ליאור גרנות
נַנִּינָה
אבן חשן
"אני כותבת אלייך. את. אני. אני אלייך. מה ההבדל בין את לאני, איפה עובר הקו שמפריד בין שתינו. איפה הנקודה שבה האני מפסיקה להיות את. תמיד זה כרוך במפגש עם אחר: רופא או מיילד. ומספריים. איפה הנקודה בה האני שָבה להיות את, חותרת לשוב להיות את. תמיד זה כרוך במפגש של גוף. ונוזלים. העור שלי נרטב בָּךְ. פעם כשהיינו ילדוֹת כרתנו ברית דמים, את זוכרת? מתחת לעץ הגדול בחורשה. דם בדם. עלה נשר על האצבעות שלנו. אַת הזזת את היד בפליאה. על העלה נקרשה נקודה אדומה. ואז טיפה. זה היורֶה, אמרתי לךְ, כמו בכי ראשון. לא, אמרת, יורה זה כמו ירייה. יריית פתיחה וירייה של סוף. איפה הנקודה שבה יריית הפתיחה יודעת את הפיכתה למוות. אולי זאת נקודת ההתחלה."
*
בשורות אלה נפתח הספר 'נַנִּינָה', פרוזה פיוטית הכתובה כדיאלוג מתמשך בין שתי נשים, נַני ונינה, בנות זוג העשויות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. הדיאלוג ביניהן, שעוסק בשאלות של קירבה ונפרדוּת בתוך קשר, שוזר בתוכו ייצוגי יחסים שונים בין נשים, כגון יחסי אם-בת, מורה-תלמידה, מטפלת-מטופלת. הוא כתוב באופן מפולש וסוער, הפורץ את גבולות השפה והסוגה, ובכך מבטא בדרך מרגשת, ייחודית ומדויקת שיאים של קירבה רגשית עמוקה, אהבה ויחסים ארוטיים-זוגיים בין שתי נשים.
*
בשורות אלה נפתח הספר 'נַנִּינָה', פרוזה פיוטית הכתובה כדיאלוג מתמשך בין שתי נשים, נַני ונינה, בנות זוג העשויות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. הדיאלוג ביניהן, שעוסק בשאלות של קירבה ונפרדוּת בתוך קשר, שוזר בתוכו ייצוגי יחסים שונים בין נשים, כגון יחסי אם-בת, מורה-תלמידה, מטפלת-מטופלת. הוא כתוב באופן מפולש וסוער, הפורץ את גבולות השפה והסוגה, ובכך מבטא בדרך מרגשת, ייחודית ומדויקת שיאים של קירבה רגשית עמוקה, אהבה ויחסים ארוטיים-זוגיים בין שתי נשים.
ליאור גרנות היא משוררת וביבליותרפיסטית. פירסמה שני ספרי שירה: 'והשמש-שמש' (הליקון 2010) ו'שׂמה והולכת' (קשב לשירה 2012). 'נַנִּינָה' הוא ספר הפרוזה הראשון שלה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
