פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

האבולוציה של הפסיכותרפיה הגופנית

הפסיכותרפיה הגופנית עברה דרך ארוכה מלידתה, בתחילת המאה הקודמת, ועד לפריחתה בעשורים האחרונים. מגישושים הססניים של מטפלים שהשתייכו לזרם הפסיכואנליטי המסורתי, כגון פרנצי וז'אנה, דרך גיבוש עקרונות ברורים על ידי רייך, תחילת דרכה של הפסיכותרפיה הגופנית הייתה מלווה בהתנגדות לעקרונות הבסיס שעליהם התבססה הפסיכואנליזה המסורתית, שדגלה בהפרדה הקרטזיאנית בין הגוף והנפש. עם השנים, תהליך מורכב של צמיחה והבשלה הוביל ממצב של התבדלות והתנגדות לממסד הפסיכואנליטי להידברות מחודשת, שהעשירה והעצימה את שני הצדדים. כיום, הפסיכותרפיה הגופנית זוכה להערכה מחודשת בעקבות ממצאים עדכניים בתחום חקר המוח, המעניקים סמכות מדעית להנחת הבסיס של כל אלו אשר תרמו להתפתחותה, הנחה הטוענת כי הגוף והנפש אחד הם, וכי אי-אפשר ליצור דיאלוג טיפולי פורה בלי לכלול את שניהם.

מתפרסם מ 28/6/2015 | 5,386 צפיות

תגיות: | | |

 

האבולוציה של הפסיכותרפיה הגופנית

 

מאת מורית הייצלר

 

מאמר זה מבוסס על הרצאת הפתיחה בכנס של הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית שהתקיים ב-24-23 באוקטובר 2014 במרכז רוזין בתל אביב.

 

הפסיכותרפיה הגופנית קיימת כבר למעלה ממאה שנה. פסיכואנליטיקאים שונים כגון פרנצי (Ferenczi) וז'אנה (Janet) הכירו בחשיבותו של הגוף, ושילבו טכניקות של עיסוי ומגע בעבודתם. וילהלם רייך, המוכר כמייסדה של הפסיכותרפיה הגופנית, נולד בשנת 1897, היה תלמידו של פרויד בווינה והוסמך כפסיכואנליטיקאי וכרופא. להבדיל מפרויד ומהממסד הפסיכואנליטי של תחילת שנות ה-20, רייך שם דגש על מקומו של הגוף בטיפול הנפשי, וטען כי המקור לנוירוזות ולעכבות הנפשיות נעוץ בשריון הפיזי, כלומר במערכת של שרירים נוקשים, היוצרים מגננות פיזיות ונפשיות שאינן מאפשרות זרימה אנרגטית בריאה במערכת הגוף-נפש. רייך פיתח טכניקות שונות שמטרתן לפרוץ שריון זה והן כללו מגע, טכניקות של נשימה ותנועה, וניתוח דפוסי האופי של המטופל באמצעות התבוננות מעמיקה במה שהוא כינה "מפת הגוף".

במאמר זה אציג את השלבים העיקריים בהתפתחותה של הפסיכותרפיה הגופנית, כפי שלמדתי וחוויתי את התחום בשנות הכשרתי בלונדון, ובהמשך, במשך שנות עבודתי כפסיכותרפיסטית גופנית באנגליה ובישראל. בתחילה אסקור בקצרה את צמיחתה של הפסיכותרפיה הגופנית ותחילת דרכה, אמשיך ואמנה את האסכולות השונות שהתפתחו מתוך תורתו של רייך, ואתעכב על האתגרים והשאלות שעלו מתוך יישום התיאוריה במרחב הטיפולי. בהמשך אסקור את "הצדדים החסרים" כפי שהתגלו במשך שנות התפתחותה של הפסיכותרפיה הגופנית, ולבסוף אסקור את הניסיונות להתמודד עם הבעייתיות של אותם צדדים חסרים, בעיקר דרך תהליכים והתפתחויות שחלו ב-30 השנים האחרונות.

הבסיס הרעיוני של הפסיכותרפיה הגופנית

מאחר שהפסיכותרפיה הגופנית ועבודת הגוף מבוססות על ההנחה שהגוף והנפש אחד הם, יש נטייה לבלבל בין שתיהן. הפסיכותרפיה הגופנית, כמו כל זרם אחר בפסיכותרפיה, שמה במרכז ההתעניינות שלה את המציאות הרגשית-פסיכולוגית של המטופל, והגוף הוא אחד האמצעים להגיע למציאות זו. המוקד של הטיפול הוא לא הגוף או שחרור הגוף, אלא עולמו הפנימי של המטופל, המודע והלא מודע. לעומת זאת עבודת הגוף, כלומר טיפולים הוליסטיים כגון שיאצו, דיקור, אוסטיאופתיה, עיסוי ועוד, מתמקדת בגוף. המטרה היא לאפשר זרימה בריאה ומאוזנת של אנרגיה, יציבה נכונה, שחרור חסימות והרפיית מתח. אמנם האיזון הרגשי הוא אחת התוצאות הרצויות, אולם הדגש איננו על עולמו הפנימי של המטופל או על התפיסה הפסיכולוגית שלו את עצמו. חשוב להבהיר בשלב זה, כי אני רוחשת כבוד גדול לרפואה ההוליסטית ונעזרת בה בעצמי במקרה הצורך. המרפאים ההוליסטיים טוענים שהם משפיעים על הרגשות, על הנפש, ועל המחשבות של המטופל. זה נכון, אך המיקוד של הטיפול איננו פסיכולוגי אלא פיזי-אנרגטי, ולעתים רוחני.

אבחנה זו חשובה, משום שבתור פסיכותרפיסטים גופניים, עלינו להבהיר לעצמנו מה המיקוד שלנו בפגישה הטיפולית. האם אנו שואפים לשחרר חסימות אנרגטיות דרך עיסוי רקמות עמוק, או שאנו מתעניינים בקונפליקט הפנימי שיצר את החסימות האלה מלכתחילה? האבחנה הזאת לא תמיד נראית ברורה כל כך כשאנו מסתכלים על תחילת הדרך של הפסיכותרפיה הגופנית. עוד לפני רייך, היו אנשים כמו ז'אנה, גרודק (Groddeck) ואפילו פרויד, שעבדו באמצעות מגע. פרויד עצמו עסק בהיפנוזה ועשה עיסויים למטופלות שלו שסבלו משיתוק היסטרי. אבל רייך היה הראשון שפיתח תיאוריה שלמה המבוססת על עבודה פסיכולוגית, הסתכלות כוללת על מפת הנפש של המטופל, בעזרת הגוף.

