פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה: פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניותאל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה: פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות
אל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה: פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות

אל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה: פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות

'פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות' הנו מודל חדש אותו נבקש להציג במאמר זה. המודל מתבסס על חשיבה אינטר-דיסציפלינרית הנשענת על זרמים דינאמיים והומניסטים בפסיכולוגיה המערבית, ועל יסודות מתוך ההגות הדאואיסטית והבודהיסטית. המאמר מפרט את מרכיביו השונים של מושג ה"נוכחות" ואת איכותו הגלובלית ומצביע עליו כמושג מפתח המסביר את יעילות הטיפול הפסיכותרפויטי בכלל, "מעבר" לדיסציפלינה או תיאוריה ספציפיים. בהמשך מוצג המושג "חיוניות" המקבל את השראתו מחשיבה דאואיסטית לגבי מושג ה"צ'י". לבסוף מוצגת בקצרה מטרת הטיפול ב'פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות': לקדם נוכחות מלאה וחיונית גדולה יותר של המטופל בחייו. הגוונים השונים בנוכחותו החיונית של המטפל - המתווכים בדיבור ובעשיה - מהווים בסיס לחיזוק וטיפוח של איכויות אלו.

מאמרים | 3/10/2019 | 1,198

תגיות:

אל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה

פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות

מאת ד"ר יורי סלע ונעמי אורבך שבילי

 

 

מחשבות חדשות על טיפול

בשנים האחרונות נהוג יותר ויותר לדבר על "נוכחות המטפל" כמרכיב משמעותי בטיפול; מרכיב המקדם את חיוניותו של המטופל ואת התהליך הטיפולי כולו. המושג 'נוכחות' משמש, בהקשרים אלו, מעין אקס פקטור לתהליך המילולי־פרשני המוכר לנו. ואכן, החל בשנות השבעים של המאה העשרים הצטבר ידע מחקרי ניכר שגיבה את האינטואיציה הרווחת על אודות הטיפול הנפשי: מרכיבים ייחודיים באישיות המטפל – כגון אמפתיה, חום ורציפות־עקביות (congruence) – קובעים במידה רבה את תוצאות הטיפול, בלא קשר לשיטת הטיפול.

במאמר זה אנו מציעים לפיכך לראות בגילויים ובביטויים של נוכחות ושל חיוניות מסד ומצע לעשייה הטיפולית כולה. בראייה זו 'נוכחות' ו'חיוניות' מהווים מושגים תשתיתיים ופרדיגמטיים בפסיכותרפיה: 'נוכחות' מסמנת הימצאות עם הזולת (המטופל) ועם העצמי (המטפל) מתוך תשומת לב עמוקה. 'חיוניות' מסמנת את תנועת החיים החיצונית והגלויה, ואת תנועת החיים הפנימית והנסתרת.

הגוונים השונים בנוכחותו החיונית של המטפל מהווים בסיס לחיזוק ולטיפוח של נוכחות ושל חיוניות של המטופל בחייו. בהתאם, מתוך מודל של נוכחות וחיוניות, מטרת הטיפול היא לקדם איכויות של נוכחות מדויקת, מותאמת ומיטבית של המטפל כאמצעי לקידום של נוכחות מלאה וחיוניות גדולה יותר של המטופל בחייו.

נשאלת השאלה אפוא כיצד ניתן להבין נוכחות ולהמשיגה: האם המונח נוכחות מכוון לאיכות אמפתית של הבנה, כפי שמציע קוהוט? לאיכות טרנספורמטיבית של "הוויה", ברוח הצעותיו של ביון? ל"חשיבת הלב" המתבטאת ב"נוכחות חיה" ברוח ספרה האחרון של אן אלווארז? וגם: כיצד ניתן להבין מהו המרכיב המקשר בין נוכחותו של המטפל לבין מימוש המטרה הטיפולית של התהליך הפסיכותרפויטי? מתוך הכרה בתפקידה המכריע של הנוכחות מתחייבת גם השאלה: מי הוא המטפל? זה שמעצם ה"איך" שלהווייתו הנוכחת מתרקם טיפול מיטיב, נכון ויעיל יותר.

