פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

כשאותלו מגיע לטיפול

חוויית הצפייה במחזה "אותלו" מנקודת מבטו של מטפל בקבוצות לגברים עם בעיית אלימות במשפחה, והשבת המבט לעבודה הטיפולית לאחר המפגש עם הדרמות בחיי הנפש של אותלו. דרך התנועה שבין המחזה לעבודה הטיפולית, תוך שימוש בדוגמאות הלקוחות משני העולמות, מאיר המחבר על היחסים בין האישי לחברתי במאבקיהם הנפשיים של הגברים שהוא פוגש ועל העבודה הטיפולית עימם.

מאמרים | 14/10/2015 | 5,864

תגיות:

 

כשאותלו מגיע לטיפול

מאת תמיר אשמן

 

 

שנים רבות אני עוסק בטיפול קבוצתי בגברים המתנהגים באלימות במשפחה. בימים שחלפו לאחר שצפיתי בהצגה אותלו בתיאטרון גשר, הפכנו לפתע, כל מטופליי בקבוצות הגברים וגם אני, לסוג של אותלו – גברים המנהלים את עולמם הנפשי במעגל חשמלי סגור (אסביר על כך בהמשך). התסריטאי (דורי פרנס) יצר תסריט נאמן למקור, עוצמתי וזורם, הנוגע בנימים העדינים המחברים בין נשים וגברים. ההצגה עוסקת במקום העמוק שבו "התיאטרון הפנימי" של האדם מאבד שליטה, נהיה אובססיבי וקלסטרופובי, עמוס בחרדות, זעם וקנאה הנובעים מהקושי לשאת ולהכיל את התלות, התשוקה והפגיעות שבאהבה. קושי המוכר לכל מי שהתנסה בקשר אינטימי זוגי, גברים ונשים כאחד.

אותלו הוא גנרל, איש צבא, לוחם, מעין ארכיטיפ או תבנית של פס הייצור הגברי הפטריאכלי (בגילומו של השחקן מיקי לאון). הגבר כגיבור-על בעל הגוף המשולש ושרירי הבטן הקובייתיים. המפקד, בוגר היחידות המובחרות, מסוקס, גס, חזק, שנהנה כל בוקר ממרירותו של הקפה השחור. לעומתו ניצבת דסדמונה - ארכטיפ קלאסי של נשיות (משוחקת על-ידי בר שדה). לבנה, צחה, תמימה כמו ילדה, המחזיקה בובה המחברת אותה כמו בחבל הטבור לילדותה. מבטה מצועף ונראה שהיא מסרבת להכיר באכזריות המתקיימת בחברה שבה היא חיה. כמיהתה היא לשחק עם אהובה, לבהות באותלו כשהיא משקיפה עליו מתוך מרפסת הפנטזיות הנאיביות של קיומה. אותלו מתאהב בדסדמונה הלבנה, דסדמונה מתאהבת בלוחם השחור.

בקיצור, נדמה היה כי מדובר בעוד סיפור של אהבה אסורה בין גבר שחור לנערה לבנה, כמו אין חדש תחת השמש בוורונה של רומיאו ויוליה. אבל שייקספיר מוליך אותנו, כמו בסיפור אדם וחווה, למפגש עם הנחש, היצר, הקונפליקט, בדמותו של יאגו הנבל (שמשחק סשה דמידוב). יאגו, גם הוא קצין צבא תחת פיקודו של אותלו, מביא איתו את קאסיו, הגבר הנוסף שמאוהב בדסדמונה. קאסיו הוא סוג של גבר 'לבן', פגיע, המרגיש נחות בעולמם הקשוח והאילם של הלוחמים.

בעולמו של יאגו – דמות הנבל, ההתאהבות הינה השער לעבר הפגיעוּת, והפגיעות כמו הנשיות - יש לבוז לה, לחנקה. הפגיעות היא נחלתן של הנשים, ולא של שרירני הבטן המרובעים. כחלק מפעולת נקם, הוא שותל את זרעי הספק והבגידה במוחו של אותלו כשהוא ממציא סיפור אהבה בין דסדמונה וקאסיו. יאגו מייצג את קולות החרדה וחוסר האמון, הנטועים עמוק בחשיבה הפטריאכלית, שמטרתם "להגן על הגבר" מפני פגיעותו ומפני התמסרותו לבולענותה של האהבה. הוא מקפיד לתחזק את בעירת האגו המפוחד של אותלו בסיפורי בגידתה של דסדמונה, ובכך זורק את הזוג מגן העדן של זוגיות ואהבה מתמסרת ונאיבית לעבר קיום שבו שולטת הקנאה, התחרות, הרכושנות והחרדה.