אחד הדברים העיקריים שרייך פיתח היה התובנה בנוגע לדפוס הבסיסי והסיסטמטי של הנוירוזה. עד אז, הפסיכואנליטקאים התמקדו בעיקר בעבודה עם הסימפטומים שהמטופל הציג בפניהם, ובעבודה עם מה שעלה בזמן הסשן. העיקרון שהנחה את פרויד היה לנתח את החומר שעולה מהתת-מודע, כפי שבא לידי ביטוי בסשן, בין היתר באמצעות שיטת האסוציאציות החופשיות. רייך התנגד לכך. הוא טען שיש דפוס בסיסי של נוירוזה, וצריך לעבוד עם הדפוס הזה ולא עם הסימפטומים או עם האסוציאציות שעולות.

בשנות ה-20 המאוחרות של המאה ה-20, פיתח רייך את התיאוריה של האורגזמה (The function of orgasm), שלפיה הנוירוזה לא יכולה להישמר אצל אדם לאורך זמן אם הוא חווה אורגזמות בריאות. רייך חשב על נוירוזה כעל תהליך אנרגטי הנובע מהדחקה. לטענתו, האורגזמה היא תהליך אנרגטי המשחרר את ההדחקה, ובגלל השחרור האנרגטי, האורגזמה לא ניזונה יותר מהאנרגיה שהודחקה ולא יכולה לייצר סימפטומים. לשם כך רייך היה צריך להגדיר מהי "אורגזמה בריאה". הוא הגדיר זאת כיכולת להיכנע ולאבד שליטה על התנועות הלא רצוניות של הגוף. הכוונה היא לא רק לפעילות המתרחשת באיברי המין, אלא ליכולת לאפשר את כל התהליכים הבלתי רצוניים בגוף, תהליכי התכווצות והתרחבות (Pulsating) או "פעימה" המתרחשים בגוף בזמן האורגזמה ואחריה.

לאחר מכן, הוא פיתח את התיאוריה של דפוסי אישיות (Character structure) ומגן אישיותי (Character armour). בתיאוריות אלו מפרט רייך כיצד השנים הראשונות של חיינו מעצבות את דפוסי ההתנהגות, את החשיבה ואת הרגש שיכתיבו את הדימוי העצמי שלנו, החלטות שנקבל ויחסים שניצור במהלך חיינו. הוא סוקר את שלבי ההתפתחות השונים, המציבים בפני התינוק, ומאוחר יותר בפני הילד, משימות התפתחותיות שונות, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, פסיכולוגית וקוגניטיבית. הוא סוקר את הפגיעות השונות האפשריות בכל שלב ומסביר כיצד נוצרות מגננות, אמונות, ותפיסת עצמי כתוצאה ממערכות יחסים מכוננות, וכיצד אנו חווים אותן בכל שלב התפתחותי בילדותנו.

בכך דומה רייך לזרמים רבים בשדה הפסיכולוגיה, המשייכים את מבנהו הנפשי של האדם הבוגר לדפוסים שנוצרו כתוצאה מחוויות ילדותו. השוני המהותי בין רייך לפסיכואנליטיקאים אחרים הוא בתפיסת מקומו של הגוף בתהליכים התפתחותיים מכוננים אלו: רייך ראה בגוף מפה פיזית שבה משתקפת ההיסטוריה ההתפתחותית של המטופל. הגוף, על כל שריון השרירים שלו והדפוסים הקבועים שלו, הוא לטענותו ההמחשה הפיזית של ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם. לכן לא נוכל להפריד בתהליך הטיפולי בין הגוף לנפש. לא נוכל לטפל בנפש בלבד, בלי לכלול בטיפול גם את הגוף. מטרת התרפיה, לתפיסתו, היא להמס או לשבור את השריון הפיזי, לפרוץ את ההגנות הפסיכולוגיות ולהגיע אל אנרגיית הגרעין (Core energy), הלוא היא אנרגיית החיים הטהורה, כפי שהייתה קיימת בראשיתה, לפני שעוותה ונפגעה על ידי הסביבה והאתגרים ההתפתחותיים שעומדים בפני כולנו.

קצרה היריעה מלפרט ולסקור את כל עבודתו של רייך והישגיו. באמצע שנות ה-30 הוא נאלץ לעזוב את גרמניה בעקבות עליית הפשיזם לשלטון, ונסע לסקנדינביה. הוא שהה שם שנים אחדות ואז נסע לארצות הברית, שם חקר את נושא הסרטן ופיתח שיטה שלטענתו יכולה לזרז את ריפוי המחלה (Orgon boxs). הממסד הרפואי התנגד לכך, ובסופו של תהליך משפטי הוא נעצר באשמה שהמשיך לפרסם את ספריו ואת מחקריו באופן לא חוקי. הוא נשפט לשנתיים מאסר, ופרסומיו הלא חוקיים נשרפו. בעודו בכלא מצבו הבריאותי והנפשי הידרדר, והוא נפטר. תורתו, שרבים לעגו לה וזלזלו בה, כמעט נשכחה, עד שבשנות ה-60 פרצה בארצות הברית המהפכה ההומניסטית והחזירה אותה לקדמת הבמה. מהפכה זו פרצה כנגד שלטון מק'קרתי, כנגד מלחמת וייטנאם וכנגד הערכים הוויקטוריאניים הנוקשים של השנים שקדמו לה. בעולם הפסיכולוגיה, מה שקרה בשנות ה-60 היה ריאקציה לא רק לשכל, אלא לעצם כוחה של הסמכות הפטריארכלית, לרעיון ההיררכיה כמושג מרכזי שארגן עד אז את החשיבה הפסיכואנליטית.

כאמור, המהפכה פרצה בארצות הברית, והתנועה ההומניסטית שקמה שם יצאה נגד הגרסה האמריקנית לפסיכואנליזה, הקרויה "פסיכולוגית האגו" (Ego Psychology). אנשי התנועה ההומניסטית – רוג'רס, מאסלו, פרלס, לואן ואחרים – יצאו כנגד כוחה הבלתי מעורער של ההעברה (Transference) לחלוש על המרחב הטיפולי, וכנגד מה שהם ראו כפסימיזם של פרויד: הטענה שכולנו נוירוטיים ולכן לעולם לא נהיה מאושרים באמת. תשובתם לכך הייתה עקרון המפגש האותנטי בין מטפל למטופל, ובד בבד החייאת רעיון אנרגיית הגרעין של רייך: האמונה בקיומה של אנרגיית חיים טבעית ובריאה, הקיימת בכל אדם, ובאמצעותה אפשר להגיע לביטוי ולמימוש עצמי. הפסיכותרפיה הגופנית כפי שאנחנו מכירים אותה היא תוצאה ישירה של אותה תקופה, ויש זרמים שעד היום עובדים לפי מסורת זו.

