מסוגלות גופנית נרכשת
פרקטיקה ליישום גישת ההחלמה דרך פעילות גופנית
מאת ידידיה דוארי
מבוא
במהלך ארבע השנים אחרונות שבהן פועל מרכז הספורט של מכון סאמיט באתי במגע עם קבוצה מיוחדת של אנשים שמהלך חייהם הרגיל הופסק בעקבות משברים נפשיים קשים. חלקם, בשל מצבם, חיים בניתוק מהחברה וממעגלי התעסוקה, המשפחה והחברים. במסגרת פעילותי במרכז הספורט, שהוקם במטרה לתת מענה לאוכלוסיית בריאות הנפש בתחום של פעילות גופנית ואורח חיים בריא, ראיינתי וליוויתי באופן אישי למעלה מ-200 אנשים שעבורם הביקורים במרכז מהווים אתגר וחוויה משמעותית.
על אף הקשיים החמורים, אני ומדריכי החוגים ראינו כוח-רצון שצומח מתוך המתמודדים עצמם, או יותר נכון, מתוך גופם. לאורך הזמן, נוכחנו לדעת שכוח רצון זה אינו רק נובע רק מתחושת הכוח הפיסי שנותנת הפעילות. למדנו שהחיבור של האדם לגופו ולכוחות שלו מהווה שלב נוסף בתהליך השיקום ובהשגת חיים מלאי סיפוק. מאמר זה נכתב לצורך הבנת השלבים של עבודה גופנית עם אנשים שעברו משברים נפשיים קשים, שמטרתה למצוא מחדש את הכוח להאמין בחיים ואף ליצור קשרים בין-אישיים משמעותיים. לא מדובר אמנם בשיטת טיפול חדשה, וישנם כבר בנמצא לא מעט מחקרים המראים את חשיבות הפעילות הגופנית לאנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית (חלקם מוזכרים במראי המקומות ובהמלצות לקריאה נוספת בסוף מאמר זה). מטרת המאמר היא להציע פרקטיקה הניתנת ליישום בתוך תהליכי השיקום. פרקטיקה זו מהווה כלי עבודה נוסף בארגז הכלים של אנשי השיקום, המדריכים והמטפלים ובמאמר מוסברת חשיבותה לשיפור איכות החיים עבור כל מי שרוצה לעזור לעצמו או לאחרים דרך התייחסות לגוף.
בשנים האחרונות הולכת ותופסת תאוצה גישת ההחלמה. על פי גישה זו, האדם יכול לעבור תהליך של התייחסות חיובית כלפי עצמו וכלפי חייו למרות משברים קשים שטלטלו את חייו. כמו כן אדם בתהליך ההחלמה מחזיר לעצמו את חירותו, את היכולת לקבל החלטות, לקיחת אחריות על המעשים ועל ההשלכות של בחירותיו. בהקשר זה, במאמר זה אבקש להציג כיצד פעילות גופנית יכולה להיות גשר נוסף המתווך בין מודל ההחלמה למימושו במציאות.
רקע
לאורך ההיסטוריה האנושית פעילות גופנית היוותה חלק אינטגראלי מאורח החיים של האדם ושימשה אותו בעיקר לצורכי קיום כגון: צייד, ליקוט, לחימה, תנועה ממקום למקום, מנוסה בעת סכנה ועוד. במילים אחרות, לאדם היה קשה עד בלתי אפשרי לשרוד ללא יכולות גופניות בסיסיות. כך, החיים בטבע והמשימות שהיה צריך לבצע על מנת לשרוד שמרו על כושרו וחיוניותו. בשלבים מאוחרים יותר ועם הקדמה הכלכלית והטכנולוגית, הפכה הפעילות הגופנית מדרך חיים למקצוע, לתחביב או לשעשוע. בהדרגה, החל להתפתח אורח חיים ללא תנועה, כשרוב האנשים בעולם המערבי יושבים ברוב שעות העבודה והפנאי שלהם. ההשלכות של מצב זה ידועות: 65% מאוכלוסיית הבוגרים בארצות הברית סובלים ממשקל עודף או מהשמנת ייתר, וכ-10 אחוז, מהם חולים בסוכרת סוג 2 שהיא מחלה הנגרמת מחוסר פעילות גופנית ומתזונה לקויה. על פי חוקרים מסוימים זוהי אחת הסכנות הגדולות המאיימות על המשך קיומנו (רייטי, 2010). הבעיה היא שלמרות השינוי שחל באורח החיים, המוח שלנו עדיין חושב כמו לפני מאות ואלפי שנים (ראו למשל: הררי, 2011). כך, המוח שלנו מקבל כל העת מסרים כפולים: מצד אחד, המוח שלנו מורגל לחשוב שהרבה שפע דורש הרבה תנועה. אך מצד שני, אין צורך למהר ולהתאמץ, אפשר להשיג את הכול גם אם אלך בנחת עם עגלת הקניות. ברמה הפיסית, המסרים הכפולים הללו משפיעים עלינו בכך שהורמוני המתח שלנו, האדרנלין, הקורטיזול והכולסטרול, עובדים שעות נוספות, מה שעלול להזיק לכלי הדם ולפגוע במערכת החיסונית.
