פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סקירת יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי'סקירת יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי'
סקירת יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי'

סקירת יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי'

כתבות שטח | 6/1/2020 | 693

האם אנחנו לקראת עידן של רפואה פסיכדלית? יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית עסק בעתיד הפסיכיאטריה וסימן את הסמים הפסיכדליים כבעלי פוטנציאל פורץ דרך בכל הנוגע לטיפול תרופתי ולפסיכותרפיה. סקירת הכנס מציגה את הנושאים העיקריים שנידונו ביום העיון, ומנסה לענות על שאלות חשובות, כאשר העיקרית ביניהן היא האם עשוי הטיפול בחומרים פסיכדליים להחליף את הטיפולים הקיימים בפסיכותרפיה או בתרופות?

גולן קרומהולץגולן קרומהולץ
גולן קרומהולץ- עובד סוציאלי, BSW (אונ' ת"א), מטפל רגשי מנחה קבוצות מוסמך - בוגר התכנית הדו-שנתית...

סקירת יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי'

מאת גולן קרומהולץ

 

יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי' של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית, התקיים ב - 27.11.19 באוניברסיטה הפתוחה ברעננה. יושבי ראש יום העיון: ד"ר רז גרוס וד"ר יואב דומני

 

ליצור שבילים חדשים בשלג/Set & Setting כמפתח בטיפול הפסיכדלי

זהו יום העיון הראשון שאני מסקר. בקהל מורגשת נוכחות ערה והתרגשות ובמבט חטוף אני מזהה מעט קולגות מהמרפאה בה אני עובד, בעיקר פסיכיאטרים, אך בקהל גם יושבים עו"סים, מטפלים באמנויות, פסיכולוגים ומטפלים מענפים נוספים.

הגעתי ליום העיון הזה לאחר שנחשפתי לנושא דרך מקורות שונים. חברים ומכרים שהשתתפו בטקסים כאלה או אחרים; הסרט "טריפ של חמלה" שמספר על הניסוי בבאר יעקב, טיפול בטראומה באמצעות MDMA; וכן הרצאה של ד"ר עודד ארבל שנכחתי בה, בה הוא סוקר את האמצעים החדשים – מפסילוסיבין ועד ל-MDMA – סקירה היסטורית-מדעית-רפואית-תרבותית.

כמו בכל דרך טיפול חדשה, ובפרט בטיפול תרופתי, אני מגיע מעט חשדן ומאוד סקרן. בסקירה זו אנסה להביא את עיקרי הדברים מההרצאות שהתקיימו בכנס, תוך התייחסות לשאלות ולתגובות שעלו מהקהל, וכן תוך שימת לב לשאלות שעלו בי בעקבות הדברים. השאלה העיקרית שעמדה לאורך הכנס הזה מבחינתי, היא שאלת ה"החלפה" – האם עשוי הטיפול בחומרים פסיכדליים להחליף את הטיפולים הקיימים בפסיכותרפיה או בתרופות? האם האחד מבטל את השני? לאורך הכנס התייחסו המרצים לשאלה זו בצורות שונות.

חילקתי את סקירת הכנס לפי הנושאים העיקריים שנידונו בו: א) תרבות והיסטוריה; ב) מנגנוני שינוי התודעה של החומרים השונים (פסילוסיבין, קטמין, MDMA, איוואסקה) ומידת הבטיחות בשימוש בהם; ג) הסט והסטינג כמשתנה מפתח בטיפול הפסיכדלי.

את הכנס פתחו שני מארגניו. פרופ' יואב כהן פתח ושיתף בקושי שלו לתת חומרים חדשים למטופלים, ובמידת הזהירות שיש לנקוט כשנותנים תרופה חדשה. ד"ר רז גרוס דיבר על הפוטנציאל פורץ הדרך בתחום הטיפול התרופתי ובפסיכותרפיה. בעיניו, שם הכנס ("חזית חדשה בטיפול הפסיכיאטרי") יכול לבלבל, והוא מציע שאולי מדובר במושג חדש ושונה – "רפואה פסיכדלית" – שעשוי להיות תחום בפני עצמו, מעבר לפסיכיאטריה. הוא מזכיר את השינוי שחל בהתייחסות לחומרים כמו הקנאביס הרפואי ופסילוסיבין, ומדמיין שאולי בעתיד תהיה התמחות אקדמית בנושא.

