פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

אז מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים? – רשמים מכנס הגישה ההתייחסותית

כנס "מעגלים התייחסותיים" נולד מתוך תוצאות תהליך התבגרותה של הגישה, כשיחד עם התבססות מעמדה בארץ ובעולם, דומה כי השיח שהיא מייצרת נוטה פחות להתחדש. הרצון לחדש בא לידי ביטוי הן במבנה הכנס - שכלל דיון קבוצתי במעגלים נוסף על ההרצאות הפרונטליות המסורתיות - והן בתוכן שבחן באופן ביקורתי את מושג "ההכרה ההדדית" שהפך לאבן פינה של הגישה ואת מקומה של הגישה ביחס לתופעות חברתיות שונות.

כתבות שטח | 21/3/2013 | 7,230

תגיות:

 

אז מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים?

רשמים מכנס הגישה ההתייחסותית

 

מאת שילי ורדימון

 

סקירת כנס "מעגלים התייחסותיים 2013" של הפורום לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התיייחסותית, שהתקיים ב 10-11 לינואר במכללה האקדמית תל אביב-יפו.

 

הגישה הפסיכואנליטית ההתייחסותית, שראשיתה בשנות השמונים והתגבשותה בשנות התשעים בתוכנית הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק, החלה את דרכה כמורדת מהפכנית. מטילה ספק ושואלת שאלות איפה שלא נהוג היה, הביאה עמה הגישה ההתייחסותית את בשורת ערעור עמדת המטפל כבעל הידע וכמי שהסובייקטיביות שלו היא מחוץ לתחום, הפיחה חיים בעיסוק הפסיכואנליטי בטראומה, בפוליטי ובמגדר, פיתחה את הסטת הדגש מהדחפים ליחסים והציעה את חקר כל משמעויותיה של "פסיכולוגית שני אנשים". כל אלה ועוד נעשו מתוך החדווה של הסרת עול ה"אסור", ה"מותר" ו"הצריך" והגילויים המופלאים שבפתיחת שערי החשיבה הפסיכואנליטית להשפעות חיצוניות מהפילוסופיה, מהמדעים, מהסוציולוגיה ועוד. יש עונג מיוחד בעמדת המתבגר מלא הלהט, המורד במוסכמות ואולי אף האנדרדוג. כגישה שהתפתחה מתוך הספק, שאילת השאלות ואף הביקורת, התעצבותה וזהותה היו כרוכות במידה רבה ביחסה לתיאוריות הפסיכואנליטיות המבוססות וכך יכלה להרשות לעצמה הטרוגניות וגמישות בקולות ובכיווני המחשבה הנכללים בה.

והנה בחלוף הזמן מוצאת עצמה גם גישה פסיכואנליטית בחיבוטי התבגרות, שאלות זהות ובהתמודדות עם שאלת השאלות "מה הייתי רוצה להיות כשאהיה גדולה"? כבר לא רק מורדים, כבר די מבוססים, ובכל זאת עוד תופסים עצמם קצת כילדים, יושבים ההתייחסותיים לשאול את עצמם שאלות על מי שהיו עד היום ועל מי שברצונם להיות.

מהמקום הזה נולד כנס "מעגלים התייחסותיים 2013", אותו יצר הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית.

הגעתי לכנס מלאת ציפיות והתרגשות. הציפייה וההתרגשות נבעו הן מכך שאני מזדהה עם הגישה ההתייחסותית ומרגישה שייכות לקהילה זו, והן משום שהיה ברור – גם ממבנה הכנס, ובהמשך גם מהדברים שנאמרו בו – שמדובר פה בניסיון לאיתגור עצמי, ניסיון לעשות משהו אחר, ובכך יש משהו מרגש תמיד. ניסיון האיתגור העצמי בא לידי ביטוי קודם כל בהחלטה הלא שגרתית להמיר את המבנה המוכר של מספר הרצאות פרונטאליות – אחת אחרי השניה, עם או בלי דיון ועם או בלי הצגת מקרה – ב"מעגלים התייחסותיים"; חמש עשרה קבוצות קטנות שלתוכן נחלקו כל באי הכנס, בהן ישבנו במעגל אינטימי כשלוש שעות ביום הראשון ושלוש שעות נוספות ביום השני והעמקנו יחדיו בנושא שהוצע (והוצהר מראש) על ידי צמד מנחים. הנושאים של הסדנאות כללו בין היתר את היחס לגוף, יחסי ההדרכה על פי הגישה ההתייחסותית, טראומה ודיסוציאציה, יחסי הורים וילדים, אינטימיות, תפיסת העצמי כמרובה, הנפש בהקשר הפוליטי ועוד. ההחלטה להעניק מקום מרכזי לסדנאות ולהותיר את המליאות בנות השעה וחצי לסוף היום היתה מסקרנת כבר מראשיתה, כי יצרה תחושה חדשה ומרעננת של חוסר ודאות.

