פסיכודיאגנוסטיקה נוסח 2019
מאת מיכל חסון רוזנשטיין
עולם הפסיכודיאגנוסטיקה חווה שינויים בשנים האחרונות. מי שמעביר אבחונים לילדים, בוודאי חושב לעצמו עכשיו: מהן חלק מההשלכות של שינויים מהירים במדע ובטכנולוגיה?
בטקסט קצר זה אנסה להתייחס לשאלה זו בדיוק, בהקשר של פסיכודיאגנוסטיקה.
כאמור, השנים האחרונות מתאפיינות במהפיכת התקשורת החברתית. המידע זורם בשפע ובקצב מסחרר. תחומי ידע שפעם היו ברורים ואבסולוטיים, נפתחו מחדש לחשיבה. ישנן שאלות רבות במבחנים שהרלוונטיות שלהן מוטלת בספק; למשל, מה המדינה בעלת האוכלוסיה הגדולה ביותר? למה שמים בול על מכתב? רוב ילידי 2000 ומעלה לא בטוחים בכלל מה זה בול, ומה רוצים מהם כששואלים על צריכת חדשות בעיתון. ממילא צורכים חדשות באינטרנט. ואיך מצייננים תגובת "לייק" ברורשאך? אפילו מילים כמו "שקוף" קיבלו משמעות חדשה בשנים האחרונות בשפה העברית.
ומה לגבי הסודיות? פעם שמרנו את המבחנים בסודיות. כדי שאף אחד לא ידע מהן השאלות או איך נראים כתמי הרורשאך. והיום? כל מועמד לאבחון, יכול בקלות רבה למצוא את המידע הזה – תוך שניות. ולא רק את תמונות הרורשאך בויקיפדיה, אלא גם את משמעותן של תגובות מסויימות, את דרך הציינון ועוד.
אנחנו מנסים להגן על המבחנים, לא רוצים להשפיע על הציונים שיתקבלו באבחון. רוצים שהמבחנים שלנו יהוו כלי כמה שיותר מדוייק, שנוכל להשתמש בו כדי להבין את היכולות והעולם הרגשי של הנבדקים שלנו. אבל, האם זה הכיוון הנכון? עד כמה נוכל באמת לשמור על הסטריליות של המבחנים? עד כמה הם באמת הציון בהם רלוונטי בעולם שמשתנה כל כך מהר, במיוחד בתחום של ידע וחשיבה?
לאחרונה התחלנו לעבור בארץ לשימוש בשיטת ציינון חדשה של הרורשאך, R-PAS. שיטה שנבדקה מחקרית וכבר כמה שנים מטמיעים אותה. שנים, כן? שנים... בעולם בו קצב החלפת המידע, תחומי עניין, סלנג ואופנות מתחלף תוך ימים ולפעמים אפילו שעות, אני תוהה מה משמעות ההטמעה האיטית של התהליכים. עד כמה הפיענוח שלנו של המבחנים תקף כיום. עד כמה הם באמת מודדים את מה שהם אמורים למדוד? לא חסרים מחקרים בדיאגנוסטיקה. אנשים יושבים ובודקים אוכלוסיות שונות בצורה הכי מדעית שיש. עם שאלת מחקר, מהימנות בין שופטים, סטטיסטיקה... תוך 3-4 שנים הם גם מוציאים מאמר בז'ורנאל אקדמאי נחשב. שוב, שנים...
לפני כמה זמן חיפשתי מידע מדעי ומבוסס מחקרית על השפעת קבוצות פייסבוק על דימוי גוף. מה מצאתי? ראשוני המחקרים שהתחילו להתפרסם ב2018 (מדעיים ונחשבים, כאלה שעברו ביקורת עמיתים), עוסקים בפורומים אינטרנטיים. זוכרים אותם? אלה שהיו ממש פופולארי לפני עשור. היו שם בלוגים ודיונים. פעם ביום היינו נכנסים לראות מה התחדש. היינו נכנסים לפורום.
היום הפורום נמצא ברשתות החברתיות. אנחנו לא מחפשים אותו, הוא מחפש אותנו, שולח לנו לינקים, הקפצות וקישורים. אנחנו בפייסבוק בלי הפסקה ופיתחנו עולם תוכן פייסבוקי. מעודכנים כל הזמן. ואז אנחנו פוגשים ילדים ונוער בטיפול וכמובן גם באבחונים. הם לא בפייסבוק, כמובן. פייסבוק זה לזקנים. יש להם אינסטגרם, סנאפצ'ט, ועד פרסום שורות אלו, בטח עוד שלל פלטפורמות חדשות. ומה יש באינסטגרם? תמונות. המון תמונות. ופילטרים. מעוותי תמונה. אם היינו צריכים לציינן את התמונות שנמצאות באינסטגרם, חלק ניכר היה מעלה אסוציאציות של special scores. לילדים היום לא נראה מוזר בכלל שתהיה תרנגולת עם ראש אנושי. הם רואים כאלה כל הזמן. או סוס שמתמסמס אל תוך הרקע. הם גם עוברים במיומנות רבה מרשת חברתית אחת לשניה, תוך החלפה מיידית של עולם המושגים שהם משתמשים בו.
