פסיכולוגיה עברית

× Anna La Mouton
 Anna La Mouton ©
זכור אותי

מאמרים

קרבה בין זרים: על הרצון להתחבר ועל הפחד לממש זאת

במאמר זה עוסק המחבר בשאלות של קרבה ויצירת קשר בין זרים. באמצעות שילוב בין סיפור על הצטרפות ליוזמה חדשה של גן יהודי-ערבי, לבין תיאור מקרה טיפולי שבו חשיפה עצמית של המטפל יצרה נקודת מפנה בטיפול, מעלה המחבר את מחשבותיו ואת שאלותיו בנוגע ליחסים בכלל וליחסים טיפוליים בפרט: עד כמה אנחנו מורגלים להישאר בעמדה שלנו בתוך יחסים? והאם קיימת משמעות מיטיבה בנכונות לנוע לעבר אזורים שאינם בהכרח מוכרים לנו - מרחבי ביניים?

מתפרסם מ 28/12/2014 | 10,378 צפיות

תגיות: | | |

 

קרבה בין זרים: על הרצון להתחבר ועל הפחד לממש זאת

 

מאת שי אפשטיין

 

 

מרחבי ביניים - אזורים שבהם ישנה התמוססות של צורה לפני היווצרות של אחת חדשה. לעתים מתמזל מזלי ואני שם לב להיותי שם, בדומה לאותו רגע שמתקיים בסופה של נשיפה ולפני תחילתה של שאיפה, אזור שמחזיק בתוכו פרדוקס מסוים – גם מפריד וגם מחבר. ישנן דעות שונות לגבי מה צריך להתקיים כדי שקרבה תוכל להיווצר בין בני אדם, כדי שהיקשרות תתרחש. במסמך זה אתייחס לנושא מהותי זה. אדגיש את המשמעות של כניסה למרחבי ביניים בתהליך של יצירת קרבה, ואת החשיבות שבהסתכנות ללא ידיעה מראש האם אכן הדבר יעבוד.

שכנים

אני, זוגתי וילדנו גרים בישראל, ביישוב יהודי שצמודים אליו שלושה כפרים ערביים. האזור נחשב לאזור טוב, לא קרוב לגבול או למקודי עימות מרכזיים. יש טבע ירוק שמקיף אותנו, הים נשקף באופק הקרוב. למבקר מבחוץ נראה שאנו חיים בדו-קיום נינוח; חלק מהשכונות כמעט מתערבבות זו בזו, העסקים פורחים – כולם קונים אצל כולם, אומרים שלום ברחוב, מברכים זה את זה בחגים. נראה יפה ונעים. אך אם נגדיל מעט את הרזולוציה נראה שני גופים החיים זה לצד זה. הם פועלים בסנכרון מסוים, כל אחד בתפקידו המאוד מובחן. הם שומרים היטב על הגבולות המוגדרים של התנועות שמותר והתנועות שאסור להם לעשות. כלומר, תחייך ברחוב, תקנה ירקות אצל הירקן הערבי, אבל ברור שלא תשכיר דירה לערבי בשכונה של יהודים. תשבו יחד בקפה ותדברו על משחק הכדורגל שהיה אתמול, אבל די ברור שלא תראו אותו יחד בבית.

אם נעז להגדיל את הרזולוציה עוד קצת, נמצא את השכונות היהודיות מטופחות ונקיות ואת השכונות הערביות הרבה הרבה פחות; נראה את עוזרות הבית מהכפר הערבי הסמוך מגיעות בבוקר לנקות אצל היהודים; נראה את מנקי הרחובות הערבים ואת הטנדרים של הפועלים הערבים שבאים לשפץ ולצבוע; נראה את בעלי העסקים במרכז היישוב, שהם תמיד יהודים; נראה איך השכונות היהודיות הולכות ומתרחבות, מקבלות היתרי בנייה מהמדינה, ואילו הכפרים הערבים הולכים ונהיים צפופים משום שלא קיבלו אישורים לבנות על קרקעות נוספות. וכמובן נראה את ההפרדה המוחלטת במערכת החינוך – מוסדות לערבים ומוסדות ליהודים.