ומה בנוגע למטרות התהליך הפסיכותרפויטי עצמו? בעבר נהוג היה לחשוב על מטרות הטיפול כהרחבה של יכולת החשיבה של המטופל, באופן המזמן תובנות חדשות הגורמות לשינויי עומק, ואלה באמצעות הבנות, המשגות ופירושים של המטפל. כיום חושבים מטפלים רבים על מטרות הטיפול כקידום של יכולות מעבר בין מצבים: מעבר בין מכוונות־מטרה והרפיה, בין תחושת רגיעה וחוויה של אנרגיה ועוצמה – וכל אלו מתוך ביטוי של חופש פנימי ושל יצירתיות, הנגזרים כולם מתחושה של חיוניות. מטרות אלו מקודמות באמצעות נוכחות המתבטאת לעתים בפעולה ולא בפירוש. מעבר זה מיוצג בצורה בהירה מאוד בעשורים האחרונים בתיאורי מקרים דינמיים המתייחסים לנוכחות ולפעולה של המטפל כמחוללי שינוי (ראו למשל: Ogden, 1994).

צירי חשיבה אלה הובילו אותנו בשנים האחרונות לנסח את מחשבותינו על נוכחותו של המטפל כמרכיב משמעותי בטיפול; מרכיב המקדם את חיוניותו של המטופל ואת התהליך הטיפולי כולו. זאת מתוך מתן תוקף לאפשרות ש"מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי", כפי שמציע לנו הפילוסוף־פסיכולוג יוג'ין ג'נדלין (Gendlin, 1990: 205), אבי תורת ההתמקדות. בהתאם אנו מציעים שנוכחותו המלאה, החושית, הקשובה, הנענית, החושבת, המופעלת, העושה והפועלת של המטפל – "חי, בריא וערני" – כדבריו של ויניקוט (1962 ,Winnicott), היא המקדמת את תהליכי השינוי.

 

נוכחות

אם כן, למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים נוכחות?

עם ההבנה הגדלה וההולכת של חשיבות הממדים הלא מילוליים בטיפול – המוכרים גם במונח "תקשורת מאונה ימנית לאונה ימנית" (ראו למשל: Bromberg, 2009) – מתבררים הדילוגים הלא מוסברים מתודעה אל הגוף, מהגוף אל התודעה, מתודעה אל תודעה ומגוף לגוף, המוכרים לנו בעבודה הטיפולית. בראייה זו, המעורבות והנוכחות של המטפל – נוכחותו כאן ועכשיו בגופ־נפשו – תורמות הן לעיצוב התנסויותיו הנפשיות החדשות של המטופל, והן לביטוי של איכויותיו החיוניוֹת, הפיזיות והתחושתיות.

הניסיון הקליני של רבים מאיתנו מצביע על כך שלמשל היציבה, ההליכה, מבע־הפנים ואיכות המבט, ואפילו רקמת המוח והסינפסות (ראו: Buchheim et al, 2012) – כולם עוברים תמורות במהלך הטיפול הפסיכותרפויטי. במלים אחרות: נוכחותו של המטפל במלואה, מתוך תשומת לב לכל מה שעולה בחדר הטיפולים, מקדמת תהליכים חיוניים, גופניים־נפשיים, של המטופל.

הפסיכואנליטיקאי האקזיסטנציאליסטי ג'יימס בוגנטל (1978, Bugental) הגדיר את הנוכחות המיטבית של המטפל כמורכבת מנגישות ומפתיחות לכל ההיבטים המתגלים בטיפול – אצל המטופל והמטפל – "בגוף, ברגשות, במערכת היחסים, במחשבות, בכל צורה שהיא" (שם, 36—37). מאחר שזהו אתגר הדורש תשומתלב מתמדת, הפסיכיאטר האקזיסטנציאליסטי רוני ליינג (1985 ,Laing) הגדיר את המפגש הטיפולי כמצב של "מדיטציה בין־אישית".

