החור הגדול שבביגלה: סקירת הכנס "חנוך לוין מרטיט את לבי"
מאת חלי טל שלם
הכנס "חנוך לוין מרטיט את לבי – יצירתו של לוין כמקור השראה לעוסקים בפסיכותרפיה" נערך על ידי המדור הקליני באוניברסיטת חיפה בתאריך 20.2.18.
בבלוג "הרצאה בנעלי בית" מצויים צילומי ההרצאות מתוך הכנס.
במהלך הכנס, כמו שקורה לפעמים לאנשים בטקסי אזכרה רשמיים ואישיים, מצאתי עצמי מחפשת אותו. היכן היה בוחר לשבת לו היה כאן, צופה בכל היום הזה לכבודו? האם היה מגיע בכלל אם היה נערך לכבודו יום שכזה? מרצות מלומדות מושקעות ביצירותיו, אשר כתבו ספרים ומחקרים, מצהירות כי יכלו לדבר עליו ימים שלמים. מנסות לפרק ולהלחים מחדש את יצירתו המפורקת ממילא, למלא את החור הגדול שהשאיר אחריו. אולי היה מגחך מן היציע? אני מרימה ראשי אל היציע ורואה אותה. חברת-לב שבדומה לקשרים אחרים בשנים האחרונות, גם אם היינו מתכננות לא היינו מצליחות למצוא זמן ולקבוע. והנה כאן עכשיו, אנו מנופפות לשלום והופ! ישובות יום שלם אחת לצד השניה באולם, חולקות מיץ תפוזים אורגניים ומילים קרובות בהפסקה. החיים והתכנונים.
הכנס המיוחד "חנוך לוין מרטיט את ליבי" לווה בקטעי סצנות ממחזות שביים, ובקטעים מן הסרטים שנעשו אודותיו. הוא נפתח בסצנה מן הסרט בו צפריר המדריך מסביר לאנשים בסיור דרום תל אביבי אחרי מותו של לוין, על מקורות ההשראה לדמויותיו. בסרט מתועדים ביוב נשפך, זונות, בתים חשופים מכוערים ואנשים קשי יום ונטולי איפור. אני נזכרת בביגלה. ביגלה גדול, אליפטי מאורך, קשה מבחוץ ומבפנים רך. סומסומים רבים דבוקים אליו. "שלוש בעשר, ביגלה חם, ביגלה חם" קראה לעברנו, הקפואות בגוף ובלב, ערב אחד בתום פגישה בת שעה עם דמויותיו של לוין ("מתאבל ללא קץ" בהפקת ביה"ס גודמן באירוח תיאטרון הקאמרי). הבטתי בה, מוכרת ממולחת מחוץ לתיאטרון המפזרת הבטחה על חימום קיבתך בביגלה עבש. ביגלה שבוודאי התחיל דרכו חם ומתבקע לפנות בוקר, כשיצא מן המאפיה, והנה הוא כאן מולנו קר ויבש, מסווה עליבותו בצעקותיה של המוכרת לצד שקיקי זעתר ממולח בערב.
קטעי הסרט וההצגות ליוו את היום כולו. מיד לאחר סצנת ההדרכה בדרום תל אביב, נראתה על המסך הפתיחה של "אשכבה". את השריקה בסצנה המשיך בני הנדל בקולו הרדיופוני המחויך, וליווה את היום כולו בקטעי קריאה ובהנחייתו. בהפסקה תאמר אחת המשתתפות שטוב שהנדל מחזיק את כל היום הטעון הזה בתכניו, מתבל ביידישקייט. אותו יידישקייט המופיע מדי פעם במחזותיו של לוין אם כי במהופך. בפתיחתו מציין הנדל שהיום מוקדש לניסיון לחבר חלקים, למלא את החור. וכן שזהו הכנס ה- 15 מבית המדור הקליני של אוניברסיטת חיפה. הכנס הראשון בשנת 2002 הוקדש לטעימות מיצירותיו של הסופר דוד גרוסמן "שתהיי לי הסכין" לדוד - מתבדח הנדל – "גרוס-מן", ומציין שהסופר בעצמו פרס לישראל. חבורת נשים מבוגרות שישבו לצדי שוחחו בפליאה האחת עם השניה "שתהיי לי מה?" "הסכין?" "לא, לא הכרתי..."