 

א. תרבות והיסטוריה

ד"ר עידו הרטגזון מהחוג למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, הרצה על רפואה פסיכדלית בפרספקטיבה היסטורית ותרבותית. הרטגזון טען כי חומרים פסיכדליים מבוססים על צמחים שנמצאים בטבע, ובני אדם עשו בהם שימוש במשך אלפי שנים. כך למשל, נעשה במקסיקו שימוש בפסילוסיבין, ובמקומות שונים לאורך האמזונס נעשה שימוש ב-DMT. החומרים הפסיכדליים הקלאסיים שונים מן החומרים הסינתטיים שמסונתזים מן הצמחים הטבעיים – כמו קטמין ו-MDMA – שכן לפסיכדליים הקלאסיים רעילוּת וסכנת התמכרות נמוכים בהרבה.

לשימוש בחומרים העתיקים היו משמעויות עשירות, שחרגו מהתחום הרפואי ונגעו בתרבויות ילידיות, ברוח ובחברה. השמאן היה עושה בהם שימוש כדי לרפא חולים, ובשימוש העתיק הזה התנסו בצורה טקסית (להרחבה, ראו הספר: רופא לבן, אלים שחורים/ אורי שורצמן).

הרטגזון דן בשאלה: האם פסיכדלים מציעים בהירות, או שחוויית הבהירות של המשתמשים היא רק אשליה? הוא טוען כי אי אפשר להכריע בשאלה, אבל ויליאם ג'יימס, שנחשב לאבי הפסיכולוגיה האמריקאית, הציע לבחון את החוויה הרוחנית לא על פי הגורם שהביא אליה, אלא על פי הפירות שהיא מביאה. התוצאות מראות שהמטופלים בחומרים אלו עברו חוויה משמעותית ששינתה את חייהם. ככל הנראה יש תחושה של משמעות שפסיכדליה יכולה לתת, בעולם שבו להרבה אנשים חסרה משמעות. במובן זה, הפסיכדליה היא נקודת מפגש בין המדע לבין הרוח.

 

ב. המנגנונים הכימיים של התודעה

ד"ר הרטגזון הסביר בהרצאתו שכדי להבין את הריפוי הפסיכדלי צריך להבין את התרפיה הפסיכדלית שהחלה בשנות השישים. לטענתו, מה שמאפיין אותה והופך אותה למיוחדת היא העובדה שבמקום שימוש תרופתי כרוני לאורך זמן, התרפיה הפסיכדלית מציעה שימוש חד פעמי או במשך מספר מועט של פעמים, במנות גדולות ומכובדות שיוצרות חוויה עוצמתית המאפשרת למטופל להתגבר על דפוסים אישיותיים מאוד עקשניים.

התרפיה הפסיכדלית מבקש לגעת ישירות בשורש הכאב, בכך שהיא מעבירה את המטופלים דרך חוויות קיצון שמאפשרות את המפגש האינטימי ביותר עם עולמם הפנימי. אפשר שהדבר יתרחש במפגש טיפולי אחד או שניים, אך עם זאת לא מדובר ב'זבנג וגמרנו', ועיבוד פנימי של התכנים שעלו ויצירת אינטגרציה דורשים ליווי של מטפלים בעלי מומחיות בתחום.

הרטגזון הסביר כי הפסיכדליה היא למעשה הנכחת התודעה. כשלוקחים חומר פסיכדלי, מגדילים ומגבירים את תכני התודעה. זו התכונה הבסיסית של הפסיכדלים, וזו הסיבה המובהקת לאופייה של החוויה הפסיכדלית. ההשפעה הפסיכדלית יוצרת אפקט של העצמת משמעות; כך למשל, כאשר המשתמשים מוצאים משמעות רבה בהתבוננות בקרן אור שנכנסת מהחלון, או בשיחה עם בן זוג או אדם אחר. הוא מציין כי קשה לערער על מידת המשמעות שאנשים מדווחים שהייתה לחוויה זו עבורם, וכי שני שליש מהאנשים מתארים את החוויה כאחת מחמש החוויות המשמעותיות ביותר בחייהם.