מחקרים שעסקו בהגדרה של פסיכותרפיסטים למושג נוכחות מתקפים את הרעיונות של בוגנטל ושל ליינג: בתהליך מדיטטיבי, או כמו־מדיטטיבי, מכין המטפל את הקרקע למפגש בין־אישי, ומכוון את עצמו להיות בתשומת לב מתמדת, כשהוא נוכח במפגש מתוך מעורבות מלאה, ומתוך התכוונות גדולה ככל האפשר (Greenberg and Geller, 2002).

בצומת זה, העוסק באיכות הכמו־מדיטטיבית של המפגש הטיפולי, יש משמעות למפגש המזין בין תפיסות מזרחיות לחשיבה הפסיכותרפויטית: לא במקרה מתארים הכתבים הבודהיסטיים והדאואיסטיים הקלאסיים את התודעה – ה"מיינד" – כאיכות הלב, איכות של קשיבות ושל נוכחות.

 

מושג הצ'י־חיוניות

מהי חיוניות?

המושג "חיוניות" בפסיכותרפיה מוכר בנוסחים שונים אצל הוגים שונים, ובהם אריך פרום וויניקוט, ובא לידי מיצוי בכתיבתו של דניאל סטרן (2010 ,Stern) על אודות המפגש אם־ילד ומטפל־מטופל, העשוי כל כולו "תצורות של חיוניות". בספרו האחרון טרם מותו, "Forms of Vitality", כותב סטרן כך (בתרגום שלנו):

"חיוניות מעוגנת בפעולות פיזיות ובפעולות נפשיות, שהתנועה היא אחת מהן: תנועה, זמן, כוח, מרחב וכיווניות/כוונה – בצירופם הם מקנים תחושה של חיוניות" (שם, 4).

בכתיבתו נוגע סטרן בתפיסת עולם נפשית־גופנית המשיקה לחשיבה על אודות חיוניות בהגות הסינית, והעומדת בבסיס התיאוריה של רפואת גוף־נפש במזרח. בספרה "A Study Of Qi", אליזבת רושה דה לה וואלה (2006 ,Rochat de la valle) מתארת את המושג צ'י (חיוניות)1, כיסוד העומד בבסיסם של כל הדברים והביטויים, כולל המבעים האנושיים המשתנים והמתחלפים. יתרה מכך, צ'י אינו רק זה העומד בבסיסה של תופעה מסוימת, אלא הוא גם זה המחבר בין תופעות שונות בעלות מאפיינים דומים. כך, הצ'י הקיים בכעס או בבסיס משב הרוח הוא גם זה הקיים בכל הצורות של דחפים מתפרצים, ושל כל תנועה הפורצת כלפי מעלה, כמו זריחת השמש, התפרצותם של הרי געש, פרוץ האביב וראשית הפריחה, וכן בתהליך הלידה, ובדחף ליצור ולחדש. במרחב החברתי, זהו הכוח המניע תנועות מרד ותהליכים מהפכניים.

לא זו אף זו: הצ'י–הנוכח בתופעות עצמן ומכונן אותן – כורך כך את מושגי הנוכחות והחיוניות, בין אם אלו באים לידי ביטוי בנרטיב הגלוי ובין אם במה שמסתתר מאחוריו. בתנועה ובדממה, בתחושות הגולמיות טרם התממשותן, ברגשות מכוונות־אובייקט או בפעולות; תמיד נוכל לומר משהו על איכותו המיוחדת של הצ'י. בממד הנוכחות הצ'י ישקף את האיכויות הנמצאות מאחורי המופעים, ובממד החיוניות את התנועות הבאות לידי ביטוי כתהליכים פיזיולוגיים ונפשיים, יצירתיים או פתולוגיים של האדם.