רקטור האוניברסיטה פרופסור גוסטבו מש שיבח בברכתו לפתיחת היום את המדור הקליני באוניברסיטה והעוסקים במלאכת הטיפול בנפש האדם. אלו מסייעים לסטודנטים בעלי פוטנציאל, המלווה לעיתים גם בקשיים וחרדות, למצות אותו. החברה היושבת לצדי היא פסיכולוגית קלינית הפוקדת בקביעות את ימי העיון הללו, וגם היא דיברה בשבחם של אנשי המדור הקליני, ובהעשרתם את עבודת הנפש היומיומית.
המשורר, המחזאי והבמאי של הלא מודע
חיים קפלן, מנהל היחידה הקלינית לטיפול בסטודנטים באוניברסיטת חיפה, עסק בזיקה בין תיאטרון לפסיכותרפיה. הוא פתח בשאלה שנשאל על ידי הצוות המורחב במדור הקליני בחדרי חדרים: מה לנו ולתיאטרון? (מה שגרם לי לחייך, שהרי פרויד הוא ששאל מונחים מן התיאטרון, כמובן מאליו). "חנוך הוא משורר טקסטים שכתובים באיכות פואטית נדירה. עילוי במלאכת הכתיבה" ענה קפלן, והוסיף כי התיאטרון והפסיכותרפיה מנסים לפענח את מה שאינו גלוי - ורבטים ואינטרפטציה. התיאטרון עובד על החצנה. כאשר הפציינט מבטא ומחצין אנחנו מצטערים על ה"אקטינג-אאוט" ותוהים-מקווים מתי כבר יביא את האמת ולא ישחק. קפלן הציע כי בעומק קיימת זיקה מרתקת בין טיפול לאמנות של גילום מחדש. טיפול הוא סוג מיוחד של תיאטרון שהמטפל והמטופל כותבים יחד. הדרכה על טיפול היא כהצגה בתוך הצגה.
קפלן כינה את הפסיכותרפיה "תיאטרון של שניים", המסוגל להפיק ולגרום חוויות. "תראו מה עושה קול של תינוק" התייחס קפלן און-ליין אל תינוק שבכה לפני רגע באולם והסיט את תשומת לבנו. המטפל כמו קהל של איש אחד, מתאפשר לו להיות קהל שמרגיש, מזדהה, נרתע, ולפעמים קהל שבוי. "שחקנים אוהבים לעבוד עם פרטנרים שיש ביניהם כימיה, "קליק" וגם אצלנו זה כך". קפלן טען כי ההצגה שכתב לוין, בד בבד עם בימויה, היא היא המניפה בה נפרשת ההכרה – ובמילותיו אלו התכתב עם אחד הכנסים הקודמים של המדור הקליני באוניברסיטת חיפה שעסק ביצירתה של יונה וולך.
קפלן שיתף כי בסמינר שהעביר התעקש וביקש לקרוא בכתביו של לוין, חרף הקשיים והמחאות בהם נתקל מצד המשתתפים. לדידו, לוין נותן ביטוי חריף לפנטזיות ולמשאלות הכי כמוסות, וכן ולאימה ולחרדות הכי עמוקות. בידי לוין היוצר, יכולות הצגות רבות להיחשב כדרך המלך אל הלא מודע. חרדת המוות שהעסיקה את לוין – מחלה, גסיסה והוצאה להורג – מוצגת באופן קורע לב ובוטה. לוין גם שואל על המוות, וקפלן הזכיר עד כמה חשוב לשאול שאלות, עד כמה מהותית היא אי הידיעה וכמה אומץ נדרש על מנת לשהות בה. לוין לא בא להתעמת איתנו, ביאר קפלן, אלא לשאול - מהו אמיתי? מהו קשר? מהו בית? שאלות הנוגעות בפגיעות. לבסוף ציטט קפלן את לוין מתוך המחזה "מלאכת החיים": "מה יעזור לי הפסיכולוג? גם הוא רוצה לעזוב את אשתו".
אחריות ענקית שלא תמיד נוח לנו לקבל
פרופסור נורית יערי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, חוקרת תיאטרון, דרמטורגית ויועצת אמנותית בתיאטרון החאן, ציינה את התרגשותה שאף ניכרה בדבריה. לקראת סוף ההרצאה, מרוב רצון להספיק למסור את כל מה שהיא רוצה לומר על לוין ומחזותיו, הסתחררו המילים ונקטעו, ודחיסות האוויר בינה לבין הקהל הלכה והתהדקה. נדמה היה שיערי אף היא מסתחררת בתוך ההסברים אל הקהל, אשר בתחושתה כמוה לחלוטין יודע על מה היא מדברת.