בבואי לכנס יכולתי לחוש את המתח הקל שבמצב בו באמת אין לי מושג מה יקרה עכשיו: לא רק במובן של האם ההרצאה שאשמע תהיה טובה או רעה (שזה אמנם מקור למתח שאין לזלזל בו, ובכל זאת) אלא במובן שאני בדרכי לקחת חלק בחוויה קבוצתית שמה שיקרה בה, מידת ההעמקה והעניין שייווצרו בה, תלויים במידה רבה בי ובשאר המשתתפים. מעבר לכך שמדובר במודל הראוי לכנס בגישה התייחסותית – כזה ההופך את קהל באי הכנס לחלק פעיל ושותפים יוצרים – הרי שהיה בהחלטה להציב את סדנאות המעגלים במרכז גם כדי לשקף את הלכי הרוח הנוכחיים בפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. כפי שתיארה זאת שרון זיו-ביימן, יו"ר הפורום, בדברי הפתיחה לכנס, היווצרותו של הכנס קשורה בין השאר גם בתחושת אי שקט מסוימת שפקדה את חברי הפורום בהתבוננם סביב על הנעשה בארגון ההתייחסותי הבינלאומי, בהרגישם שהדמויות המובילות בקרב העמיתים האמריקאיים – כג'ודי מסלר דיוויס, לו ארון, ג'סיקה בנג'מין, פיליפ ברומברג, דונל שטרן ואחרים – נהנות כולן מתחושת הנחת של מי שעשו כברת דרך ארוכה, קוצרים את הפירות של עמלם, ומתמידים בשיח סגור משהו זה עם זה, כשמעט מאוד התחדשות, הסתכנות או היפתחות לכיוונים חדשים מתאפשרות. עבור גישה שחרטה על דגלה את המפגש עם האחרות והכירה עצמה כמאתגרת, דומה היה שהאתגרים הולכים ומצטמצמים. פתיחת המעגלים ההתייחסותיים היא על כן קודם כל קריאה לפקוח עיניים, להתבונן פנימה וסביב ולבדוק עד כמה הנושאים הטורדים אותנו והמציאות בה אנו חיים מקבלים ביטוי בחשיבה הפסיכואנליטית של זמננו. זהו זמן ליצירתן של אג'נדות חדשות, לשאילת שאלות שעוד לא נשאלו ולבחינה מחודשת של מה שנתפס כידוע.

עבור הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית, זהו הזמן לשאול מחדש לאן מתקדמים מכאן, עכשיו כשהמאבק הראשוני להשמיע את הקול ההתייחסותי ולהסביר מהי הגישה ההתייחסותית כבר אינו המשימה העיקרית.

היות שהשתתפתי רק בקבוצה אחת מבין החמש עשרה, והיות שהדברים שנאמרו בקבוצות נעו בין האישי לקבוצתי ובין התיאוריה לקליניקה, אינני יכולה לתאר את שהתרחש שם. ניתן לסכם בגדול ולהגיד שזו היתה חוויה מעשירה ומיוחדת, הזדמנות לפגוש אנשי מקצוע לא מוכרים, לשבת יחדיו ולחוות חוויה אינטלקטואלית ורגשית כאחד, מעין חלימה משותפת סביב תימה מוסכמת מראש.

לעומת זאת, את שתי המליאות שהתקיימו בסיכום כל אחד מימי הכנס יש ביכולתי ואף בכוונתי לתאר כאן. שתי המליאות היו, כל אחת בדרכה, קריאות השכמה מעוררות מחשבה.

