פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

חדר משלך עם תקרה מזכוכית

דעות | 26/6/2013 | 8,355

ד"ר רננה אלרן ישבה על הבמה בטקס מקבלי הדוקטור שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטה העברית, אבל הרגישה שהחלום האקדמי רק הולך ומתרחק ממנה. על אף שחל גידול ניכר בשיעור הנשים הלומדות לכל התארים ועל אף שמספר החוקרות שהשתתפו בטקס היה גדול ממספר החוקרים, אחוז הנשים בסגלים האקדמיים עדיין נמוך למדי. דרישות כמו מעבר לחו"ל לצרכי פוסט-דוקטורט והתמסרות טוטאלית למחקר בשנות הפריון, מקשות על נשים להתקדם במרחב האקדמי. ד"ר אלרן תוהה האם יתכן שתקרת הזכוכית האקדמית לא נופצה אלא רק התרוממה מעט?

 

חדר משלך עם תקרה מזכוכית

 

מאת ד"ר רננה אלרן

 

 

 

בדף הפייסבוק של האוניברסיטה העברית בירושלים הופיעה ב-4 ביוני 2013 ידיעה, שנלקחה מעיתון ידיעות אחרונות, שכותרתה: "הדוקטוריות ניצחו את הדוקטורים". הידיעה ממשיכה ומספרת ש"לראשונה באוניברסיטאות בישראל: יותר נשים יקבלו השנה תואר דוקטור למדעים מאשר גברים". ואכן בטקס הענקת תואר דוקטור לפילוסופיה ודוקטור למשפטים שנערך ב-16 ביוני באוניברסיטה העברית בירושלים, 375 דוקטורנטים קיבלו את התואר, כאשר מתוכן 205 חוקרות (כשבינהן גם אני) ו-170 חוקרים. "האם אתם חושבים שהפער בין המינים מתחיל להצטמצם?" נשאל בדף הפייסבוק של האוניברסיטה.

"יופי", יאמרו לעצמם הקורא או הקוראת המרוצים, "הגיע הזמן. העולם מתקדם. עוד מחסום נפרץ. הנה עוד הוכחה לכך שהמהפכה הפמיניסטית הצליחה". ובקיצור - אפשר לנוח על זרי הדפנה. אלא שאם מתבוננים גם בתגובות הגולשים על ידיעה זו, מצטיירת תמונה קצת אחרת. "נראה מי תצליח לצאת לפוסט עם ילד בגן ובעל עם קביעות בעבודה ולקבל תקן", כותב אחד הגברים, דווקא, בתגובה לידיעה על הדוקטוריות והדוקטורים. הערה זו נוגעת בסוגיה של נשים באקדמיה, ומזכירה שהשוויון בין המינים במחוזות אלו, בדומה גם למתרחש בזירה הציבורית והפוליטית, עודנו חלום רחוק.

ואכן, בעודי יושבת וצופה בטקס קבלת תואר הדוקטור שלי ושל עמיתי, נדמה שחלום האקדמיה רק הולך ומתרחק ממני. "אתם רק בתחילת דרככם", טורח אחד הנואמים לעודד את רוחנו. שהרי אחרי הדוקטורט מגיע שלב הפוסט-דוקטורט, וכידוע פוסט-דוקטורט ראוי חייב להיות במוסד בחו"ל. ואם נוסיף לחבילה גם ארבע שנים של התמחות קלינית (שלא ברור איך משלבים אותה עם ילדים ודוקטורט) הרי שקיבלנו תמהיל כמעט בלתי אפשרי.

ואלו הם הנתונים שהתפרסמו בסקר שנערך בשנת 2013 על ידי האקדמיה הישראלית למדעים: "במהלך השנים חל גידול ניכר בשיעור הנשים הלומדות לכל התארים והן מהוות יותר מ-50% מכלל הסטודנטים. כך לדוגמה שיעור השתתפותן של הנשים בקרב הלומדים לתואר שני הגיע בשנת הלימודים תשע"א ל- 59.2% ושיעור הנשים בקרב הסטודנטים לתואר שלישי הגיע בשנת הלימודים האחרונה לשיא של 53%. עם זאת, ייצוגן של נשים בסגל האקדמי הבכיר בארץ נמוך ועומד על כ-28% בלבד, ובדרגה הגבוהה ביותר – (פרופ' מן המניין) יורד שיעורן ל-15% בכל מוסדות המחקר בארץ (ו- 7% בלבד בטכניון). כך, ככל שהדרגה האקדמית עולה כך יורד שיעורן של הנשים מכלל הסגל האקדמי".