בריאות הנפש: נקודת מבט חדשה/ישנה
הפרעה נפשית היא שם כללי שניתן לקבוצת מחלות והפרעות המשפיעות על האופן שבו אדם מרגיש, חושב, מתנהג ומתקשר עם הזולת. אולם מחקרים מצטברים מציעים כי ניתן להתייחס להפרעה נפשית כחוסר היכולת לנהל ולאזן את התכונות והרגשות הפנימיים בעזרת היכולות הגופניות. הואיל והעולם הפנימי נטל שליטה על החיים החיצוניים, אדם שחווה משבר-נפשי, יעריך יתר על המידה את המציאות הפנימית, ויעסוק בה באופן עוצמתי. בדרך כלל הוא יהיה מנותק מהמציאות, ולא ימצא בה עניין (שטיינברג, 2014).
מן הידע המדעי הקיים עולה כי הגוף והנפש מעולם לא היו ישויות נפרדות זו מזו. ד"ר ג'ון רייטי (2010), המלמד פסיכיאטריה באוניברסיטת הרווארד, מביא בספרו, "הניצוץ", אוסף של מחקרים מ-15 השנים האחרונות המעידים על הקשר בין הגוף והנפש. הוא מתאר כיצד אימון גופני יכול להשפיע באופן ישיר על צמיחת התאים במוח (שם, 45). בהקדמה לספר הוא כותב כך: "לאימון הגופני יש השפעה עמוקה על בריאות הנפש ועל היכולת הקוגניטיבית. זהו אחד הטיפולים הטובים ביותר שמצויים בידינו לרוב הבעיות הפסיכיאטריות" (שם, 16). רייטי מדגים קשר זה החל בפעילות אירובית והיכולת ליצור שליטה בהתקפי חרדה, וכלה ביכולת "להזיז את מצב הרוח" כלשונו, באמצעות פעילות גופנית, וכך לצאת ממצב של דיכאון. נושאים נוספים המוצגים בספרו כוללים התמכרויות, הפרעת קשב ולמידה וביכולת לשפר אותם דרך תנועה של הגוף.
פרופסור שייקה הוצלר, ראש בית הספר ללימודים מתקדמים במכון וינגייט, מביא במאמרו "פעילות גופנית בקהילה למתמודדים עם בריאות הנפש" סקירה רחבה של גישות העושות שימוש מושכל בהשפעה ההדדית שיש לתהליכים גופניים על תהליכים נפשיים וחוזר חלילה (הוצלר, 2014). כיום אנו יודעים שתרגול גופני מעורר את המערכת החיסונית, בתנאי שהוא מבוצע בצורה מתונה, ומקל את הפעילות הנוירו-מסקולרית (מערכת העצבים והשרירים) בכל הגילאים. כמות החמצן הגבוהה שמגיעה לתאים תוך כדי פעילות יוצרת תחושת רווחה בכל חלקי הגוף והמוח ובכך היא משפרת את הביטחון וההערכה העצמית. ממצא חשוב נוסף שנחשף בשנים האחרונות ותורם לקשר בין תהליכי גוף-נפש מתאר את המוח כאיבר פלסטי שיש ביכולתו להשתנות במצבים מסוימים (דוידג', 2009). למעשה, המוח הוא מכניזם שמגיב לסביבה (פרסקו, 2013). הבנה זו מאתגרת את היחס שלנו להשפעת הסביבה על האדם וליכולותיו להשתנות.
מרכז הספורט ושיטת העבודה
מרכז הספורט סאמיט הוקם בשנת 2011 במטרה לתת מענה לאוכלוסיית בריאות הנפש בתחום של בריאות גופנית ואורח חיים בריא. המרכז מפעיל מגוון של חוגים בהדרכה של מדריכים מוסמכים בתחומם. כל משתתף חדש עובר שאלון שבו בונים ביחד את המטרות לבואו ואת הדרכים להשגתן. אחוזי התמדה גבוהים מהממוצע (בין 60-80%), יחד עם עלייה מתמדת במספר המשתתפים, גרמה לנו לחשוב שמעבר לשיפור בבריאות הגופנית והנפשית, משהו נוסף גורם לאנשים שבדרך כלל מתקשים לצאת מהבית ולהתמיד לאורך זמן, להצליח לעשות זאת. על פי משובים של המשתתפים ושיחות אישיות שניהלנו עמם, מצאנו הקבלות בין התחושות אותן חווים חברי המרכז ובין שלבים המתוארים בגישת ההחלמה. נתונים אלו עודדו אותנו לחקור את הגורמים להצלחה היחסית ובסופו של דבר לפתח שיטה מבוססת תהליך.
העיקרון הבסיסי של השיטה הוא למידה מלמטה למעלה. כלומר, הגוף מלמד את המוח. לפעמים אנשים נמצאים תחת לחצים ופחדים אשר מונעים מהם לפתח תהליך מלמעלה למטה, מהמוח לגוף. הניסיון הראה לנו שגם במצבים כאלו ישנה אפשרות ללמידה, אשר עוקפת מוח-שכל, כמו שמתרחש בהבעה יצירתית, בציור ובאומנות. השיטה בנויה על שישה קטגוריות ומחולקות לשני שלבים מרכזיים:
1. מוטיבציה, כוח ותקווה.
