עצמו" (שם, עמ' 200).

הפרק הנוכחי מתמקד בכפילות נוספת שמאפיינת את שפת גילוי העריות, היא הכפילות של הגילוי והכיסוי. זו הכפילות שנוצרת באמצעות שפה המתחזה לשפה המחלצת משמעות ומאפשרת חיבורים, אך למעשה, מכוננת מתקפה אלימה על כל צורות החיבור (ביון, 2003); שפה המשקרת באמצעות האמת, ותחת המסווה של חשיפת האמת משמשת למעשה כאמצעי למיסוך האמת הזאת; שפה שבמונחיו של לפלאנש (Laplanche) מכוננת מתקפה על פונקציית התרגום. מהי המתקפה הזאת?

לפי לפלאנש ([Laplanche, 1989[1987), מה שמאפיין את התינוק האנושי בהגיעו לעולם הוא חוסר אונים, שבמצב תקין מפצה עליו האם – או אובייקט הורי שווה ערך לאם. למעט במצב קטסטרופלי, צורכי שימור העצמי אינם הסוגיה המרכזית עבור התינוק. המסרים הקשורים להסתגלות מובָנים ומוטמעים בקלות בתוך הקשר של מכוונות אופטימלית הדדית של התינוק והמבוגר. מה שעשוי להישאר לא מובן הוא "שארית", עודפות, "רעש תקשורתי" הנובע מן האַסימטריה היסודית בין התינוק למבוגר, מכוונים זה לזה ככל שיהיו. האַסימטריה הזאת קשורה למיניות של האם, שלתינוק אין שום מפתח לתרגום שלה או להסתגלות אליה. מדובר באניגמה הנמסרת לתינוק אפילו דרך המסרים הרהוטים ביותר, והקשורה במיניות המודחקת של המבוגר גם בתוך הקשר של טיפול תקין לחלוטין בתינוק. המיניות המודחקת הזאת "מכתימה" את ערוצי התקשורת ומחדירה אניגמטיות גם למסרים הפשוטים ביותר. הילד מעורָר על ידי המיניות ההורית, אך חסר את הקודים שמאפשרים לו לתרגם את העוררות הזאת למשהו בעל משמעות עבורו (אלא באופן חלקי), וגם המבוגר אינו יכול לעזור לו בכך. מעתה ואילך על הילד "לעכל" אפוא את מה שהושתל בתוכו ככל יכולתו, ומרבית המסרים האלה אכן עוברים תרגום שמאפשר את ההתפתחות הנפשית. אך תמיד תיוותר שארית בלתי מעוכלת, בלתי ניתנת לתרגום. הלא-מודע עשוי מאותן שאריות שאינן ניתנות להטמעה, שאריות הכשל בתרגום המסר של האחר, המאתגרות לכן את חוקי המשמעות המשותפת. זה הפיתוי הראשיתי, שהוא התוצאה הבלתי נמנעת של האסימטריה של המבנים הנפשיים של המבוגר והילד. לפלאנש מבחין בין הפיתוי הראשיתי, שאינו פתולוגי, לבין הפיתוי הילדי, שהוא ניצול הילד בידי המבוגר. במקרה כזה ישנה מצד המבוגר החדרה פעילה של מסרים שאינם ניתנים לתרגום על ידי הילד ונותרים בנפש כגופים זרים, שלא זו בלבד שאינם ניתנים לעיכול, אלא הם מתנגדים לכל צורה של עיכול ופועלים כגורמים אנטי-מטבוליים. ההגנה העיקרית נגד המסרים האלה אינה הדחקה (כפי שקורה במצב התקין) אלא פיצול.

אני מבקשת להציע כי המתקפה שמחוללת סצנת גילוי העריות אינה קשורה רק להחדרה של גורם המתנגד לכל תהליך של תרגום, כפי שטוען לפלאנש, אלא גם ליצירה של כפילות ממאירה המתחזה לכזו שמעוררת את יכולת התרגום כאשר למעשה היא משתקת אותה. הכפילות הממאירה הזאת "מכתימה" כל מפגש עם אניגמה המבקשת תרגום או פירוש, ולמעשה, הופכת את עצם הנוכחות של אלמנטים לא מפורשים לסוגים שונים של איוּם שהנפש מבקשת להדוף ולבטל. מאחר שנגזלת מן הנפש היכולת לחלץ משמעות, הילד הופך פגיע לכל מיני סוגים של חדירוֹת בלי שהוא יכול למתנן באמצעות המחשבה. יתרה מזאת, המחשבה עצמה הופכת להיות אזור חודרני ממאיר: מנקודת מבט התופסת מחשבה כאינטראקציה בין מחשבה לחושב (ביון, 2003, 2004, 2018), ולכן כפעולה של עיבור, עצם פעולת המחשבה כרוכה בנכונות של האלמנטים השונים של האישיות לחדור ולהיחדר (הן על ידי אלמנטים מבפנים והן על ידי אלמנטים מבחוץ). במקרה של גילוי עריות, האיכות המשולבת הזאת של חדירה ונחדרות הופכת את המחשבה עצמה לאזור מאוים ומאיים. לא מדובר במחשבה ספציפית שאסור לחשוב אותה אלא באיסור לא-מודע על עצם פעולת החשיבה, כלומר על עצם אינטראקציית המכל/מוכל הנמצאת ביסוד החשיבה.

