רות גולן
הרוח הלא-מודעת
השפעת הקבלה על הפסיכואנליזה על פי אייגן
רסלינג
בספרה החדש, "הרוח הלא-מודעת", ממשיכה רות גולן לחקור כמה מהשאלות הנצחיות המעסיקות אותנו כבני אדם: " מי אנחנו?", "מהי תכלית חיינו?". בספרה הראשון, "אהבת הפסיכואנליזה", עמדה גולן על הקשר הנפשי העמוק של האדם אל תוצרי התרבות שלו, ובספרה השני, "נושאי התודעה", בחנה את הקשרים בין פסיכואנליזה להתפתחות התודעה.
בספר הנוכחי משלבת גולן שני תחומים נפרדים לכאורה העוסקים בשאלת מהותו של האדם – חקר הסיבתיות הנפשית המניעה אותנו, כפי שמנסחת זאת הפסיכואנליזה, וחיפוש האמת הנוגעת לסיבה ולתכלית, על פי הקבלה והחסידות. המחברת נעזרת בכתביו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן, אשר מנסח את תפיסתו הפסיכואנליטית במושגים כמו אינסוף, אמונה, ידיעה, שפה, מסתורין, ארוס, ספירות, תוך כדי כך שהוא מגלה נקודות השקה רבות ומפתיעות בין הפסיכואנליזה לחוכמה היהודית הקדומה.
הקבלה והחסידות הן תורות העוסקות בשבר הקוסמי והאנושי ובתיקון היקום והאדם. החסידות העבירה את עיקר הדיון מהיקום אל האדם, ולכן יכולה להיחשב כתורה מקדימה לפסיכואנליזה – כל זאת בתנאי שנתייחס למושגים המיסטיים כאל מטפורות המתארות את מעמקי הנפש על כל רבדיה. הפסיכואנליזה התפתחה בתקופה שבה איבדו הדתות המסורתיות את סמכותן הבלעדית על חיי האדם, ובמובן הזה אין ספק שתורת הנפש הזאת, החושפת את מורכבותה של הנפש האנושית ואת העושר הטמון בחשיבה רפלקסיבית, תרמה תרומה מכרעת למהפך התרבותי הזה.
"כשקראתי על מהות הנשמה המקיימת מגע מידי ורצוף עם מהות האל, התמוסס הרגש הרע שנגע בי. לגעת בנשמת היחידה שינה את עולמי החווייתי ואף עזר לי עם מטופלים" (מייקל אייגן).
- פרסומת -
רות גולן היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת; עוסקת בפסיכואנליזה כפי שלימדו פרויד ולאקאן; חיה ועובדת ביפו. ספר שיריה השישי, "שפת הענפים" (2017), שואב השראה מתובנותיה במחקר הנוכחי.
לפניכם המבוא והפרק הראשון מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
מבוא
מחקר זה יש לפתוח בשאלה: כיצד ניתן לקשור בין הקבלה, שהיא תורה תיאורגית1 וקוסמולוגית ארכאית, לבין הפסיכואנליזה? הקבלה, ובעקבותיה החסידות, הן תורות קדומות שעוסקות למעשה בשבר הקוסמי והאנושי ובתיקון היקום והאדם. החסידות העבירה את עיקר הדיון מהקוסמי אל תיקון האדם, ולכן יכולה להיחשב כתורה מקדימה לפסיכואנליזה, כל זאת בתנאי שנתייחס למושגים המיסטיים כמטפורות המתארות את מעמקי הנפש על כל רבדיה.
הפסיכואנליזה התפתחה בתקופה שבה הדתות המסורתיות איבדו את השפעתן הבלעדית על חיי האדם והמדע. ירידת כוחן של הדתות לוותה בעליית ערכו של היחיד, זכויותיו וחירויותיו, והפסיכואנליזה שתפסה את מרכז הבמה נהפכה כמעט ל"דת" של העידן המודרני. המודרניזם דגל בפיתוח האינדיווידואליות והביטוי העצמי בכל תחומי התרבות, פרקטיקה שהייתה מנוגדת כמובן לערכים הקולקטיביים של שיתוף כלכלי, פוליטי, סוציאלי וכו'. המתח שנוצר בין שני תפיסות אלה הוביל ומוביל לעימותים שמסתיימים לעתים בהתנגשויות הרות אסון.
