פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

מאמרים

עוצמה ופגיעות בגיל המעבר ואילך: שילוב גישות פמיניסטיות-התייחסותיות ונרטיביות בקבוצות נשים

סימני תהליך ההזדקנות, יחד עם מסרים שליליים בתקשורת על ההזדקנות הנשית, משפיעים על נשים בגיל המעבר ואילך ברמות שונות. חלקן מרגישות חרדה או תחושת פגיעות בנוגע לעתידן. עם זאת, אצל נשים בגילאים אלה טמונים גם כוחות רבים, שמקורם בבגרותן ובניסיון חייהן העשיר. בעבודה קבוצתית עם אוכלוסייה זאת, שנערכה לאורך עשר שנים בחסות "מרכז יעוץ לאשה", המושגים "פגיעות" ו"עוצמה" התגלו כמרכזיים להבנת התהליכים שחוו המשתתפות. במאמר זה תוצג העבודה הקבוצתית והיסודות התיאורטיים מאחורי גישת העבודה הקבוצתית, שניזונה מרעיונות פמיניסטיים-התייחסותיים ונרטיביים.

מתפרסם מ 2/6/2019 | 596 צפיות

תגיות: | |

עוצמה ופגיעות בגיל המעבר ואילך

שילוב גישות פמיניסטיות-התייחסותיות ונרטיביות בקבוצות נשים

מאת הילרי מילגרום, ציפורה חייט, תמר ווגל, שרון גולדברג


שמותיהן של המשתתפות ופרטים מזהים לגביהן שונו על מנת לשמור על פרטיותן.

 

הקדמה

"עברתי את נקודת המחצית של חיי... בעולם בו יופי ושלמות הם ערכים שאליהם אנו שואפים, ההזדקנות מביאה לפתע להכרה כואבת של מוגבלות אישית". (Marujo. in d’Araujo et al., 2016)

"משהו בתוכי מדרבן אותי לעשות שינוי כיוון... כל כך הרבה אפשרויות נפתחות בפניי, עכשיו, כשיש לי יותר פנאי". (דברי מרים בריאיון קדם-קבוצתי)

"יש עניין שמכביד עלי... אני חיה עם הלחץ הזה שנים רבות... אני לא בטוחה אם יהיה לי האומץ לפתוח את הנושא בפני חברות הקבוצה". (דברי טניה בריאיון)

בתקשורת ההמונים מתוארת ההזדקנות כתהליך שלילי, שעיקרו התדרדרות (Vasil & Wass, 2006), ולא בכדי המונח "Anti-aging" שכיח מאוד במערכות השיווק של מוצרי טיפוח המיועדים בעיקר לנשים. נשים באמצע החיים ובגיל השלישי החשופות למסרים אלה יתקשו להימנע מהפנמה, לפחות חלקית, של רעיונות אלה. עם זאת, חוקרות שעסקו בגיל המעבר ובהזדקנות זיהו גם נקודות עוצמה חשובות בקרב אוכלוסייה זו.

בסקירת ספרות על נשים בגיל המעבר מצאה וויגס "יכולת מוגברת להתעלות-עצמית (transcendence) המתפתחת אצל נשים ככל שהן מתבגרות" (Wiggs, 2010: 220). בדומה, מחקר של ארנולד גילה כי נשים בשנות החמישים "אימצו תחושה מורחבת של עצמיות, המאופיינת באנרגיה מחודשת [...] והכרה חדה יותר בסופיות החיים" (Arnold, 2005). גרגן הכירה בהשפעות השליליות של ההבניה החברתית של ההזדקנות ולא התכחשה לפגיעות האמיתית שנוצרת כתוצאה מתהליך ההזדקנות, אך היא מונה התפתחויות חיוביות המופיעות בדרך כלל כאשר מבוגרים מזקינים: יציבות רגשית מוגברת, מורכבות וחוכמה רגשית ופילוסופית (Gergen, 2009). המושגים "פגיעות" ו"עוצמה", המשתקפים בפסקאות אלה, התגלו כמרכזיים בקבוצות הצמיחה הטיפוליות שיתוארו במאמר זה. לאורך עשר שנים שבהן התקיימו הקבוצות, משתתפות חוו מעברים משמעותיים בין פגיעות לעוצמה. הרקע למעברים אלה נדון במאמר.

כמו כן, מוצגים יסודות תאורטיים לגישה לעבודה קבוצתית עם נשים בגיל המעבר ואילך, הניזונה מרעיונות פמיניסטיים-התייחסותיים ונרטיביים. הגישה פותחה באורח שיתופי וגובשה לאורך השנים על ידי מנחת הקבוצה וסטודנטיות שליוו את התהליך, בעזרת משוב מהמשתתפות. איזון בין עבודה פנימית לבין עבודה קבוצתית, בין ספונטניות לבין מסגרת מובנית בחלקה, תרם לשזירת מארג התייחסותי בין משתתפות הקבוצה. בחלקים המובנים נעשה שימוש בכתיבה ובתהליך של מתן עדות, אשר אפשרו למשתתפות לאתגר את עצמן ואת הנשים האחרות בתוך סביבה בטוחה.

הקבוצות שפעלו בגישה זו התקיימו בירושלים בחסות "מרכז יעוץ לאשה", מרכז טיפול פמיניסטי שנוסד כעמותה בשנת 1988 והמתמקד בעבודה קלינית, בהכשרת מטפלות ובפרויקטים קהילתיים. מטפלות המרכז – פסיכולוגיות קליניות, עובדות סוציאליות קליניות, ופסיכיאטריות, אשר עובדות בסניפים בירושלים וברמת גן ובמקומות נוספים בארץ – משלבות שיטות פסיכודינמיות, מודרניות ופוסט-מודרניות בעבודתן, כל אחת לפי הכשרתה ובחירתה; המשותף לכולן הוא ההתאמות של העבודה הטיפולית לאור הבנות של תיאורטיקניות פמיניסטיות לגבי ההטיות שנמצאות בחלק משיטות הטיפול, אשר עלולות לגרום למטפלים/ות לחזק באופן בלתי מודע סטראוטיפים מגדריים וחברתיים אחרים וכך לעודד קונפורמיות למוסכמות מקובלות. הטיפול הפמיניסטי הוא לא שיטת טיפול, אלא השקפה היוצאת מתוך הנחה שלסביבה החברתית, התרבותית והפוליטית השפעה עמוקה על העולם הפנימי והחיצוני של נשים וגברים, עם השלכות שונות בקרב פלגים שונים באוכלוסייה (באומגולד לנד, מילגרום ווישוגרוד, 2007).

 

נקודות מבט על פגיעות ועוצמה

רבים תופסים את המושגים "עוצמה" ו"פגיעות" כמנוגדים זה לזה מטבעם, אולם מחקר אותו ביצעו הוטה והולי מדגים שהנחה זו אינה נכונה. לאחר בחינת משתנים של עוצמה ופגיעות במטופלים הסובלים מדיכאון ובקבוצת ביקורת, הגיעו החוקרים למסקנה ש"עוצמה ופגיעות אינן רק הפכים, והן ראויות למחקר על תפקידן כתורמים נפרדים לרווחה נפשית" (Huta & Hawley, 2010).

ווקר, חוקרת מתחום התיאוריה ההתייחסותית-תרבותית, עסקה במושג ה"עוצמה" על ידי בחינה ביקורתית של ההגדרות המשתנות למושגים "כוח" ו"אומץ". ווקר ציינה את הדמיון בין תפיסות קונבנציונליות של כוח ובין הבנות של "העצמי הבריא" בפסיכולוגיה הקלאסית (Walker, 2008). היא ציטטה את ברוק, שכתבה שהמושג הקלאסי של "כוח" בעולם המערבי מיוחס לאדם "אגוצנטרי ובלתי תלוי, המנסה ליצור את ההשפעה המכרעת הרבה ביותר על אחרים, תוך כדי השפעה מינימלית של אחרים עליו" (Brock, 1993: 132).

ברוח דומה, פישביין הצביעה על המושגים "עצמאות", "כוח", "גבולות" ו"תחרות" כגורמי מפתח בהתייחסה ל"נרטיב המסורתי של העצמי המובחן", שנחשב כמהות ה"עצמי בריא" (Fishbane, 2001: 274). בשונה מתפיסה מסורתית זאת, ווקר, בעקבות מילר (Miller, 1986), טענה ש"כוח דומיננטי ודטרמיניסטי אינו מייצג נכוחה את המציאות של מערכת יחסים. הוא מעמיד פני פעולה עצמאית, כאשר הפעולה נתמכת למעשה על ידי מערכת שלמה" (Walker, 2008: 135). היא הסבירה כי נשים הן שחקניות מפתח במערכות תמיכה, ולא זו בלבד שאינן זוכות להכרה על כך, אלא שלעתים קרובות הן גם מוצאות עצמן, יחד עם קבוצות מוחלשות אחרות, בעמדות פגיעות וחסרות גישה למוקדי כוח. לפי ווקר, כוח של ממש מושג דווקא כתוצאה מחיבור ושיתוף, כאשר תרומותיהם של כל השותפים למשימה זוכות להכרה.

ג'ורדן התבוננה במבט דומה על מושג ה"פגיעות", והסבירה שחוויית הפגיעות תלויה גם היא בהקשר ההתייחסותי (Jordan, 2008). במצבים מסוכנים או משפילים של פגיעות כפויה, יש צורך בשריון ובהגנה; אבל במקרים של פגיעות "נתמכת" או "הדדית", "אנחנו מסוגלים להתרגש מחוויה פנימית משמעותית" ובאותה העת להרגיש בטוחים מספיק כדי ליצור בהדרגה קשרים עמוקים עם אחרים. יש הפוחדים מאוד מחוויית הפגיעות הרגשית, אפילו בסביבה בטוחה יחסית. "אנשים מגיעים לטיפול עם כמיהה לקשר, אך לעתים קרובות קיימת בו-זמנית גם חרדה מהפגיעות ההכרחית, שבלעדיה אי אפשר לקיים קשר שיוביל לצמיחה", כתבה ג'ורדן (שם, עמ' 6). ג'ורדן פיתחה את הרעיון שלפיו קיים קשר הדדי בין "אומץ" ו"פגיעות". לפי הגדרתה, אומץ אמיתי הוא "היכולת לפעול באופן משמעותי ולפי האמת הפנימית ובו-זמנית להכיר בתחושות של פגיעות" (עמ' 2).

בחוויה הישראלית, למושגי הפגיעות והעוצמה יש משמעות מיוחדת ומרכזית. מצד אחד, חלק ניכר מאוכלוסיית מדינת ישראל עלול לחוש תחושות של פגיעות הודות למצב הפוליטי המתוח המתמשך באזור ולהיסטוריה של טראומה אצל יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחת (Canetti et al., 2016; Bar-Tal & Antebi, 1992). מצד שני, עוצמה קולקטיבית וחוסן אישי נתפסים על ידי רבים כתכונות הכרחיות לקיום במציאות המזרח התיכון (Eshel & Kimhi, 2016). קוטלר (Kotler 2018) מתאר את הנטייה הישראלית להציג דימוי של עוצמה כלפי חוץ ולהתפאר על הניצחונות וההצלחות, אך בו-זמנית לדאוג שמדינת ישראל נמצאת בסכנה מתמדת.

בקבוצות ראינו כי כל משתתפת, בהשפעת ההיסטוריה האישית שלה והמצב הפוליטי הטעון, נכנסה לתהליך עם ביטוי ייחודי של פגיעות ו/או עוצמה.

