הקולנוע, כבר מראשיתו, "אוהב" את השיגעון; הוא נוטה לתאר מערכות יחסים קיצוניות, לשבור את גבולות הטיפול המקובלים ואף לתאר לעתים את המטפל כבעייתי, לעתים כבעייתי ביותר וחולה. כנגד זאת הקולנוע מבטא את הפנטזיה לקשר אינטימי בין מטפל-מטופל, קשר עמוק וקרוב, כמו יחסי אהבה מלאים, שאינו אפשרי במסגרת הטיפול הנפשי. במובן הזה, הקולנוע שעוסק ביחסי מטפל-מטופל הוא כמו חלום קולקטיבי של יוצרי הסרט, הצופים, והמטפלים.
"בגישתה לנושא ובכתיבתה ניכרת הסכין האנליטית של רות נצר, אשר בוחנת את הקולנוע כסוכן טיפולי מהיבטיו השונים, ברמות המודעות והלא-מודעות, מתוך ראיה אינטגרטיבית עמוקה הניזונה מיכולותיה של רות כמדענית רב-תחומית. נראה שההתייחסות המרכזית בספר היא החיפוש והחיבור של הדברים לצרכים האנושיים, העמוקים, של האדם המערבי בן זמננו, ובמרכזו חיפוש העצמי האמיתי – האינדיווידואציה וקונפליקטים מרכזיים כמו אהבה והרס/מוות. כמו ספריה האיכותיים הקודמים, ספר זה הוא בעל עניין וערך רב לאנשי המקצוע, ולא פחות מכך לאוהב הקולנוע ולקורא המשכיל" (ד"ר אורי ירון – מכללת סמינר הקבוצים).