ההפרדה חיה וברורה, הדו-קיום הוא מראית עין נעימה ונוחה לשני הצדדים. נראה שרוב התושבים – יהודים וערבים כאחד – מעדיפים להחזיק בה מאשר להביט למציאות המורכבת בעיניים. לשם מה? כל אחד יודע את מקומו, ישנה נוחות מתעתעת שבתוכה אנו חיים.

מבחינתי זו מציאות טרגית. שני עמים, שני גופים, חולקים מרחב גיאוגרפי קטן כבר עשרות שנים, אבל לא מוכנים לגעת זה בזה, להכיר, להתקרב, מעבר לחוקים הבלתי כתובים של החברה ומעבר לחוקים הכתובים של המדינה. או שמא אנו חלקים של שלם שמסרב להתחבר, שמסרב להכיר במציאות היבשה – שאנו חולקים יחד את אותו הגוף, את אותה פיסת אדמה, את אותו הבית?

התחלה: נימוסים והליכות

אני פותח את הדלת של הקליניקה. מרים מסתכלת עליי במבט בוחן. אנחנו מחליפים מילות ברכה נימוסיות, אני מזמין אותה להיכנס ולשבת, שואל אותה אם היא רוצה לשתות משהו חם. היא עונה שלא עכשיו, אולי אחר כך. אני מרגיש את זה מתחיל. אנחנו עדיין זרים, רק נפגשנו לפני דקות אחדות. הבחינה ההדדית והחשדנות ממלאים את חלל החדר, ואני מוצא את עצמי בשדה של מחשבות ושל תחושות מוכרות: הבטן מכווצת, העורף מוחזק, אני דרוך אך יודע היטב להסוות זאת.

כמעט עם כל המטופלים אני מרגיש כך בפגישות הראשונות. הקרבה והאינטימיות שכמו נכפות עלינו מעצם הסיטואציה קשות לי, ואני שומר היטב על נפרדותי. אני עוד לא מכיר אותה ולא יודע אם אני רוצה להכיר אותה, אם אני מסכים שהיא תכיר אותי. עד לאן ייקח אותנו הקשר הזה? כמה אמון וקרבה אמיתיים יתפתחו כאן? האם יש לזה סיכוי להיטיב? אני מחייך, מרים מחייכת, אני שואל אותה מה הביא אותה לטיפול.

האם אפשר לגשר על הפיצול?

אני ובת זוגי נולדנו וגדלנו לתוך מציאות של הפרדה בין יהודים וערבים. רצינו לעשות משהו אחר, וכשבננו הבכור התקרב לגיל שנתיים, הצטרפנו ליוזמה חדשה של גן מעורב, דו-לשוני ודו-תרבותי. בגן זה לומדים ילדים יהודים וילדים ערבים, וצוות ההוראה כולל גננים יהודים וגננים ערבים. שני גופים נפרדים שמבקשים להיות בקשר, להתחבר, וכך להשפיע על עצמם ועל ההווה והעתיד של החברה שבה הם חיים.1

בזמן שבו התלבטנו אם להצטרף לגוף משותף או להישאר בנפרדות, במרחב הביניים שבו שהינו, עלו פחדים רבים, חששות ותהיות. גילנו עד כמה קשה לעשות מהלך כזה. מתוך הקרביים שלנו עלו פחדים קמאיים מערבים: מה אם יפגעו בילד שלנו בגן (הגן הוקם באחד הכפרים הסמוכים)? מה אם הילדים הערבים יהיו אלימים ותוקפניים? מה נעשה אם תפרוץ מלחמה (מה שקורה בישראל בממוצע כל כמה שנים)? האם נרגיש בטוחים להשאיר את בננו היקר בגן בכל בוקר? האם נוכל לסמוך?

