פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

להתמודד מחדש עם האבדן- מפגש עם עולמן הפנימי של אלמנות אימהות למתבגרים

המאמר מתאר תהליך שעברה קבוצת אלמנות, אימהות למתבגרים, ואורגנה בחסות אגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון. שם הקבוצה היה "לגדל מתבגר בלי אבא - אימהות למתבגרים בצל האובדן" ומטרתה הייתה לאפשר דיאלוג בין המשתתפות על ההתמודדות עם היעדר בן הזוג והאב ועל השלכות אובדנו על צרכי ילדיהן המתבגרים. ההנחיה התבצעה באמצעות כלים הבעתיים ופסיכודרמטיים . במאמר מוצגת טענה לפיה תמיכה באימהות אלמנות במסגרת קבוצה טיפולית דווקא בעת שילדיהן הגיעו לגיל ההתבגרות מסייעת להן לעבד מחדש את הפרידה, ובכך להתמודד טוב יותר עם המתח בין עצמאות ותלות

מאמרים | 14/4/2013 | 9,459

תגיות:

 

להתמודד מחדש עם האבדן

מפגש עם עולמן הפנימי של אלמנות אימהות למתבגרים

מאת ציפי פאוסט1

 

פרטי המשתתפות בקבוצה המוצגת במאמר שונו לצורך שמירה על פרטיותן

 

מבוא

מאמר זה דן בהתמודדות המחודשת של קבוצת אלמנות, אימהות למתבגרים עם האבדן, בשלב שבו ילדיהן הגיעו לגיל ההתבגרות. אלמנות אלה איבדו את בני זוגן במהלך עשר עד חמש עשרה השנים האחרונות, כאשר ילדיהן היו עוד צעירים. חלק מהאלמנות קיבלו בעבר טיפול אינדיבידואלי או קבוצתי. הקבוצה מנתה חמש אלמנות שנפגשו פעם בשבוע במהלך שבעה חודשים. שם הקבוצה היה "לגדל מתבגר בלי אבא" והוא חייב את המנחה והמשתתפות להתמקד בנושא זה, אך במהלך המפגשים המתקדמים צפה ועלתה על פני השטח גם ההתמודדות עם אבדן בן הזוג והתאפשר עיבוד מחדש של הפרידה.

שלוש הנחות היו מרכזיות בהנחיית קבוצה זו:

• כאשר ילדי האלמנות מגיעים לגיל ההתבגרות מתעוררים צרכים התפתחותיים חדשים הן אצל האימהות האלמנות והן אצל המתבגרים היתומים.

• בתקופה שלאחר מות בן הזוג, חלק מהאימהות לא היו פנויות להעניק את התמיכה הדרושה לילדיהן. ובהגעתם של אלה לגיל ההתבגרות, הם ידרשו הסברים או יביעו כעס על נטישתם ברגעים קשים כל כך.

• הידברות בין האלמנות על עיבוד האבל וקשיי המתבגרים תשפר את התקשורת עם ילדיהן.

בפתיחת המאמר אציג את הרקע התיאורטי שעמד בבסיס העבודה הקבוצתית: שיטת הפסיכודרמה וטיפול בהבעה ולצידן תיאורית האנליזה הקבוצתית. כמו כן אתאר את המודל הדו מסלולי להתמודדת עם אובדן ואבל בדגש מיוחד על אוכלוסיית האלמנות והמתבגרים. בהמשך אדגים מושגים תאורטיים מעולמות תוכן אלה באמצעות קטעים מתוך התכנים שעלו בקבוצה והתהליכים שנוצרו בה- אביא תיאור של תהליך גיבוש הקבוצה וויניאטות נבחרות. לסיום, אבדוק את הישגי הקבוצה בהתאם למטרות ולהנחות שהצבתי ואדון במקומי כמנחה.

 

הבסיס התיאורטי של העבודה הקבוצתית

להלן אציג את הרעיונות הרלבנטיים מתוך שיטת הפסיכודרמה ותיאורית האנליזה הקבוצתית.

פסיכודרמה

הפסיכודרמה, שייסד מורנו (Moreno, 1953 ) , היא שיטת טיפול המביאה את האדם לחקר בעיותיו הנפשיות באמצעות משחק יצירתי וחווייתי. הפסיכודרמה מסייעת למשתתף בקבוצה להבין את עולמו הפנימי ואת קשריו עם אנשים משמעותיים בסביבתו, וכן להעלות דרכים חלופיות להתמודדות עם קונפליקטים. ההתרחשויות המועלות על 'במת הקבוצה' משחזרות אירועים אקטואליים, תעלומות שלא נפתרו ונושאים שלא מוצו. 'במת הקבוצה' הוא מקום בחלל חדר הקבוצה שבו מועלות הפסיכודרמות. השלבים החשובים באירוע פסיכודרמטי הם שלושה: 1. 'שלב החימום', שבו מתכוננת הקבוצה לפעולה. במהלך פעולת החימום עולה 'הפרוטגוניסט', שהוא המטופל והגיבור הראשי, 2. 'שלב הפעולה', שבמהלכו חוקר הפרוטגוניסט אירוע חיים מסוים באמצעות משחק דרמתי ונעזר בחבריו לקבוצה ו 3. 'שלב השיתוף', שבו חוזר הפרוטגוניסט אל הקבוצה וחברי הקבוצה משתפים ברגשותיהם, רעיונותיהם וחוויותיהם, הן את הפרוטגוניסט והן זה את זה. הפסיכודרמה מציעה לאדם לחקור את קשריו עם דמויות משמעותיות מעברו, ותוך כדי כך לצקת משמעויות חדשות בחייו לדמויות אלה.

אחת המתודות בפסיכודרמה היא 'המפגש' -הידברות בין שני אנשים הממוקדת בדיון על עניינים בלתי פתורים. במאמרו על "שיטות פסיכודרמתיות המסייעות בעיבוד אבל" מתאר בלאטנר (Blatner, 2000) את אחת המתודות המסייעות בעיבוד אבל - מתודת 'המפגש האחרון'. במפגש דמיוני זה על 'במת הקבוצה' פוגש המטופל האבל את האדם שאיננו באמצעות משחק פסיכודרמתי ונוצר דו-שיח דמיוני בינו לבין הנפטר. (נהרין, 1985; Blatner, 2000; ריבקו; 2002; פאוסט, 2002)

האנליזה הקבוצתית

פוקס (Foulkes,1964) , אבי האנליזה הקבוצתית, שם דגש על התקשורת בקבוצה ועל מושג ה'מטריצה'. המטריצה היא התשתית שבני אדם גדלים לתוכה ומשפיעה על התפתחות האינדיבידואליות. לכל פרט יש תשתית פנימית מופנמת וכל משתתף מביא לקבוצה את התשתית המופנמת של משפחתו, חבריו ועבודתו ובמפגש של כל משתתף עם הקבוצה נוצרת תשתית חדשה. לפיכך, הקבוצה היא יותר מסך משתתפיה ויש חשיבות גדולה למערכת הקבוצה כשלם.