יערי טענה כי ההבדל בין הטיפול והתיאטרון הוא בראש ובראשונה הדמויות המשתתפות. בטיפול קיימים מטופל מול מטפל, ואילו בתיאטרון הקהל רב – מתוך הרצון להשפיע באופן נרחב יותר. לוין היה גם מחזאי וגם במאי, בדומה לניסים אלוני, ושניהם טענו כי הבימוי הוא הסיום של הכתיבה.
לוין מציג את הלא מודע, ומנסה להפכו למודע, הדגישה יערי. קפלן הזכיר בהרצאתו זמר ששב אל ביתו מחזרות ההצגה "הילד חולם" בבהלה, בשל התכנים הקשים של הילד ההולך למות, על מנת לבדוק שילדיו בסדר. יערי ציינה שזהו הסדר הנכון להבדל שבין המציאות והתיאטרון. לוין הוא זה שמדבר איתנו על העולם ומעניק לנו אחריות שלא תמיד נוח לנו לקבל. כלומר – על הבמה מוצג הסיוט בהקשר לילד החולם העתיד למות - מה שמעורר את אותו זמר שהשתתף במחזה לבדוק שהסיוט לא חלחל אל המציאות, ולכן בדק מדי ערב שילדיו הפרטיים בסדר. המחזה דרבן אותו ואת הצופים, ניתחה יערי, לוודא ולהתחייב שאף ילד לא יעבור את מה שנראה על הבמה.
טובים השניים מן השלושה
יערי מנתה שלושה ז'אנרים בהם התאפיין לוין: סאטירה פוליטית, קומדיה וטרגדיה. שלושת אלו מייצגים אצל לוין שלוש נקודות מבט על מרחבים מתקיימים בו זמנית - מרחב אישי בינו לבינו, מרחב משפחתי והמרחב החברתי - בו הוא מעלה שאלות על המבנה ההיררכי, סולידאריות, אחריות ודיכוי. האדם במרחב הקוסמי, ומולו היקום. היא הדגימה באמצעות תמונה מתוך המחזה "חפץ" שכשמו כן הוא – שולי, נחות ומחופצן - השפלה. המעמד הגבוה והנמוך באים לידי ביטוי ביתר שאת במחזה הזה. לדברי יערי בעת עלית חפץ על הבמה "צוותא הפכה להיות שלולית גדולה של בכי השפלה" כך גם ב"נעורי ורדהלה'. גם ב"קרום" – "התפאורה היא של שכונה ותוגתי יושב בבית לבד, סמל הסבל הפנימי של ההתלבטות הפנימית. החיים כמאבק אבוד מראש". כך גם ב"יעקבי וליידנטל". ליידנטל הוא הנספח השלישי המצטרף לזוג: כאשר איתמר יעקובי ורות שחש נישאים, ליידנטל מגיע ומעניק להם את עצמו כמתנת חתונה: דוד 'שי כלולות' ליידנטל. הרדיפה אחר הזוג המאושר לכאורה, אל מול הבודד הנדחק אל מחוץ למסיבה. המוטיב הזה, טענה יערי, חוזר ומערער במחזותיו של לוין "אין דקה אחת של שקט, של יציבות". כאנקדוטה היסטורית רכילותית משעשעת, נזכרת יערי כיצד בשנת 1972 צחקו משה דיין ואשתו רחל בפה מלא מתוך הקהל, בעודם צופים בהצגה.
