יהודית ריבקו
נעשה ונשמע
לחוות וללמוד פסיכודרמה וטיפול קבוצתי
הוצאת ספרי צמרת
אריג צבעוני של קבוצה, שמוגדרת כקבוצה פסיכו-חינוכית, נפרש בספר זה. משך קיומה, תהליכיה והתפתחותה מוצגים על פני ארבעה-עשר פרקים, כמספר מפגשיה. סדר הפרקים יוצר רצף תהליכי והתפתחותי של קבוצה, אולם כל פרק עומד גם בפני עצמו.
בטבורו של כל מפגש מונח מושג תיאורטי, שהוא מסד מבני בעל גבולות ברורים וקרקע לצמיחה ולהתבוננות בנביטה חדשה ומסקרנת מתחום הקבוצות והפסיכודרמה.
המושגים התיאורטיים המופשטים, מוגשים בספר הנוכחי באופן מוחשי, חי וויזואלי. הפעילויות המתוארות דוברות את שפת התרפיות בהבעה וביצירה והן משאב עשיר ויישומי לכל המתעניין בפסיכודרמה ובפסיכותרפיה קבוצתית על אופניהן השונים.
פעילות יצירתית הפותחת כל מפגש והנתמכת במגוון מתודות המופקות ונובטות ממנה, מאפשרת ספונטניות ואותנטיות וממחישה הלכה למעשה את המושג התיאורטי. בתווך נרקמת מציאות חדשה, במרכזה התרחשות קבוצתית, המקפלת בתוכה תגובות ואינטראקציות של חברי הקבוצה. השיתוף האישי חותם כל מפגש.
ד"ר יהודית ריבקו, מטפלת ומדריכה בפסיכודרמה, אנליטיקאית קבוצתית ופסיכותרפיסטית יונגיאנית. בעבר, מרצה בכירה במכללת אורנים וראשת ענף הכשרת מטפלים בפסיכודרמה, במכללת סמינר הקיבוצים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
התראה אותי? "מירורינג" (Mirroring) - שיקוף והשתקפות בקבוצה ובפסיכודרמה
"מראת פלאים, ספרי מהר, איך כל אחד רואה בי איש אחר?" ("מראת פלאים"/יהונתן גפן)
- פרסומת -
בטבורו של המפגש המתואר בפרק הנוכחי עומד המושג שיקוף (מירורינג — Mirroring). זהו המפגש הרביעי מתוך המפגשים הצפויים לנו. המסגרת הקבועה של המפגשים יוצרת מרחב מוגן ההולך ומתהווה. החימום הפותח את המפגשים מאפשר לבנות תבנית יצירתית ויציבה המבטיחה חוויית אמון וביטחון. המפגש הופך אט-אט ל"בית בטוח", שבו מתקיימת פעולה משולבת פיזית ונפשית, פנימית וחיצונית. המנטלי והפיזי, הפרטי והקולקטיבי, הם מאבני היסוד של החימום. פעילות החימום במפגש זה מזמנת את המשתתפים להיכנס דרך פשפש האספקלריה אל "היכל המראות", לשחק עם מראות, להתבונן בהשתקפויות ולחוות נראות.
במרכז החדר שולחן עגול. עליו מונחות בסדר מופתי שלל מראות, בצורות ובגדלים שונים. חברי הקבוצה, שהביאו את המראות, בוחרים בשתי מראות וחוזרים למקומם במעגל. כדי לאפשר חופש תנועה, השולחן מוצא מהמרחב. מיכל מתבוננת באחת מהמראות שבחרה ומצחקקת, הופכת אותה ומגלה כי המראה דו-צדדית, מצד אחד מגדילה ובצידה האחר "מכווצת". היא רוכנת קדימה, אחורה, מקרבת לצד אחד של הפנים ואז למשנהו. אוחזת במראה אחת (הדו-צדדית) מלפנים ומוסיפה מראה קטנטנה, מאחור.
פניה מביעות התמוגגות והנאה גלויה. ניכר כי גם דגנית משועשעת כילדה ומזמזמת "הילדה הכי יפה בגן..." גם האחרים משתפים פעולה, "מעוותים" פנים, מוציאים לשון ו"משחקים". נתנאל ועמוס מתבוננים זה בזה בחיוך "מונה ליזה" הקשה לפענוח. מבוכה נסוכה על פניהם. אי-נוחות מאפיינת גם את רונית ואת נדין, המתבוננות באחרים ופחות במראות שבידיהן. בהמשך החימום, כשההנחיה להצטוות לזוגות ולהיות מראות אנושיות, מיכל ורונית עובדות יחדיו. הן מתבוננות זו בזו כבמראות. מיכל מתרחקת ומתקרבת לרונית בתנועות עדינות ואיטיות. רונית ה"מראה" נעה עימה בזרימה בלתי מובחנת כמעט, כ"אישה אחת". קשה לזהות מי המראה ומי ה"מתבוננת" בה. ה"מראה" משקפת "פרצופים" המביעים רגשות שונים. החדר מתמלא בפרצי צחוק מתפקע. קולות נוספים ו"מלאכותיים" המבטאים רגשות כגון עצב, פחד, כעס ושמחה מהדהדים בחדר. ה"מראה" מדובבת את מי שמשתקף בה בהדגשת פרצוף וגוף. במשך רבע שעה הקבוצה כדבוקה נעה, משתוללת, כמו התפלשות בארגז חול במציאות מדומה, והופכת את המקום לגן הרפתקאות קסום, לרחבה של משחקים משוחררת מעכבות. המשחק כפי שהתמסרו אליו חברי הקבוצה מעניק "מרחב ביניים" למשתתפיו. כמו בחלום, זהו אזור המחבר פנטזיות, מציאויות מדומות, עם מציאות סובייקטיבית וממשית. המושג "מרחב ביניים", שהוא אחד המושגים בטיפול ביצירה ובהבעה, מקביל למרחב הפוטנציאלי22 כהגדרת ויניקוט. בפסיכודרמה, זהו אזור המפגש שבין המציאותי ובין הדמיוני.
החימום כמו במשחק עם המראות מזמין להתרועע במרחב זה של העולם הפנטסטי שבו הביטוי האישי של חוויות, של זיכרונות ושל אסוציאציות הוא אותנטי ומשוחרר. ההנאה המשחקית החופשית מאפשרת לברוא עולם חדש ולהתוודע לשפה אחרת, שפת העשייה, מעבר לקוגניציה ולחשיבה רציונלית. פעילות זו מחייבת דינמיקה פנימית, שהיא תנועה נפשית תוך-אישית, בכפיפה אחת עם המפגש ועם הדינמיקה בין האחרים בקבוצה. לא מיד ניכרים שינויים, אולם התבוננות בפעילות ובשיח המתפתח בעקבותיה גורמת להשתהות. מתגודדים תחת רשת משותפת ומוצאים מקום ייחודי לעצמם.