 

קבוצות לנשים באמצע החיים: תחילת הדרך

ב-2009, במסגרת עבודתי ב"מרכז יעוץ לאשה" התבקשתי (ה"מ, תרפיסטית בגיל המעבר) להנחות קבוצה טיפולית עבור נשים הנמצאות כמוני באמצע החיים. באותה עת, גישת ההנחיה שלי הושפעה משיטות קלאסיות של טיפול קבוצתי (Porter, 1994; Yalom, 1985; Foulkes, 1975; Bion 1961), ולמדתי במיוחד מקריאת העבודה המקיפה של יאלום על פסיכותרפיה קבוצתית. עם זאת, במהלך העבודה גיליתי פערים רבים בין גישתו לבין הרקע שלי בטיפול פמיניסטי ונרטיבי. להלן שתי דוגמאות:

  1. התמקדות בפתולוגיה לעומת התמקדות באדם השלם

ראיתי בעיה בהתמקדות של יאלום ב"פתולוגיה המוצגת על-ידי המשתתף" (Yalom & Leszcz 2005). הכרתי את הביקורת של פוקו (Foucault, 1977-78) בדבר היצירה המלאכותית של נורמות שהחלה בעידן המודרני. פוקו טען כי החברה עושה שימוש בנורמות אלה בתחומים שונים, כולל בתחום הפסיכולוגיה, כאמצעי שליטה על הפרט. כפי שמציינת טיילור במאמרה על התיאוריות של פוקו וחשיבותן לטיפול הפמיניסטי, " 'נורמות' אלה מעודדות את היחיד לאמץ ביעילות רבה התנהגויות שיתאימו להגדרה חברתית צרה ביותר" (Taylor, 2009: 47). לאור זאת, במקום להתמקד בפתולוגיה, העדפתי להתייחס לאישה השלמה בתוך המסע הייחודי של חייה, ולראות את המשתתפות כבעלות "ידע פנימי" יקר ערך (Epston, 1999) על החיים בישראל בגיל המעבר ואילך.1 היה לי חשוב לתת מקום לא רק ללחצים ולבעיות האישיות והבין-אישיות שאיתם התמודדו הנשים, אלא גם לידע ולמיומנויות שרכשו הנשים במשך שנים רבות.

  1. ה"עצמי" המוגדר" או ה"עצמי ההתייחסותי"? – מחשבות לגבי ה"כאן ועכשיו" של הקבוצה

בגישתו של יאלום לעבודה קבוצתית, אחת המטרות המרכזיות היא להביא לידי שינוי פסיכולוגי אצל הפרט תוך שימוש בקבוצה כמיקרוקוסמוס חברתי. כלי מרכזי ליישום מטרה זו היא העבודה עם ה"כאן ועכשיו" של הקבוצה. יאלום הדגיש כי עבודה ב"כאן ועכשיו” היא מקור הכוח של הקבוצה, וכתב:

לפעמים אני מרגיש כרועה שמקבץ את הצאן לתוך מעגל מתהדק: אני מקצר אמירות היסטוריות או "חיצוניות"', ואוסף אותן כמו כבשים תועות ומחזירן לתוך המעגל. בכל פעם שמשתתף מעלה נושא, אני חושב איך אוכל להחיות נושא זה ב"כאן ועכשיו" של הקבוצה. אני פועל באופן בלתי נלאה בכיוון זה (Yalom & Leszcz, 2005: 157).

יאלום מציע אפוא לקצר שיתופים של המשתתפים אודות דילמות והתמודדויות אישיות בחייהם מחוץ לקבוצה על מנת להביא את הדיון ל"כאן ועכשיו". קריאת הביקורת על מושג ה"עצמי" בפסיכולוגיה המערבית הקלאסית, שאליה נחשפתי בעת ההנחיה (Brock, 1993; Fishbane, 2001; Walker, 2008), הובילה אותי להטיל ספק בגישה זו של יאלום. ג'ורדן, לדוגמא, חלקה על הראייה הקלאסית של ה"עצמי" כדבר מוגדר (bounded), מוכל ומופרד מההקשר הטבעי שלו והדגישה את חוסר ההתאמה של ראייה זו לפסיכולוגיית האישה. היא דנה במושג ה"עצמי ההתייחסותי" והצביעה על מקורו בהתפתחות המוקדמת ביחסי האם ובתה (Jordan, 1991). רעיונות אלה מתקשרים להבנה המרכזית על-פי הטיפול הפמיניסטי (שהוזכרה קודם) לגבי ההשפעה המכרעת של הסביבה החברתית שבה האדם גדל וחי על זהותו ועל ההוויה הפנימית.

לאור זאת, הגעתי למסקנה שכמנחה אני מעדיפה שלא להפסיק שיתופים הנוגעים למציאות החיצונית – אלא דווקא לאפשר אותם. התרשמתי שכך יתפתחו דרכים שונות לעבודה קבוצתית משותפת, שיכבדו ככל האפשר כל משתתפת לפי הקצב האישי שלה, בתהליך חשיפתה מול שאר המשתתפות. את השאלה "מהו מקור הכוח של העבודה הקבוצתית" העדפתי להשאיר כשאלה פתוחה, ולאפשר למשתתפות לגלות זאת בעצמן מתוך חוויה של צורות שונות של עבודה אישית וקבוצתית. ראיתי בהחלט חשיבות בעבודה עם ה"כאן ועכשיו" כאשר עבודה זו עולה באופן אורגני מתוך אינטראקציות קבוצתיות, לדוגמא כשעולה מתח בין משתתפות בקבוצה או בין המשתתפות והמנחה.

לאחר סיום מפגשי הקבוצה הראשונה, כאשר התחלתי לשקול אפשרות להנחיית קבוצה נוספת לנשים בגיל המעבר ואילך, הרהרתי לגבי דרך מעשית שבה אוכל לממש את כיווני המחשבה הללו. קולגה שאותה שיתפתי בהתלבטויות הציעה תרגיל כתיבה שבו אאמץ את תפקיד המשתתפת ואדמיין שכעת השתתפתי בקבוצה אשר התנהלה בדיוק כפי שקיוויתי. כתיבה זו בעזרת הדמיון שחררה חסימות בזרם מחשבותיי, ורעיונות חדשים החלו לעלות.2

בנוסף לכך החלטתי שבמקביל לתהליך ההתבוננות פנימית, כדאי שאקשיב בקשב רב יותר לתקוותיהן ולצורכיהן של נשים שהביעו עניין בהשתתפות בקבוצה. בשיחות שקיימתי עם נשים אלה לקראת תחילת עבודת הקבוצה השנייה, בלט רצונן ליצור קשרים עמוקים עם נשים אחרות בגילן בתוך מסגרת בטוחה, מעניינת ומאתגרת. הייתה השתוקקות לדיבור ולהתמודדות יחד עם סוגיות ודילמות משותפות הקשורות לגיל המעבר, לתהליך ההזדקנות ולהחלטות החדשות העומדות על הפרק בשלב זה של החיים. נשים רבות חיפשו גם מרחב שבו יוכלו להעלות התמודדויות אישיות או בין-אישיות. שאלות של משמעות היו מונחות בבסיסן של הרבה מהסוגיות שהוזכרו בשיחות אלה: רצון להגיע להבנות לגבי עליות ומורדות החיים ולבחון רגשות של סיפוק וחרטה לגבי מערכות יחסים ומצבי חיים משתנים.

 

בסיס תיאורטי

בתמיכתן של עמיתות ב"מרכז יעוץ לאשה", התחלתי בתהליך של קריאה על גישות טיפוליות שאותן זיהיתי כרלוונטיות לעבודה עם נשים בגיל המעבר. להלן אפרט מעט על הגישות הללו.

 

1. טיפול קבוצתי פמיניסטי

ברנרדז ראתה בקבוצות טיפוליות את סוג הטיפול המועדף עבור נשים (Bernardez, 1996b). לדעתה, באקלים של סולידריות עם נשים אחרות מתחדדת הראייה של בחירות שנעשו מתוך הסתגלות למצבים חברתיים, ומתאפשרת העצמה שיש בה כדי להביא לשינוי משמעותי ברמת הפרט והקבוצה – ולעתים גם במישור החברתי הרחב יותר. ברננדז כתבה גם על נשים וכעס בעבודה קבוצתית (1996a), וגם לרעיונותיה אלה הייתה תרומה חשובה לעבודה הקבוצתית שלנו, כפי שיודגם בהמשך.

גרונבאום וסמית חלקו על גישתו של יאלום שתוארה לעיל, וציינו כי "פסיכותרפיה קבוצתית היא לא רק 'מיקרוקוסמוס חברתי מלאכותי ופיקטיבי' שבו ניתן להשתמש לשם בחינה וטיפול בסימפטומים תוך-נפשיים ובין-אישיים". הן ראו בקבוצה הטיפולית מסגרת המאפשרת למשתתפות הקבוצה להבין ולהעשיר את יכולתן להשתתף ביחסים בין-אישיים, תוך כדי בחינה ואיתגור של מסרים תרבותיים בקבוצה ומחוצה לה, המשפיעים על החוויה הפנימית וההחלטות בחיי כל אישה (Grunebaum & Smith, 1996).

 

2. גישות התייחסותיות ופמיניסטיות-התייחסותיות

הגישות ההתייחסותיות חולקות את הרעיון הבסיסי שהעצמי ומערכות היחסים שלו לא מייצגים שני קצוות של רצף אחד, או חוויות פסיכולוגיות שונות זו מזו, אלא מהויות בלתי ניתנות להתרה או להפרדה (Spencer, 2000). לפי ספנסר, אפשר לדבר על הגישות ההתייחסותיות כשינוי פרדיגמה בתוך עולם הפסיכולוגיה: מהבנת ההתפתחות הפסיכולוגית הבריאה כתהליך לקראת עצמי נפרד (כפי שהוזכר קודם) לעבר תפיסה המניחה שאנחנו כבני אדם חיים בתוך קשרים ביסודנו, ושההתפתחות הפסיכולוגית שלנו מתרחשת דרך מעורבות מתמשכת והדדית בתוך מערכות יחסים עם אחרים. ספנסר השוותה בין מספר תיאוריות התייחסותיות של התפתחות פסיכולוגית, ותיארה את המודלים הפמיניסטיים ההתייחסותיים הבאים:

  1. מודל ההתפתחות הפסיכולוגית של גיליגן (Gilligan, 1993), המבוסס במקור על עבודה עם מתבגרות. כתביה של גיליגן על התפתחות הקול בתוך מערכות יחסים "מהדהדות" (resonant relationships) היו רלוונטיים במיוחד לעבודתנו (Gilligan et al., 2006). לפי גיליגן, "קולו של כל אדם הוא ייחודי, כמוהו כטביעת הרגל של הנפש, והוא נושא את סימני הגוף, סימני ההיסטוריה והתרבות של אותו אדם" (שם, עמ' 254).
  2. התיאוריה ההתייחסותית-תרבותית: מילר ואחרות פיתחו את תיאוריית ה-Self-in-Relation (Miller, 1986, 1988) אשר מאוחר יותר נודעה כתיאוריה ההתייחסותית-תרבותית (Relational Cultural Theory, RCT). התאורטיקניות ווקר, ג'ורדן, פדל וסרי שייכות כולן לזרם מחשבתי זה (Walker, 2008; Jordan et al., 1991, 2008; Fedele, 1994 ). זהו מודל פסיכולוגי שהתפתח בעקבות עבודתן הטיפולית של קבוצת תרפיסטיות וחוקרות פמיניסטיות עם מטופלות/ים מבוגרות/ים. לפי מודל זה, ההתפתחות הפסיכולוגית מתרחשת באמצעות יחסי גומלין המעצימים את הצדדים המעורבים. בתהליך ההתפתחותי, הצדדים רוכשים מיומנויות כגון יכולת בחירה, יכולת לגמישות ויכולת לביטוי ברור של הצרכים, הרצונות והכוונות (Miller & Stiver, 1997).
    ברוח גישה זאת, פדל ציינה כי "מנחה של קבוצה טיפולית מכשיר/ה את הקרקע לביטחון על ידי יצירת מרחב התייחסותי מכבד ואמפתי, במקום אווירה ביקורתית או אנליטית" (Fedele, 1994: 8). לפי גישתה, מטרה מרכזית של תהליך קבוצתי היא הרחבת האפשרויות ההתייחסותיות והעמקת יכולתה של כל משתתפת להביע את עצמה באופן אותנטי, "לחשוף פגיעות רגשית ולהרגיש מספיק בטוחה כדי להתחבר באופן עמוק לתחושותיה הפנימיות ולרגשות של נשים אחרות בקבוצה" (שם).
  3. ספרות פסיכואנליטית התייחסותית על טיפול קבוצתי: אוסיף כאן כי מתוך הקריאה בשנים האחרונות בספרות זו, מצאתי עניין רב בעבודתם של גרוסמרק (Grossmark, 2007) ולאור ((Laor 2009 אשר מתמקדים בעבודתם במקום של המטפל/ת בתוך קבוצה התייחסותית ובתחושותיו/ה ברגעים מורכבים בתהליך הקבוצתי.