הורגלנו לחשוב שמלחמה זקוקה לגברים, וגברים זקוקים למלחמה – זוהי תפיסה חברתית מקובלת. אך במצב כזה, לגבר אין יכולת להתמודד עם שיגרת יחסים שאין בה "אקסטאזות". השלווה "הלא-מוכרת" מחפשת את התחושה המורגשת, החורכת, המיוזעת רווית תשוקה וטסטוסטרון שהמלחמה כה יודעת ליצר. ובמלחמה כמו במלחמה, אין באמת מנצחים, רק מצבות וקברים.

בדומה לגברים רבים אותם אני פוגש בקבוצות הטיפוליות, במקום זה של התקף החשדנות העלילה של אותלו מסתבכת. הריגוש ולהט הקרב מפנים מקום לריקנות ולשעמום. המחשבות האובססיביות שמספק לו "חברו" יאגו, ממלאות את רגעי השקט ומספקות לו תחושות כוזבות של "ריגוש ולהט מלחמה". רגעים הממחישים משהו שאני פוגש בו הרבה בעבודתי – הקושי שלנו הגברים להכיל את השעמום והשגרה ב'כאן ועכשיו' הקבוצתיים, ובחיים הזוגיים-משפחתיים מחוץ לקבוצה. כמו ששלום חנוך כתב – "עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ, מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם, מבלי לראות את הדברים כמו שהם." דרך החינוך המגדרי הניתן לבנים, אנחנו לומדים לרוקן את המשמעות ואת הערך מחוויות רגשיות עדינות המתרחשות יומיום בחיינו, ומחפשים חוויות רגשיות שאינן מתקיימות בהווה חיינו.

בשדה השחור או הלבן של עולם הגברים, המורכב משפה של ניצחון ותבוסה, שליטה וכיבוש, אותלו מתמצא, שם הוא המאסטר. אך האם אותלו יצליח להתמודד עם היחסים ביום שאחרי הניצחון? או ביום שאחרי השגת האישה? האם יצליחו אותלו ודסדמונה להיפרד מההתאהבות ולחיות בשגרתה היומיומית של אהבה?

שייקספיר מספר לנו משהו כמעט נצחי עלינו הגברים – באין מלחמה ממשית בחוץ, אנחנו עוברים למלחמות הפנימיות של נפשנו הלא מטופלת, הלומת הקרב. יש את הקרב ויש את הקרבה ויש את ה- ה' המפרידה ביניהם. אנחנו במחזה, צופים בקרב חסר סיכוי שבין ה'-החרדה לבין ה'-האהבה. כמו שיאגו לוחש לאותלו-

"הו הישמר, אדון, מן הקנאה. זו המפלצת ירוקת-העין אשר לועגת לבשר שהיא אוכלת. מאוּשר הוא המרומֶה הזה שמשוכנע בגורלו ולא אוהב את זו אשר פגעה בו. אבל, או-הו, כל רגע הוא קללה למי שמאוהב - אבל חושד, חושש - אבל נשפך מאהבה! אלוהים הטוב, שמור את נִשְמות כל יקירַי מן הקנאה."

אנחנו הגברים 'הוכשרנו חברתית' להתמודד עם המלחמות החיצוניות, הקונקרטיות, אך אל המלחמות הפנימיות של נפשנו היצרית המבעבעת, אנו מגיעים לא מצוידים. מחנכים אותנו מילדותנו לתקוף ולהתנכר לכאב, לבוז ולחולשה, להתבייש בצרכים הרגשיים ובתלות שלנו בבני אדם אחרים. הפנמנו יחס מבזה כלפי החמלה והשלום וכך אנו ננטשים חסרי מגן מול פגיעוּתינו ועולמנו הרגשי הסוער. מובסים תחת עולם פנימי נטול שפה, שבו החרדה המודחקת הורסת את הגוף מבפנים, ומטיחה במרירות התקפי זעם - מבחוץ. כך אותלו מספר על הזעם:

"עכשיו, חי אלוהים, הדם שלי מתחיל להשתלט על הריסון, וזעם שמחשיך בי כל תבונה מורה לי את הדרך."