בתום הפעילות מתכנסים המשתתפים בישיבה במעגל. הם נלהבים לשתף בחוויות, בזיכרונות ובאסוציאציות. הקבוצה בשלביה הראשוניים, אולם לא ממש בתחילתה. כבר נוצרה מידה רבה של קרבה ואמון. היכל המראות נוכח במלוא עוצמתו. המשתתפים בעלי תשוקה לשקף לחבריהם ולהתבונן בבבואה המשתקפת מהם. מרינה משתפת בהנאה המרובה שחשה בפעילות זו. היא משתפת בזיכרון מילדותה: היא וחברתה הטובה והנערצת התבוננו במראה ו"השוו" מי יפה יותר... היא ממשיכה בגיחוך כמהורהרת: "כמו שלגיה ואימה החורגת". בילדותה, כל אחת אמרה על רעותה שהיא יפה ממנה. היום לראשונה מעזה וחושפת שהיא חשבה שהיא עצמה יפה יותר, אולם חשה נחותה ופחותה מחברתה. בסיום בית הספר היסודי כל אחת עברה למקום מגורים חדש וכך נותק הקשר.
דגנית משתפת שבפעילות התעוררו זיכרונות ורגשות עזים כלפי "מלכת הכיתה" שהייתה שכנתה ולא בדיוק חברה קרובה, רק בכאילו... היא הייתה יפהפייה, תלמידה מצטיינת, רקדנית מוכשרת ובעיקר מסמר החבר'ה. דגנית חשה גאווה ללכת איתה את הדרך לבית הספר ובחזרה... דגנית, בכורה מבין שלוש אחיות, מצאה עצמה הצעירה ממנה "הייתי ילדה 'שקופה', סגורה וביישנית, גם לא בשנתיים (האמצעית). כל כך מבריקה... ובעיקר חסרת ביטחון, מקנאה בליאור וגם באחיותיי, בעיקר בצעירה, המוכשרת, המצטיינת..." קולה חלש ואנחנו מתאמצים לשמוע ולהקשיב לה. דגנית נחנקת מדמעותיה ומפסיקה לדבר.
לתדהמתי, חברי הקבוצה "דילגו עליה". כביכול לא שמעו ולא ראו אותה. כמעט מיד הוסיפו משתתפים אחרים לשתף ולהאיר. התייחסו באריכות למיכל שהציגה מבט משועשע ומצחיק על עצמה ועל שותפתה. הקבוצה נשאבה לאווירה הומוריסטית. התבוננתי בדגנית ובשפת גופה. התכווצתי. ראיתיה מתכנסת, כזולגת לתוך עצמה, נכלמת. לא יכולתי להשאירה בבדידותה, ב"שקיפותה", שוב. כמו במפגש הקודם.
ביקשתי להחזיר את המראה הקבוצתית אליה ואמרתי: "מעניין את מי ואת מה הקבוצה רואה או לא". גבריאלה, שעבדה עם דגנית, כמו תופסת את ה"כדור" בשתי ידיה: "אני רוצה לחזור אלייך, דגנית. אמרת משהו שנגע לי מאוד. אפילו הזכיר לי את עצמי. ראיתי אותך דומעת ואני לא יודעת אם זה נוכח מה שסיפרת או מכיוון שלא התייחסנו אלייך. נעלבת?"
בתחילה דגנית שותקת כמסרבת להגיב. המעגל דמם בשתיקה צורמת ומתוחה. דממה שנדמתה כנצח השתררה והעיקה. לבסוף דגנית מקנחת את אפה ואומרת: "תודה שראית אותי. אני מתרגשת. כן, נעלבתי. לא רציתי לדבר. סביר להניח שאם הייתי יכולה, הייתי קמה ויוצאת ולא חוזרת יותר לכאן. נמאס לי שמדלגים עליי. אני מכירה את התחושה שלא רואים ולא שומעים אותי. תמיד הייתי הכבשה השחורה במשפחה אפילו שאני הבכורה. אני מרחמת על אימי, היא נכה. היא לא יודעת לאהוב. אולי רק את עצמה... אני זוכרת שעשיתי פרובוקציה, כשהייתי בת שבע-עשרה בערך, צבעתי פס כחול בשיער. ככה הגעתי לארוחת ערב שבת. אי אפשר היה שלא לראותו. אתם יודעים כמה זמן עבר עד שמישהו הבחין? שעה! שעה שלמה. לא ייאמן!!! עשיתי סקנדל. ממש. זה לא כל כך עזר לי. אחותי האמצעית גנבה לי את ההצגה במרדנותה. היא סרבנית, פראית, מלאת אומץ. אני לא העזתי. תמיד התייחסו אליה. אף פעם לא הסתדרנו. רק לאחרונה משהו השתנה בינינו. היה לי קל יותר עם הצעירה ביותר, אני מבוגרת ממנה . שיח ער והתעניינות בדגנית פתחו ודרבנו גם אחרים בשש שנים". שיח ער והתעניינות בדגנית פתחו ודרבנו גם אחרים לשתף לשתף. דגנית זכתה לחוויה של נראות ולחיבוק חם ואוהד של הקבוצה.
האינטראקציה בקבוצה ממשיכה להתפתח ולהיות תמהיל של מראות הדדיות. המשתתפים משקפים זה לזה ואינם חומקים מהתבוננות אמיצה גם בהשתקפויות אישיות ופנימיות של עצמם. "היכל של מראות" ממחיש את מושג השיקוף וההשתקפות23. זהו מרחב שבו כל פרט בקבוצה, בעת ובעונה אחת, מתבונן בחבריו ובוחן את התנהגותם ואת תגובותיהם. לאורם, בודק את עצמו על תגובותיו והתנהלותו בעולם. הוא לומד להכיר את עצמו ולפתח מודעות עצמית נוספת ועמוקה.
להשתקפות, כתופעה המתקיימת בקבוצה, השפעה תרפויטית עוצמתית על הפרטים. ניתן להתבונן על הקבוצה כעל קליידוסקופ. פיסות צבעוניות ומרהיבות בתוכו משתקפות באורו הזוהר החיצוני, נגלות, מוסתרות ומתערבבות, בהתאם לאור ולתנועה חיצונית.