בנוסף, הושפעתי מעבודתם של נסים ונדן, אשר פיתחו שילוב מעורר עניין בין פסיכותרפיה התייחסותית וטיפול נרטיבי (Nasim & Nadan, 2013); בפרט, בעבודתנו עם משתתפות שהן שורדות טראומה נעזרנו במאמר של נסים, נדן וזליגמן שמתאר טיפול בשורדי טראומה על פי גישה משולבת זו (נסים, נדן וזליגמן, 2015). תרומותיהם של מחברים אלה מוזכרות ביתר פירוט בהמשך המאמר.

 

3. טיפול נרטיבי

הטיפול הנרטיבי, העוסק במסע החיים ובשזירת אירועים נפרדים לכדי עלילה רוויית משמעות אישית (White & Epston, 1990), נראה רלוונטי במיוחד לעבודה קבוצתית עבור משתתפות בגיל המעבר ואילך. 

בשלבים המוקדמים של פיתוח תיאוריית "המטאפורה הנרטיבית", ווייט ואפסטון אימצו רעיונות רבים מתחום הטיפול הפמיניסטי (Lee, 1997). יחד עם עמיתות/ים נוספים, הם המשיכו לפתח את הרעיונות הללו וכן מושגים נוספים ביחס לשני המגדרים. הם הסתמכו על הבנות מתחומי הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורלית הצרפתית, אנתרופולוגיה חברתית ותחומים קשורים (Carey, Walther & Russell, 2009). בדומה לתאורטיקנים של פסיכותרפיה ואנליזה התייחסותית, ווייט מתח ביקורת על מושגים מודרניים של ה"עצמי" המייחסים לו "מהויות פנימיות" או הפרעות. בהשפעת המושגים הפוסט-סטרוקטורליים, ווייט ראה את ה"עצמי" כ"מרובה סיפורים" (multi-storied) (White, 2004). הוא התמקד בכוונותיו של האדם כמרכזיות לזהותו, בהדגישו את חשיבותה של יכולת פעולה עצמאית אישית (personal agency). לפי תפיסתו, האדם מונחה בחייו על ידי "כוונות ויעדים שאותם הוא מחשיב כבעלי ערך", וכך הוא מתמודד באופן אקטיבי עם משמעויות חייו, הן באופן אישי והן בשיתוף עם אחרים (White, 2007).

פיתוח נרטיבי מעניין של הרעיון שהוזכר קודם, שלסביבה החברתית הקרובה והרחבה של האדם יש השפעה רבה, הוא המתודה של היזכרות מודעת "re-membering", על-פי הגדרתה של מאיירהוף, שטבעה את המושג במסגרת עבודתה האנתרופולוגית (Myerhoff, 1982). במתודה זאת, לפי פרידמן וקומס (Freedman & Combs, 1996: 18), כאשר "ידיעות אלטרנטיביות על החיים ועל דפוסי חיים" מועלות במפגש הטיפולי, ההיסטוריה שלהן נחקרת דרך היזכרות מודעת בדמויות מפתח מתקופות שונות בחיים. ווייט כתב בהקשר זה: "אנו לומדים כיצד חיי אנשים קשורים לחייהם של אחרים, סביב סוגיות וערכים משותפים" (White, 2004: 147).

 

הקמת קבוצות צמיחה טיפוליות לנשים בגיל המעבר ואילך

סטודנטיות אשר היו פרקטיקנטיות ב"מרכז יעוץ לאשה" הוזמנו, במסגרת הכשרתן המקצועית, להצטרף לתהליך לצד המנחה העיקרית של הקבוצה, ה"מ. בכל שנה סטודנטית אחרת לפסיכולוגיה או לעבודה סוציאלית הייתה מעורבת בתהליך משותף של תכנון המפגשים הקבוצתיים, המחשבה עליהם והערכתם. התהליך השיתופי העשיר במידה רבה את העבודה, ושלוש מהסטודנטיות-לשעבר אשר השתתפו בתכנית הן מחברות-שותפות במאמר זה.

בעקבות החשיבה המשותפת הוחלט להקים קבוצות מוגבלות בזמן, כדי להגביר את הסיכויים שקבוצת נשים תעבור ביחד תהליך שלם, ללא כניסה של משתתפות חדשות במהלך סדרת המפגשים. במשך עשר שנים התקיימו שש קבוצות צמיחה טיפוליות. בחירת המונח "קבוצות צמיחה טיפוליות", שמבטא בתוכו מטרות שונות, נבעה מהבנתנו את השאיפות השונות של הנשים שהביעו עניין להשתתף בקבוצה כזאת: בשיחות שתוארו קודם, הנשים תיארו רצון לעבודה משותפת, שאיפה לצמיחה אישית והדדית, ובקשה לטיפול בסוגיות פרטניות ובין-אישיות שאיתן התמודדו.3 לאחר סדרת ראיונות אישיים, נוצרה קבוצה של 8-10 נשים, בגילאי 45-70. כל קבוצה נפגשה ל-16 מפגשים בני שעתיים וחצי. לאחר סיום המפגשים, נשים אף יזמו שתי קבוצות בהנחיה עצמית והמשיכו להיפגש במשך מספר שנים.

בירושלים, עיר בעלת פסיפס של אוכלוסיות שונות, מרבית המשתתפות בקבוצות היו נשים יהודיות.4 הנשים הגיעו מרקעים עדתיים ודתיים או חילוניים שונים, חלקן ילידות הארץ, חלקן עולות ממדינות שונות. מספר קבוצות נוהלו בעברית, אחרות באנגלית. לרוב המשתתפות הייתה השכלה אקדמית, אחרות הגיעו לשלב לימודי התיכון. רבות מהנשים עבדו, חלקן יצאו כבר לפנסיה. מספר מועט היו מחוסרות עבודה אשר לא יכלו להרשות לעצמן לצאת לגמלאות, אך התקשו למצוא עבודה בכלכלה הגילנית (ageist) של ישראל.

לפני מועד ההתחלה של פעילות כל אחת מהקבוצות לאורך השנים נערכו ראיונות קדם-קבוצתיים, שבמהלכם עלו מספר סוגיות טיפוסיות, שהעסיקו את המשתתפות גם בהמשך:

  1. התבוננות על בחירות שעשו עד כה בחיים, כמו גם על הגשמה אישית בהווה ולקראת העתיד; בתוך כך עלה הנושא של מעברים בתחום העבודה והפרישה מעבודה ובתחומים חדשים של יצירתיות ומעורבות חברתית.
  2. שינויים מנופאוזליים ופוסט-מנופאוזליים (תום וסתיים) ונושאים בריאותיים אחרים, וכן שינויים בדימוי העצמי ובדימוי הגוף.
  3. נושאים הקשורים למערכות יחסים, ובפרט החוויה של חלק מהנשים כ"דור סנדוויץ'', שמצד אחד עסוק בגידול ילדים ומצד שני מחויב לטיפול בהורים מזדקנים.
  4. פחדים, לחצים, אובדן ובדידות: חלק מהמשתתפות התגוררו לבדן, חלקן היו בנות לניצולי שואה, חלקן עזרו לקרובי משפחה שונים להתאושש מפגיעות שחוו בזמן מלחמה או כתוצאה מפעולות טרור. חלק מהנשים שעלו לישראל זמן רב או מועט לפני ההשתתפות בקבוצות דיברו על תהליך ההסתגלות הכרוך במעבר בין תרבויות. חלקן חשו מושתקות בשל קשיי שפה ואירועים אשר ערערו את הביטחון העצמי שלהן בתחילת דרכן בארץ. נשים אחרות היו בתהליך של מציאת משמעות בדרכים או תחומי מעורבות חדשים, דרכם גילו כי הן מסוגלות לתרום לחברה המקומית.

 

המפגשים המוקדמים של הקבוצה

הפגישות הראשונות בכל קבוצה נועדו לבנות קשר ואמון בכוונה לאפשר ביטוי עצמי. הרגשנו שחשוב גם לפנות מקום לתהליך של הקשבה פנימית, היות שנשים מחונכות עוד מילדות בדרך כלל להתמקד בצרכיהם של אחרים. כוונתנו הייתה להקדיש פרקי זמן קצרים במהלך המפגשים לכתיבה ולעבודה בזוגות בתקווה לקדם מטרות אלה.

בעיני רוחנו דמיינו שני סוגי תנועה בתוך הקבוצות: ראשית – תנועה מתוך עולמה הפנימי של כל משתתפת למרחב הקבוצתי ובחזרה. תנועה זו תוכל להתקיים בזמנים שיוקדשו לעבודה אישית, וגם בפרקי הזמן שיוקדשו לעבודה קבוצתית המבוססת על הנושאים האישיים והבין-אישיים של המשתתפות. הסוג השני של התנועה שביקשנו לזמן הוא תנועה מתוך הקבוצה לעולם הסובב ובחזרה. כוונתנו הייתה לעיין בספרות מקומית ועולמית, ולברר יחד עם המשתתפות כיצד מסרים לגבי נשים ותהליך הזדקנותן משפיעים על הדימוי העצמי שלהן ועל ציפיותיהן. בנוסף לקטעי קריאה, אשר נבחרו על ידי המנחה, המשתתפות הוזמנו גם הן להביא פסקאות מספרים רלוונטיים או קטעי שירה שהן קראו או כתבו.

הנה כמה דוגמאות מנרטיב תרבותי רלוונטי: המילה התנ"כית "בלות" היא אחת המילים בעברית לתהליך תום הווסת (המנופאוזה). אמנם, השפעות פמיניסטיות הובילו לשימוש במונחים חלופיים, אך יתכן שהמושג הבעיתי הזה מושרש עמוק בתוך התת-מודע הקולקטיבי של דוברות ודוברי עברית. מאידך גיסא, המושגים "בינה" ו"זיקנה" קשורים בתנ"ך בקשר אמיץ. שכטר-שלומי עשה שימוש בדימויים מקראיים בתיאורו העשיר של מקצבי החיים, וציין כי "the harvesting of ones wisdom", הוא משימת מפתח בתהליך ההזדקנות עבור גברים ונשים כאחד (Schachter-Shalomi, 1995: 54, 58).