גילינו בתוך עצמנו חלקים גזעניים ומקובעים, שהבאנו איתנו מהמשפחות שלנו ומהמציאות שבה גדלנו שנינו, מציאות שבה לעולם לא נוצר דיאלוג כלשהו עם ערבים, לא היה מקום לקרבה רגשית או לאינטימיות עם ערבים, מעולם לא חלקנו מרחב משותף עם ערבים או עשייה משותפת כלשהי. המסר שהחברה והמדינה מעבירות בצורה ישירה ובצורה עקיפה הוא מסר מתמשך של התרחקות וקורבנות. הם האויב, הם רוצים ברעתנו, אי-אפשר באמת לסמוך עליהם. הם רוצים לזרוק אותנו לים, להעלים את היהודים המעטים והאמיצים שהגיעו לדרוש את שלהם אחרי אלפיים שנות נרדפות ושואה אחת גדולה. גדלנו על מיתוסים של לוחמים שגאלו את הארץ. האבות שלנו נלחמו במלחמות נגד ערבים, הכרנו באופן ישיר או עקיף אנשים שמתו במלחמות הבלתי פוסקות בין יהודים וערבים.

רובה המוחלט של החברה שסביבנו, המשפחות והחברים, לא ידעו איך לאכול את זה. חלקם התעלמו, חלקם התמודדו באמצעות הומור ציני ועוקצני, חלקם הזדעזעו וכעסו עלינו. נראה היה לי שהתגובות של הסביבה היו כמו של גוף שמתמודד עם תנועה לא מוכרת שמאיימת עליו, על נפרדותו, על עקרונות שמקיימים אותו של מה מותר לעשות ומה אסור. הערנו בתוכנו וסביבנו חלקים הישרדותיים שהתייחסו לרצון למצוא חיבור כאיום על הקיום של הגוף הנפרד. הבנו הלכה למעשה, שלשלוח את ילדנו לגן שבו יהודים וערבים משחקים יחד, אוכלים יחד ושרים יחד, זו פעולה שההתמודדות איתה היא לא רק אישית אלא משפיעה על כל מי שקרוב לנו, על החברה שבתוכה אנו חיים.

מיקומים ברורים

החודשים עברו, למדתי להכיר את מרים. אט אט היא חלקה איתי את סיפור חייה – ילדותה במחוז נידח של ברית המועצות לשעבר. מציאות קשה והישרדותית הן בחוץ, כיהודייה בחברה אנטישמית, והן בבית שבו חונכה ביד קשה ואלימה לשרת את צורכי הוריה, להיות אזרחית טובה, מועילה וממושמעת, ובהמשך אישה שמטפלת היטב בבעלה. מרים עובדת שנים רבות בבית חולים, בתפקיד טיפולי, וכל חייה מתרכזים בשירות של האחר. היא עברה הכשרה ארוכת שנים ויסודית בביטול עצמי, והיא מצליחה לחוש רגיעה זמנית דרך מילוי צורכיהם של הסובבים אותה.

היא משלמת מחיר כבד; מרים אינה יודעת כמעט דבר על עצמה, על רצונותיה, על תשוקותיה, על חיים שאינם כוללים שירות של אחרים. מרחבים שבהם אני מתאים את עצמי לזולת, ללא רשות לבטא את עצמי, הם מרחבים של בדידות. כשאין לי מקום לשתף בו את רגשותיי, מזדחלת תחושת בדידות. כשאני לא יכול לחלוק ולקבל החזקה או עזרה מול קושי, מתעוררת בדידות גדולה. מרים בודדה מאוד.

מרים הגיעה לטיפול בגיל ארבעים, בעקבות רצונה לעשות שינוי בחייה. "משהו כמו התעורר לי בבטן", אמרה באחת הפגישות הראשונות. אני מכיר את מרים יותר משהיא מכירה אותי; התפקידים של מטפל ומטופלת שומרים שכך יהיה. כל אחד בתפקידו, בגזרתו. אני מוצא בעצמי תחושות ומחשבות מוכרות – מה אני מציע לה כאן בעצם? מה אמיתי ביחסים הללו? האם נכון ואפשרי לאתגר את התפקידים? הרי במידה לא מבוטלת נוח לי בעמדתי הלא שוויונית, ונוח גם למרים – לכך היא רגילה – ליחסים שאין בהם אמון או יכולת להישען, להתחבר, להיות פחות לבד.