התנועה החיצונית מניעה ומובילה לתנועה פנימית שמתחזקת ומחזקת את התהליך האישי והקבוצתי. במרחב הקבוצתי מתקיים איזון מרתק ועדין שבו מרגישים חברי הקבוצה שייכות, מקבלים נראות וחשים אינטימיות גדולה ותחושה של שותפות. באופן זה נבנה מטריקס קבוצתי (Matrix), מארג חברתי.
זהו הדיאלוג המרקמי של הפנים ושל החוץ. הדיאלוג הזה מזמן לראות מי אני ולעצב את הבבואה המשתקפת מחדש. המילים "לא יודע", "מביך" ו"משעמם" מתחלפות בבריאה חדשה.
במקום שבו יש רגש — יש ידיעה, או המצאה, שהיא מציאות מדומה. זו ידיעה מעולם אחר הקמה לתחייה, מתעוררת ומתקיימת. המראות המוחשיות והמראות האנושיות הן ייצוגים חיצוניים המאפשרים לבתים הפנימיים להתקיים ולהתפתח. זאת, בהנחה שכל תנאי החממה של המכל הקבוצתי, ובכלל זה המנחה, מאפשרים זאת. מנגד, פרט בקבוצה שמראותיו מותירות אותו בשקיפותו אל מול מראות ריקות, מבודדות ומצמיתות — כאב ובושה ממלאים את ישותו.
אם התעלמות הקבוצה מתוכן משמעותי שפרט חושף בקבוצה אינה מטופלת, היא עלולה להיות הרסנית לפרט ולקבוצה גם יחד. הפרט ייוותר בבדידותו ועלול לנשור מהקבוצה או להתנתק ממנה. תגובות של תוקפנות והרסנות הדדית עלולות לצמוח מתגובות ומשיקופים שאינם מעובדים. הקבוצה עלולה להרגיש אשמה וכך תיווצר תקיעות בהתפתחותה. השלכות שליליות נוספות עלולות להיות להתעלמות לא מודעת, אולם העלמת עין כמו זו עשויה גם ללמד על חסך התפתחותי מוקדם, המשחזר היעדר מירורינג ראשוני. על כן כה חשובות המודעות והיכולת לסייע לקבוצה להתבונן בגוני התכנים ולא להתעלם מאף אחד מהם.
היעדר משוב והתעלמות עלולים לרוקן את הזולת מעצמו. המראה המזיקה, שבה משקיע האדם בעצמו ויוצר ניכור מהאחר, עלולה להמית את הנפש. בדומה, נרקיס מהמיתוס הידוע שקע אל מותו בהיותו מנותק מאקו, אלה שהייתה מאוהבת בו, ומהיבטים שליליים וחיוביים בעצמו.
היעדר המשוב מהקבוצה היה עבור דגנית שחזור של שקיפותה בעיני משפחתה. כאשר הקבוצה הפכה למראה ריקה, מראת ילדותה הממיתה, זו הייתה חוויה מטלטלת. רק משהקבוצה סיפקה מרחב אמפתי ותומך היא הצליחה לשוב לחיקה, ומאוחר יותר, מתוך חוויית פיצוי ותיקון, לשתף באמירה נוספת: "אני מרחמת על אחותי ועל אימי. שתיהן כל כך עסוקות בעצמן, לא רואות אף אחד מלבדן... " ביחסי דגנית עם אימה, כפי ששיתפה, נראה כי גדלה וצמחה ליד אם בעלת קווים נרקיסיסטיים — אם שאינה מספקת לילדיה מראה והדהוד מאוזנים על החיובי והשלילי. הורה נרקיסיסט עשוי להאדיר ילד אחד ולהשליך עליו את כל הטוב והיפה, ולדחות ולפסול ילד אחר ככבשה שחורה. בשני המקרים הילדים נעשים בלתי נראים וסובלים מחסכים נרקיסיסטיים.
צליחת אזור הסכנה של היעדר שיקוף בקבוצה היא חוויה משחררת. גם אחרים משתפים בחוויות הקשורות למראה, לנראות, לחברויות וליחסי אחאות. נתנאל, אתיופי במוצאו, אוזר עוז ומשתף בהיסוס: "זה היה ממש מביך הפעילות הזו. באתיופיה לא זוכר שהיו לנו מראות. איני זוכר מתי גיליתי איך אני נראה... כשהסתכלתי על כל המראות שעל השולחן נזכרתי בבתי הקטנה בת הארבע ואיך היא מתקשטת מולה. אני כשלעצמי ממעט לזכור אותי מתבונן במראה... זה מביך אותי. הסיפורים כאן ממש הפתיעו אותי. אולי זה ככה שונה בין בנים לבין הבנות, כי בני בן השבע לא עסוק במראה שלו..."
המחשבה שהוא יכול להתבונן ולראות את עצמו במרחב הקבוצתי כמו מרחיבה את אפשרויות הבחירה שלו כלפי הנראות והנוכחות שלו. וכן, יכולתו לבחור מתי וכיצד להקטין או להגדיל את נוכחותו היא תגלית משמעותית עבורו: "איני מצליח לשחזר חוויה או זיכרון בהם הייתה לי אפשרות כזו של התבוננות בעצמי וגם שמתבוננים ורואים אותי..."
עמוס, שעד כה לא הרבה בדיבור, פונה אליו: "אני שמח שאתה אומר בקולך את המבוכה שלי... וגם, מאוד שמח לשמוע אותך סוף - סוף... עד כה לא אמרת הרבה. אם אמרת משהו, זה היה תמיד כל כך מעט ותמיד בסוף המפגש. לא ידעתי שיש לך בת ובן... אתה נראה כל כך צעיר... בן כמה אתה? אתה יכול לספר קצת יותר עליך? איני מכיר אותך בכלל". נתנאל מתרגש ושואל את כולם: "אתם רוצים לשמוע? " בתגובה על הנהונים ועידוד מסיבי של הקבוצה הוא מספר על מסעו מאתיופיה. הוא שב ואומר שהוא במבוכה. שקשה לו לדבר בקבוצות. הוא שמח שניתנה לו ההזדמנות אם כי לא בטוח שזה מעניין את כולם. זקוק לעידוד ורק משמקבל מדי פעם בפעם זריקת מרץ ממשיך: "אני מרגיש שסוף-סוף רואים אותי כאן. כל כך חדש לי. קשה לי לדבר, לקחת מקום. אני הבכור ותמיד דאגתי לאחים שלי. אנחנו חמישה בנים ושתי בנות, הן הצעירות. מצד אחד זה נעים אבל גם מביך כשכל הזרקורים עליי". עמוס: "גם אני דואג קודם לאחרים... גם אני זקוק להזמנה לדבר. קשה לי לפלס את דרכי בקבוצות בכלל וכאן במיוחד. אני מגלה בך נתנאל דברים שקיימים גם בי, אני נבוך כשפונים אליי, וביוזמתי מתקשה לקחת מקום... אתה נותן לי השראה וממך אני מקבל אומץ לדבר. אני רוצה ללמוד להראות את עצמי. זה מתחיל להפריע לי שלא מכירים אותי..."