גלוקמן (Gluckman, 1987) טוענת כי כשגילוי עריות מתרחש בשלב הטרום-אדיפאלי, הן המפה הגיאוגרפית של הגוף והן ייצוגה המנטלי הופכים מטושטשים ופגומים, עם בלבול פסיכוטי הקשור למשמעות הפתחים האנאליים והווגינליים, עד כדי עירוב מוחלט בין פונקציות הפה, הרקטום, פתחי השתן והווגינה. טענתי היא כי בסצנת גילוי העריות לא רק פתחי הגוף אלא גם פתחי המחשבה מאבדים את הפונקציונליות התקינה שלהם והופכים לפתחי ריקון, או גרוע מזה, לפתחי חדירה הרסנית פנימה. לילד או לילדה אסור לחשוב לא רק מפני שהסצנה המתעללת משליטה אי-חשיבה, אלא גם מפני שהמחשבות עצמן נחוות כפתחים פעורים, פרוצים, שדרכם עלולה נפשם להיפלש שוב ושוב. כהגנה מפני הפלישה הזאת נוצר ארגון נפשי דו-ממדי.

לפי מלצר (Meltzer, 1975), הדו-ממדיות היא צורה של תפקוד נפשי שבה המרחב הפנימי אינו קיים. אובייקטים או מאורעות אינם נחשבים או מופנמים מפני שאין פְּנים שהעצמי יכול לשכן בתוכו פנטזיה, מחשבה או זיכרון. האובייקטים עצמם נחווים כדפי נייר, בעלי צד קדמי וצד אחורי בלבד, ללא חלל המתקיים ביניהם. "את הפוטנציאליות של חלל – ולפיכך את הפוטנציאליות של מכל – ניתן לממש רק כשמתקיימת פונקציה יעילה של סוגֵר, המאפשר לא רק שליטה והתאפקות אלא גם התנגדות לחדירה תוקפנית", כותב מלצר (2013, עמ' 105). אני מציעה שבתוך ההקשר של גילוי העריות, הדו-ממדיות ההגנתית שמאמץ הסובייקט מאיינת לא רק תהליכים של הפנמה אלא גם תהליכים של הזדהות השלכתית. איון תהליכי ההזדהות ההשלכתית אינו קשור רק לכך שהזדהות השלכתית תובעת, מעצם מהותה, תלת-ממדיות; הוא קשור לכך שבתוכה תכנים המושלכים לתוך האובייקט מוחזרים לסובייקט כשהם מהולים בתכונות או באיכויות של האובייקט. לכן, כשהמכל עצמו נחווה כבעל איכויות פרוורטיות וממאירות, כפי שקורה במקרה של אובייקט אינססטואוזי, כל תהליך ההזדהות ההשלכתית הופך לסוג של הפעלה של סצנת גילוי העריות הראשונית, ולכן נחסם באופן לא-מודע.

המתקפה של הסצנה האינססטואוזית על היכולת לחשוב היא אפוא מתקפה משולבת, המורכבת מכמה רכיבים: ראשית, זו סצנה שיוצרת כפילות ממאירה של גילוי וכיסוי, כפילות שבה תחת מסווה של גילוי היא למעשה מכסה וממסכת. הכפילות הזאת יוצרת מתקפה על יכולת התרגום של הילד, ומתוך כך התנגדות אפריורית שלו לכל אלמנט אניגמטי או עמום. שנית, היא מכוננת את עצם אינטראקציית המכל/מוכל כהפעלה של האיוּם הראשוני, ולכן יוצרת הדיפה לא-מודעת של נפש הילד לא רק מחשבות מסוימות או תכנים מסוימים – אלא את עצם פעולת המחשבה. שלישית, היא מחוללת חסימה לא-מודעת של תהליכי ההזדהות ההשלכתית, חסימה הקשורה לכך שהאובייקט נחווה כממאיר ואין אפשרות לקחת בחזרה את התכנים המושלכים לתוכו משום שהם מהולים בתכונותיו.

בעקבות המתקפה המשולבת הזאת על החשיבה – הנפש הילדית פונה לשתי צורות של ארגון נפשי הגנתי, שמה שמאפיין אותן, כפי שציינתי קודם, הוא הדו-ממדיות שלהן: העמדה הראשונה מתקיפה את אינטראקציית המכל/מוכל (התוך אישית והבין-אישית) דרך השטחה מוחלטת של החיים הנפשיים וסירוב לעבודת חלום; ואילו העמדה השניה מתקיפה את אינטראקציית המכל/מוכל דרך האימוץ של פסיאודו-פאליות, המאפשרת רק כיווניות אחת של תנועה (מבפנים החוצה) ובכך מונעת את אפשרות החדירה פנימה. שתי העמדות האלה יודגמו כעת באמצעות שני תיאורי מקרה.

 

