פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

השפה ההיא / יואב יגאל ורוית ראופמן

ספר זה מבקש לאתגר את המודלים האנליטיים הקיימים ולהקשיב לחומר החשוב העולה מהמעשיות כדי ללמוד על התפתחות דפוסי ההתמודדות הנפשית, כמו גם על היווצרותם של הקשיים הנפשיים בראשית החיים.

ספרים | 22/6/2016 | 4,891

תגיות:

השפה ההיא
 
יואב יגאל ורוית ראופמן
 
השפה ההיא
מעשיות עם והשפה החווייתית של הנפש
 
רסלינג
 
 
 
מאז ימיו של פרויד נתפסו המעשיות כמקור רב-ערך ללמוד על הנפש האנושית. בעוד שניסיונות רבים נעשו לפרש מעשיות מנקודת מבט פסיכואנליטית, מבקש ספר זה לאתגר את המודלים האנליטיים הקיימים ולהקשיב לחומר החשוב העולה מהמעשיות כדי ללמוד על התפתחות דפוסי ההתמודדות הנפשית, כמו גם על היווצרותם של הקשיים הנפשיים בראשית החיים. מכיוון שקושי מרכזי בטיפול הנפשי מתמקד בהגעה באמצעות מילים לרבדים נפשיים שמקורם ב"זמנים רחוקים", בילדות המוקדמת ולפני רכישת השפה, יש למצוא ערוצים אשר דרכם ניתן ללמוד על מה שהתרחש באותה תקופה רחוקה; כלומר שיש להבין איך נרשמות בנפש התינוקית ההתנסויות הנחוות כקושי, איך הנפש מתמודדת איתן ואיך הן מתבטאות בחיים הבוגרים.

מחברי הספר מאמינים שהמעשיות מדברות בשפתה של הנפש התינוקית, ולכן יש להקשיב להן קשב רב ולשאוף לפתח ערוצים שיטתיים כדי ללמוד את שפתן. עשר מהמעשיות היותר פופולריות זוכות בספר זה לניתוח ופרשנות, ביניהן "כיפה אדומה", "הנזל וגרטל", "שלגיה", "סינדרלה" ועוד, כל זאת תוך כדי הצגת דוגמאות (מהקליניקה) הקשורות לאופי ההתנסות אשר עליו מדווחת כל מעשייה.

למעלה ממאתיים שנים לאחר פרסום המהדורה הראשונה של קובץ המעשיות של האחים גרים, מבקש ספר זה להראות איך מהדהדות מעשיות העם לרבדים נפשיים עמוקים המשותפים לתרבויות רבות, ולכן הצליחו לשמור על חיוניותן ורעננותן לאורך תקופות זמן ממושכות. נראה שהחומר עתיר המשמעות העולה מנרטיב המעשייה, אשר נשאר רענן ואשר בכוחו לדבר אל נפשם של המונים, מעורר השראה כל פעם מחדש.
 
ד"ר יואב יגאל הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך. חוקר טווח רחב של נושאים על פי תפיסת מחקר ייחודית שפיתח – "המתודה של הסובייקטיבי". ספריו הקודמים: "גבולות עולמו של איינשטיין", "המדע כמתודה וכתהליך", "אנטומיה התפתחותית של הנפש".
ד"ר רוית ראופמן היא פסיכולוגית קלינית, ביבליותרפיסטית, מטפלת קבוצתית וחוקרת ספרות. מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה. ספריה הקודמים: "חלומות ומעשיות", "משחקי חברה", "שתי השפות של האדם-מילים וחוויה בטיפול הפסיכודינמי".
 