אם נפנה לבדוק במחוזות המחלקות לפסיכולוגיה בארץ, בוודאי נגלה שהמצב איננו שונה בהרבה. לדוגמא, במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית אחוז הנשים מכלל הסגל האקדמי הבכיר הוא 32%, כאשר הפרופסוריות מן המניין מהוות רק 17% מכלל הסגל הבכיר. נתונים אלה מטרידים עוד יותר אם לוקחים בחשבון את העובדה הידועה שרוב הפסיכולוגים בשדה (חינוכיים, קליניים, התפתחותיים וכו') הן בעצם פסיכולוגיות.

הסקר הנ"ל מתאר במספרים את מה שרוב האקדמאים היום יודעים וחווים על בשרם. זכור לי שבמהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית נכחתי במפגש מיוחד שנערך לתלמידים מצטיינים שחושבים להמשיך לדוקטורט. הפרופסור המכובד שהנחה את הפגישה אמר לנו להתבונן סביבנו. "אתם רואים כאן תלמידים מהמגזר הערבי או מקבוצות מיעוט אחרות? לא? זה לא במקרה. כאן יושבים רק התלמידים הטובים ביותר. זה מרוץ אכזרי. ומי שלא טוב מספיק ייפול בדרך. וגם הרבה מהנשים שיושבות כאן בקהל לא ישרדו את הדרך הזו. אתן תלדו ילדים ותבחרו בחיי משפחה ולא תוכלו לעמוד במרוץ". אני זוכרת שכשמעתי את הדברים התבוננתי סביבי בתדהמה. לא האמנתי למשמע אוזני. ולא האמנתי שאף אחד לא נעמד ואמר משהו לאותו פרופסור מכובד. רציתי לקום וללכת, אבל איכשהו ישבתי והמשכתי לשמוע על האפשרויות השונות העומדות בפני מי שמתעתד להמשיך ללימודי דוקטורט. המשכתי לשבת ולשמוע על מסלול שאולי יהיה סגור בפני כאישה, כאמא וכבת-זוג.

דברים כגון אלו שמעתי גם בהמשך המסלול, לאחר שכבר הייתי בשלבים מאוחרים יותר של כתיבת עבודת המחקר לדוקטורט. מרצה בכירה, שכיום מכהנת כדיקן של פקולטה באחת האוניברסיטאות, דיברה בפני כינוס של תלמידי מחקר לתואר שלישי ואמרה לנו שהדוקטורט הוא כמו מרוץ למרחקים ארוכים, ממש מרתון. וכל מי שרץ מרתון יודע שצריך אורך נשימה, משמעת עצמית וכוח סבל. אלא שבין לבין היא גם ייעצה לנשים שבקהל לא ללדת יותר מילד אחד במהלך הדוקטורט כיוון שזה עלול לעצור את הקריירה האקדמית שלהן. ובכן, לי יש שלושה ילדים (אחד לכל תואר), אז כנראה שאני ניצבת בפני מחסום.

הפמיניזם המודרני מכנה את התופעה המתוארת כאן בשם "תקרת הזכוכית". מדובר על מחסום בפני התקדמות של נשים במרחב הציבורי, מחסום שקוף ולכן סמוי מן העין. למרות שאנו אוהבים לדבר על שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות ומרגישים שמטרות המהפכה הפמיניסטית כבר הושגו, הרי שבפועל תקרת הזכוכית לא נופצה אלא פשוט התרוממה קצת למעלה. הקושי של נשים כיום איננו בהשלמת לימודי הדוקטורט, שכן בזירה זו מספר החוקרות כבר עולה על מספר החוקרים, אלא ביציאה לפוסט-דוקטורט. מה שמתעתע כל כך בתקרת הזכוכית זה שהיא בלתי נראית. אי אפשר לראות אותה עד שמתנפצים כנגדה בכל העוצמה. ואז מגלים שהיא שם.