עמדת ההשטחה

מירב, אישה מרשימה בסוף שנות השלושים שלה, נשואה ואם לבן, פונה לטיפול ללא סיבה מוגדרת, בשל מה שהיא מנסחת כמשאלה להעמיק את היכרותה עם עצמה. מירב היא קורבן גילוי עריות שהתרחש בילדותה עם אחיה המבוגר ממנה בשמונה שנים, אח אהוב שהיה עבורה מעין דמות אב, מאחר שאביה נחווה כמנותק ונעדר. המעשים כללו התחככויות בעירום, חדירה אנאלית ופיתוי לאוננות משותפת, ונמשכו בקירוב מגיל חמש עד גיל חמש עשרה. מירב אינה מרבה לדבר על ילדותה, וכאשר היא מזכירה אירועי ילדות היא מזכירה אותם ללא מילים, במעין מחוות פנטומימה אילמוֹת. סוג של אילמוּת מאפיין גם את השיח הקשור להווה שלה. גם בשיח הזה, המתנהל כביכול באזורי תודעה שמורים, הדברים עוברים השטחה וצמצום אינפנטיליים, המסתכמים בכך שהעולם מחולק לתוקפים ולקורבנות, שלמעשה כל אחד הוא תוקף בפוטנציה, כולל בנה, ושאין שום יכולת אמיתית להציל או להינצל. בתמונת העולם שהיא משרטטת הדברים נעים מוכנית מקצה לקצה, בלי לצבור נפח ועומק. הכול נושא איכות רוחבית של תנועת מטוטלת: בן זוגה יכול להיות בפגישה אחת האדם המסור והאוהב ביותר, ובפגישה שלאחריה להיות מוצג כמנוכר ואגואיסטי, ללא שום ניסיון מצידה לחבר את הרבדים השונים שלו לדמות אחת בעלת עומק ונפח, וללא שום יכולת למפות את תנודותיו בתוכה. הדמויות השונות שלו מתקיימות זו לצד זו ללא מגע ביניהן. התנודתיות הזאת מאפיינת גם את יחסה לבנה היחיד: לרגעים היא מחוברת אליו עד לשד עצמותיה וברגעים אחרים היא רואה בו תוקפן עתידי ואינה חשה כלפיו אלא ניכור ועוינות. לא מדובר רק בהפנמה של אובייקטים "מתהפכים", מתעתעים, שברגע אחד מגנים עליה מכל רע וברגע אחר פוגעים בה, כפי שצפוי אולי מסיפור חייה. מדובר בהשטחה כרונית הקשורה להתנגדות למורכבות, אולי אפילו לאימה מפני מורכבות. כל מה שמשדר כפילות, ריבוד, עומק – מעורר חרדה עצומה, ומירב מתנתקת מולו. פירושים מרובדים מדי נוטים להחליק על פני השטח שלה כאילו לא שמעה אותם. דעתה מוסחת, היא מאשימה את הפרעת הקשב שלה, אך לי ברור שההפרעה האמיתית ליכולת שלה להקשיב להם קשורה לכך שכל פואטיקה מרובדת הופכת באופן אוטומטי לפואטיקה של חשד ומנכיחה בינינו איוּם שאין לשאתו.

אף כי המשאלה הגלויה שלה היא להעמיק, בפועל הטיפול בה כלוא בתוך שיח קונקרטי מאוד ושטחי. היא זקוקה לי (ומלאת תודה כשאני מאפשרת זאת) לשם "ארגון", או "עשיית סדר", כפי שהיא קוראת לזה, כשכוונתה לרגעים שבהם אנחנו עושות ההפך מעבודה אנליטית עמוקה: הרגעים שבהם אני עוזרת לה להפוך את המורכבות והכאוס לשורות סדורות, מובחנות, שהיא מסוגלת להכיל; הרגעים שבהם אני עוזרת לה לשקם באופן קונקרטי את ההבחנות בין נכון ללא-נכון, בין הגיוני ללא-הגיוני, בין בריא ללא-בריא. אך פירושים שהכיוון שלהם הופכי – כלומר, פירושים שמכוונים להכרה בריבוד – נדחים על הסף. בתוך ההעברה הנגדית אני מרגישה ערה באופן טורדני לכך שכל מילה עשויה להפוך למלכודת פתיינית. לא רק המילים, אלא הסטינג הטיפולי כולו טעון: בכל פעם שאני מניחה לה להישאר עוד כמה דקות בחדר או נענית לבקשתה לשנות את השעה, היא מגיבה בחרדה. לדבריה, היא מרגישה אשמה על כך שהיא "סוחטת" ממני זמן, אך התחושה שלי היא שבחוויה הלא מודעת שלה לא ברור אם המשאלה (לעוד זמן, לעוד קירבה) היא שלי או שלה. במובן זה, בכל פעם שאני נענית למשאלה שלה היא למעשה חווה זאת כאילו היא זו שנענתה למשאלה שלי. כשאני מנסה לפרש בכיוון הזה – היא שבה ומתנתקת.

ישנה תנועה מתמדת בין קירבה לניכור, המופעלת גם דרך הגוף: לעיתים, כשאני אומרת לה משהו שנראה שנוגע בה – היא מגיבה: "אני לא מבינה מה את אומרת אבל יש לי דמעות בעיניים, אז זה כנראה נכון". במובן כלשהו, אני מרגישה שברגעים האלה היא נחדרת באופן גופני על ידי המילים שלי, בלי שהיא מניחה למשמעות שלהן לחצות את סף המחשבה שלה. אני שואלת את עצמי אם ניתן להבין זאת כהפעלה של הסצנה האינססטואוזית הראשונית, שבתוכה חומרים או תכנים נפלטו לתוך גופה באופן שעקף את יכולתה להבין או לחשוב.

יום אחד היא מספרת לי שכשאחיה היה מתחכך בה, לרוב בלילה, היא נהגה לשיר בקול רם. כשאני שואלת מה שרה היא חוזרת (בקול, בפניי) על שיר ילדים שאחיה עצמו נהג לשיר לה בכל פעם שפחדה מן החושך. מעֵבר לפונקציה הקונקרטית של השיר – שאין ספק ששימש גם כדי לגייס מתוכה ברגעים הקשים האלה את אחיה כאובייקט טוב וחם (אם כי האינטגרציה של דמותו החמה עם דמותו הפוגענית הייתה ונותרה בלתי אפשרית מבחינתה) – הוא שימש גם כחיץ, כלומר הִפעיל במידה כלשהי את ההשטחה שהיא מפעילה גם כיום כנגד כל סוג של כפילות או מורכבות: היא שרה כדי שקול אחד יגבר על קול אחר או ימוסס את הקול האחר; היא שרה כדי שהמקצב האבהי ימחק את המקצב המיני מן המגע ביניהם; היא שרה כדי ליצור מחדש פיצול בין טוב לרע שיגן עליה מפני העירוב הבלתי נסבל שלהם זה בזה. כשהיא מספרת זאת, אני מבינה שגם מול הטיפול – שמעצם מהותו יוצר חיכוך עם האלמנטים ה"חשוכים" בעברה ובנפשה – היא נוקטת את אותה דרך: היא מבקשת ממני לשיר לה את השיר המנחם, המארגן, המרגיע, אך למעשה איננה משתמשת בו כדרך להיכנס פנימה – אלא כאמצעי להתנתק בעזרתו ממה שאינה מסוגלת לפגוש בתוכה.