2. בחירה, משמעות ועצמאות.
השלב הראשון, מתחיל במניע, או בחום, שנוצר בתוך הגוף – המוטיבציה. השלב ממשיך בהכרה בכוח פנימי ומסתיים ביכולת של האדם לראות מעבר למשבר– יצירת התקווה ויכולת המימוש. השלב השני, מתחיל בלמידת הכוחות של הגוף – הגדלת טווח הבחירה. ממשיך בהבנת גבולות הגוף – משמעת ומשמעות פנימית, ומסתיים בשקלול השלבים הקודמים לכדי עצמאות. את שני השלבים הללו ניתן לסכם תחת הכותרת: "מסוגלות גופנית נרכשת– פרקטיקה יישומית לגישת ההחלמה".
מוטיבציה / הנעה - "מצאתי משהו שאני אוהב לעשות".
לעיתים אדם מבין שהוא צריך לעשות שינוי רק מכיוון שאין לו ברירה אחרת. לאורך ההיסטוריה האנושית אנשים נעו ממקום למקום בעיקר בעקבות מגפות, מלחמות ורעב (הררי, 2011). הנעה זו עוזרת לתקופה מסוימת, אך מתקשה להחזיק לאורך זמן. כאשר אותו מצב של חוסר ברירה ייעלם, ייעלם אתו גם הרצון לזוז. דרך נוספת ליצור מוטיבציה היא דרך הנאה. בדרך הזו הגוף משדר למודעות האדם שעליו לקום ולחזור למצב שבו חווה הנאה, בדיוק כמו שהגוף משדר לנו ללכת למקפיא ולהוציא שוב את הגלידה. בדרך זו, הגוף לומד ללא הסברים שכליים.
המנגנון עובד כך שכאשר אדם שומע, למשל, מוסיקה מרגיעה, או נהנה מתנועות ריקוד, בלוטת התימוס, השייכת למערכת החיסונית, נטענת, וכתוצאה מכך יש הפחתה בתחושת המתח (מוריץ, 2012). לאחר שתחושת המתח יורדת ישנן כמה תופעות לוואי, אשר אחת מהם מכונה על ידי ד"ר ג'ון רייטי "חיסון לחץ" – הגוף והתאים נעשים עמידים יותר בפני מצבי לחץ קיצוניים (רייטי, 2010, 72). בנוסף, העיסוק הפיסי-החדש והמהנה מצמיח מעגל מוחי חדש המלמד את המוח דרך חדשה לייצר חוויה חיובית דרך עשייה.
נורמן דוידג', (דוידג', 2009, 173-177), פסיכיאטר וחוקר המרצה באוניברסיטת קולומביה וטורונטו, טוען בספרו 'המוח הגמיש' בהתאם לחוק הקיום תלוי-השימוש הקובע שמעגלים מוחיים מתחזקים או נכחדים בהתאם לשימוש בהם, שככל שמפעילים את מעגל ההנאה, מעגל הדאגה או הטורדניות הכפייתית נחלש עד שהוא נעלם לחלוטין. "תופעת לוואי" נוספת של חווית הנאה דרך פעילות גופנית, היא העלאת רמת הורמון דופמין במוח. הדופמין משפיע בין היתר על מצב הרוח, הרגשת הרווחה והתנעת מערכת הקשב (רייטי, 2010, 135). בנוסף, הדופמין מעורר ייצור של אנזימים היוצרים קולטני דופמין במרכז הגמול של המוח. פעולה זו כשלעצמה מעניקה הרגשה של שביעות רצון וכתוצאה מכך הגנים של הדופמין מופעלים בכדי לייצר עוד דופמין.
אפשר להבחין כאן במעגל מסוים: הנאה – הפחתת תחושת המתח – חיזוק התאים ובנייה של מעגל מוחי חדש – שיפור מצב הרוח – הנאה וכך הלאה. מעגל היזון זה מייצר רצון להגיע ולפעול שוב, ללא הסברים ברורים. זהו מעגל המוטיבציה הפנימית. ציטוט של אחד המשתתפים משקף זאת היטב: "אפילו עכשיו שאני עובד בעבודה פיסית בשעות הבוקר, אני מקבל מרץ רק כשאני חושב שהיום יהיה חוג" ("סיפורי מתמודדים", 2014, 58).
לסיכום, פיתוח מוטיבציה דרך פעילות גופנית עבור אנשים החווים משברים ולחצים גדולים נערך באמצעות הרגעת תחושת המתח דרך הנאה. כאשר מגיעים מספיק פעמים לפעילות מהנה נצרב במוח מעגל חדש, הגורם למוטיבציה שלא תלויה בגורמים משתנים.