מחזאי שואה
25 טרגדיות שכתב לוין עדיין לא הוצגו, שיתפה יערי בצער. מנהלי התיאטראות אומרים "אנחנו לא מבינים את זה", על אף שמדובר באוצר אדיר לקידום התיאטרון הישראלי. יערי כינתה את לוין "מחזאי שואה" וטענה כי ניכר שלוין הוא דור שני לשואה. לדידה, קריאה במחזותיו מבליטה את ההיסטוריה היהודית. האומץ שהיה בו להתדיין עם אלוהים כמו בבחירה להעלות על הבמה את אגממנון כעקידת יצחק והבחירה באיוב התנכי להעלאת המחזה "ייסורי איוב". "היה מה לאכול תראו כמה האל גדול" אומר איוב לקבצנים של הקבצנים האחרונים בשרשרת המזון. ואז האסונות הניתכים והבחירה לביים את איוב בהתכרבלות, כעמדה של עובר. נזכרתי בסטיקר שראיתי בו היה כתוב "גם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" ובסיומו כוכבית קטנה כמעין הערת שוליים בה כתוב "לא כולל שואה". המלחמה קיימת ונוכחת כל הזמן במחזותיו, טוענת יערי, בסאטירה, בקומדיה ובעיקר בטרגדיות. יערי תיארה את מה שכינה לוין "אופרטה אכזרית" – המחזה "הוצאה להורג". לאט לאט, על כל בקשת רחמים שלא יקטעו לו כל איבר בגוף - שרה המקהלה שירים מופלאים. ב"יסורי איוב" מומחזת ההתדרדרות של איוב בכל אחד מהשלבים עד לשחין למטה אל התהום, ועליה לכיוון השמים בסבל איום ונורא.
אבא, למה אתה לא יכול להיות אלוהים?
שלומית מילמן, מרצה לספרות, דרמה ומבע יצירתי, בחרה לקרוא להרצאתה העוסקת בהומור ביצירתו של לוין "בעולם שלנו צוחק זה שעוד לא בוכה". מילמן הכניסה אותנו למעין מעבדה, כשלא ממש ברור אם אנחנו החוקרים או עלינו מבוצע הניסוי: היא ביקשה לדון בתמהיל המיוחד של הצחוק מתוך מספר מחזות, וניתחה את המאפיינים הקרנבליים לפי באחטין במחזותיו של לוין – הדיבור הנמוך, פיפי-קקי, היפוך המעמדות, הירידה אל האדמה והכרונטופ זמן-מרחב. הקטע שהוקרן מתוך "נרות שבת" היה קשה לצפייה והעלה אסוציאציות קשות לעיכול מן ההווה והעבר. זאת מטרת הסאטירה - הבהירה מילמן – היא מענישה. מכוונת לשינוי מצב. הפטריוט (להב) מייצג את הלאומנות המתלהמת, הצחוק הבלתי נצחק. "נרות שבת" היא סאטירה המכוונת למטרה חברתית, המדיחה את מושא הצחוק האידיאולוגי-פוליטי וקורעת את מעטה השקר. מילמן הזכירה את הגדרתו של צ'ארלי צ'אפלין להבדל בין קומדיה לטרגדיה - רק המרחק בין העדשה למציאות.
למה יש לך יכולת מוגבלת אבא?
מילמן ניתחה דיאלוג מכמיר לב מתוך "הזונה מאוהיו", בה מתעמת הבן עם אביו ומתחנן שיחזור להיות האבא הגדול עם היכולות הבלתי מוגבלות, שכל מהותן סובבת סביב קניית ביגלה. לעומתו, האב מבקש מהבן שיחזור להיות התינוק המתוק עם הגומות והתלתלים וקובל על כך שאביו שלו איננו, ושהוא עצמו כבר לא אותו האבא. לרגע, התחלת הסצנה מעלה חיוך עצוב. כאשר הרוחות מתלהטות בדיאלוג המופלא והקשה, התחושה המעצבבת הופכת לכאב כמעט בלתי נסבל, עד לרגע בו קופץ הבן על האב ומבקש לחנוק אותו כדי לקבל את ירושתו. לקינוח מריר הראתה מילמן שיח זונות בכרכרה, שאחת מהן חולמת על עיסוק באמנות במקום באיבר מינה, והזונה שלידה עונה לה שגם האמן חושב על אותו הדבר.
משורר העורף האנושי
הדבר המרגש ביותר בהרצאתה של פרופ' זהבה כספי מאוניברסיטת בן גוריון, חוקרת ספרות עברית ותיאטרון ישראלי, היה השיתוף בתהליך אישי שעברה. הקריאה במחזותיו של לוין במקביל לליווי בעלה אל מותו, הניבה לה נחמה והסתכלות שונה על מוות ופרידה ועזרה לה לראות את יופי החיים. היא כינתה את לוין כפי שכינה עצמו - משורר העורף האנושי. לדבריה, הצופים באים לראות ורואים חושך. חנוך לא נרתע ולא חשש לומר את המילים בהצגת מראה. ב"הרטיטי את ליבי" וב"אשכבה: אגדה של מוות" באים לידי ביטוי ביתר שאת נוחם ופיוס תוך השלמה, גם עם המוות. דווקא מאותו מקור קשה ואכזרי של חידלון אל מול המוות – טענה כספי - צומחות האמפתיה והחמלה כלפי האדם הנאבק להיחלץ מהמעגל הדטרמיניסטי שבתוכו הוא נע.