המליאה הראשונה כללה את הרצאתו של ד"ר בועז שלגי "החתול אכל לנו את הלשון – אבל קיבלנו אותה בחזרה: בין הכרה הדדית להתמסרות משותפת" ודיון של ד"ר רינה לזר. שלגי, פסיכולוג קליני, מחברי הפורום ההתייחסותי, מורה ומרצה בחסד, בחר בהרצאתו לבחון מושג שהפך מושג מפתח בחשיבה ההתייחסותית – מושג ההכרה הדדית. מקובל לחשוב על ההכרה ההדדית כביטוי האולטימטיבי של החוויה האינטרסוביקטיבית – היכולת להשתחרר מתפיסת האחר במושגים של העצמי, להכיר בהיותו סובייקט נפרד, שרק ככזה יש ביכולתו להכיר בי כסובייקט. אלא שעל פי שלגי, בפועל אין ביכולתו של מושג זה להציע את מה שהוא מתיימר להציע. אם נהגנו לחשוב על ההכרה ההדדית כתהליך בו אנו עוברים מיחס של סובייקט-אובייקט ליחס של סובייקט-סובייקט, הרי שלפי דברי שלגי, מושג ההכרה ההדדית אינו מציע אינטרסוביקטיביות אמיתית כי אם משמר את הקדימות האונטולוגית של הסובייקט. למה הכוונה? ובכן, זה קצת מורכב, אך אנסה לשחזר פה את המהלך העיקרי: החוויה האינטרסוביקטיבית אמורה במהותה להיות תוצר המפגש בין סובייקטים, וככזו אין בה מקום לקדימות האחד על האחר. אלא שבחינה מדוקדקת מראה שמהלך ההכרה ההדדית הוא כזה על פיו הסובייקט נדחף להכיר באחר כסובייקט מתוך הצורך שלו עצמו לקבל הכרה. היות שרק סובייקט כמותו יכול להכיר בהיותו סובייקט, אין מנוס מהכרה באחר כסובייקט. במצב דברים זה, מראה שלגי, נקודת המבט עודנה נטועה עמוק בסובייקטיביות; קודם כל אנחנו סובייקטים, ורק אז אנו פונים אל האינטרסובייקטיביות, מתוך הצורך בהכרה הדדית.

האינטרסובייקטיביות בה מדובר כאן היא כזו אליה מגיעים מתוך הסובייקטיביות, ובמובן זה, אין לה קיום אונטולוגי בפני עצמה. אין לה כל אפשרות לחלץ אותנו מהיות לכודים במימד סובייקטיבי של קיום, כזה שבו אין תוקף לדבר מלבד לחוויה הסובייקטיבית, בדומה ל"אני חושב – משמע אני קיים" הקרטזיאני, אשר הוביל את דקארט לבעיית הוכחת קיומו של הזולת. אם נרצה, נוכל להגיד על האינטרסוביקטיביות שמציע מהלך ההכרה ההדדית שהיא מעין "אני זקוק להכרה – משמע אתה קיים כסובייקט להכיר בי". אין בכך בכדי לחלצנו ממימד קיומי המתוחם בגבולות רצונותינו והכרתנו. אין בכך בכדי לאפשר מגע ממשי באחר.

בשלב זה של דבריו פנה שלגי אל הגותו של הפילוסוף הגרמני הגל, אשר מחשבתו אודות הדיאלקטיקה של "האדון והעבד" שימשה רבות את ג'סיקה בנג'מין בכתיבתה על ההכרה ההדדית. שלגי טען כי בנג'מין עושה שימוש חלקי בלבד בהגותו של הגל ושקריאה מחודשת של "הפנומנולוגיה של הרוח" – אחד מחיבוריו הידועים ביותר של הגל – עשויה להציע הבנה אחרת של החוויה האינטרסובייקטיבית. בבסיסה, התפיסה שמציע שלגי בעקבות קריאתו את הגל היא כזו הרואה את החוויה האנושית כבעלת שלושה מימדים: הסובייקטיבי, האינטרסובייקטיבי והאובייקטיבי. מפגש אינטרסובייקטיבי אמיתי אמור על פי ראייה זו להכיל את כל מימדי החוויה האנושית ולא להסתמך על צמצומה והשטחתה למימד אחד (או שניים) בלבד. בעוד ההכרה ההדדית כפי שתיארנו אותה נוגעת בנפרדות הבסיסית של ישויות סובייקטיביות, שמתוכה ביכולתן להכיר זו בזו, הרי שמושג ה"התמסרות" (surrender) – אותו הכניס לשיח הפסיכואנליטי עמנואל גנט – מכוון אל היותנו שזורים זה בזה באופן עמוק ואל הצורך האנושי להרחיב את גבולות העצמי באמצעות המפגש עם הזולת. לדברי שלגי, רק עמדה של התמסרות יכולה לאפשר לנו מגע עם חזונו האינטרסובייקטיבי של הגל, אשר על פיו המפגש בין תודעות אנושיות הוא מרחב בו מתאפשרת הכרה בכל מימדי החוויה האנושית: גם בחיבור וגם בנפרדות, גם באחדות וגם בריבוי, גם בהיותנו נבראים זה על ידי זה וגם בהיותנו בעלי עצמי משלנו. מכאן נובע שהפרדיגמות של שליטה ושל הכרה הדדית – אותן תיארה בנג'מין – הן אמנם חלק בלתי נפרד מהיחסים האנושיים, אך רק מתוך עמדה של התמסרות הדדית יש באפשרותנו להכיל את מלוא מימדי יחסינו וקיומינו; להניח לנפרדותנו ולהתמסר יחדיו לחווית החיים המשותפים בעולם הזה, על הדמיון והשוני, על הריבוי של דרכי ההתייחסות האפשריות לנו ועל היותנו שזורים זה בזה.