פוקס, טען שהקבוצה היא מעין "היכל של מראות", שבו המשתתפים משמשים כמראה זה לזה, צופים זה בזה, מתבוננים ומגיבים למראות של האחרים, ובכך משפרים את יכולתם להכיר ולהעריך את ההשקפה הסובייקטיבית של האחר, ואת המבט שלהם עצמם. פוקס בחן שלוש תופעות מרכזיות בעלות השפעה תרפויטיות בקבוצה. הראשונה היא תופעת ההשתקפות (mirroring), שמתרחשת כאשר האדם רואה את עצמו דרך השתקפותו באינטראקציה עם אנשים אחרים בקבוצה (תודר ווינברג, 2006). התופעה השנייה היא ההדהוד (resonance) המתארת , חזרה על נושא בקרב חברי הקבוצה שעשויים להגיב ברמות שונות של תודעה ורגרסיה.

תופעה שלישית המאפשרת לנו להתבונן ביחסי הגומלין בין משתתפי הקבוצה ובינם לבין המנחה, היא ההעברה (transference). תופעת ההעברה בקבוצה מתרחשת כאשר המנחה שם לב לאסוציאציות המתעוררות בין המשתתפים עצמם, בינם לבין המנחה ובינם לבין הקבוצה כשלם. המושג "העברה נגדית" בקבוצה כולל את תגובותיו הרגשיות של המנחה, המודעות והלא מודעות כאחת, הנוצרות בתגובה למטופלים המשתתפים בקבוצה (רוטאן וסטון, 2001).

ריבקו (2007-2008) טוענת שהמפגש בין הפסיכודרמה והאנליזה הקבוצתית הוא מפגש טבעי. למטריצה של פוקס ניתן להקביל את מושג ה'סוציומטריה' של מורנו. הסוציומטריה בודקת את מיקומו של כל פרט ופרט במערכת החברתית ואת מארג הקשרים שיש לפרטים אלו עם מערכות נוספות; בשלב השיתוף המוכר בפסיכודרמה ניתן לזהות את ההדהוד של האנליזה הקבוצתית, לפיה מצופה מהמשתתפים להגיב בדרכים שונות אלה לאלה; ואילו מושג ההשתקפות של האנליזה הקבוצתית מתורגם הלכה למעשה בטכניקה המוכרת בתור טכניקת הכפיל, שבה חבר הקבוצה מגלם עבור הפרוטגוניסט שהוא המטופל הראשי, את הקול הפנימי של רגשותיו ומחשבותיו המודחקים, ובכך מביע לעיתים גם את רגשותיו-הוא.

המודל הדו מסלולי להתמודדות עם אבדן ואבל

רובין חקר את הדרכים שבהן מתמודדים אנשים שעוברים אבל ויצר בעקבות כך מודל דו מסלולי, המתאר את התפתחות דפוסי האבל לאורכם של שני צירים נפרדים המקיימים ביניהם יחסי גומלין. הציר הראשון מדגיש את התפקוד וממפה את הסימפטומים הקשורים לתגובת האבדן. הציר השני מורכב יותר ומתאר את התייחסות השָכול לאדם שאיבד. ההנחה היא שהאבדן משתקף לא רק בביטויים התנהגותיים גלויים אלא גם בביטויים לא מודעים. מסלול זה משקף את העולם הפנימי של השָכול, את עוצמת העיסוק שלו בנפטר ואת אופי הקשרים וההתייחסות לדברים המייצגים את הנפטר, לרבות עוצמת ההתעלמות האפשרית מן הזיכרונות המכאיבים (בתוך ויצטום, 2004).

בנוסף, רובין (1993) סבור שמצב של 'התרת האבל' תלוי בעיקר בהתמודדות טובה הקשורה לנגזרותיו השונות של הציר השני במודל. כל עוד העלאת זיכרונות ומחשבות על הנפטר כרוכה בהצפה של רגשות אשמה, חרדה או דיכאון, לא ניתן לדבר על מצב של התרת האבל. לעומת זאת, כאשר הזיכרונות והמחשבות על הנפטר וייצוגיו הינם זמינים לשכול ונחווים כמוסיפים כוח וחוסן, ההתרה אפשרית. על כן, רובין מדגיש שחשוב להעמיק בהבנת עולמו הרגשי של השָכול מעבר לפן התפקודי שלו. בהקשר זה נכון להזכיר את בר נדב (2008) שטוען במחקרו כי טיב היחסים עם הנפטר משפיע על אופי ההתמודדות ושאמביוולנטיות בקשר לפני המוות מותירה את האבל עם 'עניינים לא פתורים' ומסבכת את תהליך האבל.

התמודדות עם האובדן אצל אלמנות ומתבגרים

בהתייחס להשפעת מות בן זוג על הילד היתום ועל הקשר שלו עם אמו, לזר (1983), בסקירתה את מאמרו של אנדרה גרין, "האם המתה", תופסת את המוות הרגשי של האם לאחר מות בן זוגה כתגובה אלימה והרסנית כלפי הילד היתום. הילד הצעיר אינו מסוגל להתמודד עם האבדן כיוון שאינו מבין את משמעות המוות. בהיעדר נוכחות אימהית, ההתפתחות הטבעית של הילד עלולה להיפגע.

גרנות (2000) טוענת שבמקרים בהם בגיל צעיר הילד הבין באופן מוגבל את נסיבות המוות, בגיל ההתבגרות הוא עשוי לחפש תשובות שישלימו את החסר. שאלות על מהות החיים הרלוונטיות לגיל זה, מקבלות משנה תוקף עבור מתבגר שחווה אירוע טראומתי של אבדן.

היא מוסיפה ואומרת כי בגיל ההתבגרות מתפתחים שני תהליכים שעלולים להפריע זה לזה: מצד אחד, ההתפתחות הקוגניטיבית מאפשרת ליתומים שאיבדו הורה בגיל צעיר להבין בצורה מעמיקה יותר את האבדן; אולם העומס הרגשי שמאפיין את השלב הזה מקשה על התמודדות זו.

לאור הנאמר לעיל, נראה כי ההתמודדות עם גיל ההתבגרות מציבה בפני האימהות האלמנות אתגר חדש: לצלוח את הגדילה של המתבגרים כהורים יחידים. אם אחת המשימות העיקריות של גיל ההתבגרות היא ההיפרדות וההתרחקות מההורים, משימה זו קשה יותר במשפחת השכול. למתבגרים חסרה דמות אב להזדהות אתה או לחלוק עליה כדי לגבש את זהותם. אם האם פועלת כאם יחידה, ההיפרדות ממנה עלולה להעלות רגשות אשמה, שכן היא נותרת לבד. האם שאמורה להכשיר את הקרקע להיפרדות ילדיה, מתלבטת לבדה עם סוגיות של מידת החופש והמרחק שעליה לאפשר.

מול גילויי העצמאות של המתבגרים וניסיונות ההתרחקות שלהם, חווה האם היחידה, רצון לגבש את העצמאות שלה, דהיינו, לבנות זוגיות חדשה, שבמקרים רבים, לא תעז לבנות עד שהילדים יגדלו ויעזבו את הבית. לעיתים קרובות ניסיונות לבניית זוגיות נתקלים בהתנגדות של הילדים והמשפחה, והאם נאלצת לדחות את הרעיון. לסיכום חלק זה ניתן לומר שעל התא המשפחתי עוברים תהליכים מקבילים: המתבגרים כמו גם האימהות מחפשים דרך לגבש את זהותם, ליצור קשרים חדשים וזוגיות חדשה, אך נזהרים וחוששים מלפגוע אלה באלה.