הבאנו לקבוצה גם קטעי קריאה מספרה של בולן (Bolen, 2001). בולן בוחנת את מושג ה"crone" בשלב הפוסט-מנופאוזי. היא מסבירה שמושג זה קשור לארכיטיפ של "האישה החכמה", כפי שמופיע בספרות היוונית הקדומה. המחברת מבטאת את כוונתה לגאול את המונח "crone" מהאסוציאציות השליליות שדבקו בו בתרבות המודרנית – רעיון ראוי לדעתנו. לפי בולן, התחברות לארכיטיפ של ה"crone" מקשרת את האישה המבוגרת לתחום פנימי עשיר של משמעות ותובנה.

האתוס הפמיניסטי-דמוקרטי של "מרכז יעוץ לאשה" (Baumgold-Land, 2011) השפיע גם הוא על המנחה ועל הסטודנטיות שהשתתפו בתכנון התהליך הקבוצתי.5 עם התפתחות הקבוצות לאורך השנים וגיבוש גישתנו המקצועית, הותרנו יותר מקום להכרעות דמוקרטיות של המשתתפות בכל קבוצה חדשה. כך לדוגמא הייתה ההחלטה האם משתתפות יוכלו להיות בקשר זו עם זו בין מפגש למפגש. לאחר דיונים בשאלה זו בתחילת כל סדרת מפגשים, מרבית הקבוצות החליטו שלא לקיים קשר כזה. התוצאה של החלטה זו הייתה התעצמות של התהליך הקבוצתי, כאשר המסר הברור היה שאנו ממוקדות בעבודה קבוצתית, בניגוד למרחב של שיחות חברה או דיונים תאורטיים.

לאחר המפגשים הראשונים הקבוצות התנהלו באופן חצי-מובנה, כשנעשו שינויים בהתאם לצרכים ולרצונות של כל קבוצה. נשמר די זמן לאינטראקציה פתוחה בין הנשים, אשר התמקדה בסוגיה או בנושא אישי שנדון באותו מפגש. כאשר עלו מתחים, לעתים רוויים במשמעויות פוטנציאליות בין משתתפות או בין משתתפת למנחה, הוקדש זמן לעיבוד הבעיה ולשיתוף הבנות שונות לגביה.

 

פגיעות – היפתחות הדרגתית

חלק מהמשתתפות הגיעו לקבוצה לאחר שנים של התמודדות עם לחצים ו/או טראומה, שבעטיין פיתחו מגננות רבות. עבור משתתפות חרדתיות מסוימות, אשר התקשו בדיבור בתוך המסגרת הקבוצתית הגדולה יותר, הזמנים שהוקדשו לכתיבה ולעבודה בקבוצות קטנות, עם מעורבות של הסטודנטית, היו מועילים.

הצענו למשתתפות תרגילים על בסיס רעיונות מתחום הטיפול הנרטיבי ומפסקאות בספרים של הסופרת והרופאה רייצ'ל רמן (Remen, 1996, 2000). כך החל תהליך של היפתחות רגשית, שהניב פרי בפגישות מאוחרות יותר. כתיבתה של רמן הדהדה במיוחד בקרב נשים אשר הגיעו לקבוצה עם שאלות בנוגע למשמעות בחיים. חששות בנוגע להתדרדרות המצב הבריאותי עם ההזדקנות הועלו בקבוצות. משתתפות רבות היו עדות מקרוב לפנים הפחות-מכובדות של תהליך ההזדקנות, כחלק מטיפולן בהורים קשישים. בעבודתה עם אנשים שהגיעו לשלבים מתקדמים של חולי, רמן משנה את הפרספקטיבה הרגילה ומבהירה כמה ניתן ללמוד מאנשים אלה, בכותבה: "הנוף ברור הרבה יותר בקצה החיים" (Remen, 2000: 325).

פרקי הזמן הקצרים שהוקדשו ל"זמן שקט" במהלך המפגשים עודדו תהליך רפלקטיבי אשר המשיך גם בין המפגשים. עם התפתחות כל קבוצה, יותר ויותר נשים שיתפו בתחילת המפגש מחשבות שעלו להן על נושאים אישיים וקבוצתיים במהלך השבוע שחלף.

 

Re-authoring”" – התהליך הנרטיבי שמביא למבט חדש על החיים

"Re-authoring" הוא תהליך נרטיבי רב-שלבי, המאפשר לאנשים להבהיר את כוונותיהם ומטרותיהם ולציין את הדברים אשר הפכו רבי-ערך בעיניהם כתוצאה מניסיון חייהם. מושג חשוב בתהליך ה-re-authoring הוא "הנפקד אך משתמע" (the absent but implicit). קארי, וולתר ורסל סיכמו את התפתחות מושג זה בכתביו של ווייט שנה לאחר מותו (Carey, Walther & Russell, 2009). הבחינה של "הנפקד אך משתמע" מציעה אפשרויות להעלות "טריטוריות חיים מוזנחות" אשר לפעמים נשארו ברקע כאשר אדם מספר על בעיות בחייו. ווייט (בתוך: Denborough, 2006) כתב על הניתוקים שנוצרים בתחושת העצמי ברצף הזמן, בעקבות טראומות או לחצים גדולים. הוא תיאר כיצד תהליכים המוזכרים בסעיף זה עשויים להחזיר ולחזק תפיסה של זהות עצמית אשר נשארת עקבית בעבר, בהווה ובעתיד. בגיל המעבר ואילך, תהליכים אלה יכולים לשמש כלי יעיל במיוחד, לאור השינויים בתפקידים ובמצבי חיים אחרים אשר לעתים קרובות מעלים שאלות של זהות.

רעיונות אלה היוו רקע לחשיבה שלנו ובסיס לשאלות בעבודה הקבוצתית. לא הובלנו כל משתתפת דרך תהליך ה-re-authoring בצורתו הקלאסית, בשל החלטתנו לאפשר הן פרקי זמן ספונטניים והן פרקי זמן מובנים במהלך העבודה הקבוצתית. קבוצות אלה התנהלו באורח שונה מהרבה קבוצות טיפול נרטיבי, שמרביתן מתנהלות בהנחיה מובנית יותר.

כאשר משתתפות הקבוצות הישירו מבט אל סיפורי החיים שלהן, הן החלו לאתגר מסקנות ישנות שאליהן הגיעו ביחס לאירועים מסוימים או ל"כישלונות" שחוו. היה מרתק בהקשר זה לשמוע את השיחות שהתפתחו בין נשים מרקעים שונים. משתתפות אחדות דיברו על מאבקי הזהות שלהן ביחס למנעד הדתי-חילוני, בין מסורת לרוחניות. שאלות, ספקות ותובנות שותפו בין חברות הקבוצה ביחס למורכבויות ולמשמעויות של החיים בישראל.

 

מבט אל לב העבודה הקבוצתית

 

מהשתקה להשבה

בריאיון קדם-קבוצתי, קלודין סיפרה על דיכאון קל ועל חוסר סיפוק בעבודתה. היא קיוותה שהחוויה הקבוצתית תעזור לה לצאת מתחושת הרפיון. בשלבים המוקדמים של מפגשי הקבוצה, קלודין דיברה על הקשיים שהיו כרוכים בגדילה כבת יחידה לאם חד-הורית, אשר הביאה אותה לישראל בגילאי העשרה. השיתוף הזה אירע במהלך תרגיל שבו נשאלו המשתתפות "אילו מודלים של נשיות וגבריות ראיתן בילדותכן? כיצד הללו השפיעו על תחושת העצמי שלכן כילדות וכנשים?" קלודין סיפרה מאוחר יותר על חוויה אשר הובילה להשתקתה ולבידודה החברתי במדינה החדשה אליה הגיעה: מורה לאמנות פגע בה מינית. חוויה זו, אשר אירעה בתחילת שלב ההתבגרות המינית, הובילה לתחושות של לחץ וחוסר נוחות עם גופה המשתנה. היא חוותה קושי בתקשורת עם הבנות בכיתתה החדשה.

בין מפגשי הקבוצה, קלודין החלה להרגיש כעס. תהליך הכתיבה עזר לה שכן הוא אפשר לה להכיר ולעבד תחושות ומחשבות שעלו בין המפגשים. באחד ממפגשי הקבוצה היא שיתפה בתובנה שלה שמשהו נוסף, משהו בעל ערך עמוק עבורה, חולל במהלך החוויה הטראומטית אותה עברה: לפני הפגיעה, קלודין אהבה מאוד אמנות. אחרי החוויה הקשה שחוותה מצד המורה לאמנות, היא לא הייתה מסוגלת לגעת בשום דבר הקשור לתחום. כאשר משתתפות הגיבו ברגש לשיתוף ולתובנות שלה, ההבדל בין האמפתיה שחוותה בקבוצה לבין תיאורי הבדידות שחוותה בנעוריה בלט מאוד, ונגע ללב.

במהלך השבועות שלאחר מכן החל להיפתח כיוון חדש בחייה של קלודין. היא החלה לבקר אצל אמנים ולנשום את האווירה במרחבי העבודה שלהם. כפי שהיא סיפרה לקבוצה, משהו בתוכה החל להירגע. יום אחד היא הפתיעה אותנו בכך שהביאה מוֹבַּייל לבן, שאותו עיצבה על מנת שיחזיר וישקף אור. נשות הקבוצה התרגשו להשתתף בתהליך ההשבה (reclaiming) של מה שאבד לקלודין בנערותה. קלודין המשיכה להתנסות בתחומים שונים של אמנות, ובסופו של דבר עזבה את עבודתה, שאותה החשיבה "חסרת נשמה". היום עיסוקה המלא הוא בתחום אמנותי.

בספרות על "משבר אמצע החיים" מתוארת משימה אופיינית לתקופת חיים זו – "taking stock", התבוננות על שנות החיים עד כה במטרה להמשיך הלאה עם תובנות חדשות (Wethington, 2000; Freund & Ritter, 2009). ואכן, קלודין הצליחה לשלב עבודה פנימית וקבוצתית בתהליך אשר הוביל לאימוץ מחודש של תחום הבעה אהוב אשר נגזל ממנה בנערותה.

 

מכעס לבהירות פנימית

באופן לא מפתיע, כאשר עוקבים אחר מעברים נוספים בין פגיעות ועוצמה בקבוצות, תחושת הכעס מופיעה שוב כמרכיב חשוב בתהליך זה. ואמנם, חלק מהנשים הגיעו לקבוצה כאשר הן חשות בנוח עם סגנון האסרטיביות שלהן ועם האופן שבו עשו שימוש בכעס במהלך שנות ניסיון בסביבות עבודה או התנדבות. אחרות נעזרו בקבוצה כדי לעבד את התגובות הפנימיות שלהן למצבים שאיתם התמודדו.

בנוסף, המשתתפות הפיקו תועלת רבה מהיכרות עם עבודתן של כותבות שונות בהקשר זה. למשל, לפי לרנר, אפשר להשתמש בכעס כמנחה אישי להובלת שינויים אפקטיביים במערכות יחסים (Lerner, 1985). סרי מדגישה מודל של "power with": היא מסבירה שהתנהגותן של נשים נראית לעתים קרובות פאסיבית היות שהן לא רוצות לקחת לעצמן כוח "על חשבון" מישהו אחר (Surrey, בתוך: Jordan et al., 1991). במקום זה, מודל התיאוריה התרבותית ההתייחסותית מציע ש"כל השותפים במערכת היחסים מתקשרים בצורות הבונות את הקשר ומחזקות את הכוח האישי של כל אחד ואחד".