אנחנו נפגשים כל שבוע ומדברים. אני מבין את הערך שבאטיות, בבנייה הדרגתית של קשר, בשמירה על האוטונומיה של מרים, בהקשבה לקצב שלה. ככל שאני מכיר אותה יותר אני לומד להעריך את הסכמתה להיות בעמדה של זו שזקוקה לעזרה, זו שחולקת איתי את חייה כפי שלא עשתה מעולם. בעדינות ובנחישות היא מתרחבת ומזדקפת, לוקחת מקום. עם זאת אני ער לנפרדות שנשמרת בקפידה. אינני מרגיש תחושה של יחד בפגישות שלנו. היא שומרת אותי רחוק, נשמרת מקרבה, ואני מקשיב, מחכה.

בתחילת כל פגישה מרים שואלת לשלומי, ואני עונה "בסדר", או תשובה אחרת שלמעשה אינה מספרת עליי כלום, וחוזר אליה. בתחילה הבנתי את המנהג הזה כסוג של טקס שמאפשר למרים להיכנס ולהתארגן, כאשר ישנו הסכם בלתי כתוב בינינו שאני לא באמת עונה על השאלה. עם הזמן הרגשתי עד כמה טקס זה מגדיר בבירור את היחסים שלנו: מי כאן במרכז, מי כאן נחשף, למי מקשיבים פה. נמנעתי מלהביא חלקים סובייקטיביים שלי (עד כמה שהדבר אפשרי), שמרתי על תפקידים ברורים. היה לי חשוב לאפשר למרים לתפוס מקום מרכזי, אולי לראשונה בחייה, אך לעתים תהיתי אם אני לא מפספס את רצונה לשמוע מה שלומי, לאפשר לתנועה הדדית יותר להתקיים בקשר שלנו, תנועה שאולי יכולה להועיל לא פחות ואולי אף יותר משמירת התפקידים הברורים עד כה. התלבטתי אם זו הזמנה שאיננה רק ביטוי של נימוס אוטומטי או צורת התארגנות לתוך הדינמיקה הטיפולית, אלא דלת כניסה שאני פוחד לפתוח, אל מרחב ביניים, מרחב מעבר בדרך להרגיש פחות בודד.

כאב אידיאולוגי

מרגע שעלה הרעיון ועד לקבלת ההחלטה עברו כמה שבועות קשים ומאתגרים. שהינו במרחב ביניים מלא תנועות שנעו בין רצון להצטרף לרצון להישאר מופרדים. השהייה בו אפשרה להחלטה שקיבלנו בסופו של דבר – להצטרף לגן – להיות יותר מעוגנת בתוכנו, יותר שלמה. הרגשנו שאנו לא רק הולכים עם אידיאולוגיה שמאלנית יפת נפש, אלא, בלי קשר לפוליטיקה, מוכנים לפגוש את האויב האמיתי – את הפחדים שלנו המונעים מאיתנו לעשות שינוי אמיתי במציאות של חיינו, את הגזענות שמקועקעת בתוכנו, את הפחד מהאחר, מהשונה מאיתנו, שלתוכו גדלנו.

וכך, כשאנו משתדלים לשאת גם את התקווה וגם את החששות והפחדים, שלחנו את ילדנו לגן. היה מוזר מאוד להביא אותו כל בוקר לכפר הערבי הסמוך, לפגוש בכניסה הורים יהודים וערבים, לשמוע את הגננת מברכת אותו בערבית, מדברת אליו בערבית. הרגשתי כאילו מתעוררים בגופי נוגדנים וצועקים לי שאני עושה משהו רע, שזו טעות, שהילד שלי ישלם מחיר על השטויות שלי. פחדתי מהאפשרות שבאמת תיווצר קרבה, שיירקמו יחסים ביני לבין הורים ערבים מהגן – מה עושים במצב כזה? איך נוגעים בעשרות שנים של מטענים נפיצים שאנו נושאים בגוף ובנפש? כמה באמת אפשר להתקרב כשמגיעים ממציאויות כל כך שונות, שמתבטאות בשפה, בתרבות, במנהגים ובהיסטוריה? התקשיתי למצוא נקודות חיבור מעבר לאינטראקציות קצרות ונימוסיות. קיוויתי שהזמן יעשה את שלו, שמשהו יקרה לאט לאט, מעצם הקיום של מקום שיהודים וערבים שותפים בו.