אז מה הסיפור? "מקסימום תהיי דוקטורית: תקרת הזכוכית של הנשים נופצה רק חלקית באקדמיה" נכתב בכתבה שהופיעה ב"כלכליסט". לדברי ד"ר גלית דשא, מנכ"לית השדולה לקידום נשים בישראל, המופיעים בכתבה: "המדידה הבלתי פוסקת של פרסומי מחקרים, בעיקר בגילי הפריון והילודה, והתלות בנסיעה ובלימודים בחו"ל הרבה יותר קשות לנשים, כי בני הזוג שלהן פחות מוכנים לנסוע", היא מסבירה. "אם את רוצה להצליח באקדמיה, את צריכה לעבוד סביב השעון, וכשמצפים ממך להיות ההורה המרכזי, זה קשה עוד יותר". הכתבה ממשיכה ומספרת כי "ב-־2010 הכין מכון 'מאגר מוחות' סקר עבור סגנית השרה גילה גמליאל בנושא נשים באקדמיה. על השאלה מדוע שיעור הנשים בסגל הבכיר נמוך ענו 56% מ-103 החוקרות שהשתתפו בסקר, כי אילוצים משפחתיים מקשים עליהן להתקדם באקדמיה. 68% הסכימו עם האמירה שהיציאה לפוסט-דוקטורט בחו"ל מקשה את שבירת תקרת הזכוכית".

"את צריכה לצאת לפוסט-דוקטורט בחו"ל אם את רוצה קריירה אקדמית בארץ", נאמר לי אין ספור פעמים על ידי מנחים, אנשי סגל ועמיתים. לטלטל משפחה שלמה, בני-זוג וילדים, לארץ אחרת זוהי משימה לא פשוטה. חשוב לי להבהיר שזוהי משימה לא פשוטה גם עבור גברים עם משפחה. אלא שמשום מה זה נראה מובן מאליו שהאישה תתלווה אל בן-זוגה, תשהה את הקריירה שלה בינתיים ותטפל בילדים בזמן שבן זוגה יהיה עסוק במחקר. לעומת זאת, כאשר מבקשים להפוך את היוצרות ובן הזוג הוא זה שמצופה ללוות את בת-זוגו ולטפל בילדים, נראה שהיפוך התפקידים המגדרי איננו כה פשוט. וכמובן שהמצב רק מסתבך במידה ובן הזוג הוא המפרנס העיקרי (כידוע, במגזרים עסקיים רבים גברים עדיין מרוויחים שכר גבוה יותר מנשים, גם כאשר מדובר על אותו מקצוע ואותו ותק בעבודה) ועל המשפחה להתקיים על מלגת המחקר של האישה בזמן המגורים בחו"ל.

אבל נניח לרגע שאפשר להתגבר על המכשול ,לטלטל בן-זוג עם קריירה ושלושה ילדים ולעבור לגור במשך שנה בחו"ל (וכאמור, זה "נניח" מאד לא פשוט). עדיין יש בעייני בדרישה זו דבר מה מכעיס. וזה מכעיס בגלל שהמקום שלי הוא כאן. כאן גרה המשפחה שלי וכאן גרים החברים שלי. כאן אני עובדת וחוקרת. ול'כאן' הזה יש גם משמעות מקצועית עבורי - הייתי רוצה שהעבודה שלי לא תישאר מבוצרת במגדל שן אקדמי אלא תהיה בעלת יכולת השפעה על הקהילה בה אני חיה.

בעודי כותבת אני מנסה לדמיין את התגובות על הנאמר כאן וחושבת שמצד אחד יכולים להיות אלו שיאמרו שמדובר על תסכול ותלונות של פמיניסטית זועמת ואישה ממורמרת (אפשר לשרוף את החזיות ולגמור עניין). אחרות (ואחרים) יאמרו בוודאי שהמתואר כאן איננו מפתיע אלא פשוט דוגמא מורכבת ומתוחכמת יותר של דיכוי נשים בחברה פטריארכאלית. ואכן אפשר היה להאשים את הנשים בחוסר שביעות רצון תמידי, או לחלופין את הגברים בשוביניזם סמוי. אלא שהמציאות בפועל מורכבת יותר וזאת משום שהמהפכה הפמיניסטית, הכוללת קריאה לשוויון זכויות ולשוויון הזדמנויות, איננה רק מהפכה נשית אלא רלוונטית גם לגברים שלא חיים בשלום עם 'השיטה' הקיימת.