כבמראה, עמוס פגש את עצמו על חלקי העצמי הגלויים ובהמשך אף הסמויים. כשנשאל על אחיו, התבהר לו להפתעתו כי מעולם לא העלה על דעתו שהוא מקנא באחיו, ושהעדפת הוריו הייתה כלפי אחותו הצעירה.
אינטראקציות נוספות ממשיכות להתפתח, ולפני שנכנסים לעובי הקורה, חברי הקבוצה מתנסים במושג ה"מירורינג" וחווים אותו. מתאפשרת הזדמנות לזהות ולעבד קונפליקטים, קשיים וקומפלקסים המשתקפים בהתנהגויות שמתבטאות גם באינטראקציות בקבוצה. מיכל משתפת כי בהתבוננותה במראה הדו-צדדית נזכרה בעליסה בארץ הפלאות, שם המראות מגדילות ומתעתעות.
מיכל משתפת בהנאתה מההזדמנות להשתעשע במראות ולהפוך לילדה. היא ממשיכה לספר על תפקידה בהצגה בכיתה ג' שבה גילמה את שלגייה, ומפרטת על התחפושת שלה. דמעות מציפות את עיניה. לא מיד ניתן להבין מהי ההתרגשות שאוחזת בה. מיכל ממשיכה ומשתפת כי בפעילות הזוגית עם רונית, הרגישה כי רק היא אחראית וכי אין מי שיוביל אותה. כמו בילדותה, לא היה מי שינחה, יכוון ויפעיל אותה.
כל האחריות נפלה על שכמה בהיעדרות אימה. מיכל מספרת שאימה נפטרה כשהייתה בסוף כיתה ג'. "אימא הייתה כל עולמי... היא תפרה לי את התחפושת של שלגייה וזה הזיכרון האחרון שיש לי ממנה... עכשיו היא מטושטשת בזיכרוני. הכי כואב לי עכשיו שלא הייתה בחתונתי... כל כך חסרה לי". מיכל נישאה חודשיים לפני המפגש הנוכחי.
חברי הקבוצה מתעניינים בסיפורה ומשקפים לה כי היא מרגשת אותם בכנותה ובאומץ שבו היא משתפת. רונית שואלת: "לא הבנתי מה הציף את הזיכרון הזה" כעת מיכל מתייפחת: "אני הפעלתי אותך, את היית המראה. עשית ממש כל מה שאני עשיתי. אבל כשאני הייתי בתפקיד ה'מראה', לא הפעלת אותי בכלל. לא עשית כמעט כלום, וכך התחלתי להוביל אותך ולהפעיל אותך. שוב... אני כעסתי שאני בתפקיד המפעילה פעמיים, ואז פתאום זה הכה בי. את מזכירה לי את תפקידי מאז שאימא מתה. אני תמיד מובילה, יוזמת, מפעילה, נושאת על כתפיי את כולם..."
מיכל נענית להזמנתי לעלות על הבמה הפסיכודרמטית. למעשה, במפגש זה הקבוצה פוגשת את הפסיכודרמה לראשונה. מיכל מתבקשת להציב את "התמונה שלא צולמה", תצלום המשקף את משאלתה להחיות את זיכרון אימה: "הייתי רוצה לראות אותה בחתונתי..."
"התמונה שלא צולמה"24 מתבססת על הטכניקה של "מציאות מורחבת" (עודפת), מונח שטבע מורנו, (Surplus Reality) ומתוארת כמסע פסיכודרמטי אל תוך נבכי הנפש. במסע הפסיכודרמטי צועדים באומץ לתוך העצמי, המודע והלא מודע, דרך קשת צבעונית של רגשות; מהפחד, ההשפלה והבושה הנסתרים ביותר, דרך הקנאה והכמיהה ועד נתיב התקוות והחלומות, בניסיון לגשר על הפערים הפנימיים של האני.
המציאות המורחבת שמתקיימת על הבמה הפסיכודרמטית היא סך כל מה שהתרחש והופנם בהיסטוריה האישית בתוספת מציאות מדומה. מתקבלת מציאות מתוקנת שהורחבה, הוגזמה או הצטמצמה על ידי הפרוטגוניסט. הפרוטגוניסט הוא גיבור ההצגה הפסיכודרמטית. הוא במרכז הסיפור. האפשרות להחיות ולהציג תמונה שמעבר לגבולות המציאות, המתקיימת רק במרחב פסיכודרמטי, בהווה המציאותי, ב"כאן ועכשיו", מאפשרת לצרכים הנפשיים והרגשיים של הפרוטגוניסט להתממש עבורו בפועל.
ה"תוספת" הזו למציאות יכולה להיות בשימוש בחיים האמיתיים במידה שאינה יוצרת או משקפת אובדן קשר עם המציאות. היא מסייעת לחוות מצבים שלא קרו ואולי גם לא יקרו, אולם מטביעים את חותמם על לוח הזיכרון. התהליך הזה עשוי לשנות את נקודת המבט של הפרוטגוניסט על מציאות חייו ומעצים את יכולתו לבנות ולתרגל ואף לברוא תוכניות פעולה עתידיות במציאות. באופן זה ניתנת לפרוטגוניסט ההזדמנות לממש חלומות, משאלות ורעיונות כמוסים ולהוציאם לאור. הפעולה של "התמונה שלא צולמה" מתירה למטופל הרעב מבחינה רגשית לעבד את הכאב שהתעורר, לקבל רכות במקום אכזריות ולהתנסות לראשונה בחייו בגילוי חיבה ואהבה, ובצורה זו לחוות חוויה של פיצוי ותיקון. בפסיכודרמה כמו במציאות, אנשים מוזמנים להוסיף ולהפוך את חייהם למיטביים ו/או עשירים ו"רחבים" יותר.
