פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על זנות

סקירת הרצאתה של פרופ' עינת פלד מתארת את המשוכות העומדות בפני נשות מקצוע מתחומים שונים בבואן להתבונן על בעיית הזנות ולטפל בה. פלד מונה שלושה כשלים מרכזיים בקיום שיח פתוח על הזנות: חוסר בשפה מקצועית משותפת; העובדה שעיסוק בזנות נחשב לסטייה ואילו צריכת זנות היא נורמטיבית; והשאלה אם עיסוק בזנות הוא בחירה. בסופו של דבר היא שולחת אותנו לבדוק את תפיסותינו בנוגע לזנות ולבקש מהממונים עלינו הדרכה וכלים מתאימים לטיפול בתופעה.

כתבות שטח | 11/3/2014 | 8,895

תגיות:

 

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על זנות

 

מאת אסנת לקר

 

סקירת הרצאתה של פרופ' עינת פלד במסגרת יום העיון "שלום בתוכנו ומול אחרות: טיפול בנשים בזנות". יום העיון התקיים בתאריך 25.6.13 בסינמטק חיפה.

 

הרצאתה של פרופ' עינת פלד, "תפיסות של אנשי מקצוע כלפי נשים בזנות", פתחה את יום העיון שעסק בטיפול בנשים בזנות. אני זוכרת שהכנתי את עצמי לשבת בניחותא ולצקצק בלשוני כשפלד תמנה את כל הכשלים של אותם "אנשי מקצוע", מתוך ההנחה שבתור מי שעובדת עם נשים בזנות ביום-יום, אינני נמנית עימם. היה איזה סיפוק מדומיין במחשבה שעל הבמה שבסינמטק חיפה תופיע אשת אקדמיה מוערכת ותאמר לכולם כמה קשה לעבוד ולהפנות את הנשים בזנות לאותם "אנשי מקצוע". אבל מהר מאוד הבנתי שפלד מדברת מנקודת מבט של "אנחנו", כלומר היא מדברת אליי ועליי בתוך כל אותן נשות מקצוע, ושגם לי יש עוד מה ללמוד כשאני מסתכלת לזנות בעיניים (או כמו שהמנהלת שלי אוהבת לומר: "בלבן של העיניים").

ההרצאה נפתחה בתיאור הדמות של הזונה בתרבות הפופולרית, שבה אותה "זונה" היא סמל, תפאורה לחיים הנורמטיביים שלנו ומייצגת את האחרת, חסרת הכבוד, הבוגדנית, הנרקומנית וכו'. אולם בלשכות לשירותים חברתיים ובשאר השירותים בקהילה המטפלים בזנות, אנו רואים מספיק כדי לדעת שהדמות הזו מעוותת ורחוקה מהמציאות. כשאני מספרת לנשים על הפרויקט שאני עובדת בו בעמותת עלם, "ערים בלילה", לנוער מנוצל מינית מסחרית (בזנות), אני פוגשת שתי דמויות סטריאוטיפיות שחוזרות על עצמן. הראשונה, איך לא, היא ג'וליה רוברטס בסרט "אישה יפה". זו דוגמה לאישה יפה ומושכת אך עצלנית ומניפולטיבית, שבוחרת בזנות כדרך להרוויח כסף קל, כשלמעשה הייתה יכולה לעשות המון דברים אחרים כדי להרוויח את לחמה בכבוד. בגרסה המקומית, לפעמים שואלים אותי על הסטודנטית, זו שמממנת באמצעות שירותי מין את התואר שלה באוניברסיטה.

השנייה היא הנרקומנית השדופה והמחוררת ממחטים, שמציעה את שירותי המין שלה ברחוב או בחוף הים, וההסבר עבורה קשור להתמכרות לסמים שגרמו לה להידרדר לזנות. שתי הדמויות חסרות את המורכבות העצובה של החיים האמיתיים, ושל מגוון הסיבות שמביאות נערה או צעירה להיכנס לעולם הזנות. אולם, שתיהן מסייעות למתבוננת מהצד לסדר את העולם בצורה כמעט צודקת: או שאת עצלנית, או שאת מכורה. כך או כך, זו בחירה שלך ויש לה מחירים. כמה פשוט.