אין ספק שהפסיכואנליזה, שבסוף המאה ה-19 החלה לחשוף את מעמקיה ומורכבותה של הנפש האנושית ואת העושר הטמון בחשיבה רפלקסיבית, תרמה תרומה מכרעת למהפך התרבותי הזה.
פרויד, שראה עצמו אתיאיסט, החזיר את האל לתמונה בדלת האחורית כשביסס את תורתו על השילוש האדיפלי. בשילוש הזה הוא נתן לאב הסמלי, כלומר, למה שמייצג שם האב [שאינו דווקא האב הביולוגי, אלא עמדה סמלית תרבותית של חוק ותרבות] או מה שלאקאן כינה אחר כך האחר הגדול, את תפקיד החוק, את האיסור וההגבלה על העונג.2
אנו עדים בימינו להתפרקות האחר הגדול מכל סמכויותיו ולהתגברות המבוכה והמועקה בעקבות הסרת האיסורים. שכן האיסור הוא הגורם הראשוני לתשוקה, ואם אין איסור או הגבלה ואיש הישר בעיניו יעשה, מאין תבוא התשוקה לחדש? תוצאתו של תהליך זה היא שקיעה בתוך עולם של צרכנות אינסופית (לרבות צרכנות רוחנית) וטיפוח נרקיסיזם פתולוגי. האנושות חותרת כיום להשגת אושר מידי ופועלת בכיוון זה בכל האמצעים העומדים לרשותה, לרבות תרופות, סמים למיניהם, ופרקטיקות שונות של סקס וספורט.
תוצאה אחרת היא הקצנה נגדית המתבטאת בתנועה גוברת של חזרה אל דתות דוגמטיות והופעת אבות ממשיים ודמיוניים רודפניים, או חזרת האלילים בדמותם הטוטליטרית של חוקי השוק והרייטינג והציווי להתענג. האם אפשר לחשוב על חלופה אחרת? האם הפסיכואנליזה יכולה להתמודד עם שינויים אלה בדרכים חדשות?
לאקאן, כפי שמסביר זאת ז'אק אלאן מילר (Miller), חזה את העתיד להתרחש, וככל שהדבר נשמע שערורייתי, ראה את עתידה של הפסיכואנליזה בהפיכתה לדת:
העובדה שלאקאן הפך את הריפוי האנליטי לחוויה אנליטית, מאפשרת להשוות בין שתי החוויות: הפסיכואנליטית והדתית. כמובן, בימינו גם הדת הרלוונטית לתרבות המאה ה-21 (לא זו הפונדמנטליסטית) הפכה בעיקרה לחוויה של דתיות ולאופן של ריפוי יותר מאשר לדוגמה ולטקס.3
פירוש המילה דת בעברית הוא חוק. הפירוש של רליגיה (Religie) בלטינית הוא קשירה. קשירת האדם לאלוהי שהוא גם האחר. בסנסקריט המילה היא, טרמה – הדבר שמחזיק חוויית שיא – רגע של משמעות החיים שהיא יותר מהחיים.
אחרי החוויה מגיע תמיד הגבול – הפירוש, הדוקטרינה, יצירת קהילה, הקשחת הגבולות, ריטואלים, דוגמטיות, סדקים בדוגמטיות, פרימה של האידיאות המוחלטות וטרנספורמציה.
בהרצאה "Lituraterre" שנשא לאקאן בשנות ה-70, הוא התייחס למושג הגבול כְּמה שמפריד בין שתי טריטוריות, ובעצם מייצר אותן כנפרדות אף על פי שהן זהות.4 כשאנו חוצים את גבולות העצמי נוצרת עמדה חדשה שמורכבת מהקשבה ומבחירה. עמדה זו מכילה גם את הממד חסר הגבולות, הנצחי והמוחלט שאפשר לקרוא לו אלוהים, הדבר שנמצא מעבר, אבל גם שם תמיד.
העצמי מתחבר או מתוודע בממד הרוחני למשהו גבוה ממנו שניתן לקרוא לו הממד המקודש. זוהי הרחבת האני עד שיכיל את התהליך ההתפתחותי המתרחש בקוסמוס כולו, פנים וחוץ, חומר ורוח, וגם הכרה בהיותנו טבולים בשדה של תודעה (לעומת התפיסה המצומצמת והאשלייתית שהתודעה היא שלנו, שתפסנו אותה בזנבה, שלכדנו, ניכסנו ואילפנו אותה לצורכי האגו שלנו). האם נדרשת לכך בגרות נפשית, או רק חוויה של חסד? זו שאלה שאני מתחבטת בה. אולי הבגרות נדרשת כדי שיהיה אפשר לבטא את החוויה הרוחנית בחיים, להפוך אותה לשימושית.