בתוך השפה הכפולה שיצרו היחסים של מירב עם אחיה היה עליה לספר לעצמה ולאחרים את הסיפורים שהוא לימד אותה לספר – בלי להתבלבל בסדר הדברים בתוכם – משום שאם תתבלבל הם עלולים להישמע, כך הזהיר אותה אחיה, "בדיוק הפוך ממה שהם באמת". בתוך הנרטיב של האח הוא נוגע בה לא כדי להכאיב לה אלא כדי ללמד אותה איך גברים נוהגים בילדוֹת, כך שתדע להתגונן מפניהם אם ינסו לפגוע בה. זו דרכו לשמור עליה. רק מפני שהוא אוהב אותה כל כך הוא רוצה שזה יקרה לה בפעם הראשונה איתו – ולא עם איזה בחור זר שרק ירצה להשתמש בה. כך היא תלמד על הגוף שלה ממנו – ואז היא תדע מה טוב לה, וכשתגדל וגברים ייגעו בה – לא תעשה "טעויות של מתחילים". ילדות אחרות, שהאחים שלהן לא מלמדים אותן את זה, לא יודעות כלום ואחר כך נפגעות, הוא לוחש באוזניה. אך לא היא. היא תהיה החכמה מכולם. ושלא תספר את זה לאימא ואבא כי זה יצער אותם שהם לא לימדו אותה את זה בעצמם, כי זה בעצם היה התפקיד שלהם והם הזניחו אותו. הוא לא רוצה שהם ירגישו רע עם עצמם, והוא יודע שגם היא לא רוצה להעציב אותם, ולכן זה יהיה תמיד הסוד שלהם.

הנרטיב המפותל, הפרוורטי, שמירב חוזרת עליו מילה במילה כפי ששונן באוזניה כל שנות ילדותה, מדגים באופן מצמרר את הכפילות של הגילוי והכיסוי שאני מבקשת להאיר: תחת המסווה של מתן משמעות הוא למעשה הופך את ההתרחשות על פיה, מרוקן אותה ממשמעות אחת ויוצק לתוכה אחרת – כל זאת תוך הפעלה של כוח פסיאודו-לוגי שהופך את הסיפור שהוא מספר להרמטי ובלתי חדיר למחשבה. לא מדובר רק בהפעלת הכוח הפיזי של הגוף הבוגר על הגוף הילדי – אלא בהפעלה של כוח המחשבה הבוגר על החשיבה הילדית הלא-בשלה, באופן שמתקיף את הקואורדינטות הבסיסיות ביותר של החשיבה הזאת. הכפילות הזאת של הגילוי והכיסוי גורמת לכך שכל מגע עם עמימות או ריבוד מעורר אצל מירב תגובה של ניתוק, משום שבתוכו משתחזר האיום הכרוך בכפילות הזאת. לדוגמה, כשהיא מספרת לי על הפחד שלה להיכנס לביתה הריק כשהייתה חוזרת מבית הספר – ואני מעלה את האפשרות שהפחד שלה לא היה מן הבית הריק אלא ממי שאולי חיכה לה בתוך הבית (אחיה?) – היא הודפת את האפשרות הזאת ומדברת על פועלי הבניין שעבדו סמוך לביתם ופחדה שיפגעו בה. האפשרות שהאיוּם שהיא מַתיקה אל פועלי הבניין קשור למעשה באחיה – שאותו היא מתעקשת לחוות כמגן עליה מפניהם – אינה יכולה לעלות על דעתה כעת, כשם שלא יכלה להעלותה על דעתה כילדה. אך מה שייחודי להתרחשות הזאת אינו קשור דווקא בתכנים המפוצלים וביחסי האובייקט החלקיים שהיא מנהלת איתם, אלא באופן שבו מושלט הן על החשיבה שלה והן על החשיבה האנליטית שלי עצמי טרור של השטחה. רק בדיעבד אני מבינה שהיא מספרת לי לא על כך שהיא חוששת להיכנס לפנים הבית הקונקרטי – אלא על כך שהיא חוששת להיכנס לתוך "הפְּנים" שלה עצמה, ולא מפני שאחיה אורב שם – אלא מפני שהלא-מודע שלה אורב שם, עולם הפנטזיה והדחפים, שהמפגש איתם צופן עבורה סכנת מוות. אותה אניגמה שאין לה כל יכולת "לתרגם" את מסריה או לשאת את התרגום שלהם על יָדִי – אותה אניגמה שיכולת התרגום שלה הותקפה על ידי ההחדרה של האלמנט האנטי-מטבולי, בלשונו של לפלאנש – היא-היא האיוּם שבגללו היא לעולם נשארת בחוץ: הן מחוץ לטיפול והן מחוץ לעצמה. אלא שמה שמסתבר לי אגב קריאת החומרים הקליניים האלה הוא שלא רק היא חוששת להיכנס פנימה, אלא גם אני חוששת מכך. שכן גם פירושיי נצמדים לאורך זמן לרה-קונסטרוקציה של פני השטח הקונקרטיים של הסיפור שהיא מספרת, נמנעים במודע ושלא במודע כאחד מִכניסה לטריטוריה המעורפלת של עולם הפנטזיה שלה על פואטיקת החשד המתלווה אליו.