 
 
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכה אנקורימיכה אנקורי3/8/2016

בגנות הפתולוגיה. חבל שהפרשנות הפסיכולוגית עדיין שבויה במלכודת הפסיכופתולוגיה שהעניקה לנו הפסיכואנליזה.
. ניתוח אגדות עם כניתוח מקרה אינו מביא להפקת התועלת העצומה שיש בהן עבורנו, כהורים וכמטפלים.
ק.ג. יונג אפיין את המיתוסים (ונכון הדבר גם לסיפורי עמים) כך: 'החלום הוא המיתוס של היחיד והמיתוס הוא החלום של השבט'. ראייה זו אינה מזמינה אבחון פסיכופתולוגי לאגדות ולגבוריהן אלא הקשבה מעמיקה למסר שהם נושאים.
ניתוח הפתולוגיה האישית והמשפחתית של כפה אדומה לא יסביר לנו מדוע דורי דורות של ילדים ובוגרים בחרו באגדה זו וממשיכים לספר אותה. הלקח שאגדה זו מזמינה איננו שיש ללכת בצייטנות על השביל המחבר את האמא לסבתא. הליכה קפדנית על שביל זה תותיר את הנערה בתולה ויבטיח לה חיים משמימים. לעומת זה, הירידה מן השביל תעניק לה את ההתנסות ברזי הלא-נודע (היער), את חווית הפחד המלווה כל סקרנות אמיתית וכל מפגש עם דמויות הלא-מודע. במחשכי היער היא תכיר את הסכנות ואת הסיכוי להגיע במקום לזרועות הסבתא - אל זרועות הצייד (מומלץ יותר!). ואם הנערה (ילדותנו או מטופלותינו) תגלה סימני חשש ופחד - האגדות הנפלאות ימשיכו ללוות אותה בשבילי הלא-נודע.