בין אם אנו מתבוננים בגוף ובין אם אנו מתבוננים בנפש, מדובר באיכויות מאוזנות ושאינן מאוזנות, מווסתות וחסרות ויסות, פוטנציאליות וגלויות, דוממות או סוערות, בעלות מופעים פסיכו־פיזיים בריאים ופתולוגיים.

מאחר שהצ'י־חיוניות מתגלה בין היתר בתנועה, בכיווניות, בעוצמה (בדומה להמשגה של דניאל סטרן), הוא קשור בחוויות תחושתיות המהוות מצע, נשא וביטוי לעולם הנפש בממדיו הקונקרטיים, הרגשיים והרוחניים. כך למשל ניתן לדבר על הרצף חום־קור כאיכות של צ'י – החום מתפשט וגורם לדברים להתפשט, נוטה לעלות וגורם לדברים לעלות, פועל ומניע לפעולה, מבטא פעולה ובא לידי ביטוי בפעולה: מחקרים מראים לכן שבימים חמים יש יותר התרחשויות אלימות (Anderson, 2001) ושבנסיבות הכוללות חום – כגון לגימה של שתייה חמה – מתגלים ובאים לידי ביטוי יותר רגשות "חמים", כגון חיבה ואהבה (2014 ,Lobel).

בלא המשגה חדשה זו של צ'י־חיוניות ניתן לשאול מהו הקשר בין אלימות לאהבה? על כך נענה: הצ'י של החום כרוך בהתפשטות אל מעבר לתחומי ולגבולות הגוף. חיוניות, הנתפסת באופן זה, מהווה אם כן קטגוריה חדשה להתייחסות לנפש ולגוף־נפש.

נדגים מתוך הספרות היפה: מייקל, הנתון לטיפולה של המטפלת הפרוטו־מיתולוגית מרי פופינס, מתעורר בוקר אחד בתחושה ברורה: "הוא יודע שהיום הוא עומד לחולל מעשי שובבות" (Travers, 1998: 71). מעשים אלו הם פרי תחושה "חמה" הגורמת לו לעשות "מעשים איומים" (שם, 73). פמלה לינדן טראוורס, הסופרת – שאין לחשוד בה בנטיות טיפוליות דווקא – גילתה אינטואיציה טיפולית, כאשר דיווחה לנו שנוכחותה המותאמת של האומנת פופינס – המתבטאת בקולה – היא היפוכה של התחושה ה"חמה", ובאה לידי ביטוי בקול "צלול וקר" (שם, 71).

מאיר שלו (1991), המאפיין את חשרת זעמה המתרקם של אימו של עשו, ברומן הנושא שם זה, מתאר זאת כך: "הפעם הוצפו פניה באותה אדמומית מוכרת ואלימה, הגואה מן הגיא שבחזה ומבשרת רעה" (שם, 267). שלו מזמין אותנו להיענות לאינטואיציה המזהה את הצבע האדום (אש, דם) עם חיוניות שעולה (גואה) ולכן עשויה להתקשר עם אלימות ורוע.

בכתיבתם, טראוורס ושלו פורשים בפנינו הזמנה, הדומה לאינטואיציה שלנו בחדר הטיפולים, לקבל על עצמנו להיות בנוכחות מלאה, ולהקשיב לריבוא־הדברים שבתנועות הגוף־נפש. מתוך המתח המתגבש במפגש אנו חווים את התחושה, מתוך התחושה מופיעה ההרגשה, ומתוך ההרגשה צפים הרגשות. כך אנו מסיקים על אופיין של אינטראקציות בין־אישיות ועל מהלכם האפשרי של הדברים, והופכים את נוכחותנו הטיפולית מותאמת לכל אלה.