שלגי נעזר בוינייטה קלינית על מנת להמחיש כיצד מטפל ומטופל נעים במהלך שעה אחת מעמדה של מאבקי שליטה, לעמדה של הכרה הדדית ובסופו של דבר לעבר ההתמסרות המשותפת לחוויה האינטרסובייקטיבית.

הלהט האינטלקטואלי, המעורבות הרגשית והרגישות של שלגי הצליחו להפוך את ההרצאה למעוררת ונוגעת על אף המשוכות הפילוסופיות הלא פשוטות שנדרש מקהל המאזינים לעבור. ניתן היה לצאת מההרצאה בתחושה שקיבלת חומר למחשבה ביחד עם הצורך לשוב ולקרוא את הדברים כדי לרדת לעומקם של הטיעונים.

ברור למדיי שהרעיונות שהציע שלגי בהרצאתו היו סבוכים ומופשטים מכדי להיות בהירים לחלוטין במסירה מתומצתת, אך נראה לי שאחד הדברים החשובים שניתן לקחת גם מטעימה ראשונית זו הוא עצם הניסיון של שלגי לאתגר מושג יסוד כמושג ההכרה ההדדית ולאפשר את החשיבה המחודשת על מהי בעצם אינטרסובייקטיביות ואיזה סוג של חוויה היא אמורה ליייצר/לאפשר/להכיל בחדר הטיפולים. מעבר לתכני ההרצאה, היה משהו בעצם הניסיון לאתגר, לרענן, לבחון מחדש, שהעביר מסר – לפחות עבורי – הקורא לקהל המאזינים להתעורר. מסר הדורש מקהל המאזינים להכיר באחריותנו המשותפת על שמירת החיות והחיוניות של הגישה ההתייחסותית. במלים אחרות, כשאנו באים לכנס שכזה ונושאים עינינו קדימה אל עתידה של הגישה ההתייחסותית, חשוב לזכור שהתפתחות אינה מורכבת רק ממציאת כיוונים חדשים ומהמצאת עצמנו מחדש, אלא גם מבחינתה של התיאוריה באופנים דומים לאלו בהם היא מורה לנו לבחון את עצמנו; כמצויים בזרימה מתמדת של שינוי, הדורשת מודעות מתמדת והמשגה מחודשת, מתוך הניסיון לתפוס את רגע ההווה ללא דעות קדומות.

המימד המאתגר בדבריו של שלגי נעשה בולט עוד יותר בעקבות הדיון של ד"ר רינה לזר. אם שלגי דיבר בשפה אינטלקטואלית, הרי שלזר בחרה טון אישי הרבה יותר, כמדברת מהבטן. בתארה את חוויתה כחוויה של דיבור בשפות שונות הבהירה ששלגי דובר את שפת ההתמסרות ואילו היא את שפת ההכרה ההדדית. היכן שהוא רואה התמסרות, רואה היא הכרה הדדית. דומה היה שמרגע שפתחה את דבריה היה מאבק פנימי בדיבורה, קונפליקט בין הכבוד וההערכה לשלגי ולרעיונותיו אל מול איזו התקוממות עמוקה, אישית, כנגד המשתמע מהדברים שפרש בפנינו – שאין די בהכרה ההדדית כדי לגעת בשורש המפגש האינטרסובייקטיבי ולמממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. לזר הבהירה שעל אף ההיקסמות מהיופי בדבריו של שלגי, וההבנה שהם נובעים ממקום של חמלה וחיבור אנושי עמוק, בשורה התחתונה אין היא מסכימה עם ההתייחסות אל ההכרה הדדית כמתמצה בפעולת סחר חליפין של תן וקח. היא הקשתה ובחנה את הצורך להבחין באופן כה חד בין המושגים ותהתה האם מה ששלגי מתאר כהתמסרות אינו טומן בחובו למעשה הכרה והאם אין באופן טבעי גם התמסרות בתוך אקט ההכרה ההדדית.