כוח – "יש לי כוח מתוך עצמי"
הכרה בתהליך ההיזון החוזר, כפי שתוארה לעיל, מלווה לרוב בתחושת הפתעה ופליאה. לפעמים היא באה בעקבות קליעה לסל או הצלחה אחרת בפעילות ספורטיבית, כפי שמתארת משתתפת בתוכנית, המספרת על יכולתה לשבת ישיבה מזרחית ללא מאמץ ("סיפורי מתמודדים", 2014, 55). במבט ראשון, נדמה שהצלחה כזו או אחרת מספקת פשוט שיפור בביטחון העצמי. אך מעבר לכך, מונחת כאן תחושת גילוי-עצמי, שלגוף יש את היכולת להוציא כוחות מתוך עצמו. כאשר אדם עושה פעילות גופנית הבנויה ומותאמת למצבו הוא משפר את איכות מערכות הגוף בשתי דרכים: ראשית הוא מפתח את מערכות הגוף הקשורות לסבילות מערכות לב – הריאות וכלי הדם כמובילי חמצן, יכולת השריר לפעול או להישאר במצב סטטי נוכח התנגדות ויכולת השריר לשחרר מקסימום אנרגיה בזמן קצר (כוח מתפרץ). שנית, הוא משפר את יכולתו לבצע תנועות גוף במרחב תנועה גדול יותר של המפרקים (גמישות), לבצע פעולות או לשנות עמדות ומצבים בזמן קצר, ולשלב תנועות מסוגים שונים לתנועה אחידה, תוך שליטה על מצבו ועמדתו של הגוף (דיוק, קואורדינציה ושיווי משקל).
לשני החלקים הללו יש מכנה משותף; האדם חש את הגוף משפר, מפתח ומשכלל מערכות ומיומנויות שונות בגופו ללא אמצעים חיצוניים. הוא מגלה כי ה"אמצעים" הנחוצים כבר קיימים בגוף-האדם, למשל: הסוכרים, השומנים והחלבונים, הבונים ומתחזקים את מערכות הגוף, האברים והשרירים. כך, כאשר אדם מקבל סיפוק דרך פעילות גופנית הוא מרגיש כוח פנימי. האדם מרגיש שיש לו כוח שמגיע מתוך עצמו, דרך המערכות השונות אשר מפתחות ומשכללות את הגוף.
תהליך זה מוביל לתחושה ולהכרה: 'יש לי כוח מתוך עצמי, לא תמיד אני חייב אמצעי חיצוני כדי להתמלא או להרגיש סיפוק. הגוף שלי יכול לספק זאת כאשר אני מניע אותו בצורה נכונה'. ישנם אנשים שבשל סיבות שונות, לא למדו שיש להם את היכולת לעזור לעצמם. הם התרגלו לכך שאין להם את היכולת לעשות משהו טוב עבור עצמם, ולכן, הדרך היחידה שהם מכירים היא לקבל את העזרה מבחוץ. כאשר אנשים כאלו מגלים את היכולת לעשות לעצמם טוב רק דרך זה שהם מניעים את הגוף שלהם, נוצרת עבורם הפתעה.
במרכז הספורט 'סאמיט', עמלים המדריכים ליצירת מרחב התנסות במגוון של פעילויות גופניות. פעילות זו מאפשרת למתמודדים לחוות תחושת מסוגלות גופנית, התנסות אשר לאורך זמן יכולה להשפיע גם מחוץ לשעות הפעילות. כמו שמתאר א', המשתתף בפעילות המרכז בחדר כושר, לאחר כשמונה חודשים: "החוג משפיע עליי גם מחוץ לשעות הפעילות בכך שכשאני עובד עבודות פיזיות קל לי יותר להרים דברים כבדים ובמידה ואני אוכל כראוי יחד עם מתיחות לגוף אז גם איכות השינה שלי משתפרת" (סיפורי מתמודדים", 2014, 67).
לסיכום, התהליך המתרחש בתוך המערכות השונות של גוף ומוח האדם כשהוא עושה פעילות גופנית מתמידה, יוצר אצל האדם תחושה ומודעות עצמית שיש ביכולתו לעזור לעצמו ללא אמצעים חיצוניים. תחושה זו עולה מתוך הגוף אל המוח ומועברת חזרה אל הגוף. תהליך זה של היזון-חוזר, מייצר בתודעה של האדם מודעות ליכולותיו. חשיבה זו מהווה בסיס לפיתוח מחשבה חיובית של האדם כלפי עצמו.
תקווה – "אפשר להרים את הראש מעל המים".
תקווה בהיבט הגופני יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות. ישנן עדויות על אנשים שהחזיקו מעמד בשבי או במחנות ריכוז לאורך שנים כאשר הייתה בליבם תקווה מסוימת (פרנקל, 1970). מהצד השני ישנן עדויות על אנשים אשר במשך שנים חיו חיים רגילים כשבגופם קיננה מחלה אך מרגע שהרופא סיפר להם שהם מאובחנים במחלה מצבם התדרדר באופן מידי והם נפטרו אחרי כמה חודשים ולפעמים אפילו לאחר כמה שבועות מרגע האבחון.
בסופו של דבר, תקווה היא מחשבה שמשדרת מסרים לגוף ולסביבה. ניתן לראות לאורך ההיסטוריה דוגמאות של מנהיגים בעלי אמונה ותקווה שסחפו אחריהם גם אנשים אחרים. תקווה יכולה להגיע גם ממקור פנימי כמו אמונה ומשמעות.