מה שחסַר במשך זמן רב בטיפול הזה היה הנפח המאפיין טקסט, כל טקסט שהוא, כשה"מפורשוּת" שלו מהודקת פחות; אותו הנפח שקשור לשכבות "עבודת החלום" המרבדות תדיר את הטקסט העֵר. אלו בדיוק השכבות שהודרו מהשיח ביני לבין מירב. זמן רב הרגשתי כאילו הופנם לתוכי אובייקט אינססטואוזי המשליט עלי את אותו טרור שהוא משליט עליה, טרור שבמפגש בינינו מונע כל אפשרות לחרוג מפני השטח של הנרטיב הנתון. כמוה ביחס לנרטיב שהשליט עליה אחיה, גם אני חששתי זמן רב שמה שאומר יתפרש כ"ההפך ממה שהוא באמת". לכן התנהלתי בתחושה שידיי כבולות ושאין לי החופש שאני מורגלת בו בתוך השפה.

לפי לפלאנש, שני סוגי העברה מתעוררים במהלך האנליזה: העברה מלאה (קלאסית), שבה ישנו שחזור של יחסי הילדות המוקדמת עם האובייקטים המשמעותיים והישנות של פצעי העבר (Filled-in transference); ו"העברת שקע" (hollowed-out transference) שבה מתחדש היחס אל החידתיות של האחר, כלומר מופעל בשנית הפיתוי הראשיתי. לתוך המצב האנליטי מובנית אם כן "השתלה" של מסרים שעל המטופל לתרגמם כדי להפוך אותם לא רק לבעלי משמעות אלא גם לשייכים לו, ממש כשם שבמצב של הפיתוי הראשיתי נדרש ומתאפשר התרגום של המסרים האניגמטיים שבאים מעולם המבוגרים. כשם שהתינוק שואל "מה הוא [שד זה] רוצה ממני"? (שטרית-וטין, 2012, עמ' 13), כך המטופל שואל "מה רוצה האנליטיקאי ממני?", כלומר, בסוג הזה של ההעברה מופעל היחס של המטופל הן למסרים האניגמטיים של המטפל והן למטפל עצמו כאניגמה.

אחד הדברים שהבנתי בדיעבד הוא שבמקרה של מירב הופעל טרור גילוי העריות על שני סוגי ההעברה האלה, ובמובנים רבים כלא את הקשר הטיפולי בחלל סגור שנמנע הן משחזור הסיטואציות הארכאיות – והן מהפעלת או החייאת האיכות האניגמטית עצמה. הסיבה לכך הייתה קשורה בכך ששני אזורי ההעברה האלה הוכתמו הכתמה ממאירה. מאחר שהן הסיטואציות הארכאיות והן האניגמה של היחסים הראשוניים היו נגועות באיכות טראומטית – נותרו יחסי ההעברה לכודים במרווח צר, חסר עומק, מרווח ששני סוגי השלילה האלה (שלילת השחזור של הסיטואציות הארכאיות ושלילת ההחייאה של היחסים הארכאיים) סימנו את קווי המתאר שלו.

לעומת המוגבלות הגדולה של היחסים הטיפוליים כפי שהתרחשו בפועל – הייתי מוצפת, במהלך הפגישות וביניהן, בחומרי רברי​​​​​​​1 (reverie) פעילים שהפתיעו אותי בעוצמתם. במובן כלשהו, אפשר לומר שהנפש שלי עצמי נעמדה על רגליה האחוריות כנגד הטרור שהופעל עליה, והתעקשה להציב בפניי עוד ועוד אניגמות בלתי פתורות, "בקשות לתרגום", חידות ששום רצף מסודר ולוגי לא היה יכול לצבעוניותן ולעוצמתן. לעיתים קרובות הופיעה מירב בחלומותי, לרגעים כילדה, לרגעים כמבוגרת, פעמים רבות כמי שמנסה להבקיע דרך אלי או ממני, איתי או כנגדי, מתוך חלל סגור. לא הבנתי במלואה את חשיבותם העצומה של החלומות האלה או של עבודת החלימה הזאת, עד שיום אחד הביאה מירב עצמה לטיפול חלום ראשון. זה היה זמן קצר לאחר סוף השנה השנייה של הטיפול. בחלום היא כלואה במסדרון צר שאין יציאה ממנו ואין כניסה אליו. מעין "מֵעִי", היא אומרת, אבל קשור משני קצותיו. שום אסוציאציה לא עולה בעקבות הדימוי הזה או בעקבות החלום, למעט העובדה שאכלו משהו דומה אצל חמותה בשבת, "קישקע" ממולא. אני יודעת ש"מעי" דומה בצורתו לאיבר מין גברי, אך אינני רוצה לפרש את המובן מאליו, מצד אחד, וגם לא לעבור את הגבול של מה שהיא יכולה לשאת, מצד אחר. לכן אני שואלת על תחושת האין-מוצא. מירב נזכרת בפעם הראשונה שבה ניסתה להגיד לאימא שלה משהו על מה שאחיה עושה לה. היא לא אמרה דברים מפורשים, רק גיששה, במגומגם, אחר המילים, ואז האם אמרה, "נו, מה את רוצה, זה טבעי". היא זוכרת תחושה של חנק בחדר האמבטיה הקטן, של אי-אפשרות לצאת ואי-אפשרות להיכנס.

כשהיא אומרת זאת, אני נזכרת בחלום שחלמתי בלילה שלפני הפגישה. בחלום אני כלואה במסדרון צר המוביל לקליניקה שלי – אך הקליניקה עצמה חסומה בפני. אני מבינה שאין שום יציאה אחרת אלא מתוך הקליניקה עצמה, ולכן אם לא אוכל להיכנס אליה – לא אוכל לצאת ממנה. ומתעוררת. ברגע הזה בפגישה אני מבינה, בעוצמה שמטלטלת גם אותי, שמירב ואני אכן כלואות בתוך מעי קשור משני קצותיו: מחמת הטרור שמפעיל העבר והחשש לשחזר אותו, אנחנו נמנעות מן האפשרות שייווצר משהו חדש בינינו. חלל הטיפול, כמו המעי בחלומה, כמו המסדרון בחלומי שלי, הוא חלל שאי אפשר לצאת ממנו משום שאי אפשר להיכנס אליו.