 

קבוצת האלמנות

לפני שאפתח בתיאור התהליך הקבוצתי שעברו המשתתפות , ובהבאת וויניטות טיפוליות המייצגות תמות שונות שעלו בקבוצה, אבקש לתאר בקצרה את הרכב הקבוצה, מטרותיה והמבנה שלה.

במפגשים הראשונים מנתה הקבוצה שש נשים, אלמנות בגילאי 40 עד 50, אימהות למתבגרים, שאבדו את בני זוגן במהלך חמש עשרה השנים האחרונות. המשתתפות, ילידות הארץ או עולות ותיקות, באו מרקע מסורתי או חילוני. רובן ככולן תיפקדו במקביל כאימהות וכנשות מקצוע ופרנסו את עצמן בכבוד. נסיבות מותם של בני הזוג היו שונות: היו בני זוג שמתו בעת מילוי תפקידם והיו כאלה שמתו בתאונות או במחלות. לכולן היו ילדים בגיל ההתבגרות, שהיו צעירים כשאבותיהם נפטרו, מה שהותיר אותם עם זיכרון מעורפל של האב. על אף ההבדלים בין הנשים, הדמיון ביניהן התבטא ברצון המשותף להבין את השפעת השכול על חייהן.

המטרות המוצהרות של הקבוצה שאתאר להלן היו שתיים: 1. לאפשר דיאלוג בין הנשים על ההתמודדות עם היעדר בן הזוג והאב ועל השלכות אובדנו על צרכי ילדיהן המתבגרים. 2. ליצור מרחב בקבוצה שבו יוכלו האימהות להתייעץ לגבי בעיות ביחסים בינן לבין המתבגרים.

חשוב לציין שהקבוצה שאתאר להלן הוגדרה מראש כקבוצה מוגבלת בזמן, מתוך החלטה של משרד הביטחון שהיה הגורם המזמין. רוטאן וסטון (2001) מדגישים שבקבוצה המוגבלת בזמן חשוב להתמקד במטרות שנקבעו מראש, אך במקביל לנהוג בגמישות בכדי להתחשב בהבדלים האישיים שקיימים בין חברי הקבוצה, ואכן ברוח זו התנהלה הקבוצה. בהתאם לדבריהם של רוטאן וסטון, האופי המוגבל בזמן של הקבוצה דרש ממני כמנחה להיות ממוקדת מטרה, ועל כן היה עלי להיות פעילה יותר, כדי להגביר את הסיכויים שחברות הקבוצה ישיגו את מטרותיהן המוסכמות.

'להרפתקה יצאתי' - תיאור חויית הקבוצה באמצעות שירה של סיגל

בכדי ליצור מסגרת התייחסות המשקפת את תמצית חווית הקבוצה, ועוד לפני שאתאר את מהלך העניינים, אשתמש בקטעי שירה של סיגל , אחת ממשתתפות הקבוצה, המתארים כיצד הרגישה בתחילת התהליך הקבוצתי, ומה חוותה במהלכו:

"...אכן, להרפתקה יצאתי

ואת עצמי מפעם לפעם מעורטלת מצאתי.

אירועים, מצבים ורגשות כאן חשפתי.

וברקע, ניצב לו הצל האהוב,

שאצל כל אחת לובש ופושט משמעות

וסביבו וסביב אֵינותו

חיינו להם סובבים

ועל מהלכים רבים משפיעים..."

סיגל מדמה את חווייתה להרפתקה של התבוננות אל תוך עצמה ולעבר שאר משתתפות הקבוצה. כמו כולן, היא מביאה את "הצל האהוב", בן הזוג שנפטר, ומתארת את החיים סביב היעדרותו ו"אֵינותו". הנוכחות של "הצל האהוב" אצל סיגל מהדהדת אצל שאר המשתתפות המעלות את צלליהן שלהן אחת בעקבות רעותה. הדהוד זה יוצר בקבוצה "היכל של מראות" שבו הפרט משתקף בהרבה מראות או זוגות עיניים (תודר, ויינברג, 2006). אפשר לומר שצללים אלו הם דמויותיהן המופנמות של בני הזוג הנפטרים, המלווים את חיי נשותיהם, ושבנוכחותם יוצרים היכל משל עצמם, 'היכל של צללים'.

לזר (1993) טוענת שהחצנת הזיכרון של המת מפלסת את הדרך להיפרדות ממנו, ושבהטלת 'צילו' של המת על האני של האלמנה הוא מעניק לה תחושת חיות. בשירה של סיגל עולה כי העיסוק של האלמנות בשמירת הזיכרון של בן הזוג אפשר לחייהן להתקיים סביבו. העיסוק של האלמנות בנפטר, בדעותיו המדומיינות בנוגע לארועים המתרחשים ב'כאן ועכשיו' מחזקים את זכרונו, ובכך מאפשרים את הפרידה ממנו ואת ההשלמה עם היעדרו הפיזי.

סיגל ממשיכה לתאר בשירתה את העולם הפנימי המוסתר שבו היא שומרת את הצל האהוב:

"...והבית שהוא מעוז מבטחים

נשבר לו מעט ואנו פחות מוגנות

והשבר פותח פתח בין החוץ

והקבוצה סדקה אצלי את הקליפה

ואפשרה לי לצאת ולהיכנס חזרה והחברות נכנסו מידי פעם ל"קפיצה",

שתו כוס קפה והביעו אהדה ותמיכה,

חיוו דעה

העשירו את ההסתכלות

העמיקו את החשיבה...".

באחד המפגשים, נגעו האלמנות במצב הבית לאחר האבדן באמצעות קלפים טיפוליים2 , שמשקפים דימויים שונים. לדוגמא בקלף הבית, חלון הבית שבור; ובקלף הביצה, הכניסה לבית היא דרך סדק. קלפים אלה ממחישים בצורה ברורה את המודל הדו מסלולי של התמודדות עם אבל, שבנה רובין (1993). המסלול הראשון הוא התפקוד והחיים המשוקמים. הבית שנבנה והנוף היפה המשתקף דרך החלון הוא היכולת של האימהות להמשיך להסתכל על הסביבה וליהנות ממנה, לגדל את הילדים, לעבוד ולפתח קשרים חדשים, על אף האבדן. המסלול השני הוא זה של ההתבוננות פנימה לחיי הנפש של האבל. הביצה הסדוקה מסמלת את העולם הפנימי שנשבר בגלל האבדן. זהו עולם נסתר ולעיתים לא מודע שסיגל, בשירתה, מזמינה את חברות הקבוצה ואת המנחה לבקר בו ולהתמודד עם התחושות שמעלה 'ביקור' זה.