ד"ר נדב דה שליט, פסיכיאטר, התייחס גם הוא לחוויה המיסטית, בהרצאתו חומרים פסיכדליים: מקולטנים לחוויות מיסטיות. דה שליט הציג הרצאה מרתקת עם פרזנטציה מעולה שמסבירה היטב את המנגנונים, גם למי שאינו פסיכיאטר. אני חש שזו תהיה התיימרות מצידי להציג את כל המנגנונים המסובכים, ולכן אביא כאן רק מעט מהדברים שהצלחתי לתפוס במלואם.

דה שליט מצטט את המשורר ויליאם קופר, הכותב כי "העדר עיסוק הוא לא מנוחה, מח שקט הוא למעשה מח במועקה", ומתאר את הפעילות הערה במח בעת ההתנסות הפסיכדלית. לאחר מכן מציין גם הוא את ויליאם ג'יימס, שספרו "החוויה הדתית לסוגיה" היה אבן דרך חשובה בפילוסופיה והפסיכולוגיה של הדת, ובו הוא מציע ארבעה סימנים "שכל אימת שאנו מוצאים אותם בחוויה מסוימת הרינו רשאים לקרוא לה חוויה מיסטית: חוויה שאין להביעה במילים; חוויה בעלת איכות נואטית (Nuet); עם תכונה של ארעיות; וכן, פאסיביות" (להרחבה ראו בבלוג של נדב נוימן, האם אפלטון השתמש בסמים פסיכדליים?).

דה שליט מציג את אחת המטאפורות המשמשות להסבר החוויה הפסיכדלית: הוא מתאר שהחיים שלנו הם כמו פסגה מושלגת. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו חורצים בשלג שבילים יותר ויותר קבועים, והחוויה הפסיכדלית היא כמו פיזור שלג על השבילים, שמאפשר לחרוץ שבילים חדשים ולטשטש את אלו הקיימים, שלא משרתים אותנו עוד.

דה שליט מציג את מודל REBUS – Relaxed beliefs under psychedelics – המתאר את הפעילות המוחית בעת שימוש בחומרים פסיכדליים. הוא טוען כי בזמן השימוש בחומרים אלו, התחזיות שלנו לגבי העולם מוחלשות באופן זמני, ומאפשרות פתיחות רבה יותר לקבל את הקלט הפנימי והחיצוני כמו שהוא. אדם שנמצא במצב נפשי אקוטי יכול לחוות ריכוך רגשי תחת השפעת הפסיכדליים, שיאפשר גישה אל החומרים המודחקים. עיסוק בתכנים נפשיים טראומטיים עשוי להיות קל יותר, כאשר החומרים יוצרים חלון הזדמנויות של פלסטיות מוחית שבה ניתן להזכר באירוע ולספר אותו בסטינג טיפולי כאשר הוא מוחזק על ידי מטפל או שני מטפלים.

בכנס פגשנו את החומרים MDMA, קטמין, פסילוסיבין ואיוואסקה. נציג כל אחד מהם בקצרה, כפי שתואר בכנס.

פסילוסיבין

בהרצאה הראשונה, פסילוסיבין – האם יש פטריית קסם? פסילוסובין לטיפול בדיכאון עמיד, ד"ר אלירן הראל הציג סקירה של מחקרים אודות השימוש בפסילוסיבין. הוא מציין כי טרם ביצע ניסיונות פורמליים בשימוש בפסילוסבין לטיפול בדיכאון עמיד, אך הגיש פרוטוקול לטיפול כזה, יחד עם ד"ר קרן צרפתי וד"ר נדב שיימן, הממתין כעת לאישור.

הפסילוסיבין הוא סוג של פטריה, שיש לפחות 200 זנים שלה. החומר הפעיל הממוצה מפטריות אלו ובו נעשה שימוש הוא פסילוצין, שמשפיע על הקולטנים של הנוירוטרנסמיטור סרוטונין. היו שני גלים של מחקר בתחום הפסילוסיבין: הגל הראשון הוא המחקר עד שנות ה-60, שהתבצע על LSD, שהוא סנתוז של פסילוסובין. בשנת 1943 התרחשה החוויה המתועדת הראשונה של שימוש ב-LSD, על ידי אלברט הופמן. בכל המחקרים בגל הראשון על טיפול בדיכאון וחרדה, היו 423 אנשים, שמתוכם ל-80 הייתה חוויה של שיפור – כלומר, בהחלט פוטנציאל אפשרי להשפעה חיובית וסיבה טובה להמשיך לחקור את התחום בגל השני וכיום.