לזר דנה בחומר הקליני שהציע שלגי, בו תיאר כיצד סביב סיטואציה של מעבר מִיקוּם קליניקה (שהוביל לקשיים מעשיים ורגשיים עבור המטופל) עיבדו הוא והמטופל את המשבר שחוו תוך מעבר מניסיון לשלוט זה בזה, להכרה בנפרדותם הבסיסית ובחוויותיהם הסובייקטיביות ועד להתמסרות לכאב משותף, מפגש עם הישמטוּת המטופל מזיכרון המטפל והניסיון להכיל זאת בהכרה ובמלים. עבור שלגי, הרגע בו ניתן היה להכיר בשכחה – בכך שהוא שכח ולא חשב על המטופל שלו בהקשר של מעבר הקליניקה והקשיים שמעבר זה יזמן– ולחלוק חוויה זו יחדיו, היה רגע מכריע. עבור לזר, התרחש בין שלגי למטופל אנאקטמנט שהדיון בו נותר חלקי בלבד. בעיניה, דרוש היה לחקור מה השכחה שִחזרה, מה בא לידי ביטוי במעשה השכחה של המטפל, אילו חלקים תוקפניים, מבישים וקשים להכלה קמו לחיים בין שלגי למטופל שלו. התפיסה שהציעה לזר של תהליך ההכרה הדדית היא של תהליך כואב וחשוף שאין התמסרות גדולה ממנו. תהליך הכרוך בהיפתחות לאחר שבעצמי ולאחרות שבזולת, מתוך הכלה של הכשל הבלתי נמנע המלווה כל מפגש שכזה – הכשל הנובע ממגבלותינו וגבולותינו, מהבדידות הקיומית האימננטית לנו.

המפגש רווי ההתחבטויות בין לזר לשלגי ודימוי השפות השונות בו עשתה לזר שימוש המחישו עבורי את המפגש המורכב בין זרמים תת קרקעיים שונים שהוא צמיחתה והתפתחותה של גישה פסיכואנליטית. אנחנו נדרשים לחשוב מחדש ולהמציא מחדש, ובו בזמן לא לאבד את זהותנו, לברוא מושגים חדשים אך גם לשמר את ההזנה שמספקים מושגי יסוד. עבור לזר קיומנו הוא קיום של בדידים הנאבקים על המפגש והמגע ביניהם, לא נכנעים על אף הכאב, על אף הנפילות. עבור שלגי אנו שזורים זה בזה ובוראים מתוך החיבור שלנו שפות חדשות, זהויות חדשות, מרחיבים את עצמנו לדעת גם את נפרדותנו וגם את שמעבר לה. שתי ראיות עולם, שתי שפות, ומתוכן מתפצל ריבוי של אפשרויות כיצד להיות נוכחים בקליניקה, כיצד לטפל, וכיצד לחיות.

המליאה השניה התרחשה בסיומו של יום הכנס השני. תחת הכותרת "מה נשתנה 2013? קושיות לגבי התפתחות הגישה ההתייחסותית" התכנס פאנל של כמה מן הדמויות הבולטות בפורום הישראלי לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה התייחסותי, לחשוב יחדיו על העבר ועל העתיד – ומתוכם על ההווה – של הגישה ההתייחסותית. בפני כל אחד מהמשתתפים הוצגו ארבע "קושיות" שמביניהן התבקש לבחור שתיים לענות עליהן.

ואלה הקושיות:

1 . החשיבה ההתייחסותית עבורי היום – הדיאלוג המתמשך עם הרעיונות ההתייחסותיים כפי שהוא בא לידי ביטוי בתיאוריה ובקליניקה. מה הן בעיני ההתפתחויות העכשוויות המשמעותיות בתוך הזרם ההתייחסותי?

2. החשיבה ההתייחסותית בדיאלוג הפסיכואנליטי ומחוץ לו – האם התיאוריה ההתייחסותית היא בעיני תיאוריה העומדת בזכות עצמה או שתרומתה בכך שהיא מלווה/משלימה תיאוריות קיימות? איך אני רואה את השילוב שלי בין הגישה ההתייחסותית לבין גישות אחרות ומה הם גבולותיו של השילוב הזה?

3. מגבלות המחשבה ההתייחסותית – מהן נקודות הויכוח שלי עם החשיבה ההתייחסותית – מה חסר/מפריע/דורש פיתוח נוסף? מהן השאלות הלא פתורות עבורי ברמה הקלינית ו/או התיאורטית?