דר רוני אלפנדריד"ר רוני אלפנדרי11/7/2016

השפה ההיא - מומלץ ביותר. השפה ההיא

ספרם של יואב יגאל ורוית ראופמן, שני אנשי טיפול בכירים, מציע לקורא מבט מרענן וחדשני על רבות מהתובנות הפסיכולוגיות השגורות בתרבות שלנו. בהתבסס על ניתוח מקורי של מספר מעשיות עם, מציעים המחברים דרך יחודית להבנת התפתחותה של הנפש האנושית. ספר זה אינו מהווה רק תוספת לתיאוריה הפסיכואנליטית העניפה העוסקת בניתוח של יצירות ספרות אלא בוחן את המעשיות באופן שיביא את קהילת המטפלים ואת הקהל הרחב להרהר מחדש בתפיסות המקובלות לגבי האופן שבו מתפתחת הנפש האנושית.
מעשיות עם הם צורה ספרותית שכולנו מכירים. כולנו גדלנו עם כיפה אדומה, הגדיים והזאב וכן הלאה. יגאל וראופמן טוענים כי קריאה מתודית ומרובדת במעשיות עם, יכול לאפשר לנו תשובה לשאלה – כיצד רושמת הנפש האנושית את אותן חוויות ראשוניות שאנו מאמינים שמעצבות אותה. התפיסה כי חוויתינו המוקדמות הן אלו שמכתיבות את מהלך חיינו ואת בחירותינו אינה חדשה. היא נידונה על ידי כל אחד מהתיאטריקנים הגדולים של התיאוריות הפסיכואנליטיות השונות. טענתם היחודית של יגאל וראופמן היא כי מעשיות העם, שהן בעיקרן אוניברסליות ואל-זמניות, מחזיקות בתוכן את המפתחות להבנה אינטימית של האופן שבו הנפש חווה, רושמת וזוכרת את אותן חוויות ראשוניות.
המחברים בחרו תשע מעשיות עם מוכרות כמו סינדרלה, כיפה אדומה, שלגיה ועוד יחד עם מיתוס יווני ואפילו סיפור קצר של פרנץ קפקא בכדי לנסות ולענות על השאלה – מה הנפש רוצה? על ידי בחינה עקבית ומתודית של המוטיבים החוזרים בטקסטים אלו, מראים המחברים את האופנים בהם התפתחותה של הנפש נרשמת בנפש עצמה. מוטיבים אלו נקראים בספר מפתחות והם כוללים בעלי חיים, הבית, הזאב, דמויות אנושיות, מזון ומשקה, הדרך, היער ועוד. בעזרת מפתחות אלו מראים המחברים כיצד מעשיות עם מעידות על אופן רישום חוויות ראשוניות בנפש האדם.
לדוגמא, על ידי פרשנות המעשייה של כיפה אדומה, מראים המחברים כי סיפורה של הילדה הנשלחת על ידי אמה לבקר את סבתה ובדרך ביער פווגשת את הזאב אשר בולע אתה סבתה ואותה, הוא למעשה ביטוי לשלב התפתחותי בילדות. כמו בפרשנות חלום, מניחים המחברים כי כל אחד מפרטי הסיפור נמצא שם בכוונה בכדי להעיד על רישום מוקדם של חוויות ראשוניות והאופן שבו הנפש התארגנה למולן. במעשיות קודמות יותר, הראו המחברים כיצד הנפש מנסה להגן על עצמה מפני חוויות חודרניות ומאיימות. גם כאשר היא אינה יכולה לעשות כך בהצלחה מלאה, וכנראה שלא ניתן להתגונן בפני חוויות חודרניות באופן מושלם, הרי שהאופן בו היא רושמת התמודדות זו, מעידה על מבנה ההגנות שלה. התייחסותה הנאיבית והתמימה לכאורה של כיפה אדומה לנוכחותו המאיימת של הזאב מעידה על כך שהנפש שלה כבר מכילה את אותן חוויות מאיימות מהן היא מנסה להתגונן. הזאב אינו איום חיצוני בסיפור זה, אלא עדות לחוויה חודרנית שהצליחה להשאיר רישומה על הנפש הרכה.
פרשנות מסוג זה מאפשרת לקורא להתמודד עם אחת מהשאלות המרכזיות המעסיקות כל מטפל לגבי היחס בין חוויות אותן ניתן לתאר בעזרת השפה לבין אותן חוויות שאינן ניתנות לתיאור. הנחת היסוד של התיאוריות הפסיכואנליטיות המגוונות היא שדווקא אותן חוויות שלא ניתנות לתיאור באופן מילולי ושנחוות בשלבים המוקומים של חיינו, הן החוויות המעצבות את נפשינו. על ידי בירור התכנים המופיעים במעשיות העם , ניתן להתחקות אחר המנגנונים בעזרתם מתפתחת הנפש. מעשיות העם מאפשרות 'לספר על הנפש בשפה של הנפש עצמה, כפי שהיא 'יודעת' לספר על עצמה' (עמ' 12).
ספר זה מומלץ ביותר לכל מטפל ולכל אדם המתעניין בנפש האנושית. הוא מציע מבט מרענן וחדשני על התפתחות הנפש האנושית. המחברים עשוים שימוש מושכל בידע הפסיכואנליטי הרב שלהם בכדי להראות דרך חדשה בעזרתה ניתן להבין את החוויות העמוקות ביותר של האדם.