הפסיכואנליזה עוסקת בדינמיקה, בתנועת הנפש, או ליתר דיוק, במאבק שבין התנועה (קדימה, אחורה, תנועה מעגלית) לבין קיבעון ועצירה; דינמיקה של אירועים חיצוניים ופנימיים, של דחפים וייצוגים.5 כשקוראים בספריו של אייגן מרגישים את התנועה הזו בכל עוצמתה. היא סוחפת אִתה כשיטפון כל דבר העומד בדרכה, הורסת ויוצרת, או בלשונה של הקבלה, שוברת ומתקנת, מתרסקת ומתעלה.
במחקר זה אנסה להראות את המהלך הפרשני של אייגן מהמקורות היהודיים אל הפסיכואנליזה ואת התרומה החשובה של הגישה הבין-תחומית לחציית ההקשרים השונים של זמן, מרחב ורמת תודעה.
הספר יוצא מנקודת הנחה בסיסית שיש רציפות של ידע בעולם. כלומר, כל ידע חדש נשען על גבי ידע קודם לו, מושפע ממנו ונושא אותו למקום חדש. כך במדע, וכך בתורות הנפש. התפתחות הידע היא ספיראלית, וגם אם נוכל למיין את הידע תחת כותרות שונות, כמו ידע ארכאי, ידע מאגי-מיסטי, מסורתי, מודרני ופוסטמודרני, הן לא תהיינה תקפות דיין, שכן מטרתן למעשה לארגן את השפע האינסופי של הידע ולהקל עלינו להבינו ולהכילו.
האמונה האנימיסטית של אבותינו הקדמונים, שלפיה אלים ושדים מיוצגים בתופעות ובעצמים שונים בטבע, הידע האנימיסטי הזה לא נעלם, אלא הועתק לדינמיקה הנפשית הפנימית כמו גם לתיאוריית הקוונטים.
פרויד והפסיכואנליזה אחראים להעתקת האלים והשדים לדחפים ולתהליכים בנפש האדם, ועוד לפניהם, החסידות בעולם היהודי. אבל בסיבוב נוסף של הספירלה נוכל לומר שגם מה שאנו חווים כפנימי - תודעה, לא מודע, דחף - אינו בהכרח פנימי וסובייקטיבי, אלא מצוי במרחב הביניים שבין בני האדם. אנחנו נוהגים לומר שיש לנו תודעה, כמו שיש לנו גוף ונשמה. זו לא תהיה אמירה מופרכת, אבל באותה מידה גם לא יהיה מופרך לומר שהתודעה היא שדה שאנו שותפים בו, שדה שאנו חולקים עם אחרים כמונו, וגם עם אחרים שאינם דומים לנו - בעלי החיים, הצמחים והיקום כולו.
האם פרויד "המציא" את הפסיכואנליזה, או גילה את הרבדים השונים שממנה מורכבת נפש האדם, ניסח וארגן את הידע באופן חדש שהאיר את הפסיכה ואת הסיבתיות הנפשית באור חדש? אני נוטה להנחה השנייה, ואין בכך כדי להוריד מגדולתו.
כמו בסיפור החסידי על המלאך שמלמד את העובר ברחם את כל התורה כולה ובשעת לידתו סוטר על פיו והוא שוכח הכול, כך קורה גם לנו. הידע שלנו הוא חשיפה של מה שכבר היה ידוע פעם והודחק.
יתרונו של העידן הפוסטמודרני הוא בחופש שהוא מאפשר לערבוב הקלפים מחדש - מה שנקרא רב-ממדיות, או בין-תחומיות. אם בעידן של פריחת המדע והרציונליזם המודרניסטי נראה כאילו "אלוהים מת", ואתו המיסטיקה, המאגיה והדת, הרי שבעידן הנוכחי אנו עומדים נדהמים לנוכח חזרה צונאמית של כל אלה. אפשר לבטל זאת בבוז ולהתייחס לכך כרגרסיה ניו אייג'ית, אבל נכון יותר לדעתי לראות בכך את כמיהתה האינסופית של הרוח להתגלוּת בעולם. המדע והרוח חולקים כיום את אותו המרחב, ולכן הביטול והבוז של העוסקים בתחומים השונים אחד כלפי האחר הולכים ונעלמים ומפנים את מקומם למחקר והשפעה. אפשר לברך על הידע שמוסיפות תורות כמו המיסטיקה היהודית, הסופית והשמאנית, ועל הראייה הקליידוסקופית שהן מאפשרות.