זרמים וגישות בפסיכותרפיה הגופנית

מאז תקופתו של רייך, צמחו זרמים רבים בשדה הפסיכותרפיה הגופנית, חלקם על ידי אנשים שלמדו עם רייך, וחלקם על ידי אנשים שהושפעו מתורתו. להלן הגישות המרכזיות שהתפתחו בארצות הברית ובאירופה. חשוב לציין שזוהי סקירה חלקית, וששדה הפסיכותרפיה הגופנית פעיל ותוסס וממשיך להתפתח ולצמוח גם כיום.

בארצות הברית

רדיקס (Radix) - פותחה על ידי צ'אק קלי. הגישה מתמקדת בעבודה סיסטמטית עם הסגמנטים. הסגמנטים הם רצועות רוחביות של מתח שרירי, הנמצאות לאורך כל הגוף ומחלקות את הגוף לאזורי מתח שונים. לדוגמה: סביב האגן, סביב הגרון, סביב העיניים וכדומה. אנשי הרדיקס גם בימינו עובדים פיזית עם הסגמנטים, בזה אחר זה, על מנת להגיע לפריקה רגשית (קתרזיס).

גשטלט (Gestalt) - פותחה על ידי פריץ פרלס שהושפע מרייך, אם כי התנגד לחלק מדבריו. הגישה מתמקדת בחוויה בהווה ועוסקת באופנים שבהם המטופל בא במגע או נמנע מכך עם עצמו ועם העולם סביבו. הדגש הוא על עיבוד עניינים בלתי פתורים מהעבר דרך המפגש והיחסים הדיאלוגיים עם המטפל.

ביו-אנרגטיקה (Bio-Energetics) - פותחה על ידי אלכסנדר לואן שעבד פחות עם ההעברה והתמקד יותר בעבודה הפיזית-אנרגטית. הוא פיתח והרחיב את התיאוריה של דפוסי האישיות של רייך, שהייתה עד אז די בסיסית.

קור-אנרגטיקה(Core Energetics) - פותחה על ידי ג'ון פיראקוס, שעבד זמן מה עם לואן אבל ניתב את הגישה שלו לכיוון רוחני יותר, בהשפעת אשתו, אווה ברוש. הגישה שלו מדגישה את העבודה עם האאורות (Aura) ואהבה טרנס-פרסונלית. הכוונה לאהבה כלל אנושית, רוחנית, שהיא מעבר לאהבה המותנית כלפי האדם האינדיבידואלי. אהבה לאדם באשר הוא אדם.

האקומי (Hakomi) - פותחה על ידי רון קורץ ופאט אוגדן בסוף שנות ה-70. גישה זו שואפת לאינטגרציה בין גוף לנפש דרך עבודה חווייתית עם הגוף, מיינדפולנס, וחוויה תומכת ומתקנת עבור הילד הפנימי.

פסיכותרפיה גופנית אינטגרטיבית (Integrative Body Psychotherapy)- פותחה על ידי ג'ק רוזנברג בשנות ה-70. גישה זו מדגישה את האיזון בין פריקה וקתרזיס לבין הכלה.

פסיכולוגיה תהליכית (Process Work)- פותחה על ידי ארנולד מינדל בשנות ה-70. גישה זו מאגדת עקרונות של הפסיכולוגיה היונגיאנית, טאאוזים, פיזיקה מודרנית ועבודה עם הגוף. מינדל עבד גם עם קבוצות וארגונים על נושאים קולקטיביים-חברתיים וכן עם מצבי תודעה קיצוניים כגון תרדמת.

באירופה

וג'טו-תרפיה - (Vegeto-Therapy) פותחה בשוודיה על ידי אולה ראקנס בעקבות שיטת עבודה שלמד מרייך. העיקרון של גישה זו הוא לעבוד עם תהליכים לא רצוניים בגוף ולקלף את שכבות ההגנה שנבנו זו על גבי זו, בהתאם לשלבי ההתפתחות של הילד (אסכולה זו התפתחה למה שנקרא כיום Bodynamic Institute בדנמרק, מקום שבו למדו פיטר לוין ובבט רוטשילד).

תרפיה ביו-דינמית (Biodynamic Therapy) - פותחה על ידי גרדה בויסן מנורווגיה, אשר למדה עם אולה ראקנס, ופיתחה את תורתה כשעבדה בגרמניה ובאנגליה. היא הייתה המטפלת הראשונה שמצאה דרך רכה להמס את שריון הגוף. השיטה שפיתחה ידועה כ"שיטת המיילדת", שלפיה תפקידו של המטפל "ליילד" את הדחף הראשוני לביטוי ספונטני, הנמצא מתחת לשריון הגוף.

ביו-סינתזה (Bio-Synthesis) - פותחה באנגליה על ידי דיוויד בואדלה, אשר ניסה להחיות מחדש את תורתו של רייך באירופה. הרעיונות התיאורטיים של שיטתו נאמנים לרייך, אך התפיסה התרחבה וכוללת גם תהליכים שקדמו ללידה, איזון בין פריקה והכלה, ושילוב של עבודה טרנס-פרסונלית.

פסיכותרפיה גופנית התייחסותית (Relational Body Psychotherapy) - פותחה במרכז שירון בלונדון. גישה זו משלבת בין הזרמים השונים של הפסיכותרפיה הגופנית ובין העקרונות הפסיכו-דינמיים, ובכך מגשרת על הפער בין התפיסה האנליטית לבין התפיסה הרייכיאנית-הומניסטית.

פסיכותרפיה גופנית: מהלכה למעשה

במשך השנים, מטפלים שעבדו בשיטות המבוססות על התיאוריה של רייך נתקלו בבעיות שונות. לדוגמה, במסגרת הדינמיקה שנוצרת בין מטופל מזוכיסט (לפי הגדרתם של רייך ולואן) למטפל שמנסה לעבוד איתו לקראת ביטוי הכעס שלו, המטופל מנסה לרצות את המטפל ולייצר קתרזיס, אבל זה לא ממש מצליח. ככל שהמטפל יציע תרגילים שונים ויעודד את המטופל לבטא את הכעס, הוא (המטפל) יהפוך לחזק ולעוצמתי יותר, לאדם שיודע מהו "הדבר הנכון", והמטופל ירגיש מושפל, ישתדל לרצות את המטפל, והכעס שלו יישאר חסום מתחת למעטה החיצוני של שיתוף הפעולה והריצוי. כלומר, הדפוס ההגנתי של המטופל ישתחזר ביחסים עם המטפל, כשהמטפל נהיה, בלי להתכוון לכך, חלק מהשחזור.