ניסוי תמונה / ליטל 
צעדים ראשונים בקבוצה – נשירת משתתפת כאובדן

המפגשים הראשונים הוקדשו לגיבוש הקבוצה. האווירה שאפפה מפגשי פתיחה אלה הייתה של גישוש ובדיקת הדמיון והשוני בין המשתתפות כמו גם בחינה שלי כמנחה.

המשבר הראשון בקבוצה נסב סביב נשירתה של משתתפת שחשפה את סיפורה האישי כבר בפגישה השנייה, בטרם הקבוצה הספיקה להתגבש. אותה משתתפת סיפרה כי בתה המתבגרת שהייתה פעוטה כשאביה נפטר, חוותה בהתבגרותה את אימה כמרוחקת ממנה, כעסה על ניכורה של אימה וביקשה את קרבתה.

תודר- גולדין (2004) מתארת במאמרה מצב בו נוכחותו של ההורה שנותר בחיים נפקדת לאחר מות בן זוגו, ובכך הוא כמו נוטש את הילד היתום. ביתה של מטופלת זו זעמה על מה שחוותה כנטישה וניכור של האם לאחר מות האב. נראה שמטופלת זו, שאיבדה את בן זוגה בסמוך ללידת הבת, לא הצליחה לגייס כוחות, הפכה ל "אם מתה" ובכך פגעה בהתקשרות של הבת אליה (לזר, 1983). עתה, בחיפושה אחר תשומת לב ואהבה מהאם, זועקת הבת להתייחסות ולקשר קרוב.

לא במקרה עלו צרכים אלה בהגיע הבת לגיל ההתבגרות, כשמצד אחד היא מסוגלת להבין בצורה מעמיקה יותר את כאב האבדן, אך מצד שני היא ביקורתית יותר כלפי נפקדות אימה.

כאמור, לאחר שני מפגשים נשרה מטופלת זו מהקבוצה משום שחשה שהאלמנות האחרות לא הבינו אותה ולא גילו הזדהות כלפיה. האימהות בקבוצה, שרק עתה הכירו, לא יכלו עדיין לחלוק את רגשותיהן והותירו את המשתתפת בודדה ודחויה. התמודדות זו יצרה משבר בקבוצה, והמשתתפות שאלו את עצמן האם החשיפה בקבוצה כדאית ובטוחה והאם הן יכולות לתת אמון זו בזו. המשתתפות פתרו את משבר האמון הזה על ידי יצירת כללים לקבוצה שחיזקו את המחויבות והנאמנות זו לזו, ועל ידי העמדת המטרה במרכז: הרצון להתמודד עם הקשיים העולים מתוך מעמדן כאלמנות וכאימהות למתבגרים.

נשירת המשתתפת התרחשה בשלבים הראשונים של הקבוצה, כשדלתותיה היו עדיין פתוחות למשתתפות חדשות. העיסוק החוזר ונשנה באירוע הנשירה ובאי הצטרפותן של מועמדות חדשות, חיזק את הצורך של הנוכחות לשוחח על מי שישנה בהווה -רצונן היה שנתייחס לנפשות החיות בקבוצה ושניפרד מאלו שלא נוכחות.

למעשה, נוצר בקבוצה תהליך מקביל לחוויית ההנצחה המתמדת של בן הזוג שאיננו, שממשיך בהיעדרותו למלא את 'הכיסא הריק' ולהקשות על הנותרים בחיים להתפתח ולהביט קדימה. חודש לאחר שהקבוצה התחילה החלטנו לסגור את דלתות הקבוצה ולהישאר בהרכב של חמש משתתפות בלבד. בהתערבות שלי, כמנחה, שיקפתי להן את ההקבלה בין הצורך שלהן להמשיך בעבודה הקבוצתית על אף אבדן משתתפת, לבין מאמצן להמשיך ולקיים את המשפחה על אף טראומת האבדן. הן הגדירו את עצמן מחדש בסיפוק רב: 'אנחנו קבוצה קטנה ואינטימית, אנחנו סומכות אחת על השנייה ובמנחה שתוביל אותנו לעיבוד האבל ולהשלכותיו'. רובין (1993) מסביר את תופעה זו של הסתגלות לאבדן, כמוכנות של האֲבלות לפתוח את עולמן הרגשי ולעבד את כאבן מתוך רצון להמשיך ולתפקד. התהליך שעברה הקבוצה בעקבות נשירת המשתתפת הנ"ל כמו סימן שהקבוצה התייצבה ומוכנה 'לעבוד'.

 
'המפגש האחרון' – עיבוד הפרידה מבן הזוג

שבועיים לאחר פתיחת הקבוצה נפטרה חמותה של יפה. מאחר שחשה בודדה בכאבה, הצעתי לה ליצור מפגש דמיוני עם בן הזוג הנפטר, מי שהיה אמור ללוות את אמו אל מותה.

יפה הייתה בת למשפחה מרובת ילדים, ואילו בן זוגה הנפטר היה בן יחיד . לאחר מות אביו הבא בימים, נטלה יפה את האחריות להשגחה על אמו. יפה אהבה את חמותה, שהתייחסה אליה כאל בת יחידה ואל ארבעת ילדיה כנצרים יחידים של משפחתה. היא טיפלה בסידורי ההלוויה ובקבורה כי לא היה אדם שיעשה זאת במקומה והרגישה עמוסה רגשית. כשהזמנתי אותה לדו שיח עם בן זוגה הנפטר, היא היססה כי זה 'נראה לה מוזר'. בגובתה ראשונית להזמנתי אמרה שבמהלך השנים הרבות שחלפו מאז מותו של בעלה היא למדה להסתדר בלעדיו, וכרגע אין לה צורך בו, כשהיא מוסיפה בכעס ש'הוא תמיד נעדר ברגעים הקשים'. לבסוף היא הסכימה למפגש הדמיוני. בהסכמתה להיפגש עם בן זוגה הנפטר על הבמה הדמיונית, הרשתה לעצמה יפה להיכנס לאשליה שהוא נמצא לידה ותומך בה. כשהיא 'קופצת בין הכסאות', ומדברת פעם בשם עצמה ופעם בשם בן זוגה, , העלתה יפה בעזרת הדמות המופנמת של בעלה, את התשובות שהיה משיב לטענותיה וקשייה.

על במה דמיונית היא גוללה בפניו את סיפור מות אמו, ואת כל מה שעשתה עבורה וגם עבורו מאז פטירתו. יפה הציגה מונודרמה3, שכללה את כל התפקידים שהיא מילאה מאז: אם ואב לילדיהם וגם בת ובן להוריו. במפגש עם הנפטר, היא סיפרה לו שעל אף שכבר התרגלה לבדידות שלה, הוא מאוד חסר לה במעמד הלווית אימו. הוא ענה לה שהוא סומך עליה ומעריך אותה על מסירותה ומודה לה מקרב לב על הדאגה לאמו. היא ענתה לו שבמותו הוא איבד קשר יקר עם אמו, שהייתה אישה ואם נהדרת. האם התייחסה אליה כאל בת יחידה, מה שלא זכתה מאימה שהייתה מטופלת בילדים רבים. בנקודה זו כאן ביקשה לעצור את משחק התפקידים כי חששה שאם תבכה היא תתפרק. בבקשה זו היא הביעה צורך לחזור ולהתארגן בעולם בעל הגבולות שבנתה לעצמה.