הגל השני של המחקר החל בשנות ה-90, כאשר בשנת 2006 בוצע מחקר על טיפול ב-OCD ובשנת 2016 מחקר ראשון על טיפול בדיכאון. בנובמבר 2019 הכריז ה-FDA על הפסילוסיבין כטיפול פורץ דרך בדיכאון, לאחר שבמרץ כבר הוכרז הטיפול בקטמין כפורץ דרך, מהלכים שמבטיחים השקעה של תקציבים במחקר ופיתוח. במחקרים של הגל השני, נצפתה ירידה משמעותית בסימפטומים הדכאוניים, ואצל חלק מהנבדקים נצפתה רמיסיה לאחר חמישה שבועות. התוצאות נבדקו גם לאחר שלושה חודשים וחצי שנה ונותרו דומות (Carhart-Harris, 2018).

הראל מסביר כי החוויה הסובייקטיבית של שימוש בפסילוסיבין כוללת שלושה מרכיבים: שינוי בתפיסה – הזיות וחזיונות, תפיסה אחרת של הזמן והמקום; שינוי קוגניטיבי – מחשבות משובשות, איבוד שליטה, פרנויה; שינוי רגשי – הנאה, רגיעה, פחד, חרדה. בנוסף, יש גם תחושה של קדושה ויראת כבוד, חוויה של אחדות עם ההוויה והתרופפות של גבולות העצמי, מציאות אולטימטיבית שאנשים מתארים אותה כחיובית, מצב רוח חיובי ותקווה, חוויה שלא ניתנת לתיאור במילים.

האם פסילוסיבין בטוח לשימוש?

הראל טען כי במחקרים קודמים על פסילוסיבין היה קשה להוכיח יעילות, מכיוון שההשפעה על 250 הנבדקים במחקרים אלו לא הייתה אחידה. עם זאת, הוא מציין שניתן להסיק ממחקרים אלו על בטיחות השימוש – שהרי אם אפילו נבדק אחד היה מת או סובל מהשלכות קשות, היו מפסיקים את הניסויים. במאות טיפולים לא היה דיווח על תופעות לוואי חמורות, ונמצאו אחוזים נמוכים של פסיכוזה ואובדנות.

גם ההשפעה המתמשכת של החומר אינה מסוכנת. על אף החשש מפני השפעות החומר לאורך זמן, למשל מפני פסיכוזה שעשויה להתפרץ בעקבות השימוש בתקופה מאוחרת יותר, נמצא שבכמויות הנמוכות בהן נעשה שימוש בניסויים ישנו סיכון נמוך מאוד ליצירת תלות והתמכרות, ואין תסמיני גמילה. לשם השוואה, צריכה ממוצעת של קפאין היא בעלת סיכון גבוה יותר ליצירת תלות. בנוסף, מתוך 1,200 נבדקי המחקר, נצפה רק מקרה אחד של פסיכוזה בתוך 48 שעות מקבלת הטיפול בפסילוסיבין (Cohen, 1960).

קטמין

ד"ר יואב דומני, מנהל מחלקה במערך הפסיכיאטרי בבית החולים שיבא-תל השומר, הרצה על טיפול בקטמין בחדר המיון. הוא הציג מחקר משכנע על השימוש בקטמין, בעיקר כמענה ראשוני לטיפול באובדנות. דומני פותח באמירה מטלטלת כי אובדנות היא סיבת המוות העשירית בעולם, והשנייה בקרב צעירים. בנוסף, הוא אומר, לסיבת המוות הזו אין טיפול – כלומר, האובדנות שכיחה ואין לנו טיפול מידי להציע למטופלים.

על אף שקטמין נמצא בשימוש בתחומים רפואיים אחרים, לא נעשה בו שימוש פסיכיאטרי עד לאחרונה. ישנו קושי משמעותי לטפל בדיכאון בשיטות הפסיכיאטריות המקובלות – שמגיעות עד ל-67% הצלחה באופן מצטבר. מחקרים שפורסמו בתחילת האלף הנוכחי הראו יעילות של קטמין בטיפול בדיכאון עמיד.