בהמשך האירוע הפסיכודרמטי אני מזמינה את מיכל כפרוטגוניסט להציב את הדמויות שיאכלסו את התצלום הנכסף. בחירת התפקידים בפסיכודרמה מתרחשת על פי רוב באמצעות טלא (Tele), שמקורו ביוונית: "במרחק/בדיסטנס", כלומר העברת מסרים ממרחק, אפילו דרך טלפתיה (טלא — מרחק; פתיה — ריפוי). הטלא מתרחש בעת שהפרוטגוניסט בוחר חבר מהקבוצה לגלם תפקיד ייצוגי לדמות מופנמת מחייו שהיא מחוץ לחברי הקבוצה. זהו מרכיב הדדי של העדפה בין-אישית, והוא אחד המפתחות הפוטנציאליים לריפוי בטיפול הפסיכודרמטי.
בטרמינולוגיה יונגיאנית הטלא מקביל לסינכרוניסיטי הדומה לטלפתיה, שנדמית כצירופי מקרים25, או לתהליכי העברה והעברה נגדית. יונג האמין כי ליקום ארגון משל עצמו המושתת על התת מודע הקולקטיבי. משמעותו היא שליחה וקבלה של מסרים רגשיים, מתוך תחושת אמפתיה, ממרחק.
מיכל בוחרת את אביב כדי שיגלם את "בעלה/בן-זוגה" לצידה ואת נתנאל כ"אביה". את דיקלה היא מזמינה להיות אחותה. מיכל מתקשה למקם את הדמויות. מתלבטת בקול: "מי לצד מי?" לבסוף מציבה שני כיסאות, מתיישבת על אחד מהם, מבקשת מאביב לשבת לצידה כמייצג את בעלה ומתיישבת לצידו. את נתנאל, כאביה, ממקמת מאחוריו ואת אחותה מאחוריה. זהו תצלום מדויק הקיים באלבומה. מקומה של האם — נפקד.
מיכל מביטה בקבוצה ומביעה מורת רוח: "רגע, כזו תמונה יש לי, אבל אני רוצה בתמונה שלא צולמה את אימא. אני רוצה אותה קרוב - קרוב אליי". רונית, ממוצא אתיופי, נבחרת לגלם את תפקיד האם, מחכה למיקומה. ניכר כי מיכל מתקשה למקם את אימה, הולכת איתה יד ביד, מחפשת מקום "נכון" ואומרת: "אני רוצה את כולם סביבי..." מיכל מתקשה למצוא לה מקום. היא מזמינה את סמדר לייצג אותה בכל עת שהיא יוצאת מהתמונה. סמדר נענית בשמחה ואומרת: "ידעתי, כנראה לא סתם לא נבחרתי..." מיכל מגלמת את כל הדמויות המשתתפות בפסיכודרמה בתחילה, כמדגימה למשתתפים את תפקידיהם. אחר כך, בעזרת הטכניקה של חילוף תפקידים, כל בעלי התפקידים בפסיכודרמה מבצעים את תפקידיהם בהתאם. התמונה סטטית.
מיכל מתבוננת בתמונה שבנתה. במרכז התמונה סמדר המגלמת אותה, האב ובן הזוג משני צידיה, אחותה למרגלותיה בישיבה שפופה, אולם היא אינה מרוצה. שוב מבקשת לבנות תמונה אחרת: "אני צריכה שכולם יהיו סביבי, קרוב אליי..." וממקמת מחדש את המשתתפים. לבסוף מתקבלת התמונה הבאה: מיכל במרכז התמונה, משני צידיה ההורים (המגולמים על ידי בני העדה האתיופית), אחותה ליד האם ולצד אביה — בן-זוגה. מיכל מתבוננת בתמונה בשביעות רצון.
בטכניקה זו, אחרי שהתמונה מוצבת, הפרוטגוניסט פונה בדברים לכל אחת מהדמויות. ראשית מיכל פונה לבן-זוגה: "אנחנו אוהבים. אנחנו צוות לעניין. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך. בתמונה אתה לא לידי אבל כל החיים נהיה יחד ונצטלם אחר כך רק שנינו. אתה במקום מצוין בחיי. תודה".
כך, פונה לכל אחת מהדמויות ומודה להן על תמיכתן, על אהבתן אליה. שמחה שזכתה במשפחה כל כך מלוכדת וחמה המאפשרת לה לנשום, לחיות.
"האגו המסייע", שהוא המשתתף המגלם תפקיד עבור הפרוטגוניסט, מבצע את התפקיד כפי שהפרוטגוניסט מורה לו, בחילוף תפקידים. לבסוף מתקיים הדיאלוג עם האם.
מיכל, בפנייתה לאימה, בוכה ומצחקקת חליפות: "ממש מוזר לי לדבר איתך, לראות ולחוש אותך. אבל גם כל כך מנחם". בהמשך, טוענת כלפיה על הכאב ועל ההחמצה בהתבגרותה המוקדמת מדי: "דאגתי לכולם. גם לאבא. למדתי לבשל. אחותי הייתה עסוקה מדי... אולי התאבלה... הבינה יותר, חייתה איתך יותר... לא משנה, אני הפכתי להיות עקרת בית..."
מיכל ממשיכה ומתארת נקודות משמעותיות בחייה שבהן חסרון האם הורגש והיא אף כועסת: "לא היית! את שומעת?!" בזעקה קורעת לב, "לא היית!!! לא היית כשקיבלתי מחזור בראשית ההתבגרות, מזל שהיו לי חברות... לא היית בסיום התיכון, כשנשבר לי הלב בפרידה מהחבר הראשון, בסיום קורס קצינות...", לפתע, עוצרת כבהבזק של תובנה... "אוי, היא חסרה בסיומים ובפרידות..."
אחרי חילוף התפקידים היא מקשיבה לרונית בתפקיד האם, החוזרת על דבריה מהחילוף: "אני מביטה בך, שמחה על מי שאת. הפכת לאישה צעירה ומוצלחת. אני אוהבת אותך ומשגיחה עלייך אני גאה על כל הישגייך". עוד חילופי דברים נשמעים ביניהן. לקראת סוף תמונה זו, מיכל בתפקיד אימה מבקשת סליחה שחלתה, אומרת שלא בחרה למות. היא ממשיכה ומדגישה: "הייתי איתך ביום חתונתך, ענדת את שרשרת הפנינים שאני ענדתי ביום חתונתי. אני איתך תמיד, זו התחלה, לא סיום. אולי רק סיום תקופה. אהיה איתך בעתיד כשתלדי את ילדייך". מיכל בוכה והן מתחבקות.