הרעיון המרכזי במאמר זה מתמקד ביכולת לכונן ולייצר תקווה מתוך תחושה גופנית. החוקרות מתחום בריאות הנפש, בלוש-קליינמן והדס-לידור (2013), טוענות במאמרן שהיכולת לחוש תקווה קשורה בתחושת המסוגלות הפנימית של האדם. לכאורה, ניתן היה לטעון כי מוטיבציה תגיע רק לאחר שיש תקווה. מודל זה של פיתוח מחשבות חיוביות, הפועל מלמעלה למטה, פותח בתחום הפסיכולוגיה החיובית. אולם לא אחת, העומס והקשיים שהאדם חווה במהלך חייו מקשים עליו בתפקודו ולא מאפשרים לו לפתח מחשבה חיובית. כתוצאה מכך, המוח נמצא במעגל סגור (רייטי, 2010), והתקווה אינה יכולה להחזיק לאורך זמן. במודל עבודה הפועל מלמטה למעלה, מייצרים את המחשבה דרך תנועה נכונה של הגוף. בעזרת המערכת הגופנית נוצר מעגל של מוטיבציה-פנימית, ולאחר שאדם למד שיש ביכולתו לעזור לעצמו ללא אמצעים חיצוניים, התנאים מבשילים על מנת לחשוב מחשבות חיוביות, להסתכל אל העתיד ולחוש תקווה. כמו את השרירים, כך גם את התקווה ניתן וצריך לאמן. דוגמא לתהליך זה משתקפת מדבריו של משתמש בשירותי מרכז-הספורט: "שיעור היוגה גם פותח אותנו להסתכלות נרחבת יותר של הקיים במציאות הפיסית והרוחנית" ("סיפורי מתמודדים", 2014, 57).
על מנת לחדד את הדרך להשגת תקווה מלמטה למעלה, נביא משל: אדם יכול לשבת מול הים, כשמול עיניו השמש שוקעת לתוך האופק וצובעת את השמיים בצבעים עזים. למרות היופי הזה הוא לא מצליח ליהנות, הוא מרגיש שמשהו מפריע לו, אך הוא לא מצליח להבין מהו הדבר שמונע ממנו ליהנות. כשהוא מתרומם מהכיסא הנוח מבחין האדם שהוא בכלל לא שם לב אך לאורך כל הזמן הוא למעשה ישב על קוץ. בהקשר שלנו, לא משנה מהו הקוץ, דרך פעילות גופנית מוכוונת הנאה ומסוגלות האדם מתחיל קודם כל לחוש שהקוץ הוסר, ואז, אפילו אם זה לרגע קטן, הוא יכול להרחיק מבט ולהביט מעבר לדפוסי-התנהגות מחבלים, ולעבור לחשיבה-חיובית.
לסיכום, במצבים מסוימים אדם מתקשה להשתכנע ולהאמין שאכן יש תקווה. שנים של השפעות מהסביבה יכולים לגרום למצב בו האדם נמצא במעגל סגור המוביל לייאוש. צבירה של חוויות מהנות המייצרות מעגל חדש במוח, יחד תרגול תחושת כוח פנימי ללא אמצעים חיצוניים, מייצרים מחשבות חיוביות של האדם כלפי עצמו וכלפי הסביבה ומאפשרים לו לרכוש את היכולת לפתח גם תחושות של תקווה.
שלושת הקטגוריות הראשונות שתוארו עד כה עוזרות להרגיע את הגוף דרך הנאה, למצוא כוח פנימי ולפתח מחשבות חיוביות. זהו השלב הראשון. לאחר שהאדם רכש אותם, אפשר לעבור לשלב של למידה ופיתוח עצמי. השלב השני מכניס גם את הנפש לתהליך, והוא מבוסס על תנועה בשילוב של ריכוז או תשומת לב, פעולה משולבת של השרירים והמוח.
בחירה – תרגול של שליטה עצמית.
בחירה היא מושג רחב, הוגים ומדענים עוסקים עד היום בשאלה אם היא קיימת בכלל, ואצל בני האדם בפרט. במאמר זה נתייחס למושג הבחירה כאל הגדלת האפשרויות לשיפור איכות החיים והבריאות. בלוש-קליינמן והדס-לידור (2013) טוענות שהלמידה של יכולת הבחירה בחיים הנה בעלת פוטנציאל עצום לשיפור חיים ולקידום תהליך ההחלמה. בחירה, לטענתן, היא מיומנות, וכמו כל מיומנות-נרכשת, כך גם היא ניתנת ללימוד.
חלק אחד של פיתוח המיומנות מתייחס לכוח של הגוף ולגבולותיו. כאשר מתפתחות השיניים אצל גורי כלבים הם נושכים חזק אחד את השני, אך כמעט לעולם אינם פוצעים זה את זה. בדרך זו הם בודקים את היכולות והגבולות של הכוח שלהם (Fleisher, 2012). החלק השני מתייחס ליכולת לשלוט בכוח. הלביאה לא תאפשר לגוריה לצאת לציד לפני שהם למדו לשלוט בכוח שלהם, לדעת מתי לחכות ומתי להתפרץ. ציד ללא יכולת שליטה ישאיר את משפחת הלביאות רעבה. שני החלקים הללו, הכרת הכוח והשליטה בכוח מהווים את הבסיס לשליטה עצמית. כך האדם לומד מה הוא יכול לעשות ומה אין ביכולתו לעשות. דווקא צמצום האפשרויות מקנה לאדם טווח בחירה רחב יותר. אדם שלא יודע איזה כוח טמון בגופו, וכיצד להשתמש בו בצורה נכונה, עלול להתחיל לפתח פחד מעצמו. פחד זה מצמצם את טווח הבחירה והראייה של יכולותיו וכוחותיו הפנימיים. תרגול נכון של הכוח הקיים בגוף, והאופן שבו משתמשים בו בצורה נכונה יכול בהחלט להעצים את תחושת הביטחון-העצמי, לאפשר הבנה והעצמה אישית.