דומני מציין כי מנגנון הפעולה של הקטמין, בדומה לליתיום, לוט בערפל. עם זאת, מחקרים מראים שהוא מביא להפחתה בסימני הדיכאון, ומטא-אנליזה (Wilkinson et al., 2017) מלמדת על כך שגם מתן קטמין חד פעמי מסייע לטיפול במחשבות אובדניות תוך יום עד שבוע, למטופלים דכאוניים עם מחשבות אובדניות.

עם זאת, מחקר שדומני עצמו ערך יחד עם עמיתים בארה"ב ופורסם זה עתה (Domany, Shelton & McCullumsmith, 2019), מראה כי ההשפעה של קטמין על חשיבה אובדנית מתרחשת כבר לאחר 90 עד 180 דקות, אך שההשפעה עשויה להתפוגג לאחר יום עד שבעה ימים, כך שלא ניתן להסתמך על מתן החומר ולשחרר את המטופלים לביתם. בנוסף הוא הראה כי הקטמין עשוי להשפיע על חלק מן המרכיבים של האובדנות (חוסר תקווה, פסימיות, חרדה ואימפולסיביות), אך לא משפיע על כולם בבת אחת.

אחד הפסיכיאטרים בקהל העיר הערה מעניינת וחשובה, על כך שהטיפול התרופתי הקיים במחלה כרונית כמו דיכאון (למשל SSRI), הוא מוצלח מאוד כאשר משווים אותו לאחוזי ההצלחה בטיפול במחלות כרוניות אחרות.

האם קטמין בטוח לשימוש?

לא נצפו תופעות לוואי לשימוש ארוך טווח בקטמין, אך ייתכן כי אין מספיק מידע ומחקר על השפעות ארוכות טווח. בטווח הקצר, קיימות תופעות לוואי דיסוציאטיביות, מעין תחושת ניתוק שמתוארת כ"ציפה" או "יציאה מחוץ לגוף", שחולפות. בנוסף קיים חשש לשימוש לרעה בחומר ולכך שהוא יזלוג לרחוב, כמו במגיפת האופיאטים הנוכחית בארה"ב. כמו כן, חסרים עדיין קווים מנחים לאופן הטיפול בקטמין, ויש מקום למחקרים רבים נוספים.

MDMA

פרופ' אריק ורמטן (Eric Vermetten) הוא מנהל תחום בריאות הנפש בצבא ההולנדי, ובעקבות כך חוקר ומתעניין בדרכים לטפל בפוסט טראומה. ורמטן החל לעסוק ב-MDMA לפני חמש שנים, אך טרם ביצע בו שימוש בפועל בטיפול בהולנד.

בהרצאתו Creating therapeutic pathways for PTSD treatment: a role for MDMA, טען ורמטן כי יש צורך בטיפול חדשני עבור פוסט טראומה. אף שהתרופות הפסיכיאטריות מיטיבות ומפחיתות את הסימפטומים, אין בנמצא תרופה ייעודית המטפלת ב-PTSD. מחקרים מראים כי גם פסיכותרפיה עוזרת אך לא מספיקה, שכן לא תמיד היא עובדת, וייתכן ששימוש ב-MDMA יכול לזרז את הפסיכותרפיה. את הניסוי בטיפול בMDMA- התחילו עוד ב-2001, והאישור כ"טיפול פורץ דרך לPTSD" מה-FDA הגיע בשנת 2017.

ורמטן מציג מחקר שבו הוא לקח חלק, בו נעשה שימוש ב-MDMA כתוסף לפסיכותרפיה. התוצאות היו מאוד טובות: בקבוצת הביקורת (פלצבו) הסימפטומים ירדו מ-80% ל-60%, לעומת קבוצת הניסוי (MDMA), בה הסימפטומים ירדו מ-80% ל-25%. ורמטן ציין גם את סרטון הטד הזה כפורץ דרך.

האם בטוח לשימוש? כן. לא נצפו תופעות לוואי משמעותיות במינון בו משתמשים בניסוי, שנמצא כיום בשלב האחרון שלו. הצפי הוא שב-2021 תהיה תרופה מבוססת MDMA.