הכתיבה סייעה לחלק מהנשים להגביר את הבהירות הפנימית שלהן ביחס לתחושות כעס. כך למשל כתבה רבקה:

"מאז שהייתי ילדה, כעס הייתה תגובה רגשית שנחשבה לא לגיטימית – כעס כסימן חולשה, כחוסר הצלחה לשמור על איפוק ולהבין את המצב... המקצב היחיד שאני מכירה הוא בושה/נסיגה או התקפי זעם בהם הרסתי חפצים ומערכות יחסים. עכשיו אני חושבת שטעיתי. כעס הוא לא דבר שיש להתבייש בו, אלא תגובה בריאה. השאלה היא כיצד לנתב את התגובה הזו לביטוי מתאים ויעיל – זהו תחום חדש עבורי ואני מתרגשת מהאפשרויות שהוא פותח בפניי".

נשים שיתפו, לעתים בליווי צחוק שהיה גם מעורב במבוכה, בניסיונותיהן להוציא לפועל רעיונות אלה בחייהן, במידות הצלחה משתנות. בנוסף, הקבוצה עצמה היוותה מרחב מלא באפשרויות עבודה על סוגיות אלה, כפי שמודגם להלן.

 

תחושות שלא היה להן שם: האומץ להתבטא במרחב הקבוצתי

אנשים המרגישים מוכנעים וחסרי יכולת לבטא את עצמם לאורך זמן עלולים בצורה לא מודעת לשחזר מצבים קודמים עם אנשים אחרים כדרך "לספר את סיפורם" (Laub, 1995). ואכן, בקבוצה התרחשו לעתים קרובות שחזורים של מצבים ממערכות יחסים קודמות (Van der Kolk, 1989; נסים, נדן וזליגמן, 2015), אך לעתים קרובות הם "עברו מתחת לרדאר" של מודעות המעורבות. סאלי, לעומת זאת, הפכה עם הזמן מודעת יותר ויותר למצבים שבהם הסוגיות האישיות שלה הופעלו ועלו על פני השטח.

במהלך סבב של check-in בתחילת פגישה, סאלי החלה להעלות נושא כאוב. אני (ה"מ) הכרתי בכך שהנושא בהחלט ראוי לתשומת לבה של הקבוצה, אך ביקשתי את הסכמתה שקודם נשלים את הסבב הקבוצתי לפני החזרה לנושא שלה. מאוחר יותר, כאשר סאלי פתחה שוב את הסיפור שלה, היא העזה לומר שבקשתי הכעיסה אותה. החוויה הזכירה לה תחושות שאותן חשה במשך שנים, כאשר הייתה נשואה לגבר אשר גרם לה לעתים קרובות להרגיש שדבריה חסרי-ערך. תחושת חרטה מלווה במבוכה עלתה בי, כאשר הבנתי את התפקיד שלתוכו נכנסתי באופן לא מודע. דימוי עלה בראשי והחלטתי לשתף בו את הקבוצה: אמרתי שאני מרגישה כמו "פיל בחנות חרסינה". בעוד הצחוק והאמפתיה של הקבוצה מקיף את שתינו, סאלי ציינה כמה טובה התחושה שעכשיו הצליחה להגיד את האמת שלה. היא שיתפה זיכרונות משנים שבהן חיה עם "תחושות שלא היה להם שם".

סאלי עשתה עבודה רגשית חשובה מאז גירושיה. במקום להישאר קפואה ומנותקת כאשר סצנת שחזור מוכרת היטב התפתחה מול עיניה, היא הצליחה לעבור ל"מצב עצמי רפלקטיבי והתייחסותי" (reflective and related self-state; Grossmark, 2007). שלב ראשון של הכרה התרחש כאשר כמנחה לקחתי אחריות על חלקי בסצנה. המשתתפות האחרות, כ"עדות" לא-רשמיות לאירוע (Nasim & Nadan, 2013) חיזקו את ההכרה בתחושות ובמילים של סאלי. ואמנם, לפי נסים ונדן, תפקיד העד עשוי להיות חיוני במקרה של שיחזור טראומה, בייחוד במצבים בהם לא היה שום עד לאירוע הטראומתי עצמו. העדות מאפשרת את שבירת מעגל הטראומה ועוזרת לשורד/ת לחבר מחדש את אירועי החיים לנרטיב יותר רציף וקוהרנטי.6 כתוצאה מהחלטתה לעשות שימוש בהיר בקול שלה, סאלי חשה מחוזקת. גיליגן ושותפותיה מדגישות כי התפתחות הקול האישי תלויה ב”תהודה” (resonance) שהוא זוכה לה בתוך מערכות יחסים. לפי תפיסה זאת, היכולת להשתמש בקול מושפעת עמוקות מן האופן שבו מקשיבים לאדם (Gilligan et al., 2006: 254; Gilligan, 1993).

בהקשר זה רלוונטיים דבריו של גרוסמרק על מקום המנחה בגישה ההתייחסותית לפסיכותרפיה קבוצתית (Grossmark, 2007: 480):

"בגישה התייחסותית [...] כבר לא נחשב אפשרי או אפילו יעיל להציב את מנחה הקבוצה במעמד נפרד, מעל הדינמיקה או האנאקטמנט של הקבוצה, בתור מי שנכונ/ה בכל רגע להציג פרשנות מדויקת של המתרחש. התרפיסט/ית מעורה לעתים קרובות בתוך האנאקטמט של הקבוצה. בעקבות עזרתו/ה בהכלת התגובה הרגשית הכואבת והמנותקת, חוויות ומשמעויות חדשות יכולות לעלות עבור חברי הקבוצה".

 

תחושות בוז כלפי פגיעות

כמה משתתפות התייחסו בבוז לחולשות, כתוצאה מנסיבות חייהן הקשות. מירב גדלה בעוני בעיירת פיתוח בפריפריה הישראלית. אחיה נפצע קשות בפיגוע טרור והיא הקדישה שנים רבות לארגון מאבק בעד זכויותיהם של בעלי מוגבלויות. היא הכירה בכך שבמהלך התהליך הצורך להיות קשוחה השתלט עליה והפך תחומים רבים בחייה לשדות קרב. בריאיון הקדם-קבוצתי היא אמרה שקשה לה להתחבר עם נשים אחרות.

במפגשים הראשונים מירב נראתה צינית ומסויגת, אך היא הקשיבה בקפידה כאשר משתתפות אחרות, אשר היו פתוחות יותר לפגיעות שלהן, שיתפו בתחושות, שאלות ותובנות. אחרי שהתחברה לפחד שלה במהלך תרגיל כתיבה, מירב אפשרה למשתתפות אחרות להתחיל להגיב אליה. במשך הזמן היא נהייתה מעורבת יותר בתקשורת הקבוצתית, וכמה מפגשים מאוחר יותר שיתפה ש"למדתי לכבד נשים, בפעם הראשונה בחיי".

 

היפוך תפקידים

אחת הסוגיות המשותפות שבהן בחרו נשים לדון במסגרת הקבוצה הייתה "בדידות, לבדיות וההבדל ביניהם". בכל אחת מהקבוצות, כמחצית מהמשתתפות חיו בגפן – בין אם כרווקות, גרושות או אלמנות. אף שנשים אלה הגיעו לקבוצה עם עוצמות רבות, חלקן דיברו על הקושי לגור לבד בחברה הישראלית מכוונת-המשפחה.

בין התהליכים הקבוצתיים המשמעותיים שהתרחשו בהקשר זה היה מעין חילופי תפקידים שאירעו במהלך שיחות אלה: חלק מהנשים הנשואות ביטאו את החשש להישאר לבד בזקנותן, ואילו נשים שחיו לבד שיתפו בדרכי התמודדות שבהן השתמשו בתקופות של חרדה או בדידות ובזמנים שבהם היו זקוקות למיומנויות הישרדות. כאשר נשים מסוימות תיארו את שלב המעבר לקבלת הלבדיות ברוח חיובית, הן סיפרו סיפורים מרגשים על תגליות חדשות שגילו וחוויות רוחניות שחוו.

 

המארג ההתייחסותי ככר לצמיחה אישית

בפגישה הקבוצתית שתתואר להלן אפשר לראות לא רק החלפת תפקידים על ציר הפגיעות-עוצמה, אלא גם מערכת פעולה ותגובה מורכבת בין הנשים. בדוגמא הבאה יכוון הזרקור כלפי האינטראקציה בין המשתתפות בלבד (מבלי להתייחס בנקודה זו ליחסים עם המנחה).

רות היא אשה בת 60, כעת בקריירה שנייה בחייה, נשואה וסבתא לנכדים. בריאיון הקדם-קבוצתי אמרה למנחה: "אני רוצה לשמוע על אילו סוגיות נשים בגילי חושבות. אני הקדשתי זמן כה רב בחיי בניסיון להתעלם מהצרות שלי, כך שאני לא בטוחה שיש לי סוגיות בכלל". במפגשים המוקדמים של הקבוצה בלט תפקידה של רות כ"מעניקה" וכ"אשת מעשה" למען אחרים. היא התנדבה לעזור בכל מקרה שבו נדרשה עזרה פרקטית. היא הייתה אחת הנשים האחרונות שהביאה נושא אישי לקבוצה.

בין המפגשים כתבה רות למנחת הקבוצה: "במפגש האחרון, הודיתי בקול בפעם הראשונה בחיי שאני מפחדת להיכנע לכאב פיזי, להיות נכה בגללו. כשאמרתי את זה, וגם סיפרתי על הפחד שלי מדיכאון, התחלתי להישנק בגרוני. זה הפתיע אותי. אז אני משערת שכדאי לי לנסות וליישב את הנושא הזה". במפגש הבא רות שיתפה את הקבוצה בכך שיש לה בעיה רפואית מתמשכת הגורמת לעתים כאב רב: "אני מוכנה לקחת משככי כאבים חזקים רק על מנת להמשיך לתפקד... אבל אני נאבקת בתלות ארוכת-טווח בתרופות". לאחר שהחלה לחשוף בפני הקבוצה את הפחד שלה להיעשות נכה, היה ברור שגם הבושה היא סוגיה מרכזית עבורה: "אני מתביישת מהמחשבה שאני עלולה להיות חולה או דיכאונית". כאשר הנשים הגיבו ושאלו שאלות, סיפור ילדותה של רות נפתח אט אט. כך תיארה רות במילותיה שלה (ובחרה לכתוב בגוף שלישי):

רות הייתה הבכורה מבין שלושה ילדים. הוריה נפרדו כאשר הייתה בת עשר. לאמה הייתה היסטוריה של הפרעה דו-קוטבית; למרות זאת הוענקה לה משמורת על הילדים. אביה המשיך לקיים מערכת יחסים איתם. האם כעסה על האב על כך שנטש אותה, ולצד מסירת תחומי אחריות רבים לידי רות (אשר הייתה קרובה יותר לאביה), גם היכתה אותה באופן יומיומי בקולבים, מברשות, חגורות – היא אפילו ניסתה יום אחד לשבור את זרועה של רות בחצר, עד שהשכנים התערבו ומנעו זאת.

באותם ימים לא היו חוקים על חובת דיווח במקרי התעללות. סבתה של רות מצד אביה הגיעה להסכם עם בית הספר היסודי שלה, שהם יתקשרו אליה במקרה שאחד המורים ימצא שרות נזקקת לטיפול רפואי. היא הייתה לוקחת אותה לרופא במקרים אלה. כל זה נעשה ללא ידיעתם של אף אחד מההורים.

רות לא סיפרה לאביה על המכות.