דוגמה נוספת: מטופל סכיזואיד שפוחד מהרגשות שלו, והמטפל עובד איתו בעזרת טכניקה עוצמתית של נשימות. המטופל עשוי לחוות פריקה ספונטנית של אנרגיה ובעקבות זה להרגיש מוצף ומבוהל מעוצמת הרגש. מכיוון שאין לו מספיק תחושה של העצמי שלו כדי להכיל חוויות עוצמתיות של פריקה, המטופל הסכיזואיד זקוק להכלה רבה, ולכן הפריקה הספונטנית שתתרחש בטיפול עשויה להיות טראומתית עבורו והוא עלול לברוח ולא לחזור יותר לטיפול. בעקבות קשיים אלו וקשיים נוספים שעלו בחדרי הטיפול, מטפלים שונים החלו לחשוב על התיאוריה שעומדת בבסיס הפסיכותרפיה הגופנית: שהגוף והנפש הם אחד, שהגוף הוא המפה הפיזית של הנפש, ולכן אם נעבוד עם הגוף ונפרק את שריון הגוף, גם הנפש תשתחרר מהמחסומים הפסיכולוגיים שעוצרים אותה מלהגיע למימוש מלא של הפוטנציאל שטמון בכל אדם ואדם. המטרה של עבודה עם הגוף הייתה להגיע אל התהליכים הטבעיים, הספונטניים, שנעצרו ונחסמו בעקבות מסרים שליליים שהילד קיבל מהוריו והחברה הסובבת אותו בשלבי ההתפתחות השונים שלו. הנחת היסוד הייתה שאם הדפוסים בגוף יעברו שינוי משמעותי, גם הנפש תשתחרר מעכבותיה ומדפוסים פסיכולוגיים לא רצויים.

הגדרה אחת של הבעיה הייתה שהניסיון לכפות תהליך ספונטני אינו יוצר תהליך ספונטני, שכן אי-אפשר לכפות ספונטניות. בעיה נוספת נובעת מכך שרייך טען שלדפוס בנפש ולדפוס בגוף יש אותה מטרה תפקודית. הוא קרא לכך "Functionalism". לדוגמה, המתח בלסת והמתח במחשבות – שניהם מכוונים להדחקת כעס. אך למעשה, הפסיכותרפיה הגופנית, כפי שהוא הגדיר אותה, מכוונת רק לעבודה עם הגוף, ולכן אינה עושה צדק עם הטענה שהדפוס בגוף והדפוס הרגשי-פסיכולוגי נובעים מאותו מקור ומתקיימים במקביל.

פריץ פרלס העלה בעיה נוספת. הוא טען שהרעיון להתקיף את ההתנגדות לא עובד, ולא רק בגלל הדרך האגרסיבית של שבירת שריון הגוף. לטענתו, גם הניסיון להמס את שריון הגוף בדרך רכה יותר לא יעבוד, משום שעבודה נגד המגננות אינה יכולה לאפשר את הספונטניות האמיתית. פרלס טען שמה שבאמת ספונטני הוא הקונפליקט בין הגוף והנפש, ולכן אי-אפשר להגיע לספונטניות אמיתית על ידי כך שננסה לתמוך בביטוי הספונטני של צד אחד בלבד. הדבר הספונטני הוא מה שקורה עכשיו, או כדבריו: "What Is", ולא מה שאנחנו מאמינים שצריך לקרות. לדבריו, לא רק שאי-שאפשר לכפות תהליך ספונטני, אלא שהתהליך הספונטני שאנו שואפים אליו איננו בהכרח תהליך שבו הגוף משתחרר ממעצוריו, אלא הקונפליקט עצמו, בין האנרגיה הראשונית והאנרגיה שחוסמת אותה, הוא הוא התהליך הספונטני שאותו אנו מחפשים. תובנה זו הובילה אותו לנסח את הנוסחה הפרדוקסלית של שינוי: "שינוי מתרחש כשאנו מקבלים את מה שיש". פרלס האמין בעיקרון של הארגון העצמי, כלומר, האורגניזם שואף להבריא ופועל מעצמו לקראת הבראה, לכן אם נישאר עם מה שכבר מתרחש, ונכיל את הקונפליקט, האורגניזם יוכל לעבוד בעצמו לקראת פתרון. פרלס טען שמי שבאמת מאמין בספונטניות ושואף לתהליכים ספונטניים חייב להאמין בעיקרון של הארגון העצמי הספונטני של המערכת.

דרך נוספת להבין את הבעיות שאנו נתקלים בהן כשאנחנו עובדים לפי שיטתו של רייך היא להסתכל שוב על התיאוריה שלו בנוגע להיווצרות מבני האישיות. לדברי רייך, מבנה אישיות נוצר כתוצאה מתסכול סיסטמטי של צורך התפתחותי מסוים. בעקבות תסכול זה, הילד מפתח דפוסי חשיבה והתנהגות, המתבטאים גם מבחינה פיזית, דרך המבנה הגופני הספציפי שלו. דפוסים אלו נוצרים כדי להדחיק רגשות של כאב, זעם, פחד או חוסר אונים שהילד חווה מול הדמויות המתסכלות ולהעצים את התכונות שהסביבה תגמלה בחיזוקים חיוביים. לדוגמה, ילד לאם שלא יכלה להעניק לו את תשומת הלב שנזקק לה בשלב האוראלי של התפתחותו, עשוי לפתח שריון גוף נוקשה ומתוח, שלא יאפשר לו להיות בעמדה חלשה ונזקקת, ויחסום את רגשות הצורך והנזקקות מתחת לסף המודעות שלו. שלב נוסף בפיתוח של מבנה האישיות יבוא מאוחר יותר, כשהילד יפתח הצדקה קוגניטיבית שתתמוך במנגנון ההתמודדות המסוים שפיתח בעקבות החסכים הילדיים. ילד זה עשוי לפתח פילוסופיית חיים המבוססת על הנחת הבסיס שלהזדקק לאחר הינו דבר פסול מיסודו, ועליו להיות מסוגל להתמודד בכל מצב בכוחות עצמו.