הזמן עבר, ולמרות ניסיונות כאלו ואחרים, לא נוצר שינוי. הרגשתי שאנו ממשיכים ומקיימים את ההפרדה במסווה של יחד. הגופים שלנו אמנם נפגשים, חולקים זמן ביחד, חוגגים ימי הולדת בגן, יושבים בישיבות הורים, מדברים על הילדים, מתמודדים עם בעיות ביורוקרטיות, אבל איש אינו מעז לגעת בפצע; אין מקום ל"צל"; ממשיכים להיזהר, לשמור על נפרדות, ואין באמת תנועה של התחברות, כי שורש הקונפליקט אינו ננגע.

שוב נכנסנו למרחב ביניים. השאלה אם להישאר או לא הלכה והתחדדה, והפכה להיות בוערת יותר. הפעם, במרחב שבין להישאר או להיפרד עלו מצד אחד תחושות קשות של בגידה וכישלון, ומצד שני תחושת הקלה לנוכח המחשבה שלא ניקח חלק יותר, שלא נמשיך להחזיק את הגוף המשותף הזה, על כל המורכבויות שהוא נקרא להתמודד איתן, וההשקעה האדירה של המשאבים הנפשיים שכוונו לשם.

הגן עצמו, שהיה בראשית דרכו באותה תקופה, למד תוך כדי התהוותו את הפער בין החלום לבין המציאות; בין הכמיהה להצליח לצמצם את הפער בין שני העמים – למצוא עוד ועוד נקודות חיבור, להרגיש פחות מאוימים זה מזה ויותר מוכנים להתחבר ולהיפגש – לבין המציאות שהבאנו לגן כמעט בעל כורחנו עם התרבות והחינוך שאנו, ההורים היהודים והערבים, ינקנו כל חיינו – איש איש בצד שלו של המתרס. תרבות של הימנעות, של הדחקת המחיר שאנו משלמים, של חוסר עניין לקבל את האחר. בנוסף למה שהבאנו אנו, החברה שסביבנו המשיכה לבטא את חוסר שביעות רצונה מהמתרחש. הגוף הגדול יותר לא אהב את הניסיון של חלקים מתוכו להשתנות.

תנועה דרך מרחבי ביניים: קרבה אחרת

הפעם החלטתי לענות על השאלה. שיתפתי את מרים בשלומי. מרים הייתה מופתעת, נבוכה, הסתכלה עליי במבט שונה. חשתי הקלה מסוימת ומתח רב בעת ובעונה אחת. מה יקרה עכשיו? נוצרה שתיקה של התרחשות. אחרי כמה רגעים מרים שברה את השתיקה ושאלה: "מדוע שיתפתי אותי? זו הפעם הראשונה שאתה מתייחס לשאלה שלי ומספר לי עליך". שמעתי את ההחזרה המתבקשת: "איך את מרגישה עם זה?", אך ידעתי שהיא נובעת מהפחד שלי (ואולי שלנו) לשנות את היחסים בינינו כך שגם לסובייקטיביות שלי יהיה מקום, לא בהכרח על חשבונה. "רציתי לשתף אותך. התחלתי לשמוע בשאלה שלך בתחילת כל פגישה גם הזמנה", עניתי. מרים חייכה אליי ואני חייכתי בחזרה. משהו השתנה בפעימה בינינו. נוצרה קרבה אחרת, הרגשתי פחות לבד. מה עושים עכשיו? בהמשך הפגישה גיששנו שנינו בארץ זרה, בדקנו את המשמעות השונה של היחסים שלנו, את הקרבה האחרת שהופיעה. הייתה תחושה של זוגיות שמתחילה.

טקס ה"מה שלומך" בתחילת כל פגישה שינה את האיכות שלו, והפך להיות טקס מעבר לתוך המרחב האינטר-סובייקטיבי שקיימנו יחד. בחודשים הבאים נענו בין הקרבה החדשה שהתפתחה בינינו לבין עוצמות של תכנים העברתיים שעלו על פני השטח. אבא של מרים "הגיע" בעוצמה רבה לפגישות שלנו, ואיתו הכמיהה של מרים, שמעולם לא נהגתה, שאבא יהיה נוכח איתה, יראה אותה, יעשה לה מקום בחייו בלי שתבטל את עצמה. הבנתי טוב יותר עד כמה משמעותי היה למרים לשמוע מה שלומי.