איוואסקה

ד"ר ליאור רוזמן (אפשר לקרוא על עבודתו הענפה בנושא כאן), שמרבית המרצים ציינו אותו לשבח במהלך הרצאותיהם, נשא הרצאה מעניינת ומרעננת. בניגוד לשאר ההרצאות שהציגו מחקרים רפואיים ניסויים, הוא הציג מחקר איכותני פנומנולוגי ותצפיתי. רוזמן סיפר שרוב המחקר הקודם שלו עסק בהדמיה באמצעות fMRI, וכי הרצאתו זו מציגה חלק מרכזי של הפוסט-דוק שלו, העוסק בהיבט החברתי והקבוצתי בהקשר של איוואסקה.

בהרצאתו האם איוואסקה ופסיכדלים יכולים לקדם פיוס בין ישראלים לפלשתינים, הוא מסביר כי איוואסקה הוא חומר ששמאנים רוקחים, ועושים איתו טקס שבו המשתתפים שותים כוס או כמה כוסות של הצמח לאחר בישולו. הוא מציין שלוש השפעות של האיוואסקה: שחרור רגשי – קטרזיס; עלייה בפעילות האמיגדלה; חיבור רגשי מועצם לעצמי ולסביבה. הוא טוען כי מרכיב מכריע בחוויה הינו התהליך הטקסי הקבוצתי – הקומוניטאס (communitas), ומציין את המחקר של אדית' וויקטור טרנר, שהדגיש את חוויית השיא המשותפת; חוויה המתרחשת במבנה חברתי שהוא אנטי-מבנה, שלא מבוסס על כח אלא יותר על אנושיות. חוויית הקומוניטאס מנבאת שינויים, ובמחקר על טיפול בדיכאון הראו כי היא משפיעה באופן חיובי על הפחתת דיכאון.

רוזמן הציג מחקר תצפיתי איכותני, שבוצע על קבוצות איוואסקה של ערבים ויהודים ששותים ביחד. הוא ביצע ראיונות איכותניים, וקרא למחקר 'פרמקולוגיה בקונטקסט חברתי'. הערבים והיהודים לא השתתפו בקבוצות אלו ביחד במכוון, אלא הגיעו במקרה ביחד לאותם הטקסים. הוא מתאר במחקרו את השינויים שחלו אצל המשתתפים, שמה שמשותף להם הוא חוויית האחדות שלהם, החיבור לאדמה, החיבור לעצמם, והחיבור הבינאישי שהתאפשר באמצעות הטקס.

זהו מחקר מרתק וניכר בו שהמשתתפים בטקס חשים חוויה של חיבור – 'כולנו אחד': הזהויות יורדות, ומתרחש חיבור לאחר, גם באמצעות השירה – כפעולה מרפאת. משתתפים מתארים בטקס חזיונות וחוויות נבואיות. הוא מתאר כי בטקסים רואים עיבוד של הטראומה המציאותית האינדיבידואלית, והטראומה הבין-דורית. הוא טוען כי טיפול בטראומה המתייחס לאינדיבידואלים בלבד, לא יכול להביא לשינוי במציאות הפוליטית, ומציע כי נצטרך לשנות את יחסנו לטראומה – לטפל בטראומה במסגרת החברה – וכי השלום מתחיל מבפנים.

 

ג. סט וסטינג

ד"ר אלירן הראל מזכיר בהרצאתו את החשיבות של הסט והסטינג (set & setting) כמחולל קריטי כשמשתמשים בחומרים אלו. הסט – הוא הציפיות והערכים שהטיפול נשען עליהם, התכווננות של המטופל והמטפל. הסטינג – הסביבה עצמה, המקום, הזמן, האנשים, מוזיקה, התרבות החברתית וכדומה.

גם ד"ר רוזמן מתאר כי הרבה קשור בסט ובסטינג. רוזמן מציין כי המוזיקה היא מעין hidden therapist ובעלת משמעות רבה בטיפול עם איוואסקה, ואפשר לקרוא על זה במחקר שלו. הוא מציין גם את המחקר הזה על פסילוסיבין ואת המחקר החשוב הזה על תפקידם של הסט והסטינג.