אנחנו רואים את זה, וזה נראה ממש כמו הפרעת חשיבה, או לפחות הפרעת קשב. הילדים, וגם המבוגרים ליתר דיוק, התרגלו לעולם מהיר. המידע נמצא בכמויות עצומות, המהימנות שלו לא ברורה והוא מהיר. התרגלנו לזה. האם הציפיה לקבל מידע או תשובה או תגובה למשהו בתוך כמה שניות אכן מלמדת אותנו על קושי בדחיית סיפוקים, אימפולסיביות וכמובן - הפרעת קשב (אבחנה שנראה שכולם כמעט מקבלים היום)?
היום ילדים משתמשים פחות בנייר ובעיפרון, ומקלידים הרבה יותר. יש להם תיקון שגיאות כתיב אוטומאטי ותקשורת מוקלטת. אז למה אנחנו מאבחנים אותם עם דיסלקציה? והאם יש לך משמעות?
אני חושבת שנושא הפסיכודיאגנוסטיקה פשוט לא עומד בקצב השינויים. בטיפול אנחנו עוד מצליחים לעקוב, בסך הכל אנחנו חלק מהעולם הזה. אבל בתחום האבחון זה נהיה יותר ויותר מאתגר. לא בגלל שינויי התפיסה. לזה אנחנו רגילים. כל כמה שנים יוצא DSM חדש, שמכניס או מוציא דברים מהנורמה. אבל פעם בכמה שנים כבר לא מספיק. איך מצליחים בכל זאת להבין מה קורה, כשאי אפשר באמת לסמוך על המבחנים המוכרים. האם להפסיק להשתמש בהם? או בנורמות שלהם (שגם אותן אנחנו טורחים לחדש פעם ב-20 שנה).
האם יש דברים יציבים, מעבר לנורמות? רוב הפסיכולוגים שבינינו, יגידו שתמיד יש את התכנים הדינמיים. צודקים. התוכן הדינמי מאפשר הבנה של האסוציאציות הפנימיות של הנבדק, ובכך משליך המון על עולמו הרגשי. אך גם תכנים דינמיים ניתן לשנות בקלות. כל פירסומאי יכול ללמד אתכם בקלות איך לגרום לאנשים לחשוב על תוכן מסויים בצורה מסויימת. לא קשה במיוחד לשחק עם המוח שלנו.
אז מה נשאר? אולי במקום לחפש את האובייקטיביות שבאבחונים, נתחיל לחפש דווקא את הסובייקטיביות. אנחנו רגילים לחשוב באופן שמשווה לנורמה ומחפש את הפתולוגיה. האבחון, על כל המבחנים שהוא כולל, ממשיך להוות כלי חשוב. אבל לדעתי יהיה זה יותר מעניין להתייחס לפרופיל התוך אישי של האדם, ופחות להשוואתו לנורמות. במיוחד כשמדובר בפרטים קטנים. כמה אנחנו מתלבטים מה משמעות של פערי ציונים בין אינדקס אחד לשני? בעיקרון זה אמור להיות פשוט, יש לנו מחקרים רבים שבוצעו על האינדקסים ועל משמעות הפערים ביניהם – לפני כמה שנים כמובן. כשעדין השתמשנו בבול כדי לשלוח מכתב.
האבחון עדין מלמד אותנו דברים חשובים. אנחנו צופים בנבדק ורואים כיצד הוא מתמודד עם השאלות, מהו אופן החשיבה שלו. אם נתבונן בעניין רב באופן ההתמודדות עם המשימות, נלמד על הנבדק לא פחות מאשר על ידי הציון שהתקבל. אם ננתח את הטעויות, את ההסחות, את האסוציאציות. נוכל לעקוב אחר שינויים במצב הרוח וברמות המצוקה של הנבדק. כלומר, התצפית במהלך האבחון, שלרוב מקבלת חלק שולי בדוח ובמסקנות אמורה להפוך להיות העיקר בדוח. שעות רבות של הדרכות מוקדשות לדיונים חשובים כגון: האם כוכב על עץ מקבל ALOG או INCOM או שזה פשוט ART. יתכן שאנחנו צריכים להתחיל להתעמק דווקא בנושאים אחרים בתוך האבחון, כמו הדרך בה הנבדק מצליח להסביר לנו למה התכוון (חבל שאין ציינון לבהירות והבנה הדדית של הנבדק והבוחן). נשמע בנאלי, אבל אנחנו צריכים להזכר שבכל אבחון, יש שאלה. ואם אין שאלה, אז אנחנו צריכים למצוא אותה. מה מטרת האבחון? למי הוא מיועד?