רוצה לחיות כפי שלא חייתי מעודי
לוין לא ראה פורקן אריסטוטלי, גרסה כספי, אלא התבוננות נכוחה. כך בייסורי איוב: אל תשאלו לפשר הנפילה, ללקח או למשמעות, רק צפו במחזה. אדם נופל ועוד מעט ימות. בעדות ובזיכרון הזה האירה כספי, מגלה לוין כבוד רב לאדם, ומזכה במבט נקי וישיר, במבטים האותנטיים של קיומו. בעדות המבט ומכוחו של המבט המפוכח והמנחם מספר לוין לקהל על חייו שלו. אי הנכונות של הדמויות לוותר על חייהן גם במצב המשפיל מעיד על עליבות. מהיכן שואף האדם את הכוח הליבינדאלי בעולם שבו כל החומות התאיידו? שאלה כספי, תוך שהיא מדגימה מתוך "הוצאה להורג" סימבולים מובהקים של המוות שיש לנדות ולדחות: יכולת ההסתגלות האין סופית של 'כתמים צהובים' לקבל את פגעי גורלו ובכל זאת לרצות לחיות בהכריזו "אני רוצה לחיות את החיים הנפלאים האלה כפי שלא רציתי מעודי".
מה אכפת לציפור?
כספי מנתה את המרכיבים הקיימים במחזה "אשכבה" המעניקים ביטוי לאותן תחושות של חמלה ואמפתיה: הטון הסיפורי ולא הדרמתי, מנקודת המבט הסובייקטיבית אחרי מותן של הדמויות. לשון הפרוזה מחלישה את האפקט הדרמתי ואת האמירות הקשות. המחזה מתבסס על כינורו של רוטשילד - שיקוף מודע בחיים של מי שכבר חצה את קו החיים - אתה לא בתוך הדרמה.
בנתחה את שירו "מה אכפת לציפור", הצביעה כספי על ההתכתבות עם המיתוס של סיזיפוס - אדישות של אי ידיעה, סקירת מעגלי החיים באופן נצחי ללא מעורבות של תודעה קולטת. מקור סבלו של האדם מוצג כאחר, הזולת. כמו שמבכה למקא הבעל ב"אשכבה" את גסיסת אשתו: "למה עקרו את החורשה? למה לא התייחסתי לאשתי בדרך אחרת?" הזולת לא חייב להיות אובייקט מנוצל, ביארה כספי, הזר נזכר ביחסו, ותמה על עצמו מדוע נהג כך. מדוע לא ליטף, לא ריחם, במשך 52 שנה "לא חשבתי לא שמתי לב אליך". כך גם ב"הרטיט את לבי" - למרות התהליך ההתפתחותי החסר, בונות הדמויות את המצב הקיומי. חורגות מקיומן באיזון מדויק בין הנלעג והפתטי לנוגע ללב.
איך רואים בכלל הצגה?
ד"ר דורית ירושלמי פתחה את הרצאתה אודות מופעי נראות, היעלמות וזיכרון ב"ההולכים בחושך" בתמונות מסט צילומים. תוך כדי עבודת הבימוי על התהלוכה ב"ההולכים בחושך", משתעשע חנוך עם "קפיץ-קפוץ" - קפיץ הנועד למשחק ילדים ומתגלגל מעצמו ממדרגה אחת לשניה. אותו קפיץ-קפוץ הוא לדבריה בבחינת ה"פונקטום" של רולאן בארת1 בעבודתו המיוחדת והחד-פעמית של לוין הבמאי.