לכן, אם בטיפול הפסיכודינמי מה שמנכיח את עולמו הפנימי של המטופל יהיה הסיפור שלו על אודות עצמו (ומתוך הסיפור ננסה לחלץ הבנה עמוקה על אודות מבנה הנפש שלו ושל הכוחות הפנימיים הפועלים בתוכו), כאשר אנחנו משתמשים בשפה של חיוניות נאמר: מאחורי אלה מסתתרת תבנית נוף עמוקה – צ'י־חיוניות – השבה ובאה לידי ביטוי הן בתבניות הפיזיות בשלל מופעיהן והן ברגשות השונים. אם ניטיב להבחין בסממנים הייחודיים של אותו אדם, ללקט אותם ולעשות להם מקום מתוך תשומת לב, נוכל לטוות בהדרגה מארג של רשמים פשוטים וראשוניים. מארג זה יאפשר לנו לעמוד על הצורות העמוקות ועל המניעים העמוקים המתקיימים מאחורי מבעי החיים, הן הפיזיולוגיים והנפשיים באיזונם הייחודי והן הפתולוגיים, במופעם אצל אדם נתון בזמן כזה או אחר.

 

נוכחות וחיוניות

מה בין נוכחות המטפל לבין חיוניותו (הצ'י) של המטופל? קן ווייט, תרפיסט בתנועה ומורה לאמנויות לחימה, מדיטציית זן ורפואה סינית, מסביר את הזיקה שבין נוכחות לחיוניות (צ'י) במושגים הדומים לתיאור של בוגנטל את הנוכחות במפגש הטיפולי. הכוונה בנוכחות היא ל"חיוניות מלאה, לחיות את החיים במלואם", קובע ווייט, "כאשר כוח החיים שלנו זורם, קשור ובהיר [...] חיוניותו מקרינה על חיינו, על יחסינו, על התקשורת שלנו עם אחרים ועם העולם שבו אנו חיים" (14 :Waight, 2015). אמרת הזן 一期一会) Ichi-go ichi-e), "בכל רגע מגולמים החיים כולם", ובאופן אחר – "החיים הם ברגע זה" או "במפגש זה", מדגימה גם היא איכות זו. תפיסה זו רואה בנוכחות עמדה פנימית של תיקוף חיוניות ושל אישור הקיים בכל רגע נתון. עמדה המזמינה להתרוקנות מִידע ולפתיחות מלאה להתנסותו של המטופל. ברוח ניסוחיו של ביון (1970 ,Bion): על המטפל להפוך עצמו אינסופי, בלא ידע, זיכרון או תשוקה.

בתפיסות הנגזרות מההגות המזרחית, איכויות של נוכחות מתוארות במונחים של חיוניות בעלת איכויות שונות. ההגות הבודהיסטית מתבוננת בעולם – ובאדם בכללו – כמושתת על איכויות של מרחב־חלל (אוויר), זרימה (מים), יציבות (אדמה) וחום (אש). בדומה, המודל הדאואיסטי – הנשען על תפיסה של "חמש תנועות" (五行) – מתאר רגשות כתנועות פנימיות, הנעות בעוצמות ובכיוונים שונים: תנועה הפונה החוצה ופנימה, עולה ויורדת, מתפרצת ומתכנסת.

קל לראות את ההלימה בין איכויות אלו לאיכויות המוכרות בטיפול הנפשי בתנועה: במודל של לאבאן למשל, מודגם הקשר שבין מרחב למחשבה־רוח, ובין זרימה לבין שליטה או חופש רגשי, ועוד. איכויות אלו ממלאות תפקיד הולך וגדל בחשיבה הפסיכודינמית העוסקת באיכות הנוכחות של המטפל כמקדמת קשר חיוני ותהליכים של ריפוי.