נסיגה

מהשנה השנייה בגן האתגר הפך קשה מדי עבורי. לא מצאתי מספיק רצון וכוחות נפש להשקיע בהתקרבות גדולה יותר. השהייה בתוך מרחב הביניים לאורך זמן הייתה מתישה ומערערת, ואחרי שלוש שנים בגן החלטנו לעזוב אותו, להחזיר את בננו למערכת נפרדת, קרובה לבית שלנו. במשך השנים שבהן לקחנו חלק ברצון לייצר דיאלוג, קשר, קרבה באופן אקטיבי בין גופים מופרדים שנושאים הרבה עוינות זה כלפי זה, למדתי שאם לא ייפתח פתח אמיתי לשיחה על הקונפליקט, לא תיווצר קרבה והתחברות אמיתיות. למדתי ששהייה משותפת באותו המרחב איננה מספיקה כדי לייצר יחסים ושינוי בדפוסים תרבותיים והתנהגותיים. הבנתי שבלי מוכנות אמיתית לעבור דרך מרחבי ביניים שבהם שני הצדדים מסתכנים בחשיפה ובאובדן של חלקים מזהותם, לא ייווצרו קרבה ואינטימיות.

החוויה בגן הייתה מתעתעת: מצד אחד היה מרגש לראות את הקשר העמוק שנוצר בין בני לבין הגננת הערבייה שלו, לשמוע את ילדי הגן שרים בערבית ובעברית, להרגיש שאני עושה את הדבר האמיץ והנכון. אבל במבט בוחן יותר ההפרדה בין הגופים המשיכה להתקיים – אנחנו, ההורים, לא דיברנו בינינו על המציאות שבתוכה הגן פועל. איש מאיתנו לא היה מעוניין לגעת בכאב ששורר בין הצדדים כבר עשרות שנים. חשבנו לעצמנו, מספיק שהילדים נמצאים יחד, זה יעשה את שלו, וכך שחזרנו במובן מסוים את המציאות שרצינו לאתגר. הגענו אל השוקת אבל לא ידענו איך לשתות ממנה יחד. שתינו לפי תור, שמרנו על ריחוק, שלא ניגע בטעות זה בזה ונעיר שדים ממרבצם. הסתכלנו על ילדינו משחקים יחד אך לא הצטרפנו למשחק.

סיכום

מרחבי ביניים - אזורים שבהם ישנה התמוססות של צורה לפני היווצרות של אחת חדשה. הפסיכותרפיסט ההתייחסותי פיליפ ברומברג (1998) הציע שפסיכותרפיה היא אפשרות לעשות משהו מסוכן בלי לצאת מהמשרד. פסיכותרפיה התייחסותית נעה בין מצבי תודעה אישיים למצבי תודעה דיאדיים (Tronick et al., 1998), בין ויסות אישי לוויסות דיאדי (רולף בן שחר, 2013, 2014). תנועה בין מרחבים אלו יכולה להיחוות כזרה, כקשה ואף כבלתי נסבלת, אך לעתים נראה לי שתנועה אליהם ודרכם חייבת להיעשות אם ישנו רצון לשינוי.

ככל שחולפות השנים אני מתקשה יותר ויותר להמשיך לשבת שבוע אחר שבוע במשך חודשים ושנים ולהחזיק יחד יחסים מקובעים שבהם עמדת המטפל ועמדת המטופל אינן מאותגרות. ניסיוני הקליני, שמתואר כאן בקצרה באמצעות הטיפול במרים, וניסיוני כהורה בגן היהודי-ערבי, מציבים זאת בפניי בעוצמה שאינני יכול להתעלם ממנה. אין כוונתי לומר שזו ה"אמת", אלא שזו עוד אמת שאותה אני פוגש ואיתה אני מתחבט בחיי.