על פי המסורת, הקבלה היא ידע אלוהי מיסטי שהתגלה ונוסח על ידי רשב"י, ואילו על פי המחקר המדעי, זהו ידע שהחל להתפתח במאה ה-12. אפשר לשאול: האם המידע הזה כל כך קריטי? האם זה משנה אם משה רבנו הוא דמות אמיתית? האם חשוב לדעת אם יציאת מצרים אכן התרחשה? הקבלה היא ידע תרבותי שהשפיע ומשפיע בפועל על האדם ועל החברה המערבית כולה.
ייתכן אפילו שלידי משה בן ליאון, שמייחסים לו היום את כתיבת ספר הזוהר, נפלו כתבים עתיקים יותר שהוא הוסיף להם ופיתח אותם. החוקרים גילו השפעות נוצריות/מוסלמיות/יווניות על הקבלה ואף מצאו מיסטיקות של המזרח השזורות בכתבים הקבליים. האם הדבר גורע מגדולתם?
ובאשר לפרויד, מאז שנות ה-60, נעשים יותר ויותר מחקרים על מקורות השראתו, בעיקר כמובן על שורשיו היהודיים הנטועים עמוק בעולם החסידות, שורשים שפרויד עצמו, מסיבותיו שלו (למשל, בשל החשש שיתייחסו לפסיכואנליזה כאל "מדע יהודי"), ניסה להעלים ולהכחיש ככל יכולתו.
ביון היה אחד החוקרים הראשונים שהודה בהשפעה הקבלה עליו. אייגן פיתח את חקר ההשפעה בצורה יסודית ומעמיקה, ואף נתן לכך ביטוי בעבודתו הקלינית.
אייגן משתמש במושגי הקבלה והחסידות ובמושגים הפסיכואנליטיים השונים באופן חופשי וגמיש, וכמו מניח להם לעשות בו כרצונם. הוא לא מתנסח כאקדמאי קפדן, אלא כאדם הקשוב לנפשו ולנפש זולתו, כאדם הנוכח בחוויה ולא רק מתבונן בה. כתיבתו הפיוטית והסוערת משובצת פנינים ומזכירה את כתיבתם של הבעל שם טוב, של הרבי נחמן מברסלב ושל טייארד דה שרדין (De Chardin), ואת חוויותיו ותובנותיו הוא משלב בהבנה הפסיכואנליטית שלו, לעתים בצורה אורגנית ומוצלחת, ולעתים באופן שנראה שגוי, לדעתי. אבל הוא בעיקר נוגע ללב ומרחיב אותו ומעניק משמעות חדשה לפסוק בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
1. מסתורין - קבלה ופסיכואנליזה
אני מודע לנקודת האני הפורה כנקודה של זוהר. אני הוא אני, אני הוא מה שאהיה, אהיה אשר אהיה, אני וגם לא אני, אני הוא זה [...] הקבלה - מוסתרת ומאירה, מוסתרת מהמוסתר, מסתורין של מסתורין, שכבות של ממדים שמיוצגים כאחד חסר הגבולות, אינסופי מעבר למספר. מאיר, כל כך מאיר שהוא נראה כחשוך. חשוך, כל כך חשוך שהוא נראה כאור, לא-כלום - ריקות. אתה יכול לומר, שכמו שהליבידו של פרויד לובש צורות רבות דרך התקות, כך הזוהר לובש צורות רבות כחלק מעבודת הבריאה. (אייגן6)
כמבוא לכל הדיון בהשפעות של הקבלה והחסידות על הפסיכואנליזה, על פי משנתו של אייגן, אתייחס קודם לחוויה של המסתורין שאופפת את הדיסציפלינות הללו.
לדעתו של אייגן, המאפיין המרכזי שקושר בין הפסיכואנליזה לקבלה הוא מושג המסתורין.