יותר מאוחר רות סיפרה לנו: "הצלחתי להודות בפני הקבוצה על דברים מסוימים שאף פעם לא הודיתי בהם קודם... כנראה שתפקידי כ'אשת מעשה' החל בילדותי. תמיד חשתי צורך להשתחרר ממצבים קשים ולמדתי לקום וללכת". רות חלקה עם הקבוצה גם חלק מההשפעות של ילדותה על ההתנהגות שלה כהורה: "גידול ילדים היה עבורי אתגר. כשהם היו תינוקות והיו מתחילים לבכות, הייתי מרגישה דחף עז להכות אותם. הגעתי לסידור עם בן זוגי: כאשר הייתי מרגישה כך, הייתי סוגרת את הדלת לחדר הילדים ומתקשרת אליו. הייתי עומדת מחוץ לחדר והוא היה חוזר הביתה מוקדם ממקום העבודה שלו, שהיה קרוב לבית".

ככל שסיפורה של רות הלך ונפרש בפנינו, אפשר היה לחוש יותר ויותר את רמת הריכוז הגבוהה של הנשים. מבין התגובות הספונטניות, רבות היו תגובות תומכות, אשר הכירו בכאבה של רות כילדה וגילו סימפטיה כלפי הפחד העכשווי שלה. חלקן היו תגובות אנליטיות, חלקן מאתגרות. אולם שלא כהרגלן, מספר נשים שתקו. ביטוי של כעס מצד אישה אחת בקבוצה השפיע עמוקות על רות. שרה אמרה לה: "מה שבולט לי לגבי תקופת הילדות שלך היא העובדה שננטשת... אני יודעת שזו הייתה תקופה אחרת ואסור לי לשפוט אף אחד, אבל את ננטשת על ידי האנשים שהיו אמורים להגן עלייך – אביך וסבתך. גם בית הספר... מורים ראו אותך עם חבלות ושלחו אותך חזרה הביתה. זה מכעיס אותי כל כך שהאנשים שהיו אמורים להגן עלייך לא עשו זאת!".

משהו במבט פניה של רות השתנה בעקבות דברים אלה. בעבר היא סיפרה לקבוצה שכעס בדרך כלל הפחיד אותה; אך ביטוי הכעס מלא הרגש של שרה, שיצא הישר מלבה, אפשר כנראה לרות פתאום לראות בצורה יותר ברורה את המצב הקשה שבו הייתה נתונה כילדה, כה בודדה במצבה. מאוחר יותר באותו מפגש רות חלקה עם הקבוצה את העובדה שאמה התאבדה כאשר רות הייתה בגיל ההתבגרות. כאשר סיפרה לקבוצה על הרגע שבו שמעה את ההודעה המרה, דמעות עלו בעיניה. בהמשך היא אמרה לקבוצה שזו הייתה חוויה חדשה עבורה: "אני אף פעם לא בוכה". משהו בתוכה החל להיפתח.

 

תהליך מתן עדות נרטיבי

בהמשך המפגש המשתתפות התבקשו לחשוב על שאלה אחת או שתיים מתוך רשימת שאלות שהוצגה להן, על בסיס התהליך של מתן עדות נרטיבי מובנה (Friedman and Combs, 1996; Russell and Carey, 2003). חלק מהנשים העדיפו להעלות תחילה את תגובותיהן על הכתב. הרשימה כללה את השאלות הבאות:

  1. כאשר הקשבת לדבריה של רות בנוגע לפחד שלה מנכות ושמעת את סיפורה האישי, האם חשת חיבור מיוחד לפן מסוים? האם נוצר לך דימוי ויזואלי הקשור לפן זה?
  2. מה הם לדעתך הדברים שרות מחשיבה ומוקירה בחיים?
  3. לדעתך, אילו כוחות או מיומנויות חיים אפשרו לרות לשרוד את המסע שתיארה?
  4. האם משהו מהדברים שנאמרו נוגע בך, בחייך שלך?
  5. באיזו צורה הסיפור הזה מאתגר אותך או עשוי לקדם את החיים שלך?

בעקבות השאלות, שתיים מהמשתתפות סיפרו לרות כיצד השפיע עליהן הדימוי שלה, כאשר היא עומדת במסדרון ומקשיבה לבכי התינוק. סאלי הגיבה לתחושות המנוגדות שחלקה רות בנוגע לרגשות הכעס והזעם: מצד אחד, במשך מפגשים רבים הקבוצה ראתה כיצד למדה רות לשמור תחושות קשות תחת שליטה נוקשה; מצד שני, כאשר רות דיברה על הפעמים שבהן התינוקות שלה בכו, הקבוצה פתאום הבינה את חווייתה ביחס לכעס, את ההרגשה שהזעם שלה עמד להתפרץ באופן בלתי נשלט. סאלי הכירה בקושי הרב של מקרים אלה, והדגישה את רצונה של רות להגן על ילדיה. בעקבות זאת שיתפה סאלי מעט על מסעה העצמי עם הכעס: היא הרגישה תקועה, חסומה רגשית ובודדה בנישואים הקשים שלה, ורק כאשר התחברה לכעס הפנימי שלה החלה בתהליך העצמה שהוביל בסופו של דבר להחלטה להיפרד מבן זוגה. היא סיפרה כי הפתיחות של רות עוזרת לה לראות עד כמה היא מרגישה כיום נוח עם עצמה ועם רגשותיה.

אחרות התייחסו לכישורי ההישרדות האדירים של רות. נושא זה הדהד אצל שרה, והיא דיברה על הקונפליקט הפנימי שלה בנוגע לביטויי חולשה: "רות, את יודעת שאני גדלתי בלי אבא. אני תמיד הרגשתי, כמוך, שעליי להיות חזקה. בקשת עזרה היא עדיין מאבק קשה עבורי. את עזרת לי להבין עד כמה הדברים האלה קשורים".

היה מרגש לראות ולחוות את התהליך ההתייחסותי בפעולה בתוך הקבוצה. לנוכח סיפורה של רות, רבות מהנשים מצאו את עצמן חוות על בשרן רגשות שרות עצמה הדחיקה במשך זמן כה רב: ההלם, הכאב, הכעס.

דינה הגיעה בעקבות סיפורה של רות למקום פנימי שהיה תחילה מעבר למילים. רק לאחר שהיה לה זמן להרהר בשאלות העדות הנרטיבית היא הצליחה לשתף את הדברים הבאים: "אני חשתי מוצפת רגשית במשך המפגש... קשה להבין את כל מה שעבר עלייך". קולה של דינה התחיל להתחזק. "אבל כשאני חושבת על הסיפור שלך... עברת את זה פעמיים. בפעם הראשונה את היית הקורבן. בפעם השנייה, את עצרת את זה... את ובן זוגך מצאתם דרך לשמור על ביטחון הילדים שלכם". היה ניכר לעין עד כמה דברים אלה נגעו ברות: "כן...מצאנו דרך, עם הרבה עבודה קשה", אמרה בשקט.

ואז דינה יכלה לחשוף פחד שאותו נשאה במשך שנים רבות: "כשאת דיברת על החשש מפני הנכות, פתאום נפגשתי עם מקום מאוד רגיש בפנים... עדיין לא סיפרתי לקבוצה... יש לי אחות נכה... ההורים שלי עבדו כל כך קשה איתה, ונאבקו כדי להכניס אותה למסלול חינוכי נורמטיבי... אחד החששות הגדולים ביותר שלי היה... שאם יהיה לי ילד, ייתכן שייוולד עם נכות... חששתי שאם זה יקרה, לא אוכל להגן עליו כפי שצריך". הדמעות בעיניה העידו על עומק התחושה שדינה נשאה עימה כל כך הרבה זמן. שקט שרר כאשר המשתתפות הפנימו את אשר שמעו. חלק מהנשים הפנו את מבטן אל דינה וחלקן אל רות. ברגע זה הייתה תחושה של הכרה עמוקה בחדר לנוכח תגובת השרשרת שנבעה מהשיתוף של רות בחוויות ובמאבקים הפנימיים שלה.

*

אמון עמוק התפתח בתוך הקבוצה, וכאשר ששה-עשר המפגשים נגמרו, רות ונשים אחרות החליטו להמשיך בקבוצה שתתנהל בהנחיה עצמית של המשתתפות. שנה לאחר מכן רות כתבה לה"מ ושיתפה שבן זוגה חולה מאוד.

"למדתי בקבוצה להשלים עם זה שאני לא חייבת לסמוך רק על עצמי, כפי שעשיתי בתור ילדה. אני מצליחה כעת לקבל הצעות עזרה, ולהודות ש'אני לא יכולה לעשות את הכל לבד'. זו חוויה שמעוררת בי ענווה רבה, אך גם מלמדת אותי הרבה... זו כמעט חוויה של 'אאוריקה!' ".

*

מבט מעמיק יותר בכמה מהקטעים שהובאו מהמפגש הזה, מגלה בפנינו מערכת יחסים הדדית ותוססת בין עוצמה, פגיעות, מגננות פנימיות ותנועה רגשית. רות נאלצה במשך שנים רבות להפגין עוצמה במובן המסורתי, ובכך חסמה במידה רבה תחושות של כאב, צער או כעס. במהלך מפגשי הקבוצה היא פיתחה סוג אחר של עוצמה: הכוח לבטא בקול את הכאב והפגיעות שלה, ודרך תהליך זה לחוות פתיחות רגשית מסוימת.

כשרות הייתה ילדה, המבוגרים סביבה – כולל אלה שראו את ההתעללות שחוותה – התנהגו כ"צופים מהצד" (bystanders) ובכך אפשרו למצב הקשה להימשך. רות ככל הנראה בנתה קירות עבים סביב עצמה והתנתקה מרגשותיה ותפיסותיה ,עד כדי כך שהחוויות שלה היו כ"רסיסים של מידע חושי" (van der Kolk, 1989). הקבוצה עזרה לרות לספר את הסיפור שלה בצורה יותר מלאה ממה שיכלה לספר אותו קודם. כשמשתתפות הקבוצה האזינו והגיבו במנעד שלם של תגובות רגשיות, רות יכלה לראות את בבואתה בעיניהן וברגשותיהן. שיקוף זה אפשר אולי "ידיעה" של סיפורה האישי ברמה אחרת (Nasim & Nadan, 2013) והכרה ונגיעה במצבי עצמי אשר נותקו מהמודעות שלה (Bromberg 1996; Grossmark, 2007; Laor, 2009).

התקוממותה העזה של שרה על הנטישה שרות חוותה הייתה רגע של ביטוי אותנטי ושל בהירות. כאשר שרה השתמשה במילה "נטישה", המילה הדהדה אצל השומעות גם בצורה אחרת: שרה חלקה עם הקבוצה קודם לכן שאביה עזב אותה כשהייתה תינוקת. היא אף פעם לא השתמשה במילה "נטישה" בדבריה על הסיפור שלה, אך סיפור החיים שלה אפשר לה להתכוונן בצורה חזקה לחווייתה של רות. אולי סיפורה של רות גם קישר אותה חזרה לסיפורה שלה.

דינה נראתה בהתחלה מוצפת רגשית, אך מאוחר יותר הסבירה שהיא חשה צורך להישאר שקטה בעת שרות חלקה את הסיפור הכואב והחשוף שלה. במהלך העדות, דינה, אשר הייתה דמות חזקה ואמפתית בקבוצה, חלקה איתנו עוד צדדים של פגיעות אצלה. כמו דינה, כמה נשים נוספות לא יכלו להגיב באופן מידי. חלקן אולי היו בניתוק רגשי מהתמונות הכואבות שצוירו לנגד עיניהן. אחרות, כמו סאלי, אולי חוו התעוררות של זיכרונות כאובים משלהן. אף שתהליך זה לא תמיד בא לידי ביטוי מילולי, הקבוצה חוותה העמקה של הכרה הדדית, כאשר משתתפות למדו כיצד להכיל "גרסאות מרובות, ואף סותרות, של עצמן והאחת של השנייה" (Laor, 2009). לפי מיטשל (Mitchell, 1993) ככל שיכולתו של אדם "להכיל גרסאות מרובות של עצמו" גדלה, הוא מתחיל לחוש את עצמו כ"חזק יותר, עמיד יותר ומסוגל יותר להבריא".