כשמחזיקים בראש את השאלה, אפשר להרשות לעצמנו להיות גמישים יותר בתהליך האבחוני. אולי להקדיש יותר זמן לאינטייק, או להתעמק בציורים או דווקא בתמונות מסויימות בTAT.
לדעתי, גמישות ויצירתיות – הן אלה שמזמן העולם המודרני. האם אנחנו צריכים להצמד לסוללה אבחונים מסויימת? להכריז על אי שיתוף פעולה בגלל התנגדות לביצוע משימה מסויימת בוכסלר? אולי לא. אולי כשמחזיקים בראש במהלך האבחון את המצוקה של האדם, את מה שמנסים לבדוק ולברר, להבין מה יוצר את הקושי, ומדוע האדם לא מצליח להשתחרר ממנו, נכנסים לעולם רחב הרבה יותר ממושגי 'לחצים:כוחות' או פערי אינדקסים. כשמרחיבים את החשיבה ומשעינים את האבחון על תיאוריות פסיכולוגיות והבנת נפש האדם, מעבר לציינון, האבחון הופך להיות באמת יעיל. האבחון מכוון לטיפול המתאים, מקטלג, מזהה תהליכים נפשיים. האבחון מסייע להבין את הפורמולציה של האדם והבעיה. האבחון יוצר תמונה שהופכת לבהירה יותר ומובנת יותר, דווקא כשאנחנו מרגשים לעצמינו לפתוח את החשיבה הדיאגנוסטית מעבר לציינון ולקטלוג הרגיל.
אלו הדגשים שצריכים להיות גם בתהליך הלמידה של סטודנטים ומתמחים. כיום, הם מבינים שמשהו בסוללה הזו לא בדיוק עובד, ופשוט מעדיפים להמנע מאבחונים. רוב הפסיכולוגים לא מבצעים אפילו אבחון אחד בימיהם לאחר תום ההתמחות. התחושה שלהם היא שזה די מיותר. אני מאמינה שלימוד רחב של תהליך האבחון, אפילו על חשבון דיוק בפרטי ציינון פופולאריים יחזיר לאבחונים הפסיכודיאגנוסטיים את חשיבותם והערכתם.
אין סיבה לוותר על האבחונים. כלי האבחון בהם הושקעו שנים של חשיבה ופיתוח עדין רלוונטיים ומאפשרים פלטפורמה טובה מאוד ללמוד על עולמו הפנימי של הנבדק. המבחנים עצמם, גם הם חשובים. הם מהווים מדגם של תפקוד האדם בסיטואציות שונות. מדגם שלרוב אפשר להשליך ממנו אל החיים האמיתיים של הנבדק. וחשוב לזכור שהנבדק הגיע בגלל קושי בחיים האמיתיים. האם מדגם מבחנים מסויים ייצג טוב יותר ממדגם אחר? לא בטוח, וקשה לחקור בכלים המקובלים. זוכרים? הכלים המקובלים למחקר תקפות ומהימנות לוקחים שנים, ועד אז הכל משתנה. (כן, כן, גם הגישה המדעית המקובלת עומדת בפני שאלת רלוונטיות, אבל זה כבר למאמר אחר). ואם למקד את דברי - המבחנים הם מדגם, הם לא הדבר עצמו. כל עוד נזכור את מטרת האבחון, ונשים את הנבדק במרכז במקום את המבחן, נהיה בסדר. אפילו אם הנבדק כבר קרא באינטרנט מה הוא אמור לענות על שאלות מסויימות ואיך הוא אמור לצייר עץ. למדנו שיש לנו נבדק שחשוב לו להצליח ולייצר אצלינו רושם מסויים. נוכל גם ללמוד עד כמה הוא מצליח ליישם את אשר למד בזמן. הרי זה מידע חשוב על האישיות שלו, לא?
ולקראת סיום, חשוב לי לומר עוד כמה מילים על האבחונים הפופולאריים ביותר שנערכים היום – האבחונים הפסיכודידקטיים ואבחוני הקשב שנערכים לילדים בתדירות גבוהה מאוד. גם אבחונים אלו לוקים באותן בעיות בדיוק. הם מודדים את הביצוע, במקום את אופן הביצוע. מתייחסים לציון ולתוצאה, ופחות לתהליך. היבט זה מוביל בקלות לאבחנות שגויות רבות, בכל דרך מדידה שהיא, גם באמצעות מבחנים "אובייקטיים" ואפילו "ממוחשבים" וגם בשאלוני דיווח עצמי.
עלינו לזכור שכלי המבחן העיקרי איננו המבחן – אלא המאבחן.