4. הרחבת מעגלי ההשפעה אני-אחר. מחשבות על האחריות הנובעת מתוך המחשבה ההתייחסותית לנקיטת עמדה במעגלים מגוונים – בתוך הקליניקה ומחוץ לה. האם החשיבה ההתייחסותית תובעת מאיתנו מעורבות קהילתית, חברתית ו/או פוליטית כפרטים או כקבוצה?

הדובר הראשון, ד"ר אילן טרבס, בחר להתמקד בשאלה השניה. הוא העיד כי בעיניו הגישה ההתייחסותית מתפקדת כפרספקטיבה על תיאוריות אחרות. פרספקטיבה מהפכנית במהותה ששינתה את פני הפסיכואנליזה בהכניסה סימני שאלה ומקום לספק היכן שלא התקיימו קודם לכן. בעשותה זאת, הדגיש, איפשרה הגישה ההתייחסותית למרחב חדש של רפלקסיה להתקיים בפסיכואנליזה. לטעמו, היתרון בהיותה של הגישה פרספקטיבה על תיאוריות אחרות הוא בין השאר בכך שהדבר מאפשר לה גמישות רבה, ומצמצם את הנטייה לנסות להתאים חומר קליני למידותיה של תיאוריה ספציפית וסדורה. בנוסף, מצליחה הגישה ההתייחסותית לשמר תשומת לב רבה יותר על התהליך מאשר על התוכן. בתיאוריה המתמקדת בתוכן יש דגש התפתחותי חזק, בעוד הפניית הזרקור לתהליך מאפשרת התבוננות הקשובה לדיאדה המסויימת ולמתרחש בה – מה פותח אותה? מה סוגר אותה? דוגמא לכך רואה טרבס בעבודתם של דניאל סטרן וקבוצת בוסטון אשר התמסרו לחקירה של תהליכי שינוי מרגע לרגע, מתוך הניסיון לזהות מה מאפשר לשינוי להתרחש בטיפול. עבורו, ברמה האישית, היה משהו משחרר ומשמעותי בשינוי הדגשים שהביא עמו סטיבן מיטשל מהשאלה של מה מותר ומה אסור בפסיכואנליזה לשאלה מה פותח ומה סוגר ולאפשרות לבחון תהליכי שינוי מתוך פתיחות מחשבתית. בעברו למענה על השאלה הראשונה סיכם טרבס ואמר שמבחינת כיוונים להתפתחות בעתיד היה רוצה לראות עוד כתיבה ומחשבה אודות הלא מודע ההתייחסותי והעמקה בתחומי המגדר והפוליטי. מבחינת דברים המפריעים לו התייחס לנטייה הכוללת בכתיבה מקצועית להביא תיאורי מקרים המספרים על משברים קשים והיחלצויות מופלאות במקום לדון ביום יום של הקליניקה. בנוסף אמר שאינו מסכים עם הדיכוטומיה של שפת הדחף והשפה ההתייחסותית ושבעיניו לא צריכה להיות שום מניעה מלדון בדחף מזווית התייחסותית. לסיום הזהיר שבעייתי מאוד המקום שקיבל מושג החשיפה עצמית בתפיסה המקובלת של מהות הגישה ההתייחסותית, שכן כאשר מוצא המושג מקונטקסט והופך למרכזי נוצר הרושם המוטעה והמטעה ש"הכל הולך".

חנה אולמן, הדוברת השניה, בחרה לפתוח במענה על השאלה הראשונה. לדבריה, הגישה ההתייחסותית היתה ללא ספק מהפכנית, אך הגיעה העת לרדת מהבריקאדות, להפסיק להיות לעומתיים, ולהתחיל עבודה יותר לפרטים של מהות היותנו התייחסותיים. היא מזהה פוטנציאל רב הגלום בחשיבה בכיוונים התפתחותיים, בדומה לכתיבתו של דניאל סטרן ולהתייחסותה של ג'סיקה בנג'מין אל ההכרה ההדדית כהישג התפתחותי. מושגים כגון מנטליזציה וויסות, המעוגנים במחקרים התפתחותיים, מביאים עמם תרומה גדולה לניסוח מודלים למערכת היחסים ההתפתחותית. היבט חשוב נוסף בחשיבה ההתייחסותית הוא העבודה עם טראומה ועם השלכות של התעללות והזנחה. דיוויס ופרואלי קידמו נושא זה באופן יוצא מן הכלל והיו חלק ממהפיכה אדירה בכל הקשור ליחס הפסיכואנליזה למציאות החיצונית. באשר לכיוונים לעתיד טענה אולמן שבעיניה אחד הנושאים החשובים העומדים על הפרק הוא הגדרת גבולות החופש שלנו. אם בשורת החשיבה ההתייחסותית נגעה באיזו תחושת שחרור, הרי שדווקא משום כך חשוב גם להבחין שיש גבולות לחופש ולברר מהם. כך למשל, מהם גבולות הספונטניות והאותנטיות? מה המשמעות של להיות ממושמע? כיצד ניתן לעבוד עם המתח ההכרחי בין חופש לבין משמעת?