זרעי הספק מאבדים שליטה במוחו של אותלו, אותלו גיבור המלחמות אינו מצליח לגרש את זבובי מחשבותיו, וזרעי הבגידה ששתל בו יאגו כמו גדלים לצמח רעיל המשתלט על עולמו של אותלו. למעשה, ברמה הנפשית, אותלו עובר סוג של התקף חרדה. בעולמם ה'שחור-לבן' של הגברים אין מקום לחרדה, היא לא מקבלת תוקף לגיטימי והכרה חברתית. לגברים אסור להודות שהם מפחדים וחרדים. אסור לנו, בתוקף ציווי חברתי קדום ונסתר, לבקש עזרה, להגיד כי הלכנו לאיבוד ואיננו זוכרים את הדרך חזרה. כך שאותלו כלוא בתוך עולמו הפנימי ללא אפשרות לחלוק אותו עם אנשים קרובים לו. כמעגל חשמלי סגור, המחמם בוילר ללא תרמוסטט. וכדרכן של חרדות מודחקות, הן תוקפות וחורכות את גופו של אותלו. במושגים טיפוליים או במושגים של יחסים בינ-אישיים, זהו רגע דרמטי. בעולמו של אותלו, דסדמונה נהפכה בין רגע לאויב, לאיום מוחשי על עצם קיומו. הוא קשר את ליבו בה, והיא זו המסכנת אותו בשברונו. רגעים אלו הזכירו לי מטופלים רבים המספרים בקבוצה על "האישה הבונה, האישה ההורסת" – איך ברגע אחד האישה נהפכת להרסנית, לאויבת שמטרתה לנצל את הגבר. כמו בכישוף היא נהפכת למי שאסור להפקיד בידיה את פגיעותו. איך ניתן לתת אמון באויב? זהו פרדוקס נצחי קשה מאוד להתרה. עלילת המחזה היתה מסתיימת באופן שונה לחלוטין אם אותלו היה לומד לתת אמון דווקא באויבת, בבת זוגו, הנחשדת בבגידה.

קשה להעביר את עוצמתה של התפאורה (בעיצובו של מיכאל קרמנקו) ברגעים אלו בהצגה: בדי ענק נפרשים ומשנים צורה לאורך כל המסע. לרגעים מענגים בחושניות, ובהמשך, נראים כמו איבר מין נשי ענק חזק ובולעני, ונדמה ברגעי השיא, שהתפאורה מאיימת לבלוע את הצופים בהתקף חרדה אובססיבי שלא ניתן להימלט ממנו.

בסיפור המקראי על קין והבל, לאחר שדחה אלוהים את מנחתו של קיין, הוא פונה לבנו הדחוי בשאלה: "אם תטיב שאת?" - האם תצליח להכיל ולהחזיק את עולמך הבוער מפגיעתי בך, האם תצליח להינצל מפגיעה נקמנית חסרת שליטה באחיך? שייקספיר, בדומה לאלוהים, מציב אתגר לאותלו חסר האונים, וכמו שואל אותו - האם תצליח לשלוט בעצמך? בעולמך הפנימי המבעבע והגולש? האם האהבה תינצל מרציחתה?

אותלו, בדומה לקיין, שכל סיפור חייו לימד אותו לצוד, לתקוף ולהרוג, פושט את מדיו, והחיים כופים עליו התמודדות עם עולמו הפנימי הפוסט טראומטי. עולם פנימי אילם, נטול שפה ותיקוף רגשי. אותלו נמצא בעיצומה של ארטילריית חרדה לילית, המחשבות שבו משתוללות:

"הייתי מאושר אם הצבא כולו - זקיפים, שוטפי כלים – כולם שיטעמו את מתיקות גופה, ורק שלא אדע! עכשיו לַנֵּצח שלום לְלב שָלֵו! שלום לָרוגע שלום, גדוד מעוטר נוצות, קרבות גדולים, כאן תמו פעלֵי אותלו... חי העולם, אני חושב שאשתי היא ישרה, וחושב שלא. אני חושב שאתה צודק, וחושב שלא. דרושה לי הוכחה! השם שלה, שהיה צח כמו הלבנה, עכשיו הוא מטונף, שחור כמו הפנים שלי."

כוחו הפיזי הרב של אותלו מוכרע תחת כובד מחשבותיו הרעילות, וברגעי קריסתו הפיזית מחשבותיו יצעקו:

"שכב איתה? שכב עליה? לכלך אותה? לכלך עליה? שכב איתה! לעזאזל, זה מטונף! ... אני רועד מזה. הטבע לא היה מטיל כזה מין צל ענן כבד בלי שום סיבה. זה לא מלים שמרעידות אותי ככה. פִיחְחח! אפים, אוזניים, שפתיים. יכול להיות? - תודֶה! מטפחת? שֵדִים!" .