מירב כלואה בתוך המעי הקשור בשני קצותיו כסוג של צואה שאינה יכולה להשתחרר החוצה. המעי הוא מעי המחשבה: היא אינה יכולה לעכל ואינה יכולה לפלוט, לא להכניס ולא להוציא. האפרטוס החושב שלה, ולא פחות מכך האפרטוס הטיפולי שלי, "קשור משני קצותיו". בִּמקום זה מתרחשת אינטראקציה טפילית, שבה המוכל מאביס את המכל בחומר רעיל – והמכל אינו מאפשר לחומר הרעיל לא להתעכל ולא להתפנות החוצה. גם המחשבה היא צואה, אני חושבת לעצמי. להוציא אותה הוא להסריח את החדר ולזהם אותו. לא להוציא אותה הוא לזהם, אולי לחסל, את החלל הפנימי. במובן כלשהו זו הסיטואציה שהיא מתארת עם אמהּ בחדר האמבטיה: להוציא את מה שיש לה לומר משמעו לזהם את החלל הנקי, לא להוציאו משמעו להיחנק. לבסוף אני אומרת: "מעי הוא מכל קשור משני קצותיו. לפתוח את אחד הקצוות הוא לזהם את החוץ. לא לפתוח הוא לזהם את הפנים". מירב עונה לי, להפתעתי: "עדיף לזהם את החוץ. אם לא ייפרם אחד הקצוות, אני אמות". אחר כך היא מתחילה לבכות. "יש לי בחילה", היא אומרת, "רק מלחשוב על זה. אבל גם הקלה." גם בדיעבד אני מתקשה לתאר את תחושת השחרור שפשטה בחלל החדר ברגע ההוא. כאילו משהו במעי הקשור שבינינו, ובעקבותיו גם במעי הקשור בתוכה, נפרם ונפתח.

בפרק שעוסק בטראומת גילוי העריות טוען בולאס (Bollas, 1989) כי מעשה גילוי העריות של האב הופך את כיוון ההתפתחות: במקום שהתנועה תהיה מאזור הדחפים לאזור של ייצוג וסובלימציה, מושלט ביחסי גילוי העריות הכיוון ההופכי, שמכוון את הילדה מן האזורים הסימבוליים אל אזורי הסיפוק הממשי. המתקפה המתחוללת על נפש הילדה אינה רק מתקפה על הגוף, אלא גם על מרחב החלום והחלימה. כאשר האב חודר את מרחב החלום באמצעות אקט של גילוי עריות הוא הופך את החלום למרחב שאינו מוגן מספיק מפני פלישת המציאות, כלומר אינו תָּחוּם כמרחב פנימי. מאחר שהחלימה היא התשתית לכינון מרחב נפשי פנימי, צמצום מרחב החלימה אינו פוגע רק ביכולת להירדם ולחלום – אלא גם, או בעיקר, ביכולתם של הילד או הילדה לכונן חיים נפשיים. קורבנות גילוי העריות אינם יכולים לחוות את תהליכי הרברי ההכרחיים להפיכת חומרי ההתנסות לחמרים לרפלקציה. זו הסיבה, טוען בולאס, שבשלה הם מתנגדים לדרך הטיפול האנליטית, המכוונת בדיוק ליכולת שהם נעדרים אותה – היכולת להתבונן, לחלום, לדמיין ולשחק בתוך נפשם.

יכולתה של מירב לאפשר לעצמה עבודת חלום באה לידי ביטוי לא רק בחלומות הקונקרטיים שהחלה להביא בחודשים שלאחר הווינייטה שלעיל, אלא גם ביכולתה לשאת יותר ויותר עמימות, איכות מטפורית ואניגמטית יותר בתוך השפה הטיפולית עצמה. בחודשים האלה הפכו גם הפירושים שלי לפירושים שהניחו יותר ויותר מרחב חסר צורה והזמינו אותה לחשוב בתוכו. אפשר לחשוב על ה"אחסון" של הרבדים העמוקים יותר של המחשבה הזאת באזורי הרברי שלי כעל מה שבסופו של דבר איפשר את ההשהיָה של החומרים הבלתי נסבלים, שעד עתה רוקנו החוצה עוד לפני שנחשבו או נחלמו, בתוך חלל המחשבה המשותף, ובעקבות זאת גם את ההיחלצות מעבודת הרה-קונסטרוקציה של העבר הידוע אל היכולת לחלום את הלא-ידוע, הן זה שבינינו והן זה שבתוכה.

 

העמדה הפסיאודו-פאלית

יעל, צעירה דעתנית שבילדותה המוקדמת חוותה יחסי גילוי עריות עם אביה, פונה לאנליזה כמעט בעל כורחה, לאחר שנקראה לסֵדר פעם אחר פעם על ידי מנהל מקום העבודה שלה בעקבות יחסי האנוש הלקויים שלה עם עמיתיה, וכעת עומדת על סף פיטורין. יעל אינה מוכנה לתת לאיש להתערב בדבר ממה שהיא אומרת או חושבת. יש אמת אחת ואין בלתה, ועל האמת הזאת יש לה בעלות מוחלטת. חוץ ממנה, כולם "אפסים עלובים", "שקרנים", "מאחזי עיניים", "מעמידי פנים". תיבת התהודה הרגשית שלה שטוחה כדף נייר. הטקסט שהיא חוזרת ומפיקה במלודרמטיות גדולה הוא טקסט מצמית בחזרתיותו העקרה. ברגעים נדירים עולות בעיניה דמעות, אך היא ממהרת למחותן, והן נדמות כדמעות זעם יותר מאשר כדמעות כאב. בשונה מן הכאב, הזעם נעדר גוון מלנכולי. הוא מכוון קדימה, אל האחרים, הפוגעים, הנוטשים, מַפנֵי העורף, והוא מופנה אליהם כנשק, לעולם לא כיד. לעיתים קרובות יעל מדברת דרך הגוף, מפתחת תופעות פסיכוסומטיות נעדרות הסבר, בעלות גוון היסטרי או פסיכוטי, שלרוב חולפות מעצמן ברגע שהן מקבלות הכרה כחמורות מספיק על ידי הממסד הרפואי. ככלל היא מרוֹקנת מעומקה כל דואליות, כל מורכבות, כל אמביוולנטיות. ישנו חוזה אחד שאפשר לכרות איתה, אך זה חוזה שבו אין מקום לאינטרסובייקטיביות החולקת את הצער, כזו שבה יכולה האחת לשמש עדה לאחרת. במקום זאת ישנו מופע אימים מוקפד, רהוט, מופק לעילא ולעילא, שבו אפשר להתייצב רק כקהל אילם המתַקף באופן פסיבי את המתרחש על הבמה שלפניו (אמיר, 2016).