באשר לשאלה הרביעית הבהירה אולמן שלדעתה על כולם מוטלת האחריות החברתית להיות פעילים, ללא קשר לגישה הפסיכואנליטית עמה הם מזוהים. עם זאת, יש לציין שבישראל של היום המציאות היא כה טעונה וסוערת, כה רווית דיסוציאציות, עד שנוצר מצב בו לא ניתן לדבר על אחריות חברתית מבלי שהדבר יוביל להדבקה מיידית של תוויות פוליטיות. כל נקיטת עמדה מובילה לסיווג וביקורתיות. ועם זאת, עלינו לקחת חלק בקהילה, כל אחד בדרכו, למרות המחיר. זאת כאשר בקליניקה אנו מחזיקים את המתח העמום בין שימור המודעות להקשרים חברתיים ופוליטיים לבין הצורך להעניק מקלט למטופל והשהיית הערכים האישיים לצורך כך.

אירנה מלניק, הדוברת השלישית, בחרה לענות על שאלות שלוש וארבע. לדעתה, השיח ההתייחסותי עשוי לעתים להיות מוגבל דווקא בגלל הדגש על יחס סובייקט-סובייקט, שמצמצם לא פעם את הבחינה של הדחפים וההגנות, המהווים חלק משמעותי מעולמנו הפנימי. מסיבה זו, אנו עשויים לגלות שהזנחנו את הלא מודע ואת האינטרא-פסיכי לטובת הקשרים חיצוניים ותרבות. ובהמשך לאותו קו מחשבה, העיסוק בחשיפה עצמית והכרה בכישלונות אמפתיים מונעת לעתים חקירה מעמיקה יותר של פנטזיות, משאלות ואגרסיות. מכל הסיבות הללו חשוב בעיני מלניק מאוד החינוך הפסיכואנליטי הקלאסי כך שתישמר הדיאלקטיקה שבין האינטרא-פסיכי לבין האינטרפרסונלי. בנוגע לשאלה הרביעית אמרה שאינה חושבת שלאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש יש יותר מה לומר או לתרום מלכל אחד אחר. הגישה ההתייחסותית אמנם מעודדת אותנו להכיר באחר, אך אין משמעות הדבר שנגזרת מכך חובה לאקטיביזם חברתי. יחד עם זאת, הבהירה מלניק, ללא קשר לגישה פסיכואנליטית ומקצוע, על כל אזרח ובן אדם המחויבות לתרום לקהילה.

שרון זיו-ביימן, הדוברת האחרונה, שילבה התייחסות לכל השאלות. בדברה מניסיונה האישי תיארה את החשיבות שהיתה לגישה ההתייחסותית עבורה, כאדם וכאשת מקצוע. המפגש עם הכתיבה ההתייחסותית הוביל ללידת זהותה המקצועית והעניק מלים למה שידעה עמוק בתוכה אך לא קיבל צורה קודם לכן: רעיון העצמי המרובה והמעבר בין מצבי עצמי, חשיבות הוויסות, מרכזיותן של הטראומה והדיסוציאציה ושילובם של חשיבה פוליטית ואתגור קטגוריות של מגדר. כל אלה ועוד עיצבו את האדם שהפכה להיות. עם זאת, היא מוצאת עצמה מוטרדת לעתים מהנתק המתמשך בין החשיבה ההתייחסותית לבין קולות אחרים וחשובים לא פחות כגון המחקר הפסיכותרפויטי נתמך הראיות וגישות לא דינמיות. לדעתה, מטפלים רבים מעשירים את עבודתם בפועל באמצעות כלים ושיטות עבודה המסייעים לטיפול בסימפטומים ובהפרעות מסויימים. זהו בזבוז משווע שלא לעשות שימוש בגופי ידע אלו ולהדירם מהחשיבה ומהרפלקסיה. אם רק נצליח לראות שכיוונים אלו אינם מסכנים בשום צורה את האפשרות לעבודה פסיכותרפויטית מעמיקה, אנו עשויים למצוא עצמנו מועשרים מהיכולת לשלב קולות נוספים בחשיבתנו הפסיכואנליטית ואף מסוגלים להשתלב ביתר הצלחה בהחלטות הנלקחות בשדה בריאות הנפש כיום.