בשלב זה, אחרי הקטרזיס שבו הגיעה לפורקן ולזיכוך רגשי, מיכל נראית רגועה.
כעת ניתן להמשיך לסצנת סגירה (Closure). בתמונה זו נאפשר לפרוטגוניסט למצוא חלופות למציאות כפי שהוצגה ולרקום מציאות חדשה נוספת. נראה כי מיכל התמלאה במרץ. לבקשתי, מיכל מתבוננת ב"מראת" התצלום המשפחתי שיצרה. מיכל מארגנת מחדש את התצלום. עתה היא ואימה במרכז התמונה. האב מאחורי האם. בן-הזוג מאחוריה. את אחותה היא מוציאה מהתמונה. "היא לא נחוצה לי כאן".
המשפטים בתמונה זו נשמעים אופטימיים. מיכל מחייכת, חושפת טור שיניים צחורות. עיניה צוחקות. בטכניקה משולבת של "מראה מורחבת" אני מזמינה את מיכל לבחור משתתפים נוספים מהקבוצה, שעד כה שימשו קהל, למלא את אותן דמויות שבתמונת הצילום.
ללא היסוס, בנמרצות, בזריזות ובספונטניות, היא בוחרת את המשתתפים הנענים לה בשמחה חשופה. חברי הקבוצה כמו נדבקים ברוח החיות, בחדווה ובאופטימיות של הפרוטגוניסט שמחברת ביניהם. הם מתמקמים אחד-אחד על פי הנחיותיה.
מיכל מתמקמת בתמונת המראה ומביטה בתמונה שמנגד בעיניים דומעות מהתרגשות. היא מקשיבה לאהבה ולחיבוק החם שמוענקים לה ברוחב לב. מיכל: "רק חסרה מוזיקה של חתונה לכל הקיטש הזה..." בפרץ ספונטניות הקבוצה כולה מתחילה לשיר במקהלה: "טם טה דה דם..." ו"מרש החתונה" נישא באוויר. כמו פסקול המלווה סרט ונוסך בו את רגעי הקסם, "התמונה הכפולה" הייתה למוחשית.
מיכל ובן-זוגה צעדו שלובי זרוע במרחב שבין התמונות, עד שהתמקמו בתמונה שממול. המנגינה, שעוצמתה הלכה וגברה, הייתה תוספת משמעותית לעומק הרגשי ולחוויה הרוחנית המורחבת. העיניים נוצצות כיהלומים מלוטשים. לבסוף, כשהקולות נמוגים אט אט, שתי התמונות מדברות. מיכל מתבוננת בשתי התמונות. בחילופי תפקידים עם סמדר המגלמת את דמותה, היא מבקשת מאביב כבן זוגה ומאחותה לצאת מהתמונה ולחזור לקהל. עתה, על הבמה שתי תמונות: האחת "מלאה" בתפקידים השונים, ובאחרת שלושה: מיכל חבוקה עם שני הוריה משני צידיה: "אני מאושרת שאתם כאן שניכם לצידי. כל כך חיים, כל כך מוחשיים". מיכל חוזרת ל"תמונה המלאה", מכוונת מסגרת בשתי ידיה ויוצרת מעין מסגרת לתמונה. מיכל מתמקמת מחדש בתוך החיבוק האמיץ, לקול מחיאות כפיים, כסימן ל"קליק" של המצלמה המדומה ולהנצחת התמונה בליבה.
בפסיכודרמה קלאסית, במשך הזמן המאפשר זאת, ניתן להציג עוד סצנות המתבקשות להיוולד מתוך הדיאלוגים. למשל, ניתן להזמין את מיכל להציג תמונה של מיכל כילדה במפגש עם אימה. אפשר להזמין ולהציג תמונות נוספות, כמו מפגש עם היעדר האם בנקודות זמן שבהן הנפקדות הייתה נוכחת, ולצקת לתוכן תוכן חדש, נרטיב מיטיב.
בפסיכודרמה, ערכו של המפגש לא יסולא בפז כאשר אדם מבוגר פוגש את עצמו כילד ומשמש "הורה" עבור עצמו. הוא מצליח להחיות את הילד המופנם. המציאות הפנימית מתרחבת, מקנה ביטחון ומתמלאת בעושר רגשי מנחם. מגבלות הזמן לא הותירו זאת, ומיד לאחר מחיאות הכפיים חזרה מיכל למעגל הקבוצתי.
המפגש בין ה"מראות" בקבוצה ברא מציאות ומשמעות פנימית חדשה עבורה ועבור המשתתפים בקבוצה. כמיהתה לחיבוק אם ולנוכחותה התממשה במציאות מדומיינת אך קונקרטית. מיכל, שבמפגשים הקודמים דרשה אותנטיות, שחשוב לה שיאהבו אותה, זכתה במנות גדושות של אהבה מהקבוצה ונהנתה מרגעי ההיקסמות שכה חסרו לה בילדותה. בני המשפחה המגולמים על ידי חברי הקבוצה שיקפו לה את מי שהיא צמחה להיות. בתום שלב זה מתבצע שלב השיתוף ( Sharing). שיתוף פסיכודרמטי (Sharing) עונה גם על הצורך בשיקוף (Mirroring) ובאוניברסליות. זהו ביטוי נוסף, נאמן ואחר שמתקבל מהקבוצה, ולעיתים גם מהמנחה. המשתתפים בקבוצה משתפים וחולקים מחוויותיהם, מתחושותיהם, מזיכרונותיהם ומרגשותיהם או משתפים באסוציאציות שהתעוררו. בטכניקה זו, שבה כל פרט בקבוצה משתף מחוויותיו, הקבוצה מספקת לפרוטגוניסט ריחוק מעצמו ולכל חברי הקבוצה מראות ושיקופים בשלל צבעים.
בשלב זה של המפגש הפסיכודרמטי, הפרוטגוניסט משתחרר מתפקידו ככזה על "הבמה הפסיכודרמטית" ומשחרר את האחרים מתפקידם. עם סיומה של הטמעת ה"מראה" או הפנמת ה"עצמי" המשתקף ממנה, הפרוטגוניסט (לשעבר) מבין שגם לחברי הקבוצה שנשאו תפקיד וגם לאלו שלא היו פעילים בפעולה הפסיכודרמטית — קורה משהו.
כמו במראה "מכווצת" או "מרחיבה", הפרטים בקבוצה יוצרים מכל "מנרמל" הממלא את הפרט בתמיכה, ברוגע ובביטחון: "אני לא לבד". התמונה שהשתקפה בפסיכודרמה, המפגש עם הכאב, הזיכרון והחוויה שנצפתה לעיני כול — הם נחלת הכלל.