אנו יודעים שפרויד הקים בראשית דרכו בפסיכואנליזה חבורה "סודית" במתכונת החבורות הקבליות. החבורה מנתה כשלושה-עשר איש שהיו נפגשים בביתו אחת לשבוע, ולכולם הוא חילק טבעות חותם. זו הייתה מעין חבורת טבעת7. פרויד, שראה בפסיכואנליזה דיסציפלינה שעוסקת בממד החבוי בנפש האדם, סבר שיש בה הרבה מן המשותף עם כתות מסתורין קדומות שהדגישו לידה מחדש.
תפיסה זו מתקשרת לאחד הקטעים האחרונים שכתב פרויד לפני מותו על הנפש:
החלל יכול להיות השלכה של ההתפשטות של המכשיר הנפשי. לא סביר להגיע לכל מסקנה אחרת. במקום הכללים האפריוריים של קאנט באשר למכשיר הנפשי שלנו, הנפש מתפשטת ולא יודעת על כך דבר. מיסטיקה היא התפיסה העצמית המעורפלת של המציאות מחוץ לאני, של הסתמי.8
פרויד מותח את גבולותיו שלו, והסתמי מתרחב ומקבל משמעות חדשה.
בספרו להבות מן הלא-מודע נשען אייגן על לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein) שרואה את החוויה הדתית כמכילה שלושה יסודות:9
- פליאה על כך שהעולם קיים, חוויית נס הקיום.
- תחושה עמוקה של ביטחון, "תחתית הים בנקודה העמוקה ביותר שלה שנותרת שקטה בלי קשר לגובה הגלים על פני השטח".
- "אשמה אבסולוטית" הקשורה לשיפוט של אלוהים, שיפוט שעובר דרכנו ביחס להרגשתנו ולאופן פעולתנו האחד כלפי השני.10
בתהילים, אלוהים מחפש אחר נקודות סודיות, אחר התקפלויות מורכבות פנימה של הווייתנו. אנחנו כמהים לחיפוש זה שיכיר אותנו, כיוון שאנחנו חבויים מעצמנו. אנחנו כמהים להיות נודעים, מורגשים, כמהים שיחוו אותנו. כשאלוהים חודר אלינו, זה מפחיד, אפילו איום, אבל זה חסד, מקור של אהבה, כמו גם של פחד. דרך החסד החודר הזה אנו חשים תחושה של אינסוף. 11
אייגן מתאר את המסתורין שבחיפוש העצמי האלמותי באמצעות חיקוי מצב של מוות והחוויה שבהתחדשות המופיעה בעקבותיו.12 בספרו הליבה הפסיכוטית הוא כותב על נקודת האפס של האישיות:
לדבר על נקודת האפס של האישיות או על רגע של אי-צורה זה מטפורי, אבל גם יותר ממטפורה. זה נוגע בתחושת מסתורין השולטת בקיומנו. בתיאולוגיה שלילית, אלוהים מוגדר על פי מה שאינו, על פי היעדר ההגדרה שלו, חוסר היכולת לדעת. הפולאריות של סדר אי-סדר נסוגה. מושגים של כאוס ולא-כלום מתערבבים א-סימפטוטית. אנחנו חדורים בתחושה שמשהו ממשיך מעבר למה שניתן לתפיסה, ושאנחנו תוצאותיו. מושג הסיבתיות, מאגי, תיאולוגי, פואטי או מדעי, עדיין לא מיצה את האינטואיציה המיידעת הזו.13
הוא מתייחס למונח "עצירת העולם", מונח שטבע קרלוס קסטנדה (Castaneda) בספרו, משנתו של דון חואן. עצירת העולם היא השעיית ההיצמדות לנקודות המבט השגרתיות על המציאות, תהליך שמאפשר הופעה של תפיסות חדשות. אייגן מזכיר בהקשר לכך את ביון שעומד על המסתורין הקיים בבסיס התהליך הזה.14
בספרו קבלה ופסיכואנליזה מפתח אייגן את התפיסה שהן הפסיכואנליזה והן מסורות אזוטריות כמו הקבלה עוסקות במה שחבוי, בסודות.