בסיכום הפאנל ניתנה לקהל אפשרות להגיב. רבות מהתגובות נגעו למימד הפוליטי שהוזכר בדברי חלק מהדוברים: חלק דיברו על הימנעות של איגודים מקצועיים מנקיטת עמדה פוליטית בהקשרים שונים, הימנעות שבהכרח הופכת לנקיטת עמדה כשלעצמה. דוברת אחת הזכירה שאף שהקול הנשי והלהט"בי נשמע היטב בשיח ובקהילה ההתייחסותית, הרי שאין די התייחסות לסוגיות של גזע, מוצא ומעמד סוציו-אקונומי, שהן סוגיות בוערות בישראל של היום. ההכשרה היקרה מסננת את מי שאין ידם משגת מלהיכנס לשיח וקולם אינו נשמע. הקהילה נותרת במידה רבה אקסקלוסיבית. טובה בוקסבאום, אחת ממנחות הסדנה שעסקה בהקשר הפוליטי והחברתי הגיבה מתוך הקהל וציינה שמעניין לשמוע את ההתייחסויות מהקהל לנושא הפוליטי. היא הביעה שימחה על המקום שנתן הכנס לשאלות אלו לעלות לדיון ומחשבה, גם באמצעות הסדנא וגם כנושא להתייחסות בפאנל. היא הודתה על החוויה המיוחדת שהתאפשרה בסדנא בזכות נכונות מארגני הכנס לקחת סיכון גם עם הלא ידוע והמאתגר, לעשות מעשה, בחזקת "נעשה ונשמע".

בתגובות נוספות של הקהל היו גם התייחסויות לשאלת הפתיחות של הגישה לדיסציפלינות אחרות, נקודה שבעיניי נגעה באזור הלא פשוט של שמירת זהות אל מול היפתחות לשונה ולאחר. ההיפתחות לאחרות, כפי שמלמדת הגישה ההתייחסותית, אינה מעשה חד פעמי, או עמדה שמרגע שהושגה היא יציבה: זהו תהליך אינסופי שאינו חדל מלערער. כפי שניסחה זאת חנה אולמן בתגובה לדברים מהקהל "הומוגניות היא לעתים הגנה מפני אובדן זהות". והרי בדיוק בכך נגעו גם הרצאתו של בועז שלגי ודיונה של רינה לזר– עד כמה אנו מתמסרים לאחרות מתוך חיבור או מתוך נפרדות, עד כמה אנו שואפים לחרוג מגבולותינו ועד כמה אנו מסתגרים בסובייקטיביות שלנו. הרי בעוד שרון זיו-ביימן קראה לשלב בחשיבתנו קולות הנתפסים כזרים לנו מבלי לחשוש שעומק חקירתנו הפסיכודינמית ייפגם, דיברה אירנה מלניק על כך שגם בתנאים הנוכחיים היא רואה לא פעם פגימה בעומק חקירת העולם הפנימי בשל הדגש ההתייחסותי על המציאות החיצונית. הקול האחראי על שמירת רצף, שורשים, זהות ומסגרת הוא קול חיוני לא פחות מזה הקורא לשינוי. הפחד שההיפתחות לקולות וזהויות נוספים יעלימו אותנו, ישטיחו וירדדו אותנו, הוא גם כן חלק מאתנו – לפעמים, כפי שאמרה אולמן, "מדירים את האחר כדי לא לשכוח מי אנחנו". אין זה אומר שיש להפסיק להילחם בהדרה, אדרבא, אך חשוב להבין גם את הצורך העמוק בחוויית הזהות ונוכחות גבולות העצמי. לשמר, בלשונו של שלגי, את כל מימדי החוויה שלנו: האינטרסובייקטיבי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. ההתמסרות שלנו לקיומנו המשותף בעולם אמורה להזכיר לנו שהמגע עם האחר אינו דורש בהכרח את הכחדת עצמנו. להיות נכונים לאבד את עצמנו, מתוך הביטחון שנשוב ונמצא.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2013). אז מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים? – רשמים מכנס הגישה ההתייחסותית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2937

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

לירונה רוזנטללירונה רוזנטל2/4/2013

תודה על סיכום מעולה, תזכורת יקרה למה שהיה.

ליאת חיימיליאת חיימי30/3/2013

סיכום מעולה. תודה.