מיומנות כזאת ניתן לרכוש למשל באמצעות משחק. המשחק כשלעצמו מהווה למידה דרך חוויה: תהליך הלמידה עובר דרך כל החושים ונטמע בגוף כזיכרון מוחשי. חיות, לדוגמא, משחקות בריכוז עמוק כל-כך, עד שהן לא שומעות, רואות ומריחות טורף פוטנציאלי (Bekoff, 2008). נוסף על כך, האינטראקציה בין חברי הקבוצה מאלצת את המשתתף ללמוד שליטה עצמית במידה והוא מעוניין להמשיך להיות חלק מהקבוצה. למידת הכוח העצמי וגבולותיו מפתחים מיומנות של שליטה עצמית המרחיבים, בסופו של דבר, את טווח הבחירה.
לסיכום, הגדלת טווח הבחירה היא מיומנות הניתנת ללמידה. הכרת הכוח הגופני והשליטה בו מהווים בסיס לשליטה עצמית דרכה האדם לומד את יכולותיו האמתיות. כתוצאה מכך הביטחון העצמי גדל וטווח הבחירה בחיים מתבהר. מיומנות זו מתפתחת בעיקר דרך השתתפות בפעילויות הכוללות בתוכן את חווית ה"משחק", וכן בעזרת יצירת משמעות לעצמי של האדם, כפי שיתואר בחלק הבא.
משמעות – יצירת משמעות פנימית דרך השלטת סדר ולמידת הגבולות של העצמי.
"אם אנחנו לומדים להשליט סדר בתחושות הגופניות, נכנעת האנטרופיה לתחושה של הרמוניה מהנה בתודעה" (צ'יקסנטמהיי, 2012). בדרך כלל מייחסים למושג משמעות היבט בהקשר של תפיסת חיים, אולם במסגרת הדיון הנוכחי נתייחס לתחושת משמעות היכולה להילמד דרך פעילות גופנית. צ'יקסנטמהיי, חוקר מתחום הפסיכולוגיה החיובית, טוען שמשמעות נוצרת כאשר קיימת מסגרת המתווה יעד ברור וחוקים ברורים לפעולה ודרך להתרכז ולהיות מעורבים בפעולה זו (שם, 262-263). כלומר, האפשרות לחוות משמעות תלויה במשמעת פנימית או חיצונית.
בהיבט הפסיכולוגי, עצם הפעילות חשובה עבור תחושת הביטחון, כמו שתיאר משתתף במרכז: "האימון נותן לי שקט וביטחון גם בתקופות הקשות [...] ספורט זה דרך חיים, וזה נותן לי יציבות" ("סיפורי מתמודדים", 2014, 59). ביטחון פסיכולוגי וגופני מעניקים לאורך זמן משמעת-פנימית שהיא המפתח לתחושת המשמעות. המשמעת מתקבעת תוך כדי תרגול, לפי גבולות מוגדרים. מכיוון שלכל אדם יש גבולות פנימיים של גופו ושל יכולותיו, הוא צריך ללמוד אותם בעצמו וכך לייצר משמעת פנימית. נקרא לזה כאן "גבולות הקופסא": למעלה למטה, ימינה שמאלה, קדימה אחורה. גבולות אלו הם גם גבולות החלל בו מתקיימת הפעילות, וגם גבולות התנועה המתפרשת לכיוונים השונים. כמעט בכל פעילות גופנית צריך לשים דגש על גבולות הקופסא ולהתאמן עליהם בשביל תחושת הפרופורציות וגבולות המסוגלות.
בנוסף לגבולות היכולת והגוף שלומד המתאמן, המדריך מהווה גורם נוסף שבעזרתו נלמדת קבלת סמכות ודוגמא אישית. הזמן המוגדר של השיעור חשוב אף הוא ליצירת מסגרת מוגדרת עם התחלה-אמצע-וסוף. זמנים, סמכות וגבולות הגוף דרך תנועה בגבולות הקופסה מפתחים משמעת המעניקה תחושת משמעות. ישנן פעילויות בהן הגבולות, יכולת הריכוז והמשמעת הפנימית באים לידי ביטוי ביתר שאת, כמו יוגה ואומנויות הלחימה. פעילויות אלו משפרות באופן ניכר את היכולת ליצור פעולות עם כוונה ובכך יוצרות מיזוג (פירוש המילה יוגה בסנסקריט הוא מיזוג), בין הגוף לתודעה.