בעיני הקבלה, המשמעות החבויה, האמיתית והסודית של התורה היא המשמעות האמיתית. פרויד מחשיב את החשיפה של מה שחבוי בנפש. בעיניו הסתמי הוא המציאות הנפשית האמיתית. 15
קיומו של הלא-מודע מכניס ממד של סוד ומסתורין לפסיכואנליזה. העובדה שדברים שונים נוגעים בנו ומשפיעים עלינו בלי שנדע עליהם היא אפורייה המסמנת אותנו עם חוש של מסתורין. 16
הוא עומד על הקשר בין מושג האינסוף הקבלי לבין המסתורין הלא-ניתן לידיעה שנמצא מעבר לשניות, לקיום, לזמן ולמרחב. בעיניו האינסוף הזה נמצא בתוך נפשו של האדם, והוא קושר אותו למושג שטבע ויניקוט "הליבה הלא-ניתנת לתקשורת".17
פרויד, על פי אייגן, רואה בתפיסה המיסטית שני מרכיבים:
1. תחושת אני ראשונית שהיא חסרת גבולות, תחושה של הכלה אינסופית או "רגש אוקיאני".
2. תפיסת של הסתמי.
כך מגדיר פרויד את המיסטיקה:
מיסטיקה היא התפיסה העצמית המעורפלת של הממשות שמחוץ לאני, תפיסת הסתמי. 18
ואייגן מכנה את המיסטיקה – חוויה של היות אחד:
לעתים אני קורא להשתתפות מיסטית חשיבה של אחד, חוויה של היות אחד (oneness). ישנם בתוכה שניים, שלושה, ריבוי. הבחנה באחדות, אחדות בהבחנה. קו-אחדות, קומוניון. אחד והכול. אתה ואני, וכולנו עלים של עץ החיים, לעתים ענפים, שורשים. המסתורין של הזהות האינדיבידואלית בתוך הכלל, מבנה בסיסי של הוויה.19
האם העבודה או סדרת העבודות הללו (הזוהר) הם רמאות ספרותית גדולה, יצירת מופת רוחנית, מסע רוחני, או הרפתקה מיתית? נראה שזה תמהיל של כל אלה, ורבי שמעון וטיפוסים אחרים שימשו כנשאים לעורר ולתעל את התחושה האנושית של המסתורין האלוהי.20
מקורות והערות
- תורה שעוסקת בקשר בין האדם לאל.
- יונג עסק רבות בהשפעת היבטים דתיים ומיסטיים על נפש האדם ועל התפתחותה, אלא שלדעתי תורתו נוטה לאוקולטיזם ומיתולוגיזציה. לדיון נרחב על ההבדלים בין פרויד ולאקאן לבין יונג ראו, אצל: יצחק בנימיני השיח של לאקאן, תל אביב רסלינג, 2009, עמ' 199-155
- מילר ז'אק אלן, "הקדמה לכנס של AMP," 2007.
- Lacan, "Lituraterre", e-article, Litterature (Larousse), 1971, #3
- ר' גולן, נושאי התודעה, כשהפסיכואנליזה פוגשת את התפתחות הרוח, 2009.
- Michael Eigen, Faith, London, Karnac, 2014
- Ernest Jones, The Life and Work of Sigmund Freud, (1957) 1964, pp. 415-6
- Freud S.22/8, Findings, ideas, problems, 1941, SE 23:300
- Michael Eigen, Flames from the Unconscious, 2009, Kindle loc. 572
:מצטט את ויטגנשטיין מתוך
Wittgenstein Ludwig, (1984), Culture and Value. G.H. von Wright (Ed) in collaboration with H. Nyman .P. Winch (Trans). Chicago, IL, University of Chicago Press - שם, loc. 576.
- שם, loc. 580.
- Michael Eigen, Emotional Storm, Middletown CT: Wesleyan University Press, 2005, p. 54
- Michael Eigen, The Psychotic Core (1986), London: Karnac, 2004, Kindle, loc. 5728-5731
- Eigen, The Electrified tightrope, loc. 3879
- Eigen, Kabbalah and Psychoanalysis, loc. 1070-1072 .
- Michael Eigen, Feeling Matters: From The Yosemite God to the Annihilated Self, London: Karnac, 2007, Kindle loc. 230
- Eigen, Image, Sense, Infinities and Everyday life pp. 19-20
- מייקל אייגן, (2004), העצמי הרגיש, תל אביב, תולעת ספרים, 2014, עמ' 56.
- Eigen, Faith, loc. 1720
- שם, .loc. 1731-1728