בר נדב (2008) מדגיש את החשיבות של חידוש הקשר עם דמות הנפטר המופנמת משום שבכך ניתנת לגיטימציה לקיומו והדבר מעניק לאָבֵל תחושה של המשכיות ומשמעות. לטענתי, המפגש הדמיוני הזה של יפה עם בן זוגה המנוח העניק משמעות למאמצים הרבים שעשתה לשמר את הקשר עם משפחתו ובכך לשמור על זכרו. מאמצים אלה והתפקידים הרבים שמילאה חיזקו את כוחות ההסתגלות להתמודדות עם האבל ועם המשך חייה.

"מפגש אחרון" זה עם בן הזוג של יפה התחיל להדהד אצל אלמנות אחרות שהציגו מפגשים נוספים דרך חלומות וקטעי זיכרונות אודות בני זוגן. "מפגשים אחרונים" אלה שדרכם נפרדו הנשים מבני הזוג, התעמתו או התייעצו איתם, הולידו מפגשים נוספים הקשורים לטיפול במתבגרים.

 

'לגדל מתבגר בלי אבא' - סוגיות ייחודיות ביחסי האמהות עם ילדיהן המתבגרים

שם הקבוצה "לגדל מתבגר בלי אבא" חייב את העמדת נושא זה במרכז השיח הקבוצתי כבר בתחילת התהליך. בפגישות הראשונות הייתה תחושה שההיצמדות למטרה המוצהרת של הקבוצה והעלאת תכני היחסים עם המתבגרים, מיסכו מעט את עולמן הפנימי והרגשי של האימהות. בשלבים מתקדמים יותר של הקבוצה, כשנוצר בקבוצה מרחב לשיתוף רגשי של עולמן הפנימי, חזרו והעלו הנשים את היחסים עם ילדיהן המתבגרים, הפעם מתוך מודעות לקשייהן האישיים בהתמודדות עם האבדן. העבודה שנעשתה בקבוצה התייחסה לא רק לפן התפקודי, אלא גם לעיבוד הקשר עם בן הזוג שנפטר ולזיכרון של האב בלב הילדים.

הופעתה של איריס בקבוצה הייתה מהוססת. נסיבות מותו של בן זוגה היו בעיניה שונות מנסיבות מותם של שאר בני הזוג, שכן הוא מת בנסיבות טראגיות ואילו האחרים במסגרת שירותי הביטחון בעת מילוי תפקידם בשירותי הביטחון. בשל הסטיגמטיות של סיבות המוות, איריס הרגישה לא שייכת לקבוצה. היא פתרה את אי הנוחות הזו בהקשבה והצטרפות לסיפוריהן של נשים אחרות וגם בחיפוש פעיל אחר המשותף: הדאגה לילדיהן. באחת הפגישות איריס הציגה במשחק תפקידים שיחה בינה לבין בנה הסטודנט שצלצל ממקום מגוריו והתלונן שהוא סובל מכאבי בטן, אך אינו מעוניין שאימו תבוא כי חבריו מלווים אותו. סיפורה של איריס הביא את האימהות להתייעץ על מידת התמיכה שהן צריכות להעניק למתבגרים הצעירים, שמשדרים מסר כפול באשר ליכולתם להיות עצמאיים. האמהות אף סיפרו שבמקרים רבים החרדה היא הפוכה והילדים הם אלה שחרדים למצבן הבריאותי של האמהות. מחלות נתפסו כאיום לא רק על הבריאות אלא גם על שלמות החיים. האימהות שיתפו זו את זו בקושי שהן חוו כל פעם שחלו, ובניסיון שלהן להסתיר את מחלתן מהילדים לבל ידאגו.

בהמשך לפסיכודרמה של איריס, הדהדו הנשים את הרגשתן במצבים דומים. האימהות גוללו את סיפורי ההתרחקות של ילדיהן מהן: סיגל סיפרה איך בנה בן ה-14 נסע למשלחת לחו"ל בלעדיה, דמעות עלו בעיניה של יוליה כשסיפרה ששלושת בניה עזבו את הבית מוקדם משציפתה.

בשלבים מתקדמים של הקבוצה, כשנוצרה קרבה ואינטימיות בין האלמנות, איריס ויוליה יכלו לקשור בין התנהגות ילדיהן לבין הקושי שלהן לתקשר איתם באופן ישיר לגבי האובדן. איריס הבינה כי שקריה של בתה הם ביטוי לכעס על כך שהיא עצמה לא חשפה בפני הבת את נסיבות מות אביה, ואילו יוליה תלתה את עזיבתם המוקדמת של ילדיה בחוסר הנוחות שחשו עם היכנס בן זוג חדש לבית.

שתי דוגמאות אלה מציגות את האמביוולנטיות שחשים לא פעם ילדים לגבי אמהות היוצרות זוגיות חדשה לאחר האובדן: מצד אחד הם רוצים שהאמהות לא ירגישו בודדות, ומצד שני הם תופסים את יצירת הזוגיות החדשה כבגידה באבא או בהם. בהקשר זה, אחת השאלות שעלתה בקבוצה הייתה כמה נכון להמתין לגדילת הילדים בכדי ליצור זוגיות חדשה, ומהם הרווחים וההפסדים של הבאת בן זוג חדש לבית ולמשפחה.

העיסוק באפשרות של זוגיות חדשה ומורכבויותיה השתקף גם בתרגיל דמיון מודרך שהתמקד בבית העתידי שלהן, בית, שבאופן אידאלי, יכיל את הזיכרון אך גם ישקף את שיקומן. גם כאן עולים שני המסלולים של המודל של רובין (שם), ציר התפקוד והשיקום וציר הזיכרון, המייצג את הקשר עם הנפטר.

יפה, שהייתה בתהליכים של בניית בית חדש, אמרה שתמתין עד שילדיה יגדלו ורק אחר כך תזמין את בן הזוג החדש לגור איתה. תמירה ראתה את עצמה באותו בית שגרה בעבר עד היום ואמרה שלצערה אינה יכולה לדמיין את עצמה לצד בן זוג חדש. אף שלאיריס היה חבר, היא לא דמיינה אותו חי במחיצתה ובקרבת ילדיה. סיגל הצליחה לדמיין את עצמה בבית חדש ללא הילדים. היא סיפרה שיום קודם לכן בנה הביע את דאגתו על כך שהוא ואחיו יעזבו יחדיו את הבית, זה לצבא וזה לפנימייה, בעוד שהיא תיוותר לבדה בביתה. סיגל השיבה לבנה שאין לה ספק שתסתדר לבד. תשובתה של סיגל סימנה התקדמות במוכנותה להיפרדות מהילדים שהיוו את עמוד התווך של חייה ומודעות לצורך שלהם להתרחק. סיגל הרהרה בשאלה כיצד המרחק מילדיה ישפיע עליה. היא שאלה האם הפרידה מהם תפער חלל בחייה, ואמרה שהיא מוכנה להתמודד עם הפרידה ותוצאותיה.