תופעה נסתרת מהעין

פלד הציגה נתונים סטטיסטיים של מחקר שנערך בתל אביב על עובדות סוציאליות והמפגש שלהן עם נשים בזנות. רבות מהן הגדירו את הזנות כרצף של מצבים, החל בתלות כלכלית בבני זוג מזדמנים, וכלה במכונה המשומנת היטב של תעשיית המין. רובן העידו שפגשו נשים הנמצאות בזנות בחמש השנים האחרונות. יותר מחצי מהן זיהו שהאישה בזנות אך לא דיברו איתה על כך, וקצת פחות מחצי מהן כן דיברו עם הנשים על הזנות. רק עבור 2% מהנשים הללו הזנות היוותה את מוקד ההתערבות הטיפולית, לעומת 24% מהן, שהנושא עלה אך לא טופל. העובדות שכן התערבו נשאלו אם לדעתן ההתערבות הייתה נכונה ומקצועית ואם בפעם הבאה שייתקלו בזנות ירצו להתערב. אלו מהן שהרגישו שיש להן ידע, יכולת ושזה חלק מתפקידן ענו שכן.

מדוע ההתייחסות לזנות היא בשיעור נמוך כל כך? כנראה בשל סיבות רבות הקשורות בעובדת הסוציאלית, בפונה או באופי ההתערבות הנדרשת. רבות מהנשים בזנות מקבלות שירותים מהלשכה לשירותים חברתיים, אבל התופעה עצמה נותרת חבויה. ישנו התיוג השלילי, תחושות קשות של בושה ומבוכה, וגם העובדה שזה לא נתפס כתופעה חברתית אלא כבחירה פרטית של אישה או של נערה (באמת גם אני התלבטתי לפני שנרשמתי לתואר שני: פסיכולוגיה או זנות?).

זה המקום לציין שנשים שבאות לבקש סיוע בדרך כלל לא ידברו על הזנות; הן יבואו עם שלל הבעיות האחרות שמאפיינות אותן: עוני, התמכרויות, מחסור בבית, בכישורי חיים או באפשרויות השתכרות, ועוד. מתוך עבודתי בפרויקט "ערים בלילה", אני יכולה להעיד שגם אלינו מגיעות נערות וצעירות עם שלל בעיות הישרדותיות דוחקות, ושאפילו אצלנו הזנות יכולה להידחק לפינה, אז ברור שזה עשוי לקרות בכל שירות אחר בקהילה.

מה הבעיה לדבר על זנות?

פלד מנתה שלוש בעיות מרכזיות שמכשילות את נשות המקצוע בניהול השיח המקצועי על תופעת הזנות. כל אחת מהן מתבררת כנושאת בחובה לבטים אתיים ושאלות מוסר שהעובדת צריכה להתמודד עימם, גם בתור אדם פרטי עם אמונות ודעות מסוימות, וגם כאשת מקצוע:

(1) שפה. קשה לדבר על זנות. כשאני פגשתי את הזנות בפעם הראשונה, הייתה באמתחתי רק התפיסה החברתית הרווחת שתיארתי למעלה, שלפיה הזונה היא נימפומנית שבחרה במקצוע מופקר שיש בו כסף קל; שהיא טיפשה, פרימיטיבית וחסרת השכלה או כישורים אחרים. במקרה הטוב, דמיינתי פאם פטאל סקסית שאפשר גם קצת להתקנא בה (להלן, ג'וליה רוברטס), שעלולה להוות איום על הזוגיות או על נאמנות בין בני זוג. במקרה הרע, דמיינתי אישה מכורה, רזה וחסרת שיניים.

כיצד ניתן ליישב את הדמות הזו עם האישה בשר ודם הפונה כעת ללשכה לשירותים חברתיים? ראשית, אם כל כך קל לעשות כסף בזנות, למה היא מגיעה? שנית, אולי האחריות למצב שלה מוטלת עליה, ולכן קשה להתבונן עליה בחמלה? שלישית, כמה מפחיד לפתוח את תיבת הפנדורה הזו – מה השיח הזה יכול לעורר, והאם אוכל להכיל את מה שיעלה? למעשה, אין לאשת המקצוע ז'רגון מתאים ונרטיב קוהרנטי להבין באמצעותו את ההידרדרות לזנות ואת מאפייני התופעה. הכלים שבאמצעותם היא יכולה לתת שירות לאותה אישה הם התמונה המצומצמת והמעוותת שתיארתי זה עתה, המתקבלת בחברה שבה צריכת שירותי מין היא דבר כמעט לגיטימי (הייתי כותבת "לגיטימי", אבל אני דואגת למערכת העיכול של הקוראות...).