 

מה בין נוכחות המטפל לחיוניותו של המטופל

היינץ קוהוט (1959 ,Kohut) הציע שברגעים מסוימים, אמפתיה נגזרת מיכולתו של המטפל להיות נוכח "כמו מים הבאים במגע עם סלעי הים". מייקל באלינט (1968 ,Balint) הציע שלעיתים על נוכחותו של המטפל להיות כמו נוכחותה היציבה של האדמה, ובזמנים אחרים – כמו תנועתם הזורמת של המים. ויניקוֹט (1975 ,Winnicott) דיבר על "אמא אדמה" כמחליפה את האֵם בתמיכתה הלא־מסויגת בתנועת האדם בחייו. כך, במקביל לפירוש המסורתי, מציע ויניקוט דו־שיח טיפולי הנשען על איכויות גלובליות של נוכחות חיה: כשהמטפל – כמו האם, כמו האדמה – הוא נוכח, חי וחיוני, נוכחותו מסייעת לקדם את מהלכי חייו החיוניים ואת תחושת החיוּת של המטופל.

גם הפסיכולוגיה ההתייחסותית בת־זמננו מקדישה תשומת לב גדלה והולכת לאיכות הנוכחות של המטפל כממד העומד ברשות עצמו. ממד זה כרוך בתנועה, במקצב ובממדים אחרים של חיוניות, ומומשג בין היתר כהתאמה (attunement), ויסות (regulation) ופירוש תהליכי (procedural interpretation).

אנו רואים לפיכך שהפרדיגמה של נוכחות וחיוניות משנה את מהותו של המפגש הטיפולי: ממפגש שעיקרו פיענוח והבנה אובייקטיבית ומודעת כשער לשינוי, הוא הופך לתהליך שעיקרו נוכחות בהוויה כפי שהיא, ושינוי נפשי־סומטי של המטופל המתאפשר באמצעות נוכחות מותאמת, בדממה, בדיבור, בתנועה ובעשייה, במטרה לקדם חיוניות ומשוקעות של המטופל בתהליכי החיים.

לדברים אלו יש השלכות שקשה להפריז במשמעותן לגבי מהות הטיפול הנפשי, והן נכונות לדיסציפלינות פסיכותרפויטיות שונות המתנהלות בדיבור, בתנועה, במגע ובאופנים אחרים. מתוך הפרדיגמה הזו נגזרות גם השלכות כבדות משקל על תהליכי ההכשרה של מטפלים, כדי שאלה יוכלו להציע נוכחות נכונה ומדויקת יותר לקידום מהלכי החיים של הפונים לטיפול נפשי. בשדה הפסיכותרפויטי הרחב, גלר וגרינברג (Greenberg and Geller, 2002) מצביעים על כך שעל מנת לייצר נוכחות חיה כזו, על המטפל לטפח אותה באופן פעיל.

 

טיפוח נוכחות וחיוניות בקרב מטפלים

נוכחות וחיוניות אינן נלמדות בתוכניות ההכשרה הרגילות, ומטפלים רבים המבקשים לבסס את נוכחותם הטיפולית ולקדם את חיוניותם ואת החיוניות של מטופליהם, פונים להכשרות המשלבות התבוננות מדיטטיבית והקשבה גופנית בתהליך הטיפולי. מטפלים אלה יודעים – או חשים אינטואיטיבית – שבמזרח הרחוק התפתחו לאורך אלפי שנים דיסציפלינות גוף־נפש מעמיקות לטיפוח של נוכחות ושל חיוניות.

כך, ניתן לראות במדיטציה הבודהיסטית אופן של העמקת הנוכחות ובתרגול הדאואיסטי – של צ'י־גונג למשל – אופן של העמקת הקשב החיוני וטיפוח ישיר של צ'י ושל משאבי החיוניות. השילוב בין השניים מאפשר להיות קשוב הן למגוון ההתרחשויות הפנימיות והן לקשר שבין התרחשויות אלו למרחב האישי והבין־אישי, באופן שאינו תלוי ישירות בתקשורת המילולית.