המשתתפות העלו תחושות של כאב על החלל הגדול שהותיר מות בן הזוג-אב בטרם עת וצער על הילדים שגדלו בלעדיו. יפה דברה על הצער שהיא חשה מכך שבנה המתבגר לא יודע מה משמעות המילה אבא. הבן סירב להעלות את זכרו במצבים שונים, ספק מתוך הכחשת המוות וספק מתוך התמרדות בהנצחתו המתמשכת.

בהזדמנות אחרת, במטרה לעזור לסיגל להתמודד עם קשיי הפרידה מבנה הצעיר, הזמנתי אותה לשחזר אירוע משותף: סיגל לוותה את בנה בן ה-14 לתחרות. הוא היה מאוד נרגש וסוער והיא התקשתה להרגיעו. במשחק תפקידים, היא התייעצה עם בן זוגה הנפטר, והוא המליץ לה להירגע ולהניח לו. בסוף המשחק אמרה סיגל שלו בן זוגה המנוח היה לצידה היא הייתה נלחצת פחות והבן היה גדל באווירה נינוחה יותר.

בשלבים מתקדמים של הקבוצה חזרה איריס והתייעצה עם המשתתפות לגבי בִתה המתמרדת, שלא הולכת בצורה מסודרת לבית הספר. במשחק תפקידים איריס התעמתה עם בתה, ושאלה אותה מדוע היא משקרת לה כאשר היא אומרת שהולכת לבי"ס אך נשארת בבית. הבת האשימה את איריס שהיא אינה גלויה דיה ונראה לה שהיא שומרת סודות ממנה. בעזרת דו שיח זה, נגעה איריס ברגשות ייאוש ותסכול שמעוררת בת זו, המסרבת לקבל עזרה טיפולית אף על פי שכל מטפליה הבהירו לה שבעיותיה נובעות מ'עניין לא פתור' סביב מות אביה. איריס התקשתה להיות גלויה עם בֽתה בכל הנוגע לנסיבות מות האב, מאותן סיבות שהתקשתה לדבר על כך בקבוצה. הקרבה והאינטימיות שנוצרו בין האלמנות במפגשים מאוחרים יותר עודדו אותה לפתוח את הסיפור של מות בן זוגה ובעקבות זאת לחוש הקלה רבה. ולהבין את חוסר האמינות של בתה על רקע אווירת ההסתרה ששידרה היא בעצמה.

בעקבות חשיפת סודה של איריס שב ועלה מוטיב של סודות שהאימהות שמרו מהילדים, סודות הקשורים לנסיבות מותו של בן הזוג הנפטר ולזוגיות שלהן. חלק מהאלמנות שאלו את עצמן האם בני הזוג השקיעו מספיק מאמץ לשמור על עצמם ובתשובתן שיערו שאילו היו דואגים לא להיפגע, כל הסבל שלהן ושל ילדיהן היה נחסך. כמנחה חשבתי שזוהי שאלה היפותטית, אך דרוש אומץ וגילוי לב בכדי להעלות אותה. בעקבות שאלה זו עלה כעסן של הנשים על הישארותן לבד, אך מצד שני שמחה וגאווה על היכולת שהפגינו להתמודד עם הקושי ולשרוד.

הידיעה שהן פועלות נכון ושהן מסוגלות לשפר את התקשורת עם הסביבה והמשפחה העצימה אותן ויצרה ביניהן קשר של שייכות שאינו בנמצא בקשרים עם אנשים שלא חוו אבדן. איריס ציינה שיכולת זו לקום מחדש, אופיינית לקבוצת השכול, ושחברותיה שלא עברו חוויות קשות, מגלות פחות חוסן נפשי. היא קשרה את עצמה לקבוצה והידקה את השתייכותה, שהייתה מוטלת בספק בעיניה בתחילת הדרך.

היכולת לדבר בפתיחות ובאינטימיות פתחה דלתות נוספות אל נבכי ליבן של הנשים. הנשים שיתפו בספונטניות וללא חשש ברצון להביא עוד ילד לעולם לאחר שבן הזוג נפטר. כשיוליה ספרה על התקווה להרות לבן זוגה החדש, נשים אחרות נזכרו במחשבות ורצונות דומים שחשו בעבר, עליהם נאלצו לוותר מפאת מצבן או גילן.הן דיברו על היתרונות והחסרונות של חיים חדשים בשיתוף בן זוג וזאת מתוך רצון לעודד את אלה מתוכן שעדיין לא מצאו זוגיות.

בתחילת דרכה של הקבוצה, היו שראו בחיפוש אחר קשר זוגי חדש בגידה בבן הזוג שנפטר וחרטו על דגל פנימי לשמור לו אמונים. אך עם התקרב סוף הקבוצה, דברה כל אחת על הרצון שהזוגיות תתממש. עלו תגובות הילדים לאימהות שהתקשרו לבן זוג חדש, על נוכחות ההורה שנפטר בליבם של האימהות והילדים ועל הקושי של הילדים לאפשר לאדם חדש להתקרב אליהם ולהשתלב במשפחה.

 

שלב הסיום

בקבוצות מוגבלות בזמן העוסקות באבדן נושא הפרידה הוא מרכזי, משום שהסיום הכפוי משחזר את השרירותיות והפתאומיות של מות האדם שאבד. (רוטאן וסטון, 2001). לקראת המועד הקבוע מראש של סיום המפגשים הקבוצתיים , התקשו הנשים להיפרד וביקשו להמשיך את הקבוצה. בתחילה דברו על חוסר רצון לעסוק בפרידה, בעוד אני הדגשתי שבקבוצה זו קיימת אפשרות לעיבוד הדרגתי של הפרידה, מה שלא התאפשר בחייהן בהם הפרידה התרחשה באופן פתאומי.

אחת הסיבות שהעלו הנשים לרצון להמשיך את המפגשים היתה נעוצה בתחושה כי הצליחו להגיע להישגים משמעותיים בזמן הקצר שעבדו יחד. בין ההישגים שצוינו הייתה תחושת משפחתיות שנוצרה בין האלמנות, שאופיינה באווירה של גילוי לב ובשיתוף בנושאים אינטימיים שהיו מלווים לעיתים בכאב וצער רב. היה ברור שהנשים מתקשות לוותר על התמיכה, הליווי וההכלה שקבלו מחברות הקבוצה וממני.

כמנחה, חשתי אשמה על נטישת הנשים בקבוצה ברגע של התקרבות ואינטימיות. בשלב זה, ההעברה הנגדית הזו לא הייתה מודעת ועל כן הבעתי הזדהות עם בקשתן, ואמרתי שאולי יש מקום לשקול את בקשת הקבוצה להמשיך. היה זה רגע של התמזגות עם הקבוצה שבדיעבד התברר כמוטעה. כשחזרתי בי לאחר בחינה נוספת של הרעיון, עלה בקבוצה כעס על כך שאיני יכולה לשנות את הכללים שהציב משרד הביטחון. כאן התגלו יחסי העברה של הקבוצה אלי כאל אובייקט כל יכול וכאל מושא לאכזבה על כך שלא הצלחתי לשכנע את הממונים עלי בצדקתן.