צפרירה ון אוטרט-לויצפרירה ון אוטרט-לוי6/7/2016

תגובת קריאה על " השפה ההיא" צפרירה ון אוטרט-לוי: כל הקורא יוצא נשכר. במובנים רבים ספר זה הוא המשך לספר קודם של יואב יגאל - 'אנטומיה התפתחותית של הנפש'. בספר הנוכחי מיושמות תובנות רבות שפותחו בקודם והוא מומלץ בחום לכל מי שרוצה לדעת יותר על צורות התמודדות שמקורן ברבדים העמוקים והראשונים של הנפש ועל הנפש בכלל.
המפה הנפשית ותורת התפתחות של נפש האדם, שפותחו שם, מהווים כאן כלים לחקירת המעשיות ושפתן המיוחדת. תמצית ומושגים שונים מהספר הקודם מופיעים בסוף הספר הנוכחי, בשער החמישי והאחרון (טיפ לקוראים – כדאי להתחיל לקרוא את הספר מהפרק הזה ולחזור אליו אחרי קריאת ארבעת השערים הקודמים לו). אל הקשר בין תאוריה ועבודה הקלינית קיימת התייחסות נמשכת במהלך הספר, באמצעות דוגמאות קליניות שסומכות את הטיעונים התאורטים..
דרך הנפש מתחילה בתחושות גוף ויוצאת ממנו בהדרגה לעצמאות באמצעות השפה, אשר יוצרת מציאות מקבילה ושונה משפת הגוף במובנים רבים - דרך חשיבה מילולית, תקשורת מילולית, שמירה בזכרון פנימי וחיצוני, תכנון, בניית מערכות ותאוריות, שיקוף של העבר, פריצה מחשבתית לכיוון העתיד - אף כי הנפש נשארת גם קשורה ותלויה בקיום התחושות הגופניות ובגוף בכלל. המשך קיום החיים של הפרט ושל המין אליו הפרט משתייך היא המנוע של התפתחות שניהם. טיעון זה הוא אקסיומטי: כל התפתחות טבעית משרתת את המשך קיום החיים ואמורה להשפט על פי תרומתה או הפרעתה לו. כמו הגוף שעובר תהליכי התמיינות (בעיקר בזמן ההריון), מתרחשים בנפש תהליכי התמיינות אחרי הלידה, שמשרתים את המטרה הקיומית הזאת. הם מתארים כשלבי התפתחות וצמיחה עם היררכיה ברורה שמובילה לאוטונומיה של הנפש ביחס לגוף, ושל הפרט ביחס למערכת החברתית ממנה יצא (בחברה המערבית שמאפשרת את זה, בשונה מהחברות המסורתיות). וזאת בעוד שהנפש נשארת קשורה לסביבה ולגוף. בהתפתחות נראה גם מעבר מהפשוט אל המורכב. ואלו השלבים: השלב התחושתי-חווייתי, שלב האמוציות והרגשות, שלב השפה והקוגניציות שמוביל ליכולת פיתוח של תורות-על ומערכות, לרפלכסיה מחשבתית וליכולת לדמיין התפתחות בעתיד. בספר הנוכחי מתמקדים יגאל וראופמן בעיקר בשני השלבים הראשונים והקדם-מילוליים של הנפש, בם התינוק והילד הרך הם הכי פגיעים לשיבושים בהתמיינות הנפש. אצל רוב אלו שפונים לטיפול פסיכותרפיסטי אפשר לחוש את אותן פגיעות קדומות, אך מאחר ומדובר בשלבים תחושתיים-חוויתיים קדם-מילוליים, קשה לזהות אותם במדויק. מנקודה זאת נכנסות המעשיות לתמונה.
סיפור הנפש לעצמה על עצמה בשלבים התחושתיים-חוויתיים מסופר ב'שפה ההיא' כפי שהיא נקראת כאן בספר, והיא גם זאת שנתנה לו את שמו. שפה זו קרובה ומעורבת בכל התנסות וחוויה ומקשרת אותנו לתחושת הקיום והחיים שלנו. מדובר בשפה פנימית קדומה וחוצת תרבויות, שפה אוניברסלית שיכולה להתבטא גם בחלומות, בסימפטומים, בטכסים ובתוצרי אמנות. את עקבות השפה הזאת הצליחו יגאל וראופמן לזהות במעשיות חוצות תרבויות. הנפש מספרת בן לעצמה ולנו על צרכייה וקשייה