לסיכום, למידת גבולות הגוף יחד עם הפנמת תחושת הזמן, המרחב והסמכות יוצרים סדר בתודעה. הסדר בתודעה יוצר לאורך זמן תחושת משמעת, שחשיבותה מתבטאת ביכולת של האדם לבנות לעצמו מסגרת עצמית פנימית, ולהכיר את עצמו ואת הסביבה בה הוא חי ומתפקד. בין אם המשמעת פנימית ובין אם היא תלויה בגורמים חיצוניים כגון סמכות ומסגרת, היא יכולה בסופו של דבר לייצר תחושת משמעות פנימית. זהו שלב חשוב בדרך לפיתוח תחושת ייחודיות.
עצמאות – היכולת להפריד את עצמך מהסביבה ולפתח תחושת ייחודיות.
במהלך משבר אובדת לאדם תחושת העצמי שלו (Deegan, 2001). נוסף על כך, תיוג המחלה על ידי רופאים ובעלי סמכות אחרים עלולים פעמים רבות להביא את האדם להגדיר את עצמו דרך המחלה, "המחלה היא אני". על-מנת להחזיר לאדם תחושת עצמי בריאה עליו צריך לשחזר מחדש את היכולות והכוחות הייחודים לו. רכישת העצמאות מובילה למצב בו אדם יכול לפתח את הפעילות או התנועה שרכש ולהתחיל להעלות את הרף של עצמו.
הליכה למשל, יכולה להיות דוגמא טובה להקניית הרגל חיים. היא לא דורשת מאמץ גופני מיוחד, או הכנה מיוחדת, לא עולה כסף ואפשרית כמעט בכל עונות השנה. לאחר שלב קניית ההרגל אפשר לפתח את ההליכה ל'חוויית זרימה מורכבת' (צ'יקסנטמהיי, 2012): מציאת מסלולים מעניינים, פיתוח סגנון הליכה אישי, מציאת חברים לדרך, מדידת זמן ההליכה ושיפור תוצאות לאורך זמן. כל אלו ועוד אתגרים רבים שאפשר למצוא לאורך הזמן יכולים להפוך את ההליכה לחוויה שאפשר להתפתח אתה כל החיים וללא אמצעים חיצוניים. מציאת הפעילות הייחודית לאדם מאפשרת לאדם למצוא תחום נוסף שמגדיר את העצמי שלו. דרך תחום זה האדם יכול להבין שהוא לא מוגדר רק על ידי המחלה ויש ביכולתו לחיות תחומים נוספים למרות קשיים אחרים.
לסיכום, עצמאות מתפתחת כאשר האדם מצא את הפעילות אותה הוא יכול להמשיך ולפתח וכך להתפתח באמצעותה. דרך פעילות זו הוא מנסח לעצמו תחומים נוספים המקושרים לעצמי ובכך, הוא קונה יכולת להפריד בין המחלה, המשבר או ההפרעה לבין יכולות אחרות הקיימות בו.
האיור הבא ממחיש את השלבים המתוארים במאמר, בתהליך מעגלי המתפתח שלב אחר שלב, ומביא את האדם לרכישת המיומנויות וישומן בחיי היום-יום:
המלצות:
ספורט?! לא בשבילי
שפה יכולה להפוך להיות לעיתים מחסום שאינו מאפשר הבנה. אדם אחד עשוי לשמוע על ספורט ומיד להתחיל להזיע ולהתרגש לקראת הפעילות. הדמיון שלו מבוסס על ניסיון חיובי והוא משתוקק כבר להתחיל. אדם אחר עלול לשמוע את המילה ספורט, וגם הוא יתחיל מיד להזיע ולהתרגש, אבל – מפחד ומחרדה. הניסיון שלו בספורט לא היה כל כך חיובי, והותיר אצלו רתיעה מהמושג ומהמילה. לכן המילים חשובות, לא תמיד "ספורט" היא המילה הנכונה, אפשר להשתמש במגוון של מילים כגון: פעילות גופנית, בריאות, שיפור מצב הרוח, הרגשה של סיפוק, עשייה עבור עצמך, הזדמנות לפגוש חברים, הרפיה, שחרור מתחים ועוד. חשוב לבחור במילה שמייצרת תחושה חיובית ומעודדת להפיג פחדים שאולי קיימים בשל ניסיון עבר.
אז איך קמים מהמיטה ?
כולנו יודעים שהסברים הגיוניים לא תמיד עוזרים לנו. גם אם נלמד כמה זה חשוב ואפילו הכרחי עבורנו לעשות פעילות גופנית זה עדיין לא מבטיח שנקום לפני הזמן על מנת לרוץ מוקדם בבוקר בשיא הקור. לפעמים, אנחנו צריכים תמריצים מסוג אחר. למצוא שותף לריצה עוזר ליצור מחויבות: קבענו עם מישהו והוא מחכה לנו, אנחנו לא רוצים לאכזב. אפשר גם לייצר תמריצים ופרסים: במידה ואצא לרוץ אקנה לעצמי בגד חדש. הציעו למטופלים לקבוע עם חבר או מדריך. תנו מחמאות וחיזוקים על כל הצלחה קטנה. שימו את הדגש על ההנאה מהתהליך ופחות על השגת מטרות.