גלוקמן (Gluckman, 1987) מציעה כי ככל שהאשמה הלא-מודעת של הילד או הילדה על הרס האובייקט הראשוני גדולה יותר – כך ההיצמדות לדפוסי חשיבה אומניפוטנטיים תהיה עיקשת יותר, כהגנה מפני הכאב הדפרסיבי. דפוסי החשיבה האומניפוטנטיים האלה מעכבים תהליכי עיבוד אובדן ולכן מעכבים גם את ההתפתחות הנפשית. השבריריות העצומה של יעל אכן מוצפנת בתוך יציקה של אומניפוטנטיות וניכור. ככל שזה נוגע לה – היא שנואה משום שהאחרים פוחדים מן האמת שהיא חושפת. לכן אין לה איש. היא יכולה לרצות למות – או לרצות להרוג – אך הרובד המלנכולי שלה עצמה אינו נגיש לה משום שהוא עובר טרנספורמציה מיידית לנקמה בעלת אופי מזוכיסטי או סדיסטי. במקום עבודת אֵבל היא מקַדשת אפוא טקסט פטישיסטי, נקמני, שמותיר אותה לא רק מבודדת מאחרים, אלא גם כלואה מחוץ לעצמה.

יעל היא בתו היחידה של סופר ידוע שלאורך כל ילדותה המוקדמת קיים איתה יחסי גילוי עריות. היא זוכרת את אביה משכיב אותה לישון ותוך כדי כך נשכב לצידה, מתחכך בה באופן מיני תוך שהוא שר באוזניה שיר ערש המספר על גבר מבוגר המבקש מילדה קטנה "לפתוח לו את דלת הגן שלה" ו"לתת לו חסד". השיר גילה את האמת מצד אחד, אך כיסה אותה מצד אחר, לא רק משום שבמסווה של שיר ערש הוא למעשה עורר את עצמו ואותה, אלא משום שבמסווה של אמירת האמת (באמצעות מילות השיר) על מה שמתרחש ביניהם הוא למעשה "הכשיר" את האמת הזאת, כלומר הפך אותה למשהו גלוי – ולכן לכזו שאין עוד צורך או טעם "לגלותה" לאחרים או לעצמה. יעל, ילדה מחוננת שחלקה שפה מתוחכמת וספרותית מאוד באיכויותיה עם אביה כפעוטה, משתמשת כיום, כמבוגרת, בשפה גסה ומחוספסת. ככל שזה נוגע לה – כל דבר יפה או מטפורי הוא פיתוי. "אנשים צריכים לדבר ישר", היא חוזרת ואומרת, "בלי מעקפים". ומאחר שהשפה הפסיכואנליטית היא במהותה שפה מטפורית (שפה שמשתמשת בדימויים ולעיתים קרובות מתייחסת להיבטים מופשטים של הנפש כאל איברי גוף), היא אינה יכולה לשאת את רוב הדברים שאני אומרת לה. בכל פעם שאני מעזה לומר משהו שנושא איכות מטפורית, היא מרגישה נבגדת ונעשית אלימה. אי-היכולת שלה לשאת מורכבות, לא כתוכן ולא כצורה, מופעלת גם ביחס שלה לסטינג האנליטי: אף שהצעתי לה אנליזה של ארבע פעמים בשבוע, שהיא הסכימה לה, היא מסרבת לשכב על הספה. הספה עבורה היא סמל למורכבות, לריבוד. היא מכוונת אותה פנימה – דבר שאינה יכולה לשאת. במקום זאת היא יושבת מולי, מישירה מבט אל חרטומי נעליי או אל חרטומי נעליה. רק לאחר למעלה משנה של אנליזה היא מרשה לעצמה מדי פעם להביט מעבר לי, דרך החלון. אני מבינה זאת כמחווה של אמון, סימן לכך שהיא בוטחת בכך שלא אנצל את פנייתה פנימה כדי לעשות בה שימוש לצרכיי.

יעל מדגימה במובהק את הפוזיציה הפסיאודו-פאלית ההגנתית, הנוקטת טקטיקה של פליטה בלתי פוסקת כהגנה מפני כל אפשרות של הפנמה או הכלה. הכפילות הממאירה של שפת גילוי העריות יצרה אצלה סירוב לכל צורה של כפילות, ומטבע הדברים סירוב לכל צורה של עומק, ספק, חמלה או חרטה – שהם מצבים רגשיים התובעים הכלה של דיאלקטיקה בין ניגודים, כלומר מושתתים על חוויה תלת-ממדית וגם מתַקפים את החוויה הנפשית ככזו. הסירוב ליצור מכל מנטלי שיכול להיחדר יצר היצמדות פסיאודו-פאלית, אומניפוטנטית, לפני השטח של המחשבה, אגב הימנעות מכל סוג של חילופים שמהותם מחייבת גם הכנסה של מחשבות או אחרוּת פנימה. האתגר הגדול של העבודה האנליטית איתה היה אפוא שיקום התהליכים הפרימיטיביים ביותר של ההזדהות ההשלכתית, כך שיתאפשר לה לקחת חזרה לתוכה תכנים שהפקידה בתוכי בלי להרגיש נחדרת ומוכתמת על ידם.