"לוין נוהג במלאכת הבימוי בתשומת לב קשובה, מעין רברי". ירושלמי הסבירה כי עצם הבימוי של חנוך הוא חלק ממרכיבי ההצגה - העמדת התמונות הבימתיות, כמעין פסלים אנושיים המדמים את הציור "עיוור מדריך עיוורים" או "משל העיוורים" של פיטר ברויגל האב משנת 1568. השימוש בגופם של שחקנים רבים ובאנרגיה שלהם כמופע בימתי רב-משתתפים היא טכניקה מעניינת ומקורית של לוין. היא השוותה בין התהלוכה ביצירה של ברויגל להעמדת השחקנים בהצגה. "כך במטה קסם נוצרה לפתע 'רכבת' של שבעה אנשים במקום שלושה, כשהמחשבות 'מתמזגות' והופכות באופן הומוגני לחלק מן העניין" ציטטה ירושלמי את השחקן דרור קרן שהשתתף באותה הצגה כעדות על עבודת הבימוי. ירושלמי הדגימה כיצד התהלוכה שנבנתה תוך כדי הבימוי, ונכתבת לאחר מכן כמחזה עם הערות הבמאי, היא מסמך תיעודי נדיר. תפקיד הבמאי, גרסה ירושלמי, הוא לקיחת אחריות לתגובה באמצעות שפת הבמה המאפשרת מפגשים עם המוכר. הצגות מן הסוג המפעיל והמעורר את הצופה לשותפות ביצירה הבימתית, כהתרחשות פוליטית ולא רק כסיפוק תרבות לצרכן-הלקוח. ירושלמי ציינה בהתרגשות כי באוגוסט ימלאו עשרים שנים למותו של לוין, וביכתה את אובדנם של שאר המחזות. בקול רועד וחיוך היא נזכרה בחזרה גנרלית של אותה ההצגה בה נכחה, איך המשתתפים כולם היו עם דמעות "זה היה כל כך יפה."
רק מצליל קולו שלו
הכנס הסתיים בדיאלוג חופשי וטבעי, מעין שיחה בין ד"ר דנה אמיר וד"ר מירב רוט שסיכמו את היום. הן בחרו לחרוג מהגדרת ה"חנוך לוין שלי – כיצד הושפעתי ממנו כפסיכואנליטית, כחוקרת נפש האדם, כקוראת ספרות וככותבת" ולדבר על הכתיבה אחת של השניה תוך אסוציאציות חופשיות. הממד הלירי של הנפש קורא תיגר על קריאת התיגר ענתה אמיר לרוט - אין תקווה ולכן גם הייאוש אינו מוחלט. הטריטוריה היא אקס טריטוריאלית וכל שנשאר הוא לקוות, להיאחז, להפיל, להרים ולהפיל. היא הדגימה זאת מתוך "אשכבה" - הזקן עם האם: "היית אדם קפוא". החיים מתרחשים בין אם בוחרים לבכות או לשתוק "כי חרף החלטתה לא לבכות היא פורצת בבכי. תחליטו לא לבכות ואף על פי כן - תבכו." לוין, הן סבורות, איפשר את החופש לצאת מהתיחום הדכאני, בו תוהו ובוהו בבריאת העולם משמשים בערבוביה. הן פירטו את הטכניקה הלוינית תוך כדי השיחה: הרחקה בפרצוף, העמדה של החכם שמסתכל בדיעבד ומצהיר ששום דבר בחיים לא באמת חשוב ו"עכשיו תמצאו משמעות." היפוך הסדרים - ההגמוניה משתלטת על ההגמוניה, מה שגורם לה לקרוס. סדר בעולם חותר השיגעון הלא מודע. חנוך הוא מטופל ומטפל אידיאלי, הן קבעו בחיוך. הפוך ממה שעושים יוצרים אחרים, המפרשים עבור הקורא ומגישים לו תוצר מוכן וערוך – הקורא בטקסט החנוך לויני נפגש עם השיגעון, והוא זה שצריך להחזיר את הצורה. הצגותיו של לוין הן מאורע ללא עד, כאשר הוא חותר תחת ההגמוניה לרוקן את המאורע מהעד ואת העד מהמאורע התמודדות. "ואני חושבת על העדים, על כפל העדים" אומרת אמיר שחקרה וכתבה על פונקציית העד בנפש ובתהליך הכתיבה, ותבעה ארבעה מודוסים של עדות טראומתית. אמיר שיתפה גם במחשבות על צילום של רונאלד בארת - המחזיק פורענות שהתרחשה אך מציב אותה כעומדת להתרחש, עם הרעד של העומד להיות. אני נזכרת בצפייתי ב"מתאבל ללא קץ" המבקש לשחזר שוב ושוב את הטראומה לנגד עיניו. בעת ובעונה אחת אלמנט של הבימוי והכתיבה בתוך ומחוץ כל הזמן ובו בזמן. רוט דברה על היידיגר מול המוות, אשר זורק את האדם החוצה ומחייב אותו להתבונן. אותה התייצבות לוינית נכוחה מול המוות הגופני מחייבת אותנו להתנער. אצל לוין - השוותה - כמו בפסיכואנליזה, הכרה במוות משמעה הכרה בחוקיות. אליבא דקליין, אחרי ההשלמה עם חוקי החיים ובכללם גם המוות, מתעורר דחף ליצור ולתקן באמצעות אבל ויצירה אל מול הקפיאה. אסוציאציה מרגשת עלתה באמיר - שיר הייקו יפני עתיק שאביה העניק לה במתנה בגיל 8:
הצבי על הרי האורן
אשר אין שם עלי שלכת
יודע על בוא הסתיו
רק מצליל קולו שלו
והיא ביארה: "אנחנו יודעים מתוך הקול שלנו, תיבת התהודה שלנו. לא מתוך הטקסט אלא מתוך ההתרחשות הזאת, שאחרת לא היינו יכולים לדעת."