כפי שאפשר לראות בדיאגרמה, הגוף מזוהה עם הילד, ואילו האגו מזוהה עם ההורה. במשך שנים נטו לראות את הקונפליקט בין הגוף לבין האגו. אבל למעשה, בתוך הגוף עצמו פועלים שני הכוחות: גם ההורה שהופנם, וגם הילד. לדוגמה, ישנו הדחף שאותו אנו מרגישים אולי בבטן או בזרועות, וישנו הכוח שעוצר את הדחף, בשרירים שמתקשחים, בסרעפת שנחסמת, כלומר גם בגוף. לכן האמירה שהאגו נמצא בקונפליקט עם הגוף היא פשטנית. נכון יותר לומר שהאגו נמצא בקונפליקט עם הגוף ועם הקונפליקט שקיים בגוף.

למעשה אין רק רגש אחד שמתרחש באופן ספונטני, אלא גם הדחף המקורי וגם ההדחקה שלו – שניהם מתרחשים בגוף ושניהם מתרחשים באופן ספונטני ולא רצוני. לכן, כשאנו עובדים עם הגוף ועם התהליכים הספונטניים שמתרחשים בגוף, אנחנו יכולים לצפות ששני הכוחות האלו יבואו לידי ביטוי. הגוף הוא לא רק הילד. בגוף ישנו גם ההורה, וברגע זה שניהם נמצאים בקונפליקט, והקונפליקט הוא הדבר הספונטני.

כל השאלות והאבחנות האלו היו בעצם החול שבצדפה: החול הוא זה שמוביל ליצירת הפנינה. הבעיות שמטפלים חוו בחדר הטיפולים הובילו לבדיקה ולחקירה, לשינויים ולמהפכות שקידמו את הפסיכותרפיה הגופנית וגרמו לה להתבטא בדרך רב-גונית ועשירה, כפי שאנו מכירים אותה כיום. בהמשך אסקור את ההתפתחות הזאת מזווית מסוימת, אך לפני כן אציג בקצרה את הצדדים החלשים יותר, הלא פתורים, של הפסיכותרפיה הגופנית: The shadow aspects.

הצדדים החסרים של הפסיכותרפיה הגופנית

המושג "Shadow", כפי שהוא מתייחס לנפש האנושית, מופיע בהרחבה בתורתו של יונג (Jung) ומתאר את הצדדים האפלים באופיינו, שאנו מעדיפים להכחיש ולהדחיק. לטענתו, כדי שנוכל לחיות את חיינו במלואם, עלינו להכיר את אותם צדדים אפלים, אשר משלימים ולעתים אף מחזקים את הצדדים שאנו מעדיפים לראות כמרכיבים העיקריים של אישיותנו, ולקחת עליהם בעלות. גם בתיאוריות פסיכולוגיות המתארות ומבהירות את מסתרי הנפש, ניתן לגלות צדדים "אפלים", כלומר נקודות חולשה, התעלמות ממורכבויות, העדפת פתרונות לא מספקים וכדומה. בניגוד לבעיות הספציפיות שהוצגו לעיל, המתמקדות בעבודה הטיפולית עצמה, הנושא העיקרי שמעסיק הן את אנשי הפסיכותרפיה הגופנית והן הוגי דעות המשתייכים לזרמים אחרים, הוא הצדדים החסרים או האפלים של הפסיכותרפיה הגופנית במישור הרעיוני והפילוסופי.

כפי שהוזכר לעיל, אחד הנושאים השנויים במחלוקת בנוגע לפסיכותרפיה הגופנית הוא העדפת הפריקה, הקתרזיס, על פני ההכלה. רייך דיבר על כך שהנוירוזה נוצרת כתוצאה מאנרגיה פיזית חסומה שאינה משתחררת מהגוף. הדרך לפתור את הנוירוזה הייתה בעיניו לעבוד עם שריון הגוף כדי לפרוץ אותו ולאפשר את התפרצות האנרגיה הכלואה דרך קתרזיס. בשנות ה-60, עם החייאת תורתו של רייך, אנשי הפסיכותרפיה הגופנית נקטו גישה שייחסה חשיבות מרבית לביטויים הפיזיים של הרגש הכלוא דרך צעקות, בכי, הכאת כריות, חיבוקים וכדומה. במשך השנים עלו קולות אחרים אשר ביקרו את התפיסה המעניקה חשיבות ראשונית לקתרזיס וטענו שאם הביטוי אינו נעשה בהקשר ליחסים הטיפוליים, למישורים הלא מודעים בנפשו של המטופל, או לאותם חלקים בגוף החוסמים את הביטוי, הרי שהקתרזיס מהווה רק חוויה דיסוציאטיבית, אשר אינה מעוגנת דיה בכל מישורי הגוף-נפש של המטופל.

נושא נוסף המצביע על חולשה יסודית בתפיסה של הפסיכותרפיה הגופנית קשור לתפיסת תפקידו ומיקומו של המטפל ביחס למטופל. העמדה הטיפולית שרייך הציע היא ביסודה עמדה של "מודל רפואי", שבו יש רופא-מטפל, המתמקד בפציינט-המטופל. במודל זה, הרופא הוא זה שיודע מה צריך לקרות, והפציינט הוא זה שחש ברע וזקוק להנחיה ולידע של הרופא. מובן שיש וריאציות מעודנות יותר בפסיכותרפיה הגופנית, אך המורשת של רייך ממשיכה להתקיים, ולפיה "אני רואה מה מתרחש בגוף-נפש שלך, ולכן, כדי לעזור לך, אני נותן לך הנחיות: תנשום כאן או תצעק כאן". מה שמעניין הוא שהפסיכותרפיה הגופנית יצאה כנגד העמדה הסמכותית של הפסיכואנליזה, ואילו התנועה ההומניסטית, שאליה משתייכת הפסיכותרפיה הגופנית, הציבה את מערכת היחסים האותנטית כערך מרכזי שלה. אך למעשה, יש עדיין אבחון מתמיד של הגוף-נפש של המטופל על ידי המטפל, ומתוקף אבחון זה נובעות הפרשנויות וההתערבויות הטיפוליות.

במצב כזה, המטפל עלול שלא להבחין בהעברה הנגדית שלו. הוא רואה בעצמו מי שיודע טוב יותר מהאגו של המטופל מה המטופל צריך, ואינו פנוי לבחון את הרגשות המודחקים שלו עצמו. אחד האתגרים שניצבים בפני כל מטפל ומטפל הוא לגשר על הפער בין שתי עמדות מנוגדות שבהן הוא יכול למצוא את עצמו ברגעים טעונים במהלך הטיפול: "אני יודע טוב יותר מהמטופל" (העמדה הסמכותית של ה"מומחה"), לעומת העמדה ההפוכה, המתנגדת לסמכותיות הטיפולית וטוענת שכל הידע נמצא אצל המטופל ועל כן מעמידה לעתים קרובות את המטופל במצב של חוסר אונים: "אני לא יודע לאן כל זה הולך". לדעתי, תפקידו של המטפל הוא למצוא עמדה שלישית, פרדוקסלית, המכילה את הניגודים, עמדה שיכולה להתבונן על סיפור חייו של המטופל כפי שהוא משתקף ובא לידי ביטוי דרך כל אחת משתי העמדות המנוגדות הללו.