המשורר האנגלי ג'ון דאן (1631-1572) כתב: "שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ; כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה" (Donne, 1624). דבריו מהווים סיכום יאה למאמר קצר זה.

 

 1 התייחסותי למה שהתרחש בגן הינה סובייקטיבית.

מקורות

Bromberg, P.M. (1998). Standing in Spaces. Hillside, NJ: The Analytic Press.

Rolef Ben-Shahar, A. (2013). The self-healing forest: Between self-regulation and dyadic regulation. Body, Movement and Dance in Psychotherapy, .

Rolef Ben-Shahar, A. (2014). Touching the Relational Edge - Body Psychotherapy. London: Karnac.

Tronick, E. Z., Bruschweiler-Stern, N., Harrison, A. M., Lyons-Ruth, K., Morgan, A. C., Nahum, J. P., et al. (1998). Dyadically expanded states of consciousness and the process of therapeutic change. Infant Mental Health Journal, 19(3), 277-353.

Donne, j 1624 [מתוך "הרהורים על מאורעות מסועפים" [לא תורגם במלואו לעברית

 

מקורות השראה מומלצים:

Aron, L.(1996). A meeting of minds: mutuality in psychoanalysis. New-York, Analytic press.

Bretherton, I. (1992). The origins of attachment theory: John Bowlby and Mary Ainsworth. Developmental Psychology, 28, 759-775.

Bucci, W. (2011). The interplay of subsymbolic and symbolic processes in psychoanalytic treatment: It takes two to tango - but who knows the steps, who's the leader? The choreography of the psychoanalytic interchange. Psychoanalytic Dialogues, 21(1), 45-54.

Gilligan, S. G. (1997). The Courage to Love: Practice and Principles of Self-Relations Psychotherapy. New York: Norton.

Stern, D. B. (Ed.). (2010). Partners in Thought: Working with Unformulated Experience, Dissociation, and Enactment. Hove: Routledge.

Totton, N. (2011). Wild Therapy: Undomesticating Inner and Outer Worlds. Ross-on-Wye: PCCS Books.

Winnicott, D. W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self. In D. W. Winnicott (Ed.), The Maturational Processes and the Facilitating Environment (pp. 140-152). London: Karnac, 1990.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אפשטיין, ש. (2014). קרבה בין זרים: על הרצון להתחבר ועל הפחד לממש זאת. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 10/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3217

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שי אפשטייןשי אפשטיין31/12/2014

תודה רבה לכל ההדים והתגובות.

מאיה ליבנרמאיה ליבנר31/12/2014

תודה. שי, הרגשתי בכתיבה שלך עדינות, דיוק, צניעות, חום, לב פועם וכנות מעוררת השראה. הסיפור על הילדים בגן גרם לי לחשוב על ילדיי בגן "רגיל" ושם אין שום קשר מיוחד בין ההורים מעבר לחביבות המתבקשת. אולי גן ילדים הוא פשוט לא מקום שבו הורים-גופים- מתחברים...את זה (כמו שציינת) הגופים הקטנטנים עושים באופן הכי טבעי(: שוב תודה על השיתוף הכן והפתוח, מאיה ליבנר.

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר29/12/2014

תודה. שייקה, תודה על תעוזה לחבור אישי ופוליטי, ולא להתפתות לאידיאליזציה או הפשטה.
אני אוהב מאוד את הכתיבה שלך ושמח על זה שאתה חבר שלי

http://www.amazon.co.uk/Something-Else-Kathryn-Cave/dp/0141338679/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1419837911&sr=8-1&keywords=something+else

ליאור גרנותליאור גרנות28/12/2014

לשי, בהמשך. וכאן הכי מתבקש להעלות את התמונה של המישהו ה"באמת באמת מוזר...". חבל שבממשק כאן אי אפשר להעלות תמונות...

שי אפשטייןשי אפשטיין28/12/2014

תגובה לליאור. שלום ליאור
" וכשבא אליהם מישהו, שניראה להם באמת באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם .....הם רק זזו קצת ופינו לו מקום."
תודה!!