בדרך התפתחותה, באמצעות פעולות ומוטיבים חוזרים. מדובר במעשיות אשר וריאציות שלהן קיימות בתרבויות רבות, מהמזרח עד המערב, כמו, למשל, שלגייה אשר גירסה סינית שלה סופרה כבר במאה התשיעית לספירה. בגירסאות השונות של המעשיות שאפשר לקרוא להן מעשיות אוניברסליות, ניתן כמובן לזהות גם השפעות תרבותיות ספציפיות (בגירסה המצרית של שלגייה אין שלג). שלושת השערים הדנים במעשיות בספר הם: שער מעשיות הגרעין (הזאב והגדיים, שלושת החזירונים, כיפה אדומה), שער מעשיות ילדות ( הנזל וגרטל, ג'ק והאפונים), שער מעשיות המסיימות ביצירת בית חדש (שלגייה, הנערה ללא ידיים, רפונצל, סינדרלה). השער הרביעי עוסק בשני סוגי נראטיבים אחרים, לפני ואחרי המעשיות, המיתוס אמור ופסיכה וסיפור הגלגול של קאפקא. כאמור לעיל מסכם השער החמישי את תורת התפתחות של הנפש.
ניתוח המעשיות מספק לקורא 'מפתחות' לפענוחן ולפענוח מעשיות אחרות. כך זיקקו יגאל וראופמן מהמעשיות הגרעיניות את המפתחות הבאים: דמויות של בעלי חיים מספרות בן על רמות ארגון ראשוניות של הנפש שמשותפות לבני אדם ולחיות. בית מייצג את נקודת המוצא של מצב נפשי מסוים, אשר מחוצה לו נמצאים אזורי נפש פראים 'זרים' כמו היער. זאב מייצג גורם מאיים על שלמות המבנה הנפשי, גם אם הקשר הראשוני עם האם ייחשב בעינינו לתקין. במעשיה הראשונה שנידונה בספר, הזאב ושבעת הגדיים, מתואר מצב בלתי נמנע בו אמא יוצאת מהביית והמעטפת שמגנה על הרבדים הראשונים של הנפש הרכה הופכת חדירה לאיומים שהיא אינה מסוגלת עדיין להתמודד עימם. על אף ששבעת הגדיים הוזהרו על ידי האם והתבקשו להפנות קשב אליהם, הם אינם מזהים אותם נכון (בפעם השלישית) וכך שישה מהם נטרפים על ידי הזאב. דרך ההשרדות של הגדי השביעי היא הסתתרות בשעון עומד, ואותה הסתתרות של הפן הקיומי-סובייקטיבי מוכרת לנו מטיפולים באנשים רבים, בין השאר עם הפרעות דיסוציאטיביות. במעשיה השנייה עולה דרך התמודדות נוספת עם איומים – הימלטות – ובהמשך מופיעה גם דרך לעקר את האיום מכוחו על ידי הפיכתו למשהו אחר ('בישול הזאב'). דרך התמודדות עם איומים קיומיים שבאה אחריהן מופיעה בכיפה אדומה ומזוהה כהגנה נרקיסיטית, בה הילד עומד בשירות הפתולוגיה של הוריו ושורד בזכות הנחמדות והקסם שלו, כאשר חולשתם ותפקודם הלקוי כהורה מאיימים עליו. מהמעשייה הנזל וגרטל עולים 'מפתחות' נוספים: דלות מסמנת דלות רגשית וחוסר אמפתיה, אוכל מסמן הזנה נפשית, אוצרות מסמנים אוצרות וכוחות נפש חדשים. האב בבית זה תומך ואוהב בתחילת הדרך אך מתגלה כחלש מכדי לעמוד בפתולוגיה של האם. אחוות האחים מפצה על כך בדרך, אשר בה מתרחש מהפך בתפקודי האח והאחות. אצל האחות מצטיירת צמיחה נפשית שלא פוגשים אצל האח וגם לא בכיפה אדומה. עוד נלמד ממעשיה זו כיצד הצמיחה הנפשית של האחות מצליחה לנטרל את השפעת ה'אובייקט' המאיים (מות האם בשני המופעים שלה, כמכשפה וכזו ממנה יצאו והיא מתה כאשר חוזרים הבייתה).
אסתפק בדוגמאות אלו ואשאיר את תענוג הקריאה ופיענוח שאר המעשיות בספר המרתק והמומלץ מכל הלב והנפש לקורא, שיצא נשכר ממנו.