נושא משמעותי נוסף המחייב התבוננות מעמיקה הוא נושא האידיאליזציה של הגוף: "אם תקשיב לגוף שלך, הוא יגיד לך את האמת". זה היפוך של התפיסה שרווחה קודם לכן, שהראש יודע טוב יותר מהגוף ומהדחפים הראשוניים. כעת, כאמור, הגוף יודע טוב יותר מהראש. זוהי ריאקציה, תנועת מטוטלת לכיוון המנוגד, אך במידה מסוימת, היא מגלמת את אותו דואליזם: או שהראש יודע את האמת, ברוח דבריו של דקארט: "אני חושב משמע אני קיים", או שהגוף יודע את האמת: "תשכח מהראש ותחזור לחושים שלך", כפי שאמר פרלס. גם האידאליזציה המאוחרת יותר של גוף-נפש היא עדיין ריאקציה לפרויד, שתורתו נבעה מהפיצול בין הגוף והנפש. זו המלחמה של העמדה ההוליסטית בעד האיחוד של הגוף והנפש וכנגד הפיצול הפסיכואנליטי.

אבל כפי שאמרנו, פעמים רבות הגוף נמצא בקונפליקט גם עם הנפש וגם עם עצמו, אז היכן האחדות ההוליסטית? למשל, הרעיון של ויסות עצמי (regulation Self): בדרך כלל אנו רואים בזה משהו שמתרחש בגוף או קורה דרך הגוף. אחד העקרונות המרכזיים בפסיכותרפיה גופנית הוא ויסות עצמי דרך נשימות, הרפיית שרירים וכדומה. אבל משתמשים בו בצורה לא נכונה, ככלי לשמר את האידיאליזציה של הגוף, כי פעמים רבות הגוף עצמו נמצא בקונפליקט, וויסות עצמי מתרחש דרך כל הגוף-נפש ולא רק דרך הגוף. לפעמים, כדי להגיע לוויסות עצמי, צריך ללכת נגד הגוף. למשל לואן טען שכדי להגיע לאורגזמה מלאה צריך להשהות את הדחף לסיפוק מיידי. דוגמה נוספת: בזמן התקף חרדה, צריך להתגבר על הדחף של הגוף לנשום בצורה לא מאוזנת.

העמדה השלישית, הפרדוקסלית, בנוגע לפולריזציה הספציפית הזאת, היא ברוח דבריו של חכם הזן סוזוקי: המחשבה שהגוף והנפש הם שניים היא טעות, וגם המחשבה שהגוף והנפש הם אחד היא טעות. הגוף והנפש אינם אחד ואינם שניים. הם גם אחד וגם שניים. כמה מאיתנו יכולים באמת לעבוד כך כשהטעינה בחדר הטיפולים גוברת והמטופל מציב אותנו מול המגבלות והחששות שלנו עצמנו?

נושא נוסף שיש לבחון הוא: הקונקרטיזציה בפסיכותרפיה הגופנית. רייך היה אדם ריאלי. לא הייתה לו נטייה אל הסימבולי. זה קצת דומה לקנאות דתית. הקנאים אומרים: "זו האמת כי כך אמר הנביא או אלוהים", ורייך אמר: "זו האמת כי הבטן שלי מתכווצת". אפשר לראות זאת ביתר שאת באובססיה שלו עם האורגזמה, שעבורו היא בעיקר פיזית. רייך לא הבין את הצורך של הנפש ליצור סמלים ופנטזיות כדי לתת משמעות ותוכן לדחפים ולהתנהגויות שלנו. דרך הסמלים והפנטזיות מתאפשרת פעולת ההכלה של הרגשות והדחפים, וזוהי פונקציה חשובה מאוד של ה"מיינד", או הראש. רייך התייחס אל הגוף-נפש בצורה פשטנית למדי, כיוון שהוא לא כלל את הדמיון כחלק חשוב מתפקודי הראש. הוא הכיר רק בסוג אחד של מיינד: החשיבה הוויקטוריאנית שהדחיקה רגשות ומיניות, ונגדה הוא יצא. הילמן (Hilman), לעומתו, מבחין בין "החשיבה המדמיינת" (Imaginative mind) לבין "החשיבה הרציונלית" (Rational mind), וזו בעיניי אבחנה חשובה מאוד, המאפשרת לנו להתייחס בצורה יותר מעמיקה אל האורגניזם כולו.

אחת הדרכים המעניינות למצוא מהו "הצד האפל" היא לחזור לרגע שבו הזהות הטיפולית נוצרה, ולחשוב כנגד מה היא נבנתה. למשל: התזה הייתה פרויד והפסיכואנליזה. האנטי-תזה היו הפסיכותרפיה הגופנית והתנועה ההומניסטית שקמו בתגובה לפסיכואנליזה. הסינתזה היא העמדה השלישית, הפרדוקסלית, הטוענת שהנפש איננה זו שמחזיקה את המפתח להבנת האדם ולשינוי הדפוסים הנרכשים, והגוף איננו זה שמחזיק את אותו מפתח, אלא גם הגוף וגם הנפש נמצאים במאבק תמידי, והמאבק – הוא הוא המפתח להבנת המטופל.

התפתחות הפסיכותרפיה הגופנית ב-30 השנים האחרונות

להלן אציג את ההתפתחויות שהתרחשו בתגובה לשאלות ולבעיות שפסיכותרפיסטים גופניים פגשו בחדרי הטיפול. בחרתי לעשות זאת דרך סיפור המסע של מרכז שירון לפסיכותרפיה גופנית בלונדון, אשר בו למדתי ובו גיבשתי את זהותי כמטפלת. המרכז אינו קיים עוד. הוא הוקם בשנות ה-80 בידי שלושה גברים ממוצא גרמני, שחיו ועבדו בלונדון. ברנד איידן ויוכן לוד לימדו בבית הספר הביו-דינמי של גרדה בויסן במשך שנים מספר, עד שהחליטו לפרוש ולהקים מרכז משלהם. אליהם הצטרף ריינר פרבולץ, שהגיע ללונדון אחרי שנים של לימודים בארצות הברית. הזרמים העיקריים בשדה הפסיכותרפיה הגופנית באותה תקופה היו תרפיה ביו-דינמית, ביו-אנרגטיקה, קור-אנרגטיקה, ביו-סינתזה וגשטלט.