מטפל נוכח וחיוני לומד להבחין בתנודות תחושתיות, לעתים תת־סיפיות, ולומד לפתח אמפתיה שהיא תולדה של התאמה לחיוניות המטופל. הוא לומד ומתרגל – לעתים באופן אינטואיטיבי – מתי להשתהות ומתי להגיב, מתי להתקרב ומתי להתרחק, מתי לגעת ומתי להימנע מכל מגע, מתי לפרש ומתי לשתוק. תשומת לבו מופנית לכל גווני השינוי בנוכחותו־הוא ובחיוניותו של המטופל מרגע לרגע: תחושות כובד או קלות, תנועה מתכנסת או יוצאת, גוון פנים כזה או אחר, גוון קול שונה ועוד.

מה, אם כך, ל"פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" ול"טיפול בדיבור"? מצומוטו – תלמיד זן ורופא ביפן של המאה ה-18 – כתב: "אין להשתמש במלים שאינן נוגעות ואין להסתמך על ההיגיון בטיפול [...] עליך לומר את המלים הנובעות מן הפנים. לגישה [זו] יש איכות שיכולה לחדור את הסלע המוצק" (Matsumoto, 2001: 2). דברים אלה מהדהדים את דבריו של צ'ואנג טסה (הופמן, 1977) מן המאה ה-5 לפנה"ס: "מלים קיימות עבור המשמעות. משתפסת את המשמעות אתה יכול לשכוח את המלים" (שם: 96). מדבריהם של מצומוטו ושל צ'ואנג טסה ניתן להבין שערכו של הפירוש המילולי נשען על אופי הנוכחות, ושנוכחות זו היא התומכת בחיוניות המטופל. הנרטיב המילולי מהווה, בהקשר זה, ביטוי של נוכחות, כאשר לביטויי החיוניות – עוצמה, כוונה, מרחב, תזמון ועוד – יש משמעות שאינה פחותה מזו של המסרים המילוליים.

פירוש בשתיקה, פירוש המתבטא בפעולה (enactment), ופירושים תהליכיים, עשויים לעיתים קרובות להוות פירושים טוטאליים, הנוגעים במכלול של גוף־נפש (Durban,2017). בפירושים כאלה נכללות הן נוכחות תודעתו של המטפל והן נוכחות הגוף שלו, ואלה כמהות חיונית אחת, קשובה, נענית ופועלת. מופע זה הוא המאפשר את קיומן של "מלים חיות" בשדה הבין־אישי, ומאפשר ריפוי – גם בדיבור – המושתת על נוכחות והמקדם חיוניות.

 

סיכום

נוכחות וחיוניות אינם מושגים הזרים לעולם הטיפול: ויניקוט (1987) מתאר את הפירוש שהציע למטופלת שנעצה את ציפורניה בכף ידו: "אוו", שמשמעותו הייתה שהוא נוכח וחי. קבוצת המחקר של בוסטון בראשות דניאל סטרן מצאה שהתרחקות פיזית (אי־נוכחות) – לעתים תת־סיפית – של האם לנוכח מצוקה של פעוטות מהווה גורם מנבא מרכזי לפסיכופתולוגיה (Lyons-Ruth, 2015).

במאמר זה, המתייחס לגישות פסיכותרפויטיות רבות, הלכנו צעד נוסף הלאה והראינו כיצד שלל תיאורים אנקדוטליים, מחקרים רבים, הגות מזרחית וניסיון קליני מתכנסים לקטגוריות חדשות של התנסות ושל המשגה תיאורטית. מתוך כך הצענו שנוכחות וחיוניות הם מושגים פרדיגמטיים, המאפשרים לכנס תחתם קטגוריות רבות של חשיבה ושל עשייה טיפולית.

מודל פסיכותרפויטי של נוכחות וחיוניות מציע להתייחס לנוכחות המטפל כגורם מהותי ולא כנלווה – כאקס פקטור – לתהליכים מילוליים, ומאפשר לעסוק בחיוניות המטופל כמושא התבוננות וכמוקד תיאורטי. קידומה של החיוניות על שלל גווניה וטיפוחה – בחדר הטיפולים ומחוצה לו – הופכים למוקד הטיפול.

במאמרים הבאים נציג הצעות בנוגע לטכניקה הטיפולית המושתתת על תפיסות של פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות.