ד"ר הרטגזון מוסיף כי הסט והסטינג קשורים להעצמה של החוויה. פסיכדלים מעצימים את התודעה, ואז האלמנטים של הסביבה הפנימית והחיצונית משמעותיים מאוד. הוא מסביר כי כשמשהו בסטינג לא עובד, אם יש לידינו אדם מעיק למשל, האפקט הפסיכולוגי יכול להתהפך כמו חרב פיפיות ולדבר יכולה להיות השלכה הרסנית. הוא מציין שחשיבות הסטינג משליכה גם על שיטת המחקר המתאימה בתחום זה, וייתכן שמחקרים במערך כפול-סמיות, כמקובל במחקר הרפואי, ישפיעו באופן שלילי על הטיפול ולא יציגו תוצאות התואמות למתרחש בקליניקה.

 

סיכום

הכנס הסתיים בפאנל בהנחייתה של ד"ר עמליה רוזנבלום, ובהשתתפות ד"ר צבי פישל, פרופ' יואב כהן, פרופ' שאולי לב-רן, ד"ר רז גרוס, ד"ר יואב דומני, ד"ר עידו הרטגזון ד"ר קרן צרפתי.

את הפאנל פתחה ד"ר בלה בן גרשון, פסיכיאטרית ממשרד הבריאות, שאמרה שזה לא מובן מאליו שיש משרד ממשלתי שתומך באופן נלהב בתחום הזה. בן גרשון ציינה כי השיח הפתוח בתחום השימוש בפסיכדלים והמחקר המתפתח, מלמדים על כך שפסיכיאטרים ומטפלים בבריאות הנפש לא מרוצים מספיק מהטיפול הקיים. היא סיפרה בפתיחות על התנסותה האישית בטיפול בפסיכדלים בארה"ב, שהייתה מאירת פנים ומשכנעת; לדבריה, שמונה שעות של סשן שהתנסתה בו בעצמה, היו שווי-ערך לשמונה שנות פסיכואנליזה שעברה.

עמליה רוזנבלום ניהלה את הפאנל ואמרה שאנחנו רוצים להנגיש את התחום לכמה שיותר מטופלים. היא כתבה על החוויה שלה בכנס כאן.

בפאנל נאמר כי בעתיד ייתכן בהחלט שנצפה בשימוש בחומרים משני תודעה כחלק מהטיפול בפסיכותרפיה, וכי החוויה עצמה, ההתכוונות והסטינג הטיפולי היא זו שמתווכת את הטיפול כשמדובר בטיפול בחומרים פסיכדליים.

לאורך הכנס עלתה גם השאלה, האם ראוי ורצוי שהמטפלים יהיו אנשים שהתנסו בשימוש בחומרים באופן אישי? לא מעט מרצים טענו שכן, על אף שלא כולם הצהירו שעשו זאת.

בנימה אישית, הרגשתי שזה היה יום עיון מעניין וחשוב, שהייתה בו תחושה של בשורה חדשה, והתרגשות הן מצד הקהל והן מצד המרצים. נראה שעוד ייקח זמן עד שהבשורה תחלחל את לטיפול, הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי, אבל בעתיד הקרוב נצפה בהתפתחות ענפה במחקר בתחום.

 

להרחבה: ד"ר רוזמן המליץ לקרוא את הספר The trials of psychedelic therapy, מאת Matthew Oram.

והאתר: maps.org

 

 

מקורות

Carhart-Harris, R. L., Bolstridge, M., Day, C. M. J., Rucker, J., Watts, R., Erritzoe, D. E., ... & Rickard, J. A. (2018). Psilocybin with psychological support for treatment-resistant depression: six-month follow-up. Psychopharmacology, 235(2), 399-408.‏

Cohen, S. (1960). Lysergic acid diethylamide: side effects and complications. J Nerv Ment Dis, 130, 30-40.‏

Domany, Yoav, Richard C. Shelton, and Cheryl B. McCullumsmith. "Ketamine for acute suicidal ideation. An emergency department intervention: A randomized, double‐blind, placebo‐controlled, proof‐of‐concept trial." Depression and anxiety (2019).

Wilkinson, S. T., Ballard, E. D., Bloch, M. H., Mathew, S. J., Murrough, J. W., Feder, A., ... & Sanacora, G. (2017). The effect of a single dose of intravenous ketamine on suicidal ideation: a systematic review and individual participant data meta-analysis. American journal of psychiatry, 175(2), 150-158.‏

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קרומהולץ, ג. (2020). סקירת יום העיון 'חומרים פסיכדליים: חזית חדשה ומתחדשת בטיפול הפסיכיאטרי'. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3908

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.