האסוציאציה הלא קשורה לכאורה של אמיר טלטלה אותי במנהרת הזמן אל תחילת שנות התשעים, לבגרות בחמש יחידות ספרות. השיר הזה הופיע כקטע אנסין. נזכרתי בהתרגשות נפעמת שחשתי כשקראתי בו. הזמן קפא אז וכלל לא היה לי אכפת שאני במבחן בגרות – הוא היה יפה כל כך בעיני וניתחתי אותו, מבתרת חלקיו, מתאפקת לא לכתוב על הרמז מקראי, כי תוך כדי נזכרת שהוא בכלל יפני, ועדיין, לאה גולדברג היא שתרגמה אותו.
משהו בשיח האינטימי בין השתיים המסכם יום גדוש ומנסה לעמוד על ייחודו של לוין באהבה רבה תוך השוואה אל מלאכת הפסיכותרפיה, ולקינוח השיר הזה, מילא אותי אדרנלין ולא עייפות. משהו בקולי שלי הלך והפך צלול יותר לנוכח הכנס העשיר הזה, שכל כך הרבה מוות נכח בו - כחור פעור של בייגלה, ומתוכו גבישי חיים מלוחים רבים. בבואי לכתוב את הסקירה הזו באותה התלהבות וחיות שדבקה בי בסיום הכנס, הופתעתי לגלות כי העמקה חוזרת בתכניו עימתה אותי עמוק וחזור עם החור. מה חשבתי לעצמי בעצם, חייכתי אליו, מפנה שוב מבטי כלפי מעלה –
ניצחת.
הערה
עוד על סטודיום ופונקטום ניתן לקרוא כאן.
מקורות והעמקה
אמיר, ד. (2008) על הליריות של הנפש. חיפה: מאגנס.
אמיר, ד. (2013) תהום, שפה. ירושלים: מאגנס.
אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים. חיפה: מאגנס.
י. נורית ול. שמעון (עורכים). (2004). האיש עם המיתוס באמצע: על יצירתו של חנוך לוין. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
י. נורית (עורכת). (2006). על מלכים, צוענים ושחקנים: עיונים ביצירתו של ניסים אלוני (2006). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
י. דורית. (2013). דרך הבימוי: על במאים בתיאטרון הישראלי. אור יהודה: כנרת זמורה ביתן.
כ. זהבה. (2005). היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין – סובייקט, מחבר, צופים. ירושלים: כתר.
כ. זהבה וק. גד (עורכים). (2013). צפייה חוזרת: עיון מחודש במחזות מקור. באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
ר. מירב. (2017). מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. ירושלים: כרמל.
Y. Nurit 2008 Le Theatre de Hanokh Levin: Ensemble a lombre des canons.
סרטי תעודה על חנוך לוין
גונן, נ. 2012, הילד כבר לא חולם.
לוין, ח. 2016, הפשע הקרוי אדם.
מחזות
הילד חולם (1993) תיאטרון הבימה חנוך לוין.
מלאכת החיים (1989) תאטרון הבימה מיכאל גורביץ.
יעקבי וליידנטל, שחקני הביצוע המקורי (1972).
יעקבי וליידנטל מתוך מחווה לחנוך לוין. דרור קרן, רמי ברוך, תיקי דיין.
הפטריוט (1982) עזרא דגן.