 

 

הערות

  1. מקובל לתרגם 'צ'י' כ'אנרגיה', אך בעינינו המושג 'חיוניות' מתאים יותר, אף שגם הוא אינו ממצה את כל המשמעויות של המושג המקורי.

 

מקורות

הופמן, י. (1977). קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג טסה. תלאביב: מסדה.

שלו, מ. (1991). עשו. תל אביב: עם עובד.

Anderson C.A. (2001). Heat and violence .In: Current Directions in Psychological Science. 10: 33—38.

Balint, M. (1968). The basic fault: Therapeutic aspects of regression. London: Routledge.

Bion, W.R. (1970). Attention and Interpretation. London: Tavistock.

Bromberg, P.M. (2009). Truth, Human Relatedness, and the Analytic Process: An Interpersonal/Relational Perspective. In: Int. J. Psycho-Anal., 90(2):347-361

Buchheim, A. Viviani, R. Kessler, H.(2012).Changes in Prefrontal-Limbic Function in Major Depression after 15 Months of Long-Term Psychotherapy. In: PLOS ONE 7(3): e33745https://doi.org/10.1371/journal.pone.0033745

Bugental, J. (1978). Psychotherapy and Process. Reading: Addison-Wesley.

Durban, J. (2017). Home, homelessness and nowhere-ness in early infancy. In: J. Child Psychotherapy, 43(2):175—191.

Geller S.M. & Greenberg, L.S. (2002). Therapeutic Presence: Therapists' experience of presence in the psychotherapy encounter. In: Person-Centered and Experiential Psychotherapies, 1(1-2), 71—86.

Gendlin, E.T. (1990). The small steps of the therapy process: How they come and how to help them come. In: G. Lietaer, J. Rombauts& R. Van Balen (Eds.), Client-Centered and Experiential Psychotherapy in the Nineties, pp. 205—224. Leuven: Leuven University Press.

Kohut, H. (1959). Introspection, Empathy, and Psychoanalysis - An Examination of the Relationship Between Mode of Observation and Theory. In:J. Amer. Psychoanal. Assn., 7:459—483.

Laing, R. D. (1985). Existential Psychotherapy. The Evolution of Psychotherapy Conference. Phoenix, AZ: Milton Erickson Foundation, Inc.

Lobel, T. (2014).The New Science of Physical Intelligence. NewYork: Atria.

Matsumoto, M., Inoue, K. and Kajii E. (2001). Words of Tohkaku Wada: medical heritage in Japan. In: Journal of Medical Ethics,27:55—58.

Lyons-Ruth, K. (2006). The Interface Between Attachment and Intersubjectivity: Perspective from the Longitudinal Study of Disorganized Attachment. In: Psychoanal. Inq., 26(4):595—616.

Ogden, T.H. (1994). The Concept of Interpretive Action. In: Psychoanal. Q., 63:219—245.

Rochat de la Vallee, E. (2006). A Study of Qi in Classical Texts. London: Monkey Press.

Stern, D.N. (2010). Forms of Vitality: Exploring Dynamic Experience in Psychology, the Arts, Psychotherapy and Development. Cambridge, MA. Oxford University Press

Travers, P.L., (1998). Mary Poppins. London: Harper Collins Pub.

Waight, K. (2015). Kitaido: Energy, Movement and Life. Tel Aviv: Gala Press.

Winnicott D.W., (1962). The Goals of Psychoanalytic Treatment. In: The Maturational Processes and the Facilitating Environment. London, The Hogarth Press.

Winnicott, D.W. (1975). Through to Psycho-Analysis. In: Int. Psycho-Anal. Lib., 100:1—325. London: The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.

Winnicott, D.W. (1987). Dependence in child care.In: Winnicott, C., Shepherd,R.& Davis,M. (Eds.): Babies and their mothers (pp. 83—89). London: Free Association Books.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סלע, י. , אורבך שבילי, נ. (2019). אל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה: פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3869

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.