לאחר כשנה של אנליזה הגיעה יעל לפגישה לבושה במעיל גשם רכוס עד צווארה. היא התיישבה בכיסא מולי כשהיא נוטפת מים, וכהרגלה, החלה "לירות" משפטים זועמים לעברי. היא זעמה על הגשם, היא זעמה על החזאי שהכריז על יום אביבי נאה, היא זעמה על נהג האוטובוס שעבר בחטף בתוך שלולית בוץ שהתיזה רפש על כל בגדיה, והיא זעמה עלי: מפני שבחרתי למקם את הקליניקה שלי סמוך לכביש ראשי סואן היא צריכה להתחכך בדרך אלי בכל מיני טיפוסים פוגעניים "שמוציאים לה את החשק לדבר על עצמה, כי בעצם הם היו צריכים לבוא אלי לטיפול ולא היא". כל משפט שאמרתי מילא אותה זעם, וכל ניסיון שלי לפרש נתקל, כמו בפגישות רבות אחרות, באמירה שאני כנראה לא מבינה אותה, מעולם לא הבנתי ולעולם לא אבין. אני רק חושבת שאני "משחקת בליגה של הגדולים". בעצם אני שחקנית ממש-ממש קטנה. אין לי סיכוי. כדאי שאפסיק לבזבז את הזמן של שתינו.

ברגע כלשהו בתוך המתקפה הזאת נזכרתי במופע ג'אז שנכחתי בו לפני כמה שנים, ובו אילתר הפסנתרן על מקצבים של קול אנושי מדבר. אולי בשל חוסר אונים וייאוש, אולי בהשראת המופע ההוא, למשך כמה רגעים חדלתי להקשיב לתוכן המילים של יעל והקשבתי למוזיקה שלהן בלבד. להפתעתי, גיליתי שבשונה מן התוכן החזרתי, הקול היה רבגוני. לרגעים החריש אוזניים, אבל ברגעים אחרים התגנב לתוכו גוון נוגה, כמעט מופנם, וכבר לא היה ברור אם היא יורה לעברי או לעברה.

"יעל", אמרתי לה, "את יורה לכל עבר, אבל כשאני מפסיקה להיבהל מן הזעם שלך אני שומעת שאת לכודה בתוך הזעם הזה כמו בכלוב: שאינך יודעת איך להושיט החוצה יד ואינך מאמינה שיכולה להיות בחוץ יד שתפגוש את היד שלך. את הודפת את המילים שלי כמו שאת הודפת את הטיפוסים הפוגעניים ברחוב, פוחדת מהן כמו מפני תחבולות שנועדו להחליש אותך, אבל אז את נשארת בלעדיהן ובלעדיי, והלבד הזה רק מגביר בתורו את הזעם והייאוש ואת הדחף להרוס הכול, להרוס גם אותי".

יעל הישירה אלי מבט, לראשונה מזה חודשים רבים: "אז מה את אומרת לי?", מלמלה. "אני אומרת לך שאני יודעת שאת פוחדת פחד מוות לתת לי להיכנס פנימה. אני יודעת שאינך יכולה להאמין לי שלא אנצל את הפתח שתפתחי לי כדי לפגוע בך. אבל אני גם יודעת שכשאת הודפת אותי את מַפנה עורף לא רק לי אלא גם לחלק אחר של עצמך. ואולי את צריכה שלא אתן לך יותר להפנות לו עורף".

הווינייטה הזאת הייתה צעד ראשון בשינוי שנמשך שנים ארוכות. הוא לא היה שינוי ליניארי. שינויים במרקם טראומטי אינם ליניאריים, משום שהם נושאים את איכויותיו המקוטעות, האמביוולנטיות, של המרקם שהם טבועים בו. השינוי הזה לא היה קשור רק לפירוש שלי את צרות העין שלה כלפי כל ביטוי של טוּב (קליין, 1957) ואת האימה שלה מכל סוג של חדירה שלי לחללי המחשבה שלה, אלא גם להשבה, או לתביעה מחדש, של הרב-קוליות שלי עצמי. הזיכרון המוזיקלי במקרה הזה, כמו זיכרון החלום במקרה הקודם, היה מעין דרך לא מודעת להשיב את הרב-קוליות אל המרקם הדו-ממדי של היחסים האנליטיים. זו הייתה דרכי לתבוע מחדש, באופן לא-מודע, את החופש לנוע בין רבדים שונים ועומקים שונים של מחשבה ולא רק לקפוא בעמדה של כוננות ספיגה פסיבית. כמו טרור ההשטחה של מירב, כך גם טרור הפליטה המתמדת של יעל עורר בי סוג של מחאה. אך המחאה הזאת לא הייתה קשורה רק למשאלה להחזיר לעצמי את עצמי. היא הייתה דרכי להזמין אותה להמיר את הריקון העיוור של כל מגע עם פְּנים – בגישה מחודשת לרב-קוליות האבודה שלה עצמה.

 

הערות

  1. ביון הציע כי Reverie הוא המצב הנפשי שבו האם אמורה להיות בעת הטיפול בתינוק הצעיר: מצב שבו נפשה פתוחה לקלוט את מצבו הנפשי של התינוק ואת השלכותיו. מאוחר יותר הוכלל המושג הזה גם על ההקשר הטיפולי ועל עמדת ההקשבה של המטפל.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.