 

התגובות לרות: חשיבות שני שלבי התהליך

הקדשת פרק הזמן לאינטראקציה חופשית בין המשתתפות שיקפה את העובדה שהקבוצה הייתה שייכת לנשים עצמן. בחלק זה ניתן מקום לשימוש ביכולות התקשורת האישיות של המשתתפות ולשיתוף בתובנות המבוססות על חוויות חיים שהצטברו במהלך שנים רבות. תגובות מודעות ובלתי מודעות רבות עלו, וארגו את עצמן לתוך מארג קבוצתי משותף.

המעבר לתהליך מובנה יותר של מתן עדות נרטיבי אפשר למשתתפות לקחת צעד אחד אחורה, לנשום ולהיכנס למצב של הרהור פנימי. עדות נרטיבית, בצורה המקורית והנפוצה ביותר שלה, נקראת "עדות חיצונית" (Russell & Carey, 2003): בפורמט הזה, העדים מדברים אחד עם השני על התגובות שלהם, בעוד שהאדם שהיה במוקד השיחה מקשיב מבלי להיות מוקד ישיר בדיון. גישתנו, בשונה מגישה זו, היא שבקבוצה מתמשכת, שבמסגרתה חולקות המשתתפות חוויות אישיות ועמוקות, יש צורך מכריע בכך שהעדויות יופנו ישירות למספרת המקורית.

בתהליך העדות הנרטיבית שהוצג כאן, המוקד המובהק והמודע היה הסיפור של רות והתגובות שנשמעו. עם זאת, לכל אחת משאלות העדות הייתה השפעה אחרת. לדוגמא, בתשובה לשאלה "אילו כוחות או מיומנויות חיים אפשרו לרות לעבור את המסע שתיארה?", חלק מהנשים הכירו ביכולות ההישרדות של רות כילדה ובעוצמה ובאכפתיות שהפגינה בחייה הבוגרים. בהקשר זה רלוונטיים ביותר דבריו של ווייט (White, בתוך: (Denborough, 2006, שתיאר כיצד מבט אחר על תגובותיו ודרך התמודדותו של הנפגע בזמן הטראומה ולאחריה עשוי לשמש כלי מרכזי בתהליך הריפוי.

שתי השאלות האחרונות מתוך חמש שאלות העדות ("האם משהו מהדברים שנאמרו נוגע בך, בחייך שלך?" ו"באיזו צורה הסיפור הזה מאתגר אותך או עשוי לקדם את החיים שלך?") מדגימות את אפקט האיזון-מחדש של גישת העדות הנרטיבית. לאחר זמן ממושך של התמקדות בסיפור החיים שלה, ייתכן שרות הרגישה חשופה. במקום שהנשים האחרות ימשיכו בתפקיד האמפתיות, המשקפות ו/או המאתגרות, שתי השאלות הללו אפשרו להן לשתף כיצד סיפורה והתגובות אליו נגעו בהן עצמן או הביאו אותן לכיווני מחשבה חדשים. כך הן יכלו להחזיר לרות את מקומה כחברה שוויונית בקבוצה.

מילר (Miller, 1988) כתבה על "אסטרטגיות של ניתוק" (אפילו של אדם מעצמו) המתפתחות כתגובה למצבי לחץ, אך היא מניחה בו זמנית שאיפה להתקשרות – גם במקרים אלה. היה זה נוגע ללב לראות את התהליך ההדדי אשר אפשר לרות להיפתח באופן יותר מלא להתקשרות, עם עצמה ועם אחרות.

 

מחשבות סיכום של ארבע הכותבות

קבוצות הצמיחה לנשים בגיל המעבר ואילך והמתודה השיתופית שתוארה במאמר זה התגבשו בעקבות האזנה לרצונות של נשים ושיקוף שלהם באופן המשלב ספונטניות והבניה, יחד עם הכרה והערכה לכישורים ולחכמת החיים של המשתתפות.

כאמור, סוגיות של פגיעות ועוצמה התגלו כמרכזיות בקבוצות הללו לאורך עשר השנים שבהן התקיימו. בעקבות תהליכים בקבוצה, חלק מהנשים הצליחו להתחבר באופן יותר עמוק לפגיעות שלהן באופן שאפשר ביטוי רגשי מלא יותר, לאחר שבשלב כלשהו בעברן הרגישו מושתקות. אחרות התפתחו והתחזקו בעקבות תהליך של התבוננות פנימית אשר עודד בהירות מוגברת, יחד עם תהליכים של העצמה ועדות הדדית. בקבוצות אפשר היה לראות כיצד עוצמה ופגיעות הולכות יד ביד – בהתאם לתובנות של חוקרות מגישת התיאוריה ההתייחסותית-תרבותית. מרגש להיווכח שההתפתחות של שתיים מהקבוצות, אשר המשיכו לפעול בהובלה עצמית של המשתתפות, הביאה את העבודה לכיוונים חדשים.

צ"ח: העבודה עם קבוצת הנשים הללו הייתה עבורי תגלית. נשים אלה חוו בחייהן הרבה יותר ממני, והרגשתי שזוהי זכות עצומה להתחבר לסיפורי חייהן בעת שהן מתמודדות עם שאלות של אמצע החיים. הנשים איתגרו את התפיסה שלי של גיל המעבר, ואני בתורי שיקפתי להן את יראת הכבוד שעוררו בי מסעות חייהן.

ת"ו: היה מרגש לראות נשים לומדות וצוברות ביטחון כאשר היו עדות לתהליך ההתפתחות הרגשית של משתתפות אחרות. המשתתפות היותר מילוליות שיתפו בסיפורים שלהן, ועם הזמן גילו רגשות וזיכרונות שהיו מוסתרים. בעקבות זאת, הנשים הביישניות או המתגוננות יותר החלו למצוא את האומץ – בכתיבה או במרחב הקבוצתי – להודות בפגיעויות שלהן ובמאבקים הפנימיים שעימם התמודדו, ולעתים קרובות נהיו פתוחות מאוד לקבלת משוב מיתר המשתתפות.

ש"ג: במהלך ליווי הקבוצה ההבחנה בין ביטויים של פגיעות וביטויים של עוצמה היטשטשה בעיניי. פעמים רבות דווקא ביטוי של פגיעות וחולשה דרש אומץ לשתף ולהיחשף, להכיר בחולשה ולהישען על הקבוצה, בעוד שמירה על חזות חזקה הייתה ביטוי לפחד מהשיתוף והאינטימיות שתיווצר בעקבותיו. האפשרות להיפתח ולהיות פגיעה איננה מובנת מאליה, בפרט עבור נשים שניסיון העבר לימד אותן אחרת. הקבוצה הייתה הזדמנות לכל אישה לשאול את עצמה מהם האיזונים הנכונים לה, להעז ולאתגר את עצמה במידה והיא רוצה בכך.

ה"מ: לאחר הניסיון בקבוצה הראשונה לאמץ שיטה קיימת לתרפיה קבוצתית, אני היום מעריכה מאוד את הגישה השיתופית. קיבלתי הרבה מההערות החדות ומהראייה חוצת-הדורות של הסטודנטיות שאיתן עבדתי, ובזמן האחרון אף מיכולות הכתיבה של שותפותיי להכנת מאמר זה. למדתי רבות מהמשתתפות בקבוצות, אשר את הגבורה, החכמה וניסיון החיים שלהן יכולנו לתאר במאמר זה באופן חלקי בלבד. כאשר שילבנו גישות פמיניסטיות-התייחסותיות ונרטיביות, ראינו את הכוח של התהליך הפנימי, בכתיבה או באינטראקציות בקבוצות קטנות, לתרום לעבודה הכלל-קבוצתית ולאפשר את ההשתתפות האקטיבית של כל המשתתפות. אנחנו רואות פוטנציאל רב בשילובים נוספים של גישות המוזכרות במאמר, ושמחות כאשר אנחנו רואות סימנים של דיאלוג בכתבי העת ובספרים המשקפים את כל אחת מהאסכולות השונות שבהן עשינו שימוש.

רמן, אשר עבודתה האקספרסיבית נראית קשורה כל כך לרעיונות התיאוריה ההתייחסותית-תרבותית שהוזכרו כאן, מציינת כי חשוב להחזיר בבגרותנו חלקים מעצמנו שהחבאנו לאורך החיים. לסיום המאמר נביא שוב את דבריה:

על מנת להגיע "למנעד השלם של עוצמותינו ותגובותינו לחיים", עלינו להכיר בכך ש"לפעמים הפגיעות שלנו היא עוצמתנו, הפחד שלנו מפתח את האומץ, והפציעות שחווינו סוללות את הדרך לשלמות הפנימית" (Remen, 1996: 38).

 

 

 

הערות

  1. אפסטון (Epston, 1999) השתמש במונח "ידע פנימי", המוכר מהתחום הפיננסי, כדי לציין שאנשים הנמצאים בשלב חיים מסוים ו/או אשר מתמודדים עם בעיה מסוימת, רוכשים ידע חשוב מתוך חוויותיהם האישיות. ידע זה עשוי לשמש כמקור למידה משמעותי עבור אנשי מקצוע ואחרים.
  2. מרגלית גלנדה יעקב, שפיתחה מתודה להסרת מחסומים ליצירתיות הנקראת "תרפיית הדמיה כתובה" (Written Visualization Therapy). עבודה מסוג דומה, שנועדה לעודד שימוש ביצירתיות ודמיון, נכללה גם בתהליכים הקבוצתיים עצמם; לפירוט ראו בהמשך תחת הכותרות "העבודה בקבוצה: שני סוגי תנועה", "השתקה ואובדן עמוק", "מכעס לבהירות פנימית".
  3. המונח "צמיחה", המשולב בכותרת "קבוצות צמיחה טיפוליות", שואב השראתו מ"קבוצות לצמיחה אישית" (Personal growth groups) - קבוצות שפעלו לראשונה בשנות השישים של המאה העשרים בארצות הברית כחלק מ"תנועת הפוטנציאל האנושי" (The Human Potential Movement) בהשפעת התיאוריה של מאסלו על הגשמה עצמית (Maslow, אצל: Rice, 2015). הקבוצות יועדו למשתתפים מהאוכלוסייה ה"נורמלית", מבלי לחפש פתולוגיות אצל המשתתפים, ונועדו לתרום למימוש הפוטנציאל של משתתפיהם. קבוצות לצמיחה אישית ממשיכות להתקיים עד היום במסגרות שונות בעולם, לדוגמא בתוכניות להכשרת מטפלים ויועצים חינוכיים (Young et al., 2013; Burt & Abreu, 2015).
  4. האוכלוסייה המטופלת הכללית ב"מרכז יעוץ לאשה" בירושלים כוללת נשים וזוגות יהודים וערביים. התכנית להכשרה מקצועית בפסיכולוגיית נשים כוללת מטפלות/מטפלים פלסטיניים ממזרח ירושלים. באומגולד-לנד דנה בפער בין רצונות ומציאות בהקשר זה (Baumgold-Land, 2011).
  5. ראו בהקשר זה את תיאורה של באומגולד לנד על התפתחות "מרכז יעוץ לאשה" וניתוחה את הדילמות המעורבות בניהול ארגון דמוקרטי ופמיניסטי (Baumgold-Land, 2011).
  6. במסגרת עבודתם של נסים ונדן בטיפול זוגי, הן המטפל והן בן/בת הזוג של השורד/ת משמשים כעדים (Nasim & Nadan, 2013).