המתח העיקרי בין עקרונות הטיפול השונים יוצג על ידי השוני בין הגישה הביו-דינמית לגישת הגשטלט. הגישה הביו-דינמית מבוססת על גישת ההורות המתקנת, ושואפת להעניק למטופל חוויה בריאה ומחזקת של ההורה הטוב, שתאפשר אולי לעבד את החוויה המתסכלת שנחוותה מול ההורה במציאות. לעומת זאת הגשטלט מתבסס על היחסים האותנטיים, על ה"כאן ועכשיו". המטפל מסרב למלא תפקיד הורי ודוחה את ההעברות ואת ההשלכות של המטופל עליו, כיוון שהן לא נתפסות כמוקד הטיפול. שוני זה הוביל לוויכוחים ולשאלות, שחלקם הוצגו לעיל בנוגע להגדרת תפקידו של המטפל בתוך מערכת היחסים ואף בנוגע למטרתו של הטיפול.

מכיוון שמרכז שירון לא היה מחויב לזרם ספציפי של הפסיכותרפיה הגופנית, התאפשרה חשיבה וחקירה עמוקה ומשוחררת ממגבלות פוליטיות וכלכליות, שבעקבותיה התעוררה סקרנות ורצון ללמוד יותר מהזרם הפסיכואנליטי. כתוצאה מכך, בסוף שנות ה-80 החלה להתרחש אינטגרציה בין תורתו של רייך לבין הפסיכואנליזה (למעשה, נכון יותר לקרוא לכך רה-אינטגרציה, משום שרייך היה חלק מהעולם הפסיכואנליטי, עד שבשנת 1934 סולק בבושת פנים מהאיגוד הפסיכואנליטי הבין-לאומי בשל רעיונותיו הפוליטיים והתורה המהפכנית שהציג, שעמדה בסתירה לעקרונות הפסיכואנליזה).

בשנות ה-90, אינטגרציה זו הביאה להתעניינות בזרם של יחסי אובייקט, וחלק מהמורים אף הפסיקו לקרוא לעצמם פסיכותרפיסטים גופניים ונעו יותר לכיוון הפסיכו-דינמי. התנועה הייתה בעיקר לכיוון של פסיכולוגיית העצמי שיוצגה על ידי קוהוט, ולכיוון של יחסי-אובייקט, כפי שיוצגו על ידי ויניקוט וקייסמנט, שני זרמים פסיכו-דינמיים שבמידה מסוימת היו הווריאציות ה"הומניסטיות" של התנועה הפסיכואנליטית. הוויכוחים היו סוערים מאוד והתנהלו במישורים התיאורטיים והאישיים כאחד. בדרך כלל, זו התקופה שבה בתי ספר ומרכזים מתפרקים ומתפלגים, אולם מה שהחזיק את שירון היו שני עקרונות חשובים:

1. עקרון "המטפל הפגוע" (Wounded healer) וההבנה שכל עמדה טיפולית היא חלק מהפצע ההתפתחותי שאנחנו נושאים איתנו. כל המורים וראשי המרכז יכלו לראות שבעמדות הקיצוניות והמנוגדות שהובילו לוויכוחים סוערים משתקפת, במידה זו או אחרת, הפגיעה ההתפתחותית האישית שלהם וזו של חבריהם למקצוע, והייתה לכל אחד מהם מחויבות עמוקה לעבוד עם הפגיעה הזו, גם כמטפלים וגם כאנשים.

2. עקרון החשיבה הסיסטמית, כלומר ההבנה שמי שחושב אחרת בעצם משלים אותם. הארגון נתפס כיחידה אחת שאנשים שונים ועמדות שונות מייצגים חלקים ממנה, וכל חלק חשוב לקיומו של החלק האחר.

אחרי התנועה לכיוון האינטגרציה עם עקרונות פסיכו-דינמיים, ההתפתחות הבאה הייתה התנועה לכיוון הזרם ההתייחסותי. פסיכותרפיסטים גופניים שמו לב שהפגיעה הראשונית מתבטאת באופן ספונטני אצל המטופל דרך תנועות, מבטים מחוות וכדומה. כלומר: כשמפסיקים לרצות לתקן ושמים לב למה שיש, אפשר לראות את הילד הפגוע ואת ההורה הפוגע, ואיך שניהם באים לידי ביטוי בגוף-נפש של המטופל. הדבר הבא שהם גילו הוא שהפגיעה משפיעה על האופן שבו המטופל תופס את המטפל (מה שאנו מכנים "העברה"). זו הייתה המהפכה שהתחוללה בעולמו של פרויד, וזה מה שהפך אותו מהיפנותרפיסט לפסיכואנליטיקאי, כלומר הגילוי שההעברה היא דרך המלך המובילה אל התת-מודע, ולא איזושהי מכשלה בדרך אל "הטיפול הנכון".

הדבר הבא שהמטפלים הבינו הוא שהפגיעה הראשונית משפיעה על איך שהמטופל חווה את המטפל. זו הכוונה ב"העברת גוף-נפש" (Embodied transference), כלומר העברה בעלת הנכחה גופנית. הכוונה היא שהגוף של המטופל חווה ומגיב כאילו הוא נמצא עכשיו, ברגע זה, בתוך היחסים הראשוניים שיצרו את הפגיעה. לבסוף, המטפלים גילו שהפגיעה הראשונית משפיעה לא רק על המטופל, אלא גם על המטפל, על המודעות שלו כאן ועכשיו, וזה מה שנקרא "העברה נגדית". תובנה זו התרחשה בשנות ה-50, כשאנשי הזרם של יחסי אובייקט הבינו שההעברה הנגדית איננה אוסף של רגשות בלתי מעובדים מצד המטפל, אלא כלי חשוב להבנת התת-מודע של המטופל, ושיש ברגשות המתעוררים אצל המטפל אינפורמציה רבה על עולמו הפנימי של המטופל. בכך נכללת התופעה של "הזדהות השלכתית", שלפיה הפגיעה הראשונית של המטופל עשויה להיחוות על ידי המטפל כאילו היא קורית לו עצמו. כלומר, חוויית הפגיעה הראשונית איננה רק קוגנטיבית, אלא גם חוויה נפשית ורגשית. המטפל מזדהה עם הדמות שהמטופל משליך עליו, ובמידה מסוימת הוא הופך לדמות הזאת.