הפיכתה של תחושת האשמה שלי למודעת במסגרת ההדרכה עזרה לי לצור את הגבול ביני לבין חברות הקבוצה ולהתמקד בתפקידי בעיבוד הסיום והפרידה. בתהליך זה הוסיפו הנשים להביע את צערן על סגירת הקבוצה, ועל איבוד המרחב שנוצר ביניהן ואיפשר להן לגעת במקומות חבויים שהיו בעבר מאיימים ומעוררי חרדה. מגע שבהמשך איפשר יציאה מההתבודדות ויצירת קשר פתוח עם עצמן, עם הסביבה ועם ילדיהן המתבגרים.

לקראת סיום, הצעתי להן להביע באמצעות עבודת אמנות את השפעת הקבוצה עליהן. העבודה התחילה בצורה יחידנית והסתיימה כעבודה משותפת. תמירה, השוותה בדבריה את הקבוצה לקן, מטאפורה שהשפיעה על רעיונותיהן היצירתיים של שאר הנשים . יוליה תרמה את הליבה האומנותית של העבודה, מגזרת נייר של קבוצת נשים במעגל מחוברות ידיים ולבבות, כשלכל אחת לב משלה. יפה הדביקה מתחת למעגל הנשים חמישה קברים מחוברים זה לזה בצבעי חום ירוק. סיגל לא השלימה עם הרעיון של הקברים כי להרגשתה מקום הזיכרון אינו חיצוני בחלקת הקבר אלא בליבה פנימה, והוסיפה את הלב לאחת הנשים שבמעגל. בסיום העבודה, כל הנשים הוסיפו מילים המתארות את ההישגים המשותפים: ביטחון, התמודדות, נוכחות, החלטות, צמיחה והמשכיות.

ניסוי תמונה / ניסוי 
 

הקטע האחרון של שירתה של סיגל מסכם את התהליך שעברה הקבוצה:

"ועם חלוף הזמן,

חשתי שהלב גלוי,

יוצא אליהן גם.

וכולנו אוחזות בידיים מעורבבות

זו לזו את הלבבות

באהבה עוטפות, מערסלות

שותפות בתחושות וברגשות.

וכדי לסגור את המעגל

נחזור שוב לשקט המהולל,

שהקבוצה מההרפתקה

הנחילה לי בתמורה"

 

נראה ש"השקט המהולל" של סיגל מתאר את היכולת שלה לחיות עם האבדן בהשלמה ובשלווה, שאכן, החיים ממשיכים למרות המהמורות והמשברים. ההיכרות בין הנשים עזרה לה להבין עד כמה ההבנה והתמיכה של נשים קרובות יכולה להעניק רוגע ואמונה בעצמן. חיזוק תחושת העצמי שנפגעה לאחר מות בן הזוג היא אחת המשימות העיקריות להחלמה מטראומת האבדן.

במהלך הקבוצה עלו בי, כמנחה, רגשות רבים, אותם לא מצאתי לנכון לחלוק בקבוצה, אך המודעות להם סייעה לי כבסיס להבנה חלקית של מצבן. לא מן הנמנע שהן זיהו את הרגעים בהם התרגשתי יחד איתן. שקיפות רגשית ולא מילולית זו הספיקה כדי לאותת להן שהן מובנות לי ושאיני חוששת מכניסה לעולמן. לא תמיד היה לי קל ליצור את המרחק הדרוש למנחה על מנת לבצע את תפקידו. רגשי הזדהות עלו בי כשהן תארו את האבדנים שלהן. חוויתי אבדנים שונים בחיי ויכולתי להזדהות עם חלק מרגשות הכעס, העצב, החסר, הגעגוע והצורך בליווי מתמיד של דמות מופנמת משמעותית. הכרתי גם את האמונה הפנימית והתקווה שלאחר משבר כה גדול ניתן למצוא איזון מחודש, וששמירה על קשר דמיוני עם הדמות המופנמת היא כוח עזר לכל החיים. כמנחה יחידה, התגעגעתי לבן זוג שיעזור לי לטפל ב"בנות" הקבוצה. לכן לא פעם רציתי להצטרף אל הווי הקבוצה. משהבחנתי בתחושות ורגשות אלה, השתדלתי לשמור על מרחק הראוי ונמנעתי מהתמזגות.

 

דיון וסיכום

בדיון זה ברצוני להתייחס לשני נושאים. האחד הוא התרומה של "המפגש האחרון" כטכניקה שסייעה לסגור עניינים בלתי פתורים עם המתים ולהמשיך ולקיים עימם דיאלוג מזין. השני נוגע לתהליכי ההעברה והעברה נגדית בין המשתתפות בקבוצה ובינן לביני כמנחה. לסיכום, אתייחס לטענות שהעליתי בתחילת המאמר בנוגע לצורך לבחון מחדש את ההתמודדות עם האבדן בהגיע הילדים לגיל ההתבגות, לציפיה שלהם להבין הבנה עמוקה יותר את אשר קרה להאביהם ואת תגובת האם לאבדן ולהשפעה החיובית של פתיחת ערוצי הידברות בין נשות הקבוצה על התקשורת עם ילדיהן.

באמצעות שיטת "המפגש האחרון" לטיפול באבל (Blatner, 2000 ), האימהות הצליחו להיפגש עם הדמות המופנמת של הנפטר ולנכס לחייהן תחושת המשכיות ומשמעות. התנסות זו הציפה בקרב האלמנות מצבים לא פתורים, כמו כעס על כך שבני הזוג לא שמרו על עצמם למענן ולמען הילדים וצער על הקשיים שנוצרו בעקבות הישארותן לבד. ביטוי הרגשות שהיו נצורים וחבויים בנפשן וקבלת רגשות אלה גישר בין עולם נסתר ולא פתור לעולם בעל משמעות והמשכיות. האלמנות יכלו להתבונן ב עולמן הרגשי, להתקרב אליו, להשלים איתו ולשלבו בתוך הווייתן. אם בהתחלה חשבתי שמפגשי הקבוצה יתמקדו בהתייעצות בנוגע למתבגרים ולחינוכם, התברר כי האלמנות השתמשו בקבוצה גם כדי לעבד את הפרידה שלהן מבן זוגן המנוח. הצורך לקבל אישור מהאבות על תפקודן כאימהות שיקף את הציר ההתנהגותי של המודל הדו-מסלולי של רובין (1993), שבו האלמנה מחפשת זהות אישית חדשה כאם יחידה ללא נוכחות האב ונאלצת להכריע לבדה בנוגע לגידול הילדים. המסלול השני על פי המודל של רובין מיוצג בעיבוד הפרידה והחוויה האישית שכרוכה בה. בחינה מחודשת של היחסים עם הנפטר ודיאלוג דימיוני איתו על עניינים בלתי פתורים, אפשרו את הפרידה ממנו ופינו את הדרך להתרת האבל ולבניית חיים עצמאים יותר.