 

 

הכרת תודה

1) מאמר זה כולל קטעים שתורגמו מתוך מאמר באנגלית (Milgrom, Hait & Vogel, 2016) שפורסם בכתב העת Women and Therapy ב-16/03/2016 תחת זכויות יוצרים של חברת Taylor and Francis. ניתן לקרוא את המאמר באנגלית בקישור זה.

2) המחברות מבקשות להודות על תרומותיהן של משתתפות הקבוצות והעמיתות/ים: בלה סוסבסקי, בלה סברן, איריס סינגר וצוות "מרכז יעוץ לאשה"; קבוצת היעוץ לתרפיה נרטיבית במרכז "קס"ם", בהובלת ישי שליף ורחל פארן; פריידה ויזנטל-שמרון והמנוחה דבי פורטן ז"ל. הערכתנו נתונה לשרה-טובה ברודי ולד"ר שמעון אילני על עזרתם בניסוח ובתרגום.

 

מקורות

באומגולד לנד ג', מילגרום ה', וישוגורד ד' (2007). מבוא לתרפיה פמיניסטית, פסיכו-אקטואליה, רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ינואר, עמ' 48-53. http://www.psychol...7.pdf

נסים ר', נדן. י', זליגמן צ' (2015). תהליך העדות בטיפול זוגי בנפגעי ונפגעות טראומה מינית ובבני/ות זוגם, 'שיחות', כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך ל', חוברת מס' 1.

Arnold, E. (2005). A voice of their own: Women moving into their fifties. Health Care for Women International, 26, 630–651.

d’Araujo, M.A., Alpuim,M., Rivero,C., Marujo H.A. (2016). Narrative practices and positive aging: A reflection about life celebration in a group of old women. Women and Therapy,39,1-2, 106-123.

Bar-Tal, D. and Antebi, D. (1992) Beliefs about negative intentions of the world: A study of the Israeli siege mentality. Political Psychology 13(4): 633–645.

Baumgold-Land, J. (2011). Still feminist/together/growing … after all these years. Women & Therapy, 34, 159–177.

Bernardez, T. (1996a). Conflicts with anger and power in women’s groups. In B. DeChant (Ed.), Women & group psychotherapy (pp. 176–199). New York: The Guilford Press.

Bernardez, T. (1996b). Women’s therapy groups as the treatment of choice. In B. DeChant (Ed.), Women & group psychotherapy (pp. 242–262). New York: The Guilford Press.

Bion, W. R. (1961). Experiences in Groups, London: Tavistock.

Bolen, J. S. (2001). Goddesses in older women: Archetypes in women over fifty. New York: HarperCollins.

Brock, R. N. (1993). Journeys by heart: A Christology of erotic power. New York: Crossroads Press.

Bromberg, P. (1996). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. Hillsdale, NJ/London: The Analytic Press.

Burt, I., & Abreu, R., (2015), Using Mixed Personal Growth Groups to Reduce Biases With Same-Sex Couples, Journal of Creativity in Mental Health, 10(2):200-215.

Canetti D., Kimhi S.,Hanoun R.,Rocha G.,Galea S.,Morgan III C. (2016). How Personality Affects Vulnerability among Israelis and Palestinians following the 2009 Gaza Conflict. Online journal:PLOS ONE (PublicLibrary of Science).

Carey, M., Walther, S., & Russell, S. (2009). The absent but implicit: A map to support therapeutic enquiry. Family Process, 48, 319–331.

Denborough, D. (2006). Trauma: Narrative responses to traumatic experience. Adelaide, Australia: Dulwich Centre Publications.

Fedele, N. M. (1994). Relationships in groups: Connection, resonance and paradox. Work in Progress, The Stone Center, Wellesley College, Wellesley, MA.

Epston, D. (1999). Co-research: The making of an alternative knowledge. Narrative Therapy and Community Work: A Conference Collection, Chapter 16, , Adelaide, Australia: Dulwich Centre Publications.

Eshel, Y. & Kimhi, S. (2016). A New Perspective on National Resilience: Components and Demographic Predictors. Journal of Community Psychology,44 (7) (pp.833-844).

Fishbane, M. (2001). Relational narratives of the self. Family Process, 40(3), 274–291.

Foucault, M. (1977-1978) Security, Territory, Population: Lectures at the Collège de France, trans. Graham Burchell (New York: Palgrave, 2007), 57.

Foulkes, S. H. (1975). Group-analytic dynamics with specific reference to psychoanalytic concepts. International Journal of Group Psychotherapy, 7, 40-53.

Freedman, J., & Combs, G. (1996). Narrative therapy. New York: W.W. Norton.

Freund, A.M. & Ritter, J.O. (2009). Midlife Crisis: A Debate. Gerontology; 55: 582-591.

Gergen, M. M. (2009). Framing lives: Therapy with women of a “certain age.” Women & Therapy, 32, 252–266.

Gilligan, C. (1993). Letter to readers, 1993, In a different voice: Psychological theory and women’s development (pp. ix-xxvii). Cambridge, MA: Harvard University Press.

Gilligan, C., Spencer R., Weinberg, M.K., Bertsch, T. (2006) On the listening guide: a voice-centered relational method, in Emergent Methods in Social Research,Hesse-Biber S, Leavy.P.(eds.), Sage Publications.

Grossmark R.(2007) The Edge of Chaos: Enactment, Disruption, and Emergence in Group Psychotherapy, Psychoanalytic Dialogues: The International Journal of Relational Perspectives, 17:4, 479-499.

Grunebaum, J., & Smith, J. M. (1996). Women in context(s): The social subtext of group psychotherapy. In B. DeChant (Ed.), Women & group psychotherapy, (pp. 263–283). New York: Guilford Press.

Huta, V., & Hawley, L. (2010). Psychological strengths and cognitive vulnerabilities: Are they two ends of the same continuum or do they have independent relationships with well-being and ill-being? Journal of Happiness Studies, 11, 71–93.

Jordan, J.V. (1991) The Relational Self: A New Perspective for Understanding Women’s Development. In: Strauss J., Goethals G.R. (eds) The Self: Interdisciplinary Approaches. Springer, New York, NY.

Jordan, J. (2008). Valuing vulnerability: New definitions of courage. Women & Therapy, 31, 209–233.

Jordan, J. V., Kaplan, A.G., Miller J.B., Stiver, I.P., Surrey, J.L. (1991). Women’s growth in connection: Writings from the stone center. New York, NY: Guilford Press.

van der Kolk, B. A. (1989). The compulsion to repeat the trauma: Re-enactment, revictimization and masochism. Psychiatric Clinics of North America, 12, 389–411. June 1989.

Laor I. (2009) The Holy See: The Individual and the Group-Intersubjective Meetings, Psychoanalytic Dialogues: The International Journal of Relational Perspectives, 19:4, 486-501

Laub, D. (1995). Truth and testimony: The process and the struggle. In C. Caruth (Ed.), Trauma: Explorations in memory (pp. 61–75). Baltimore, MD: The Johns Hopkins University Press.

Lee, J. (1997). Women re-authoring their lives through feminist narrative therapy. Women & Therapy, 20, 1–24.

Lerner, H. (1985). The dance of anger (2nd ed.). New York: HarperCollins.

Milgrom, H., Hait, T., & Vogel, T. (2016). Intricate interplays in women's groups: vulnerability and strength meet in the second half of life. Women & Therapy, 39(3-4), 260-279.

Miller, J. B. (1986). Toward a new psychology of women (2nd ed.).Boston, MA: Beacon Press.

Miller, J. B. (1988). Connections, disconnections and violations. Work in Progress, No. 33. Wellesley, MA: Stone Center Working Paper Series.

Miller, J. B., & Stiver, I. P. (1997). The healing connection. Boston: Beacon Press.

Mitchell, S. A. (1993). Hope and dread in psychoanalysis. New York: Basic Books.

Myerhoff, B. (1982). Life history among the elderly: Performance, visibility and remembering. In J. Ruby (Ed), A crack in the mirror: Reflexive perspectives in anthropology. Philadelphia, PA: University of Pennsylvania Press.

Nasim, R., & Nadan, Y. (2013). Couples therapy with childhood sexual abuse survivors (CSA) and their partners: Establishing a context for witnessing. FamilyProcess, 10, 1–10.

Oakley, A. (1996). Short-term women’s groups as spaces for integration. In B. DeChant (Ed.), Women & group psychotherapy (pp. 263–283). New York: Guilford Press.

Porter, K. (1994), Principles of group therapeutic technique. In Bernard H.S. and Mackenzie K.R. (Eds.) Basics of Group Psychotherapy. New York: The Guilford Press.

Remen, R. N. (1996). Kitchen table wisdom: Stories that heal. New York: Thorndike Press.

Remen, R. N. (2000). My grandfather’s blessings: Stories of strength, refuge, and belonging. New York: Riverhead.

Rice, D.L. (2015) in Schneider, K., Fraser Pierson, J., Bugental, J., (editors) The Handbook of Humanistic Psychology: Theory, Research, and Practice, 2nd ed. Sage Publications, Inc.

Russell, S., & Carey, M. (2003). Outsider-witness practices: Some answers to commonly asked questions. International Journal of Narrative Therapy and Community Work, 3, 3–16.

Schachter-Shalomi, Z. (1995). From age-ing to sage-ing: A profound new vision of growing older. New York: Warner Books.

Solomon, L., & Grunebaum, H. (1982). Stages in social development: Friendship and peer relations. HillsideJournal of Clinical Psychiatry, 4(1), 95–126.

Spencer R. (2000), A Comparison of Relational Psychologies, Paper No.PR5, Wellesley, MA: Stone Center Working Paper Series.

Taylor, D. (2009), Normativity and Normalization. Foucault Studies, No 7, pp. 45-63.

Vasil, L., & Wass, H. (1993). Portrayal of the elderly in the media: A literature review and implications for educational gerontologists. Educational Gerontology, 19(1), 71–85.

Young, T. L., Reysen, R., Eskridge, T., & Ohrt, J. H. (2013). Personal Growth Groups: Measuring Outcome and Evaluating Impact, The Journal for Specialists in Group Work, 38(1).

Walker, M. (2008). Power and effectiveness: Envisioning an alternate paradigm. Women & Therapy, 31, 129–144.

Wethington, E. (2000) Expecting Stress: Americans and the “Midlife Crisis”. Motivation and Emotion, 24: 85

White, M. (2004). Narrative practice and exotic lives: Resurrecting diversity in everyday life. Adelaide, Australia: Dulwich Centre Publications.

White, M. (2007). Maps of narrative practice. New York: W.W.Norton.

White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. New York:Norton.

Wiggs, C. M. (2010). Creating the self: Exploring the life journey of late-midlife women. Journal of Woman & Aging, 22, 218–233.

Yalom, I. D. (1985). The theory and practice of group psychotherapy (3rd ed.). New York, NY: Basic Books.

Yalom, I. D. & Leszcz, M. (2005). The theory and practice of group psychotherapy. (5th ed). New York, NY: Basic Books.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מילגרום, ה. , חייט בוכמן, צ. , ווגל, ת. , גולדברג, ש. (2019). עוצמה ופגיעות בגיל המעבר ואילך: שילוב גישות פמיניסטיות-התייחסותיות ונרטיביות בקבוצות נשים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3808

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.