תובנה זו הובילה לתובנה שהפגיעה הראשונית משפיעה על כל הגוף-נפש של המטפל. כלומר, ההעברה הנגדית לא מתרחשת רק במחשבות ובדימויים הספונטניים שעולים אצל המטפל, אלא באיך שהוא חש מבחינה גופנית, אנרגטית ורגשית. היא משפיעה על התנועות שלו, על עוצמת הרגשות וסוג הרגשות, על הדחפים הספונטניים שלו, וכמובן על התגובות שלו כלפי המטופל. קוראים לכך העברה נגדית בעלת הנכחה גופנית (transferenceEmbodied Counter).

מה שמשתמע מכך הוא שחלק גדול ממה שאנו מרגישים וחושבים כשאנו נמצאים עם המטופל בחדר, כולל הרעיונות והדחפים הטיפוליים שלנו (למשל לחבק את המטופל או להסביר לו מה קורה), הוא חלק מההעברה הנגדית הזאת, חלק ממכלול הרגשות שמתעורר בנו כשהפגיעה הראשונית של המטופל מתבטאת ביחסים איתנו. כלומר, חלק ניכר ממה שאנו עושים או לא עושים כמטפלים נובע מהאופן שבו אנו מושפעים, לרוב באופן לא מודע, מהפגיעה הראשונית, ומהאופן שבו אנו מגיבים אליה. מכך נובע שאנחנו אף פעם לא נמצאים מחוץ לזה, שאנחנו אף פעם לא חושבים בראש צלול, מנתחים ומבינים מה נכון לעשות. יתרה מזאת, כל רעיון האינטואיציה שלנו כמטפלים מוטל בספק. כשמטפל אומר לי בפגישת הדרכה: "הרגשתי מהבטן שאני רוצה לתת לו חיבוק", אני חושבת: מי רצה את החיבוק? מי רצה לחבק? איך הפגיעה הראשונית, מערכת היחסים בין ההורה לילד, באה לידי ביטוי בדחף של המטפל לחבק, ברגע מסוים זה, את המטופל שלו?

הטענה המרכזית של הזרם ההתייחסותי, שנוסד בארצות הברית בשנות ה-90 על ידי סטיבן מיטשל, ואומץ על ידי רבים מאנשי הפסיכותרפיה הגופנית בתחילת שנות ה-2000, היא שהתהליך הטיפולי לא יכול להיות "תהליך רפואי" שבו אדם נייטרלי אחד, שלמד הרבה ויש לו ידע וכוונות טובות, עומד להפעיל את הכישורים והיכולות שלו על אדם אחר, אלא מסע משותף של שני אנשים, המביאים אל המרחב הטיפולי את מבני האישיות שלהם, את הפגיעות, את מנגנוני ההגנה, את העוצמות האישיות וכל מה שבונה את ישותם, ויוצרים יחד ישות שלישית, המורכבת משניהם וממה שביניהם.

בחזרה אל הפסיכותרפיה הגופנית: כשמתבוננים על כל התהליכים ההיסטוריים שקרו בתחום, אפשר לראות שהמודל שאליו הוא הגיע, אחרי דרך ארוכה, הוא מודל של יחסים. יחסים שבהם המטפל אינו שואף יותר "לתקן" את הגוף, אלא להיות עם הגוף, כפי שהוא. הפסיכותרפיסט הגופני אינו מציע למטופלים שלו את האשליה שהוא יכול לרפא אותם, אלא את האפשרות להיות איתם בקשר טיפולי, קשר שיחשוף את דפוסי הגוף-נפש שלהם כפי שהם עכשיו, ואת הפגיעה הראשונית שמסתתרת מאחוריהם. קשר זה מציע את האפשרות להישאר עם הפגיעה ואולי לגלות דרכים חדשות להיות איתה בתוך עצמנו, ולהתייחס אליה ומתוכה אל האדם האחר. הוא מציע את האפשרות להכיל את הפגיעה הראשונית וליצור מערכות יחסים בעלות אופי שונה, מתגונן ונוקשה פחות, הן של המטופל עם עצמו והן שלו עם העולם שסביבו.

סיכום

במאמר זה סקרתי את תהליך ההתפתחות של הפסיכותרפיה הגופנית. כמטפלת שהתחנכה והתפתחה באירופה, שאבתי רבות מהזרמים הטיפוליים השונים שהתפתחו בשדה האירופי של הפסיכותרפיה הגופנית, אך השפעתו של השדה האמריקני חלחלה ועיצבה אף היא את דרכי חשיבתי ועבודתי.

הפסיכותרפיה הגופנית עשתה דרך ארוכה במאה האחרונה, ועם השנים הופכת לפחות דוגמטית ויותר פתוחה להשפעות מזרמים אחרים הפועלים בעולם הפסיכותרפיוטי. העולם שבו אנו חיים מציב אתגרים ושאלות רבות בפני מטפלים השואפים להבין את נפש האדם ולסייע לה. עתידה של הפסיכותרפיה הגופנית מצריך דיאלוג מפרה ופתוח עם זרמים ותפיסות שונים, כדי לאפשר התפתחות וצמיחה. בו בזמן, כדאי שפסיכותרפיסטים גופניים יעמיקו לחקור את שורשיהם המקצועיים, את עקרונות היסוד של האסכולה שהם משתייכים אליה, כדי שיוכלו לבנות לעצמם זהות טיפולית הנשענת על קרקע עשירה, יציבה ופוריה.

 

רשימת קריאה מומלצת

 

Contemporary Body Psychotherapy - The Chiron Approach (2009) Hartley L. (ed) Hove, Routledge.

Reichian Growth Work- Melting the blocks to life and love (2009) Totton N. & Edmondson E.  PCCS Books, Ross-on-Wye.

One hundred and fifty years on: The history, significance and scoop of body psychotherapy today (2006) Young C. in: Body Movement and Dance in Psychotherapy Journal 03/2006;1:17-28.

Character Analysis (1972) Reich W. Farrar, Straus and Giroux, New York.

The function of Orgasm (1989) Reich W. Souvenir press, London.

Wilhelm Reich: His life and work (1988) Boadella D. Arkana, London.

The Way To Vibrant Health (2003) Lowen A&L   Bioenergetics Press, Alachuna FL.

Body Psychotherapy Today -  An Integral-Relational Approach. (2005) Soth M. in: Therapy Today Journal: 16 (9).

 

 

 

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הייצלר, מ. (2015). האבולוציה של הפסיכותרפיה הגופנית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3302

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר רוני אלפנדריד"ר רוני אלפנדרי16/7/2015

מאמר מרתק. תודה על הסקירה המעמיקה והנבונה של התנועה החשובה הזו. מחכה לקרוא עוד. רוני