לכל אחד מהמשתתפים מוענקת ההזדמנות "להתבונן" בהשתקפותם ולהתבטא במרחב הקבוצתי. זהו תהליך תרפויטי המאפשר לכל פרט להיחשף לתכנים ולגילויים, לתובנות, לתהיות ולכיווני פעולה נוספים בקשר לעצמו. במפגש חווייתי והתנסותי התאפשרה התבוננות במראות חדשות באשר לתפיסות ה"עצמי". דרך משקפיים מהדהדים אלו נפגשו המשתתפים בתמות אישיות, קיבלו בת ונתנו משוב, קילפו "מסכות" ומצאו את השתקפות ה"עצמי האמיתי" של עצמם ושל חבריהם. באופן זה הקבוצה הופכת להיכל של מראות הדדיות שדרכו משתקפת חוויה אוניברסלית ושכל כך הרבה עיניים, קולות ומראות מצאו בו משכן. חלקים של תובנות חדשות מפציעים ומשתכנים במעון הנפש והנרטיב. המראות המאירות על הסמוי מהעין וריבוי ההשתקפויות מאפשרים התבוננות ועיסוק בסוגיות של מקום, של נראות ושל היעדרה.
"גם אני כמוך, הייתי ילדה הורית. לא מאותן סיבות, אך התמונה שצילמת כאן, בפסיכודרמה שלך, הייתה לי כמו מראה מדויקת לתמונה אחרת שצילמתי בראשי. הושבתי את אבא שלי לידי. אמרתי לו שנמאס לי לדאוג לו. שיפסיק להתנהג כמו ילד..." כך סמדר וממשיכה: "ראיתי אותך, הזכרת לי את עצמי כילדה... וחשבתי על מצבים שבהם גם אני הרגשתי שאני רוצה להישאר ילדה..."
עמוס: "אני מקווה שאוכל להיות פרוטגוניסט. גם אני מרגיש שחסרה לי תמונה באלבום המשפחתי. גדלתי ללא אבא. הוריי התגרשו והוא התגרש גם ממני. גדלתי עם אימא ועם שלוש אחיות... אני מרגיש שחסרה לי דמות גברית. אני שמח שנתנאל היה בתפקיד של אבא". פונה אל נתנאל: "הייתי רוצה שיהיה לי אבא כמוך, רגיש, יציב, חזק. אני מרגיש לעיתים שאין לי קרקע".
במפגשים הקודמים הרבה עמוס לשתוק, אם כי ניכר שהיה קשוב. בשלב זה של הקבוצה, גם נדין, בדואית בת שלושים שחיה עם הוריה, טרם השתתפה בשיח הקבוצתי. לראשונה היא משמיעה את קולה, מתנצלת שלא לקחה חלק בפסיכודרמה ושוב משתתקת. אני תוהה ביני וביני עד כמה לעודדה ולהזמינה להיות שותפה בקבוצה או להניח תפקיד זה לחברי הקבוצה. בחדר נוצר רגע ממושך של דממה. אני סקרנית להבינו. מה מסתיר השקט שלה? מהם מקורותיו? האם שתיקתה נובעת רק מהרקע התרבותי? ייתכן שקיים בה הצורך להותיר גרעין עצמי אמיתי חבוי המחייב הסתרה של מראות מסוימות, כדי שלא יפתחו את הדלת למקום רגיש וסודי. ייתכן כי היעדר החשיפה מאפשר לה לשמור גם על נפרדות, על אוטונומיה ועל עצמיות, כפי שניווכח בהמשך התהליך הקבוצתי, במפגשים מאוחרים יותר.
אני מכבדת קצב פרטי. אני מאמינה כי בבוא העת, בכוחה של הקבוצה ושל הפרטים בה "להיכנס" ולהכניס למעגל. עם זאת, אני סקרנית לברר מה מסתתר בגווניו הרבים של השקט שהשתרר בקבוצה. אני מעודדת את הקבוצה לבצע "חילוף תפקיד עם השקט": "מה היה יכול לספר לנו ה'שקט' של הרגעים האחרונים? מה היינו שומעים?"
כתשובה נאמרו דברים כמו "זה היה שקט של התכנסות"; "שקט נעים המאפשר בהירות מחשבה אחרי הטלטלה הרגשית" אחרים אמרו: "לא נוח לי לדבר על עצמי, אני רוצה לתת למיכל את המרחב שלה. להיות איתה. בייחוד כשיש לי חוויות אחרות. ליבי נחמץ וכואב על שגדלה ללא אם. אני לא יודעת איך הייתי בלי אימא שלי". היו שביטאו התרגשות ורצון לשמור על עצמם, התעוררות של פחד מחשיפה ומגילוי עצמי. אוורור זה של רגשות שחרר במידת מה את הדממה המתמשכת ואפשר להמשיך ולשתף ברגשות אישיים ובחוויות שונות.
גבריאלה: "זה מזכיר לי את עולם האגדות, עליסה בארץ הפלאות... ושלגייה... והיפה והחיה... כל הסרטים והאגדות התעוררו במוחי, לנגד עיניי. זה היה כמו להיות בעולם קסום ופלאי, כמו הייתי כל אחת מהדמויות בארץ דמיונית. עפתי..."
עולם האגדות והמיתוסים מצביע אף הוא על משמעותן הרחבה של המראות. הן עשויות להיות דו-צדדיות, דו-פרצופיות, חיוביות ושליליות, מצמצמות מחד-גיסא ומגזימות בהגדלה מאידך גיסא. אמה של שלגיה עסוקה באהבה עצמית ובולענית, מחזיקה מראה שתפקידה לשקף ולתפעל את הנרקיסיזם הפתולוגי שלה. לנוכח שיקוף זה, מתעורר אצלה הדחף הרצחני והנקמני לאכול את הכבד ואת הריאות של שלגייה. שלגייה נשלחת למותה בעקבות חוסר יכולתה של אימה החורגת לשאת את האמת המרה עבורה: "שלגייה יפה ממנה". ואולם, אפילו שנהוג לייחס תכונות וכוונות שליליות לאם החורגת של שלגייה, בהתבוננות חיובית ויונגיאנית שלגייה נשלחת בעל כורחה להתבגרותה. תם עידן הילדות. שלגייה נדחפת למסע התפתחותי. ייתכן שטרם זמנה, אולם גם כדי לקבל מראה חיובית ושיקוף מעריך המגולמים ומיוצגים על ידי המפגש עם הגמדים.