לדוגמה, גיל הכניסה לזנות הוא 13-12 בממוצע, כלומר גיל שבו נערות בסיכון מטופלות ביחידה לנערה במסגרת הלשכה לשירותים חברתיים. אנו בפרויקט "ערים בלילה" מגדירות את הנערות כנמצאות על רצף הזנות בשלב שבו הן יוצאות בשעות הערב ומבצעות אקטים מיניים תמורת בגד, שתייה או כניסה למועדון. בדרך כלל לא מדובר ביחסי מין מלאים ולא מדובר על תמורה בכסף, אלא בשווה-כסף.

בספרות המקצועית על זנות נוער נמצא שאחוזים נמוכים של נערות העידו שהן עוסקות בזנות, או שהן מקיימות יחסי מין תמורת כסף. אך כאשר נשאלו אם הן מקיימות אקטים מיניים תמורת אוכל או קורת גג, האחוזים עלו מאוד. בשלב הזה הנערה לא תופסת את עצמה כזקוקה לעזרה ולא רואה את עצמה כזונה; מבחינתה היא בעלת השליטה והיא המנצלת את הגבר ה"פראייר" שמשלם עבור מין אוראלי בג'ינס דיזל יקר.

העובדת המטפלת בנערה עלולה להתעלם מהתופעה, "כי כולן מתלבשות ככה" או "כי היא סיפרה שיש לה חבר" (כשלמעשה היו לה כמה עשרות בתקופה של כמה חודשים). מן הסתם זה נובע מכך שאין לה כלים לטפל בתופעה ולא מחוסר רצון. לחלופין, היא יכולה לדבר איתה ישירות על הזנות, אך הנערה עלולה להגיב בתוקפנות או להפסיק את הקשר, כפי שקורה לנו לא פעם, אם אנו מעלות את הנושא כשהנערה לא מוכנה לכך. האתגר של העובדת שנתקלת בזנות הוא להצליח להבחין בתופעה, להבין את הרווחים שיש לנערה בתוך הזנות ולהצליח לנהל את השיח על הזנות ולהציג את האלטרנטיבות בלי לומר במפורש את המילה "זנות". בלי אימון והדרכה מתאימים, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

דוגמה נוספת אפשר למצוא בשירותים הניתנים לאימהות צעירות כמו עובדות סוציאליות מהיחידה לפרט ולמשפחה, אחיות טיפת חלב, נשות מקצוע ממרכזי טיפול לגיל הרך וכדומה. כפי שאני כאם נורמטיבית נצרכתי לחלק מהשירותים הללו, גם נשים שנמצאות בזנות נצרכות להם. לרבות מאיתנו קשה לדמיין ילד/ה שנולד/ת לתוך הקשיים הרגשיים וההישרדותיים של העיסוק בזנות, אבל עבורן זה חלק מהחיים. גם כאן, השירות צריך להיות מותאם עבורן; אחות טיפת חלב והעובדת הסוציאלית בקהילה צריכות להבין מה הן עוברות ובמה הן צריכות סיוע. וגם כאן העובדת צריכה לעשות קודם כל את השיח הזה עם עצמה ועם הקולגות שלה: מהי זנות ואיך היא מצטיירת בעיניה? למה זקוקה האישה שנמצאת בזנות ומגדלת ילד/ה? איך אפשר לעזור לה ולהעצים אותה לצד הזנות ולא לנסות להתעלם מההימצאות שלה שם מצד אחד או לנסות להוציא אותה בכוח מצד שני, ובכך לקחת לה את אסטרטגיית ההישרדות?

בעיית השפה משותפת לכל הצדדים – אשת המקצוע צריכה ללמוד לראות את הזנות, לדבר אותה ולהתייחס אליה כאל אסטרטגיית הישרדות. היא לא צריכה להשתמש מיד במילה "זנות", אבל היא כן צריכה להחזיק אותה בראש כדי להבין מה קורה לנערה המטופלת, ובמשך הזמן כן להעלות את הנושא במפורש. עכשיו תדמיינו – אתן, הקוראות – שמדובר בשיחה שלכן עם נערה בת 13. חברה של הבת שלכן או אחיינית. קשה, נכון?