את ניצני שינוי התפיסה אפשר לראות היום גם בקרב הגברים, כפי שמתואר בכתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ": "שבעה אבות במסע אל השוויון". הכתבה מתארת אבות שמחפשים הורות אחרת, הורות שמשלבת עבודה וגידול ילדים באופן פעיל יותר. ואין ספק שתקרת הזכוכית ניצבת כיום גם באופק של גברים, ובפרט אבות, שמנסים לארגן אחרת את השילוב בין חיי עבודה לחיי משפחה. כאשר גבר מבקש היום "משרת אב" (שאמורה להיות מקבילה ל"משרת אם" מבחינת היקף המשרה) הוא עלול להיתקל בתגובה מבטלת ואף מלגלגת, שבסופו של דבר רומזת בעדינות או אומרת במפורש שהוא יכול לעבוד במשרה מלאה או ללכת לחפש עבודה במקום אחר. על אף שהשינוי מחלחל אל עולם העבודה ומתבטא למשל ברפורמה מבורכת בשירות הציבורי לפיה "משרת אם" תבוטל ומעתה גברים ונשים יוכלו לזכות במשרת הורה, השינוי עדיין רחוק מלהגיע גם לסקטור הפרטי.

.

"אז מה את מציעה?" ישאל הקורא. "אפליה מתקנת? הגדלת המלגות עבור נשים המבקשות לנסוע לחו"ל יחד עם משפחתן בכדי "לפתות" את הבעל לעזוב את עבודתו הקבועה שעליה לרוב מתבססת המשפחה מבחינה כלכלית? או אולי לפתוח יותר אפשרויות לעשות פוסט-דוקטורט "נחשב" כאן בארץ?". כל אלה הינם פתרונות אפשריים וראויים. ועם זאת נדמה שבייחוד כאשר דנים במקרה של מקצועות קליניים, שיש להם פן אקדמי אך גם פן מעשי מובהק, נדרשת חשיבה מעמיקה יותר על האפשרות להקטין את הפער בין האקדמיה לבין השדה הקליני. אם ניקח כמקרה מבחן את המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ביתי האקדמי, נראה שרוב חברי הסגל הבכיר אינם מטפלים אלא אנשי מחקר. מצב זה שבו קיים פיצול בין "הגברים באקדמיה" לבין "הנשים בשדה הקליני" איננו אלא עוד גרסה של דיכוטומיות מגדריות מוכרות בין שכל לרגש, בין תרבות לטבע, בין נפש לגוף, בין גבר לאישה. ולכן השאלה בדבר האפשרות לשלב קריירה אקדמית יחד עם עבודה טיפולית המתקיימת "כאן ועכשיו" (ובעיקר כאן ולא שם, בחו"ל) איננה שאלה הנוגעת לנשים בלבד אלא לאפשרות לחבר בין החשיבה האקדמית לבין העשייה הקלינית.

בשנת 1929 הסופרת וירג'יניה וולף כתבה את המסה המכוננת "חדר משלך". היא התבקשה על ידי קולג' לנשים לתת הרצאה על נשים וספרות. בתקופה זו זכות הבחירה לנשים הייתה הישג טרי, כמו גם האפשרות שניתנה לנשים ללמוד באוניברסיטה. וירג'יניה וולף מתארת במסה זו לא את ההרצאה שכתבה על נשים וספרות, שכן במשך רוב רובה של ההיסטוריה נשים לא כתבו, אלא את ההרהורים והתחושות שעלו בה בעודה מנסה לכתוב את ההרצאה. היא מתארת כיצד במהלך שיטוטיה במדשאות האוניברסיטה היא בטעות דורכת על הדשא. מיד נזעק לקראתה אחד השומרים ומגרש אותה משם. "אסור לדרוך על הדשא" כתוב במפורש בשלט. נדמה שאין לה דריסת רגל באותו מרחב ציבורי השייך לעולם הגברים. מאוחר יותר היא מגיעה אל הספרייה כדי להמשיך את מחקרה בנושא נשים וספרות אך מגלה שאין כניסה לנשים. דלתות הידע חתומות בפניה. הרהוריה ומחקרה הצנוע מובילים אותה למסקנה הרדיקלית שכדי לכתוב יש צורך בחדר ובסכום קטן של כסף לצורכי קיום בסיסי. כדי לכתוב צריך מרחב – מרחב לחשיבה אך גם מרחב פיזי קונקרטי.