תודר גולדין, (2004) מתארת במאמרה תהליכים שעוברים על מטפלים כאשר הם נדרשים להכיל את החומרים הקשים, החרדות והריקנות של המטופלים. תודר-גולדין, מזכירה את בוט-ספיליוס (Bott -Spillius) , העוסקת גם היא במוכנותו של המטפל להכיל בתוך עולמו חומרים אלה במטרה לפענח אותם ולהחזירם אל המטופל בצורה שיוכל לשלבם בעולמו. בוט-סיפיליוס טוענת כי נכונות המטפל להכיל את הריקנות וההיעדרות של המטופל מעוררת אצלו חרדה. בניסיונו להתמודד עם ריקנות זו המטפל נוטה להפוך את הריקנות למלאות ואת חוסר האונים לאומניפוטנציה.

בהתבוננות לאחור, אני מבינה שתהליך זה עבר גם עלי - כשהאלמנות ביקשו ממני להמשיך את הקבוצה, עלו בי כוחות אומניפוטנטיים שהתבטאו בתחושה הכוזבת שלי ש בהארכת הקבוצה אוכל למלא את ההיעדרות שנוצרה בעקבות האבדן. ההבנה שזו רק אשליה זמנית גרמה לי לפעול לסיום הקבוצה כמתוכנן ולעודד את רצונן ליצור קבוצת תמיכה עצמאית משלהן. קבוצה זו ביטאה את הצורך של האלמנות לבנות מסגרת השתייכות חדשה שבה על אף היעדרות המנחה הן יכולות לחוות תחושה של המשכיות והשלמה עם האבדן ולפעול לבניית חיים חדשים. יכולת האלמנות להפוך את הזיכרונות והמחשבות לזמינים ולעבד את הקשר עם דמות הנפטר המוסיפה להתקיים בנפשן סימנה להן שהאבל ניתן להתרה (רובין, 1993).

לסיכום, הקבוצה היוותה עבור הנשים מרחב להתייעצות וללמידה הדדית בנוגע לסוגיות חדשות שעלו בהגיעם של היתומים לגיל ההתבגרות: מידת הקִרבָה והריחוק הנחוצה למתבגרים כדי לגדול, הצורך לאפשר ריחוק זה מבלי שיחושו אשמה על נטישת האם, והחשיבות לתקשורת ישירה וכנה איתם. כל אלה עובדו תוך שימת דגש מיוחדת על נושא אבדן האב. עם התקדמות התהליך בחיי הקבוצה, יכלו האימהות להתייחס להיבטים אישיים יותר של חייהן, כמו יכולתן להיפרד ולהתרחק מילדים שבמקרים רבים היו עמוד תווך בחייהן. עלה גם הכאב המשותף סביב הבדידות וההתמודדות כאם יחידה עם הילדים, אך גם הגאווה של התפקוד וההצלחה לקיים מסגרת משפחתית.

 

הערות

1.תודות לאתי אהרוני מרכזת תחום קבוצות מאגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון, על תרומתה בליווי ותמיכה במהלך הקבוצה ולאחריה, ולד"ר ברוס אופנהיימר אשר שימש בתור מדריך מטעם משרד הביטחון במהלך עבודתי עם הקבוצה. תודות לרחל לרר, פסיכולוגית עמיתה שעברה על המאמר ועזרה בעריכתו. 

2. השימוש בקלפים טיפוליים הינו אמצעי השלכתי לזיהוי העולם הפנימי של המטופלים, ומסייע לאבחנה ולחיזוק המודעות שלהם. הקלפים מאפשרים סריקה פנימית, דיפרנציאציה בין האדם לבעיה והעצמת הסיפור הטיפולי.

3. מונודרמה: הפרוטגוניסט משחק את כל התפקידים של האני המסייע, כאשר הוא אינו מעוניין שאחרים בקבוצה ימלאו את התפקידים וכאשר ברור לו ולמנחה כי התשובות נמצאות בתוך עצמו. הפרוטגוניסט משתמש בכיסאות ריקים לשם עבודה עם הדמויות המשמעותיות השונות. (נהרין, 1985, עמ'  131)

מקורות

בר נדב, א. (2008). התמודדות עם אבדן בן זוג – חומר רקע. אתר פסיכולוגיה עברית. נדלה ב 29.3.13 מ http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1671

לזר, ר. (2007) "האם המתה": מחשבות על החיים, מחשבות על אם .בתוך: גרנק, מ. (עורך), גרין, א. האם המתה – דיאלוג עם "האם המתה". ( עמ' 53-76), תל אביב: הוצאת תולעת ספרים.

גרנות,ת. (2000 ). השפעות האובדן והתגובות אליו, על פי התפתחותו של הילד. גיל ההתבגרות (12-18) בלעדיך, השפעות אובדן על ילדים ונוער.(הדפסה חמישית – מרץ 2005) עמ' 74-91. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

וינברג, ח. ותודר, מ. (2006). "הקבוצה בארץ המראות", מקבץ 11 (1). עמ' 35-54.

ויצטום, א. (2004). המודל הדו מסלולי לאבל שפיתח רובין . נפש, אבל ושכול. (עמ, 55-62).ספריית אוניברסיטה משודרת. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

נהרין, א. (1985). במה במקום ספה. פסיכודרמות. תל -אביב: צ'ריקובר, גומא ספרי מדע ומחקר.

פאוסט, צ.(2002) על אבדן וגעגוע- קבוצה טיפולית למתבגרים. מקבץ, כרך 7, גיליון 2,עמ' 39-51.

ריבקו, י. (2002). פסיכודרמה של חלום, מהמופשט הלא ודאי אל הקונקרטי המרגיע. מקבץ 7 (2). עמ' 53-61.

ריבקו, י. (2007-2008) כשמורנו ופוקס נפגשו: פסיכודרמה וטיפול קבוצתי אנליטי. מגזין קבוצות. נדלה ב28 במרץ 2013 מ: http://www.igroups.co.il/magazin.asp?art=41

רובין, ש. (1993).אובדן ושכול בחברה הישראלית. אובדן ושכול: ציוני דרך בתיאוריה, מחקר וטיפול. מלקינסון, ר., רובין, ש., ויצטום, א. (עורכים) (1993). ירושלים. הוצאת כנה ומשרד הביטחון (עמ' 32-34)

רוטאן, ג. ס. וסטון, ו.נ. (2001) פסיכותרפיה קבוצתית. גישות פסיכודינמית. תפקיד המטפל הקבוצתי. הוצאת ספרים "אח" בע"מ.

 

תודר-גולדין, מ. (2004). היעדרות וחוסר, תהליך עיבוד אבל בקבוצת יתומים בוגרים. שיחות, י"ח (3), עמ' 261-269.

Blatner, A. (2000). Psychodramatic Methods for facilitating Bereavement. In F. Kellermann and M. K. Hudgins (Eds.) Psychodrama with trauma survivors. Acting out your pain. Part 2. Lass: The Core Emotion of Trauma. (pp. 41-50). London and Philadelphia: Jessica Kingsley Publishers.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פאוסט, צ. (2013). להתמודד מחדש עם האבדן- מפגש עם עולמן הפנימי של אלמנות אימהות למתבגרים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2951

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פלג דור חייםפלג דור חיים15/4/2013

להתמודד מחדש. מאמר מרגש, השופך אור על הנחייה מרתקת. חשתי את השבירות ואת הכאב, אך גם את העוצמה ואת הגבורה ברגעיה של הקבוצה. נהניתי מאוד לקרא.
פלג