כך, גם החוויה הפסיכודרמטית של מיכל מראה כי נסיבות חייה הובילוה להתבגרותה המוקדמת. עם מות אימה הייתה בעל כורחה לילדה הורית. בתהליך מקביל לפסיכודרמה של פרט, החוויה היא גם קול קבוצתי המשקף את התבגרותה של הקבוצה.
זהו רק המפגש הרביעי, רוב הדרך לפנינו, אך זהו גם שלב של בחינת התהליך הקבוצתי והאישי. התלות במנחה מפנה אט-אט מקום לתלות הדדית ובוגרת. הקבוצה בשלב זה מתבוננת בעצמה ובפרטים בה. אני מודעת לעובדה שלא כולם השמיעו קולם, אולם גם אם לא דיברו, שיתפו או הציגו עצמם באופן מילולי, ניכר כי כולם נכחו בנפשם ובליבם, במבע גופני, בין שבחיוך, בין שבדמע ובין שבהנהון. טכניקת ה"מראה" (Mirror), בהתאם לתפיסה ההתפתחותית הפסיכודרמטית, מייצגת את השלב השני של התפתחות האדם ובהתאמה גם של הקבוצה.
בשלב הראשון, הסימביוטי, התינוק מרגיש שאינו מובדל מאימו ומשאר העולם. האם והתינוק מייצרים שפה. התינוק מדבר בשפתו והאם מתרגמת את תחושותיו ואת רגשותיו, מדברת בגוף ראשון יחיד, בדומה לטכניקת הכפילות. המנחה, המשמש בתפקיד ה"כפיל", משמש קול פנימי בלתי מובחן של הפרוטגוניסט. דיבורו של הכפיל, שהוא הכפלה של הפרוטגוניסט, הוא דיבור בגוף ראשון יחיד: "אני..."
באלגוריה: יחסי מטפל-מטופל בשלב ראשוני זה מקבילים ליחסי אם-תינוק. הכפיל מעודד את הקשר ויוצר הפנמה של תחושת נראות. השלב השני מבחינה התפתחותית הוא תחילתה של מובחנות. הדיבור הופך לגוף שני יחיד: "אתה..." בהקבלה לטכניקת המראה בפסיכודרמה. כמו התינוק הרואה עצמו בנפרד מאחרים ומשתקף בעיניהם, כך טכניקת המראה, השיקוף, מאפשרת לפרוטגוניסט ללמוד על עצמו דרך השתקפותו בהתנהגות האחרים בקבוצה. בדומה לכך, התינוק מתפתח ולומד על עצמו דרך השתקפות בבואתו בעיני אימו ה"טובה דיה".26
האם מספקת לו מראה משקפת ומידע מהחוץ פנימה. בזכות ההשתקפות המוצגת בהיקסמות, ברגישות ובאמפתיה, בקבלה ובאהדה, בנראות ובאומניפוטנטיות החשובות כל כך לגדילתו, התינוק לומד ומגבש את זהותו. כך הפרוטגוניסט; טכניקת המראה מאפשרת לו התבוננות מהחוץ פנימה. הוא רואה את עצמו, מתקיים, ראוי ומובן. ויניקוט מחבר למראה זו גם את שאר המראות שנותנת המשפחה לתינוק, ובכך מרחיב את ההשתקפות מהדיאדה ל"היכל המראות" בדומה למירורינג הקבוצתי. השלב ההתפתחותי המתקדם בהתפתחות הילד הוא שלב הנפרדות.
הילד מבין ומקבל כי יש אחר מלבדו. מיחסי אובייקט-סובייקט מתפתחים יחסי סובייקט-סובייקט, אם כי במגבלות הגיל ההתפתחותי. בשלב זה מתפתחת האמפתיה. בהקבלה, בפסיכודרמה שלב התפתחותי זה מתורגם לטכניקת חילוף התפקידים המיושמת בכל פסיכודרמה — טכניקה בסיסית המאפשרת לפרט לחוות את עצמו ואת זולתו, ולהרחיב זוויות ראייה. טכניקה נוספת, הסולילקיו — הרהור בקול — מקבילה לשלב האחרון בהתפתחות. האדם מנהל שיח פנימי בוגר.
ובחזרה לטכניקת המראה העומדת במרכז המפגש הנוכחי. הפרוטגוניסט מביט באופן חי (In vivo) בעצמו כמביט במראות אובייקטיביות, לומד על האינטראקציות החברתיות שלו ועל השתקפותן בעולם החיצוני. שיקוף רגיש מהקבוצה ומהמנחה ינכיח את היותו מובן ויסייע בידו לפתח מודעות עצמית עמוקה.
שלב השיתוף, הנועל כל פסיכודרמה, מתיר מפגש בין קולות פנימיים וגם התבוננות חיצונית. המירורינג בקבוצה יוצר רשת חוטים הקושרת את יכולתו של הפרט לראות ולהראות בעת ובעונה אחת, וכך מתרחשת חוויה של "יחדיו" וקבלה הדדית.
יונג27 מתייחס למירורינג כמפגש בין הרבה חלקי "אני" (אגו) ובין "עצמי" (פנימי, אמיתי ואותנטי). מפגש זה מסמל את אחדות הניגודים באישיותו של כל פרט. זהו שלב של "גיבוש הייחודיות" והשאיפה לאינדיבידואציה, לגילוי, לצמיחה, למימוש ולהגשמת העצמי מתוך הכרה והשלמה.
נדמה שההתנסות בטכניקה פסיכודרמטית כגון "התמונה שלא צולמה", המתוארת בפרק זה, מפתחת מראות סובייקטיביות ופנימיות שאותן ניתן להפנים ולשמר. ההתבוננות במראה באופן חי ונושם בתקריב צילומי —"zoom in" — כפי שמופיעה בפסיכודרמה מדגישה ומדגימה את עוצמתה ומאפשרת שינוי כמו במיקוד העדשה בעת צילום.
הערות
- ויניקוט, ד"ו ( 2002 ). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.
- תודר, מ', וינברג, ח' (2006), הקבוצה בארץ המראות. 11 (1). מקבץ. עמ'55-35
- נהרין, א' (1985). התמונה שלא צולמה, במה במקום ספה, פסיכודרמה. צ'ריקובר, עמ' 58-57
- סטור, א' (1998). יונג. תל אביב: דביר.
- ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.
- יונג, ק"ג (1993). זכרונות מחשבות חלומות. תרגום: אנקורי מ'. תל אביב: רמות.