התקף הזעם של אותלו מתחיל מבפנים, אותלו דוחה כל עזרה, וכך תהליך קריסתו ממשיך להתפרץ במרירות שאין לה תחתית. כמו אותלו למד בחייו, בדומה לגברים רבים בעמדות כוח ושלטון, שהדרך היחידה לוויסות האובססיה הסוערת שמבפנים היא באמצעות השלכתה כלפי אשתו, הנהפכת לאובייקט חסר פנים, שניתן לעשות בו שימוש לשם פורקן יצרי.

רגעים טרגיים אלו הם חלק משגרת התהליך הטיפולי בקבוצות גברים. לפני כמה שבועות הערתי למטופל ותיק (שלוש שנים) בקבוצה, על כך שאיחר כבר שבוע שלישי ברצף. הגבר הוריד את משקפיו, והחל להטיח בי בשצף ובצעקות – "אתה תמיד מחפש אותי, אתה נגדי, אתה תמיד עושה לי את זה, מה אתה עף עלי!!!". הסתכלתי עליו ואמרתי, שאסכים להתקפה עליי, רק בתנאי אחד – שהוא ירכיב בחזרה את משקפיו. הגבר הסכים לכך והחזיר את משקפיו. מהרגע שהוא הרכיב בחזרה את משקפיו, הוא כבר לא יכול היה להמשיך להתקיף אותי. שאלתי אותו – "כשאתה מסתכל לתוך עיני, מה אתה רואה?" והוא השיב- "שאתה בעדי", ואז החל לבכות ולשתף בכאב ובחוסר האונים אותו הוא עובר בשבועות האחרונים, לאחר שאשתו הודיעה לו כי היא נפרדת ממנו. אחרי שנים רבות בהן אני מטפל בקבוצות גברים, אני יכול להעיד כי החלק המהותי והמרפא בעבודה הטיפולית עם גברים, מתרחש במעבר מיחסי אובייקט ותקשורת המבוססת על תהליכי העברה, החפצה והשלכה – אל יחסים שוויוניים, שבבסיסם הכרה הדדית בין סובייקטים פגיעים, יחסים המבוססים על דיאלוג והקשבה אמפטית.

גברים רבים, בדומה לאותלו, סובלים מחרדות בלילה, אבל נדיר הוא הגבר שיעיר את זוגתו ויחשוף בפניה את פחדיו, או אשר יפנה מיוזמתו לטיפול מקצועי בהתקפי חרדה ואובססיות שתלטניות. לרוב, הגבר הישראלי לא הולך בשגרה לרופא המשפחה לשם מעקב, ולרוב הגברים יפנו לקבלת עזרה במשבר הזוגי, כאשר עורכי הדין של הצדדים כבר בתמונה או כשהחוק מחייב אותם. אז מה כבר נותר לו לאותלו לעשות באותם רגעי קנאה אובסיסיבית? מה יכלה גם דסדמונה לעשות? ומה אחריותה של החברה, שכמו בכרוניקה של מוות צפוי מראש עדה באופן יומיומי להקרבתם הרגשית של מיטב בניה על מזבח השליטה והכיבוש הגברי. או במילותיו הפשוטות של יהודה עמיחי:

"אלוהים מרחם על ילדי הגן

פחות מזה על ילדי בית הספר.

ועל הגדולים לא ירחם עוד

ישאירם לבדם "

דסדמונה מוקרבת, אותלו מוקרב, כל הנשים שבהצגה מוקרבות וכך גם הגברים. ההצגה מסתיימת במילותיו של יאגו – מנהיג החרדה והחשדנות האובססיבית, המוכר בחיי כולנו. מילים בנות מאות שנים, שכמו נשלחו אלינו שנקשיב להם ממש ברגע זה:

"חלאה, את משקרת!

אני רוצה למות עייפתי כבר

אדם הגון מוכרח להתכלבלב

המנוול עוטה הוד והדר

אחד בפה ושום דבר בלב

עייף מדחלילים עוטי דרגות

מבתולות שנעשו פרוצות

מהכתמים שאי אפשר למחות

צולעים קובעים נימוס והליכות

כרותי לשון עוסקים באמנות

שוטים שולטים ומתחזים חוזים

והפשטות נחשבת פשטנות

דוברי אמת מושקים דברי כזבים

כל כך עייפתי,רק דבר אחד

אם אסתלק, איך תסתדרו לבד."