(2) עיסוק בזנות – נורמה או סטייה? הזנות היא נורמטיבית במובן זה שהיא שכיחה, ועבור רוב האנשים יש לה תפקיד חברתי כלשהו: לסמן את השוליים החברתיים, לשמש מבחן גבריות בבר מצווה, לפני גיוס או במסיבת רווקים, כחלק מטיול בתאילנד, או כתחביב (כולל צפייה בפורנו). רבים רואים בה את "המקצוע העתיק בעולם", משפט שמעורר בי חלחלה לא משנה כמה פעמים ישמיעו אותו באוזניי. אני יודעת שהנושא רגיש, ושאתם, ידידיי הקוראים, בוודאי חושדים בי שאני רואה בכם צרכני זנות. זה לא ככה, פשוט אתמול ראיתי את הפרסומת של בזק עם מסיבת הרווקות שבה רואים עשרות בחורות שממתינות לחשפן, ולכן אני מרגישה בנוח לומר שאנחנו חברה שצורכת זנות ומאפשרת שגשוג של תעשיית המין (לצפייה בפרסומת לחצו כאן

לא רק הגברים שבתוכנו, ולא רק במקומות קלאסיים של "זנות". הזנות מתקיימת בבתי בושת ובחדרים האחוריים של מועדוני חשפנות, אך היא נמצאת גם באינטרנט, אפילו באתרי היכרויות רגילים, שם אפשר למצוא לשוניות של "תמיכה" או "סטוץ", וכמובן בפייסבוק. כשכתבתי בגוגל "היכרויות תמיכה" עלו אתרים רבים, חלקם ממומנים, שמציעים "קשרים דיסקרטיים".

במובן אחר, זנות נחשבת סטייה מהנורמה המוסרית, המסורתית והדתית, מגעילה ומתועבת. הפער הזה מאוד מבלבל. מצד אחד, אנחנו רוצות לסמן את הסטייה, לתייג את התופעה ולשמור על המטופלות שלנו מהנזקים של עולם הזנות. מצד שני, אנחנו לא רוצות לסמן אותן, את הנערה או את האישה הספציפיות. במובנים רבים היא התרגלה, בשיח החברתי, שהיא נמצאת בזנות בגללה או באשמתה, בעקבות בחירותיה. ככל שחולפות השנים, היא תהיה יותר מזוהה עם התיוג של הזנות (ולא תאמין שהיא יכולה לעשות שום דבר אחר, או להצליח בשום דבר אחר). לא ברור שאפשר לסמן את הזנות או לתייג אותה בלי לתייג בדרך גם את מי שנקלעה לשם.

(3) עיסוק בזנות – קורבנות או בחירה? אם זו קורבנות, מי המקרבן? הגבר? החברה? ההיסטוריה האישית? אם זו בחירה, איזו מן בחירה זו? בחירה חופשית, או הרע במיעוטו מתוך כמה אפשרויות גרועות? בחירה הישרדותית? הדיון על בחירה בהקשר של זנות הוא דיון פילוסופי מסובך מעט עבורי. נכון שכאדם הומניסט וכמטפלת חשוב לי לראות את ממד הבחירה שיש לכל אדם, ובכלל זה לכל אישה. אולם, כשמדובר על בחירה, מטבע הדברים צריכות להיות כמה אפשרויות. אם אין אלטרנטיבה, המילה בחירה מאבדת את משמעותה. למדתי לראות בזנות אסטרטגיית הישרדות, מתוך כמה אפשרויות אחרות לשרוד, שהן בכל מקרה לא נורמטיביות.

לצד הזנות ניתן לראות עבריינות או התמכרויות על כל סוגיהן (או כל שילוב שלהן). מבחינה סטריאוטיפית נשים פונות לזנות, שבה התוקפנות מופנית פנימה, וגברים פונים לעבריינות, שבה התוקפנות מופנית החוצה. כמובן שיש נשים שמבצעות פשעים וגברים שנמצאים בזנות, אך הם במיעוט. לפני כמה שבועות דיברתי בפני קבוצה במסגרת סיור במוסדות המעניקים שירות לנשים בזנות, ותיארתי את הרקע שבו גדלות חלק מהנערות שמגיעות לזנות. אחת המשתתפות שאלה אותי אם יש מאפיינים אישיותיים מסוימים שמביאים אישה אחת לזנות ולא אישה אחרת. הסברתי שמאוד קשה לי לדבר על תכונות אופי כיוון שאני מאמינה שכל אישה עם היסטוריה מסוימת הייתה יכולה להגיע לזנות. נכון, לא רק היסטוריה אלא גם מבנה אישיות, אך אותו לא ניתן להפריד מהטראומה המתמשכת (שג'ודית לואיס הרמן הגדירה "טראומה מורכבת"), שהיא מנת חלקן של נשים אלה בראשית חייהן.