אלעד אמסלםאלעד אמסלם28/12/2014

תודה רבה שי, מסרים חזקים שעוברים בעדינות ובבהירות. לגישה ההתייחסותית כשלים רבים כאשר אינה עוברת סינון ובדיקה. הקשבת למרים ולליבך וניסית לייצר דיאלוג שונה במעט, והנסיון הצליח כי נעשה בתשומת לב בעדינות ובהדדיות. המענה לשלומך היא בחירה טיפולית בדיוק כשם שחוסר מענה הינה בחירה. כמובן שזו בחירה מורכבת הרבה יותר, אך גם כזו שמעניקה אפשרות לניואנסים הדקים של מרים להישמע ולהענות. ההקבלה לבחירה ללכת לגן הדו-לשוני יפה בעיני, ובסיומה משאירה את הדיון על היתרונות והחסרונות של בחירות אמיצות פתוח, ללא נסיון למצוא אמת מוגמרת בתוך מציאות כל כך מורכבת.

נחיק קרמרנחיק קרמר28/12/2014

תודה שי נהניתי לקרוא וגם למדתי !.

ליאור גרנותליאור גרנות28/12/2014

תודה, שי. מרגש מאד. התרגשתי מאד לקרא את המאמר שלך, שיש בו חשיפוּת וכנות וערעור על המקומות הבטוחים שלנו ומפגש עם החרדה לצאת מתוכם והחרדה שמתעוררת כאשר מעזים ויוצאים מתוכם. חושבת על עד כמה אנחנו רוצים הרבה פעמים למצוא באחר הד, אישור לתחושותינו, אישור לאמת שלנו, ועד כמה מאיימת המחשבה שניתקל במשהו אחר מזה, שנמצא שם סיפור אחר מזה שאנו מספרים לעצמנו; אנחנו רוצים להתקרב, כדי להצליח להיות עם האחר יחד עם האחרוּת שבו, יחד עם השונות שבו, אבל הקרבה אל השונות מערערת אולי חלקים מסוימים בתוכנו: פתאום מה שחשבנו וידענו על עצמנו אולי לא כל כך ברור, המפגש עם האחר משנה גם אותנו; עד כמה אנחנו מוכנים לשים חלקי נפש שונים שלנו לבחינה, לשינוי? - הרבה הרבה מחשבות שעולות. חשבתי גם על ספר הילדים הנהדר: "משהו אחר", מאת קתרין קייב, שמספר על "משהו אחר", יצור שגר על "גבעה שטופת רוחות, לבדו, בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו", והוא מנסה להתחבר, אבל כולם דוחים אותו ואומרים לו: "אתה משהו אחר, אתה לא משלנו". עד שיום אחד נשמעת דפיקה בדלת ביתו, ועומד שם "מישהו" שמבקש להיכנס. "משהו אחר" מגלה חשדנות, "תגיד, אני בכלל מכיר אותך?", ו"מישהו" משיב: "תביט טוב-טוב! אתה לא רואה? אני בדיוק כמוך! הרי אתה משהו אחר - וגם אני!", אבל "משהו אחר" אומר: "כמוני? אתה בכלל לא כמוני. בעצם, אתה בכלל לא כמו שום דבר שראיתי אי פעם. אני מצטער, אבל אתה בשום אופן לא משהו אחר מהסוג שלי", והוא פותח את הדלת ומכוון את "מישהו" לצאת דרכה. לאחר ש"מישהו" הולך בעצב, "משהו אחר" נזכר במשהו, אבל לא מצליח להיזכר בדיוק במה. הזיכרון הזה מוביל אותו לרוץ אחרי "מישהו", לעצור אותו, ולומר לו: "אתה לא כמוני, אבל לי בכלל לא אכפת. אתה יכול להישאר אתי, אם אתה רוצה". אולי גם אנחנו צריכים להיזכר במשהו כדי להיות מסוגלים להושיט את היד, להושיט את היד לאחר וגם לחלקים המפוחדים שבתוכנו, שגרים להם על גבעה שטופת רוחות. הרגשתי שבהעזה שלך להביא את עצמך בחשיפות מול מרים הצלחת לעשות משהו מזה, וזה מה שהוביל גם אותה לגעת בחלקים הללו בתוכה, של הפחד והצורך להתקרב. תודה רבה.