אז מה כבר נותר לו לאותלו באותם רגעי קנאה אובססיבית, שכל חינוכו החברתי-מגדרי לימד אותו להתגבר עליהם, לבוז ולהסתיר את רגשותיו? באיזה כלים אנחנו מציידים את הבנים והגברים שלנו כדי לווסת את עולמם הרגשי בצורה שאינה הרסנית? אין זה מקרי בעיני שאותלו הוא גבר, כמו שאין זה מקרי שהיחס המגדרי בין גברים לנשים בבתי הסוהר בישראל הוא יחס של כ- 20,000 אסירים מול 170 אסירות, או שבכל קריאה בעיתוני הבוקר אנחנו רגילים למצוא כתבות על גברים שסרחו, אנסו, רצחו, שיחדו או התעללו. זהו יחס מכאיב, מזעזע, הדורש שינוי חברתי עמוק בהתייחסותנו לעולמם הרגשי ולפגיעותם של הבנים-גברים בחברה הישראלית.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אשמן, ת. (2015). כשאותלו מגיע לטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3338

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ברוך אליצורד"ר ברוך אליצור18/10/2015

אותנו נוטה לנועזית יתר ודיסדימונה נוה לזהירות יתר. תודה על המאמר המעניין. אין ספק שאותלו נולד כאדם נועז מאוד ואילו דיסדימונה נולדה כאשה זהירה מאד ובאופן תת הכרתי הם נמשכים זה לזה וכיוון שהם קיצוניים בנטיתם הם רבים הרבה. מנסיוני רוב הגברים שבטיפולך נוטים לנוועזות יתר ובנות זוגן לזהירות יתר ולכן בעיה חמורה ביחסים. לאחרונה הוספתי פרק חדש לאתר שלי: זהירות יתר נועזות יתר' אני מעתיק קטע שמסביר את הנושא
אין ספק ש'תוכנה' זו, המצויה במחשב שבמוחם של כל בני האדם, תרמה לאדם הקדמון וגם תורמת לאדם המודרני, אך היו לה חסרונות בעבר וגם כיום, כאשר עוצמתה ברמה גבוהה מדי, בכל אחד משני הכיוונים. הנועזים חשים בביטחון עצמי ולרוב הם המנהיגים ונוטים לגישה אופטימית. הכנסתם השנתית לרוב גבוהה יותר מזו של הזהירים ונשים מטבען נמשכות אליהם. מצד שני, כאשר רמת הנועזות בעוצמה גבוהה, הם נוטים להיפגע פיזית וכלכלית. הזהירים לוקחים פחות סיכונים בחיי היום יום ולכן הם נפגעים פחות מתאונות דרכים אך כאשר רמת הזהירות בעוצמה גבוהה, הם חשים בחוסר ביטחון, נוטים לגישה פסימית, חשים בחרדות ונוטים להמנע מפעילויות שאינן מטרידות אנשים נועזים.

תוכנת 'זהירות - נועזות,' פועלת במוח גם בבחירת בני זוג. אני משער, שבאופן תת הכרתי, אנשים נמשכים לבן זוג הנוטה לכיוון הפוך משלהם. נשים, באופן גנטי, נוטות להיות זהירות, כיוון שהטבע העניק להן את התפקיד לטפל בילדים קטנים. גברים, באופן גנטי, נוטים להיות נועזים, כיוון שהטבע העניק להם את תפקיד הצייד. כאשר רמת התוכנה בקרב שני בני הזוג אינה קיצונית, היא עשויה לתרום ליחסים ביניהם ואף לתרום לחינוך הילדים. כאשר שני בני הזוג קיצוניים באותו כיוון, זה עלול לפגוע ביחסים ביניהם. כאשר שניהם נועזים מדי, הם ירבו לריב וכאשר שניהם זהירים מדי, הם ימנעו מלעשות דברים, המקובלים על בני זוג אחרים. מצד שני, אם רק אחד מבני הזוג קיצוני באחד מהכיוונים, הצלחת הנשואים תלויה במידת יכולתו של המתון יותר, להשלים עם העובדה שבן זוגו קיצוני.

ד'ר ברוך אליצור, פסיכולוג קליני, נשיא העמותה
www.toornet.co.il/fromtheheart 'אתר העמותה 'נתינה מהלב
התמודדות עם מתחים, חרדות, כאבים ומחלות'www.baruch-elitzur.com '