הזמנים השתנו מאז פרסומה של מסה מכוננת זו. לרוב הנשים יש כבר חדר משלהן (אם כי לא ברור שיש להן זמן לשבת בו ולעסוק במחקר...). נשים היום כותבות, דלתות הספרייה פתוחות לפניהן ויש להן גישה לידע ולמרחב הציבורי האינטלקטואלי. כבר מותר לדרוך על הדשא (לפעמים). אולם אם נביט למעלה אל התקרה של אותו החדר נגלה שתקרת הזכוכית עודנה כאן, והיא חוסמת את השינוי שיכול להתחולל עבור נשים וגברים כאחד. ותקרות זכוכית צריך לנפץ.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלרן, ר. (2013). חדר משלך עם תקרה מזכוכית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2990

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס5/10/2013

נגעת ללבי. ההדרה שלך לדעתי היא (בעיקר) לא על בסיס מגדרי אלא אידיאולוגי (את קלינית דינמית). מסכים עם מה שכתבת. חד וחלק. נקודה וגם סימן קריאה.

עם זאת אני חושב שהסיבה העיקרית להדרה היא חוסר האהדה לקלינאים הדינמיים.
אנחנו פחות 'מדעיים' . בפועל בשנים האחרונות לא הצטרפו לסגלי המחלקות לפסיכולוגיה קלינאים דינמיים. יש לנו התמחות ארוכה ועמוסה. גם במהלך התואר אנחנו עסוקים המון בהכשרה המקצועית ולא פנויים כמו עמיתנו למחקר. ואם נשווה לקלינאים קוגניטיביים התנהגותיים נגלה ששם הזמן למחקר ממוצע הוא כמה חודשים ספורים ואילו כשמדובר בטיפול דינאמי בשנים עסקינן (בהתאם גם לאורך הטיפול אבל גם אם נודה על האמת בשל הקושי במדידה והקושי בשיתוף פעולה מצד השדה שאינו אוהד מחקר גדול מסיבותיו הוא).
הפרמטרים למדידה באקמיה כמובן אינם שונים בין חוקרים מגישות שונות (מה שכמובן אינו נכון בין דיסיפלינות שמוגדרות מראש כשונות) כך שישנה הטייה בסיסית שמסבירה את המציאות.
גם חוסר הרצון לנסוע לחו'ל בעיניי מאפיין מטפלים דינמיים שיש להם רצון להתערות גם במערכת הטיפולית (בין אם הציבורית ובין אם הפרטית) ולהמשיך את ההכשרה גם בתחום הזה (היפנוזה, SE פסיכואנליזה וכדו') וגם לרוב מרגישים מחוייבים למטופלים שנמצאים אצלהם תקופה ארוכה.

להשתמע

רננה אלרןרננה אלרן29/6/2013

תגובה לפרי הפלטיפוס (מי אתה??) ובכלל... זה בהחלט רעיון יפה להקים תוכנית לתואר שני בפסיכואנליזה (שמסיבותיה היא התנתקה לפני שנים מהאקדמיה) או אולי תוכנית כמו שיש בחו'ל שנקראת Medical Humanities וחוקרת את התחום של בריאות, חולי ורפואה מנקודת מבטם של מדעי הרוח - היסטוריה, ספרות, פילוסופיה וכ'ו. או בקיצור - להקים חוג שירצה לקבל אותי אל שורותיו (בניגוד למחלקות לפסיכולוגיה...). למרות שכדי לשנות את המערכת האקדמית צריך קודם להיות 'בפנים'. הבעיה היא שכמו שכתבה אודרי לורד - 'כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון'. צריך כלים חדשים כדי לבנות משהו אחר...

פרי הפלטיפוספרי הפלטיפוס29/6/2013

פסיכולוגיה באקדמיה. תקצר היריעה מלדון כאן במאבק האדיפלי הבא לידי ביטוי בעולם התעסוקה. כתבת על זה במאמר שפרסמת כאן לפני כשנתיים ' מה שפסיכואנליטיקאים מעדיפים שלא לראות '. זאת אותה דינמיקה גם באקדמיה ואת במבינה את זה רק אינך יודעת אולי איך להסביר את זה לעמיתייך באקדמיה כי אתם מדברים בשפות שונות.
ההצעה המעשית שאני יכול חשוב עליה היא להקים חוג לתואר שני בפסיכואנליזה או בפסיכותרפיה שעולם הידע שלו יהיה מחובר למדעי החברה - סוציולוגיה, ספרות, בלשנות, תיאטרון ולא לעולם שהפסיכולוגיה באקדמיה מנסה בכוח להצמד מטעמי יוקרה - למדעי הטבע, המתמטיקה והסטטיסטיקה.