כלים ליצירת אורח חיים
על מנת להפוך את אורח החיים הבריא לחלק בלתי נפרד מהחיים עליו להפוך להרגל. זהו תהליך הדורש השקעה והתמדה למשך שלושת החודשים הראשונים בערך, שאחריהם ההרגל כבר יהיה טבוע בנו. כמו שהוזכר לעיל, חשוב להעיר את תחומי העניין, הסקרנות וההנאה. אם, לצורך העניין, הלכת מספר פעמים ליוגה או לחדר כושר בגלל שאתה יודע שזה חשוב לבריאות שלך, זה טוב, אך לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. כשאדם אומר "כדורגל זה בדם שלי" או מישהי מספרת על השנים בהם היא רקדה וניצוץ נידלק בעיניה, אפשר לדעת שלא תהיה בעיה של התמדה. כאשר אנחנו נהנים ממשהו אנחנו לא חושבים פעמיים אם ללכת, הגוף מושך אותנו לשם. לכל אחד יש תחומי עניין, סקרנות והנאה, עזרו למטופלים למצוא אותם והשאר כבר יבוא מאליו.
סיכום:
פעילות גופנית ותנועה הן חלק בלתי נפרד מההיסטוריה, הטבע והבריאות של בני האדם. שינויים באורח החיים גרמו לנו להתרחק מהכוח פיסי והכושר גופני שההישרדות שלנו הייתה תלויה בהם בעבר. שינויים אלו אף משפיעים על היכולת שלנו לאזן בין השפע הקיים לבין הצרכים הבסיסיים של הגוף, מה שמייצר במוחנו מסרים כפולים בעלי השפעות גופניות ונפשיות כאחד. במדינות המפותחות תופעה זו משפיעה על כלל האוכלוסייה וביתר שאת על אנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות.
התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות מאפשרות לנו להיווכח באופן חד-משמעי ביחסי-הגומלין של הגוף והנפש. "מסוגלות גופנית נרכשת", הפרקטיקה היישומית להחלמה דרך פעילות גופנית, יכולה לעזור לאדם שעבר משבר נפשי ולסביבה הקרובה שלו לזהות את השלבים בתהליך ולהבין את החשיבות שלהם. תהליך מובנה יכול לסייע לאדם להחזיר לעצמו את תחושת המוטיבציה, הכוח הפנימי והתקווה כשלב ראשון ולאחר מכן להגדיל את טווח הבחירה, ליצור משמעות ובסופו של דבר גם עצמאות. זהו תהליך למידה גופנית אינדיבידואלי שבו לומדים לחוש את היכולות מתוך הגוף. אם ניתן להתייחס למחלה נפשית כחוסר יכולת לאזן את הרגשות הפנימיים בעזרת היכולות הגופניות, ניתן להניח שאדם אשר גילה כוח מתוך עצמו, למד ליצור שליטה עצמית ולהגדיל את טווח הבחירה שלו בחיים, מתחיל ללמוד גם את נקודת האיזון של עצמו. הכלים אותם רכש דרך הפעילות הגופנית נשארים אתו כל החיים ויכולים לשמש אותו בכל זמן שירצה וללא אמצעיים חיצוניים. הגוף הוא כלי שזמין עבור כל אחד בכל עת שירצה. הכוחות שהוא ייתן לנו תלוי ביחס שניתן לו וביכולת שלנו לחוות הנאה והתפתחות.
מקורות
רייטי, ג' (2010). הניצוץ, המדע המהפכני החדש של אימון הגוף והמוח. זמורה ביתן: ישראל.
מוריץ, א' (2012). הבריאות בידיים שלך, פוקוס: רמת גן.
הוצלר, י' (2014). פעילות גופנית בקהילה למתמודדים עם בריאות הנפש. מעשה חושב 4, 9-30.
שטיינברג, ד' (2014). פעילות ספורט כשיקום כוללני: המודל של אדלסון. מעשה חושב 4, 37-46.
--- (2014). "סיפורי מתמודדים". מעשה חושב 4, 57-67.
צ'יקסנטמהיי, מ' (2012). זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית. אופוס: ישראל.
דוידג', נ' (2009). המוח הגמיש, סיפורים מקו החזית של חקר המוח.כתר: ירושלים.
הררי, י' (2011). קיצור תולדות האנושות. כנרת, זמורה ביתן, דביר: ישראל.
פרנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות, מבוא ללוגותרפיה. דביר: ישראל.
בלוש-קליינמן, ו' והדס-לידור, נ' (8 דצמבר 2013). אתר הרופאים של ישראל: http://www.themedical.c...&id=3277
פרסקו, ג' (אוקטובר 2013). חוקרים את ההתנהגות האנושית. (24 ביולי 2015). http://he.allreadable.com/dc89G3vZ
Bekoff, M. (2008). Animals at Play_Rules of the Game, University Press.
Fleisher, C. (Director) (2002). The Power of Play, National Geographic Society's.
Deegan, P.E. (2001). Recovery as a self-directed process of healing and transformation. In C. Brown (Ed.) Recovery and wellness: Models of hope and empowerment for people with mental illness, Haworth Press: New York, p. 5–21.