ישנה מלחמה הניטשת סביב הנושא, בין הפמיניזם הליברלי לפמיניזם הרדיקלי. הפמיניזם הליברלי מספר לנו שתמיד לוקחים לנשים את הבחירה ואת הקול, ואם נשים בוחרות למכור את נקבי גופן כרצונן, זו זכותן. לעומת זאת הפמיניזם הרדיקלי טוען שיש דברים שלא מוסרי למכור אותם, גם אם יש קונה ויש מוכרת. כמו שלא מוסרי לסחור באיברים, כך לא מוסרי לסחור בנקבים ובשירותי מין. אני מסכימה עם גישה זו. לדעתי, ילדה בת 12 לא יכולה לבחור למכור את גופה (וגם לא ילדה בת 8 או בחורה בת 20), ואם היא בוחרת כך, תפקידנו הוא לשמור עליה (ועלינו כנשים וכחברה) מפני בחירה זו.

להתבונן לזנות בעיניים

בהיעדר הנרטיב המקצועי הקוהרנטי, התפיסות האישיות שלנו בתשובות לשאלות הללו משפיעות ומעצבות את האופן שבו נטפל בנשים הללו. הדילמות הטיפוליות והשאלות הנגזרות משלוש הבעיות שנמנו הן רבות: מהי ההגדרה של זנות? מי צריך לטפל בה? מה ההקשר הארגוני או הידע הנדרש לטיפול כזה? איזו התמחות נדרשת? אם נחזור למחקר שתואר, עובדות רבות תהו כיצד לדבר על הנושא בלי לפגוע בנשים הפונות, באיזו שפה. הן צודקות, זה בכלל לא ברור, ולא בטוח שאני הייתי פותחת בשיחה כזו בלי לדעת את השפה.

המסר העיקרי והמסכם של ההרצאה היה שלכולנו יש עוד כברת דרך לעשות כדי להתגבר על הרתיעה, הדחייה, הפחד והשיפוטיות שלנו במפגש עם אישה או נערה הנמצאות בזנות. מחובתנו לעשות את השיח הזה עם עצמנו, לנסות ללמוד ולקדם הדרכה והכשרה כדי להשתפר בזה.

במפגש עם קולגה מצוות "כתובת רחוב" של עמותת עלם בחיפה, המאתר ויוצר קשר עם נוער בשעות הלילה ברחוב, היא הביעה את מורת רוחה מכך שהיועצת בבית הספר, שאליה פנתה לגבי נערה הנמצאת בזנות, לא עשתה כלום. "מה ציפית שהיא תעשה?", שאלתי. "ציפיתי שהיא תקים קול צעקה, תכנס את עובדת הנערה מהרווחה, את המורה, את פקידת הסעד, את ההורים ותמצא פתרון במהירות המיידית". אה. אבל זה בעצם הרבה יותר מסובך. היועצת הזאת עכשיו צריכה לחזור הביתה ולבחון את כל הדברים ששמעה בבית על זנות, להיזכר בכל הסטריאוטיפים החברתיים, לבדוק מה היא מרגישה כלפי זה ולהחליט איך לפעול. זה לא דבר שיכול לקרות ביום אחד. גם אם תעשה את כל אלה, תיתקל בתיוג החברתי ותשאל את עצמה האם נכון לקרוא לתופעה בשמה, או שמא זה יפגע בנערה עוד יותר? אולי הקולגה תנסה להבין מה קורה ליועצת כשהיא נאלצת להתבונן לזנות בעיניים בעל כורחה, כמו שקורה לכולנו במסגרת העבודה עם הנערות והצעירות בזנות. עדיין.

 

מקורות

הרמן, ג"ל (1994). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לקר, א. (2014). על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על זנות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3107

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.