רותי רוזנןרותי רוזנן28/6/2013

המכשולים בפני נשים הם תוצאה של שיטה שעוצבה ע"י גברים כדי להתאים לגברים. הכל פוליטי באופן שכל השיטה הכלכלית-חברתית עובדת בעולם המערבי. הדרישות כדי להתקדם הן כאלה שנגישות לגברים ולתפקידים המצופים מהם בחברה: שעות עבודה ארוכות, נסיעות לחו'ל, שיחות חשאיות בג'קוזי בצמרת השלטון.
השיטה לא נועדה להכיל נשים, וכדי להיות מוכלות עלינו לשנות השיטה!
גם הגברים ייצאו נשכרים כי הנטל יתחלק בין כולנו, וגם המנוחה והיכולת ליהנות מיחסים במשפחה!

ליטל שניידרליטל שניידר28/6/2013

כתבת יפה, על נושא חשוב!.

אוריאל איילשטייןאוריאל איילשטיין26/6/2013

ערבוב של מין בשאינו מינו. מעולם לא בדקתי אם באקדמיה יש יותר נשים מגברים או להיפך. בכל לימודי האקדמאיים והאחרים, היה רוב מוחץ לנשים, בכל תחומי ההוראה הזוטרה והבכירה כאחד.... יחד עם זאת יכול להיות שמקצוע עבודה סוציאלית, שנחשב 'נשי' (מה זה בכלל מקצוע 'נשי'???), משופע יותר בנשים, ומימלא גם בתחום ההוראה יש בו יותר נשים מגברים.

אם בשביל להתקדם באקדמיה בארץ, צריך לעשות פוסט-דוקטורט בחו'ל, מה הקשר בין דרישה כזו ל'דיכוי נשים'?? אם אישה בוחרת לא לנסוע לחו'ל, ולהשאר בארץ ולשלם את המחיר של ההתפתחות המקצועית, כדי לא להקריב את צורכי המשפחה על מזבח התפתחותה המקצועית, אין דבר מובן יותר מכך. ומה בין זה לבין שובניזם??

אני מכיר לא מעט גברים שלא התקדמו בעבודתם, בדיוק מאותה סיבה - שלא רצו לנסוע לעשות 'רילוקיישן' ולאלץ את המשפחה לעבור טלטלה לא פשוטה.... ואיני יכול, אלא להעריך אותם על החלטתם הנכונה (בעיני) ועל סדר עדיפויות נכון בחיים.

ומה בין זה לבין 'שובניזם סמוי'??

אני מזדהה יותר עם הקריאה לפתח ערכיות הפוסט-דוקטורט בארץ, להעצים את הידע הישראלי, להכיר בעושר הקיים בארץ ולהפטר מרגשות הנחיתות שיש לנו, ובמחשבה 'שהדשא של השכן ירוק יותר'.

זו חשיבה ציונית, לאומית, המעצימה את ההערכה העצמית הישראלית, ולכך אני קורא 'הידד'..

אבל אני חושב שהכותבת ערבבה נושא ראוי וחשוב (הגברת השיוויון), בנושא שאינו קשור אליו....

רננה אלרןרננה אלרן26/6/2013

"אצלנו זה אחרת...". אפשר כמובן להסכים ולא להסכים עם מה שכתבתי. למרות שבעיני השאלה היא יותר שאלה של הזדהות ולא של הסכמה. רציתי לכתוב ולהבהיר שאני חושבת שאצל כל אחד מאיתנו יש סכמות מגדריות מופנמות שקשורות לדרך שבה גדלנו - להורים שלנו, לאחים ולאחיות שלנו, לחברה (דתית, חילונית למשל). ולכל אחד יש גם את המערכת הזוגית והמשפחתית שלו בהווה. ויכול להיות שיש מי שמרגיש/ה שהיא/הוא מצליח/ה לחיות בתוך המשפחה שלה/ו איזה אידיאל של שוויון, וזה כמובן מבורך. אבל עדיין זה יהיה בעיני מנותק להתעלם מהעובדה שאם מסתכלים החוצה רואים ש'תקרת הזכוכית' בהחלט קיימת. היא קיימת באקדמיה, בפוליטיקה, במגזר העסקי והציבורי, בצבא, במערכת החינוך - בקיצור, איפה לא? אפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד 'אצלי זה אחרת' או לנסות לדבר ולשנות את המרחב הציבורי. אז כרגע לכתוב זו הדרך שלי...