פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

כתבות שטח

אימהות: בין האישי לחברתי

תיאוריות שנרקמות מחוץ לשדה הפסיכולוגיה עשויות להוסיף נקודות מבט מרעננות לסוגיות פסיכולוגיות רבות. בסקירה שלהלן מביאה אורה ברקן רשמים מיום עיון שהסתכל על האימהות דרך העדשה הפוליטית: מן התמונה של הפוליטיקה הקיימת של האימהות ועד לנסיון לדמיין פוליטיקה של אימהות אחרת.

מתפרסם מ 3/1/2013 | 18,334 צפיות

תגיות: | |

 

אימהות: בין האישי לחברתי 

מאת אורה ברקן

 

סקירת יום העיון "אמא אין רק אחת" שאורגן בידי החוג ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל ב- 17.12.12.

 

טרם כתיבת הטקסט שיירקם להלן, היה עליי להשלים מגוון מטלות ביתיות הכרוכות בהיותי אמא: לארגן את הבן שלי לקראת הגן, לא לשכוח להביא פרי הדר (כי הם לומדים עכשיו על הפרדס), לרוקן מדיח, להפעיל מכונת כביסה, כמובן לא לפני שקרצפתי באופטימיות לא ריאלית את הכתמים העיקשים שעל בגדי בני. רק כשהתפניתי מכל אלו, יכולתי לשבת בנחת ולהרהר ביום העיון בו נכחתי. חשבתי על כמה מקום תופסת האימהות בחיי, על ההנאות והיצירתיות שבה, כמו גם על המטלות הכרוכות בה.

חשבתי, מה לזה, ובכלל לתחום המגדר, שפורח לאחרונה בארץ, עם פסיכולוגיה? עם טיפול? עם עבודתי כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית במחלקה סגורה של נשים?

ובכן, הרבה מאד. למעשה ימי עיון כמו זה שמיד אתאר, מנכיחים במרחב הציבורי את מה שלא ניתן לדבר ולעתים, את מה שלא ניתן לחשוב. הם מערערים על הסדר החברתי הקיים, מעוררים סערת רגשות ומאיימים על הפרט מתוך כוונה להביא לשינוי מיטיב. האין זה תיאור די מדויק של טיפול? גם בקליניקה אנו רוצים להרחיב את מגוון האפשרויות של הוויית המטופל/ת בעולם, לערער על דפוסים נושנים שיוצרים תחושת אי נחת ותסכול ולבנות סדר פנימי מיטיב. יחד עם זאת, כשאנו מתמקדים בקונפליקטים פנימיים של המטופל/ת ומתעלמים מההקשר החברתי הרחב שבו הם משתמרים ו/או מתעלמים מהאקסיומות האישיות שלנו על האופן בו הדברים אמורים להתנהל, אנו עלולים לעשות עוול למטופל/ת.

החלטתי לכתוב סקירה על יום עיון שאינו משתייך באופן "טבעי" לשדה הטיפולי מתוך מטרה לעודד מטפלים/ות לקחת חלק נרחב יותר בשיח טיפולי המחבר בין העולם ש"בחוץ", הלא הוא החברה על מגבלותיה וציפיותיה כלפי הפרט, ובין העולם הפנימי של הפרט. זהו שיח טיפולי שקיים בעשורים האחרונים בגישת הטיפול הפמיניסטי, אך אינו נגיש או מדובר דיו בתכניות הלימודים או במקומות ההתמחות.

וכעת, בתקווה שהנכם/ן מסוקרנים דייכם/ן, ניגש ליום העיון. כפי שניתן ללמוד מכותרתו, יום העיון עסק באופן בו האימהות נתפסת מנקודות מבט מגוונות. הוא נחלק לשלושה מושבים, שכל אחד מהם היה גדוש בתכנים מרתקים ומאתגרים.

את המושב הראשון פתחה בדברים ד"ר רוני הלפרן, שבמסגרת פועלה הרב עומדת בראש התכנית ללימודי מגדר בבית ברל. הלפרן דיברה על תרומתו של הפמיניזם לאופן בו נתפסת ומיושמת האימהות בימינו. היא התייחסה להבחנה של אדריאן ריץ', בספרה "ילוד אשה", בין האמהות כמוסד דכאני, מגביל ומדיר לבין האמהות כחווייה של צמיחה, יצירתיות, קשר וקירבה. בתוך כך שרטטה הלפרן את קווי המתאר של יום העיון ואת השיח שיתהווה בהמשך. בשיח מסוג זה לא ניתן להמנע מתנועת המטוטלת העקבית בין המקום הדכאני, המדכא וההרסני שבו מצויות אמהות בימינו לבין היכולת והתקווה של החברה לצמוח מתוך ערכי העולם האימהי החווייתי לעולם טוב יותר, שמבוסס ברובו על הענקה לזולת ודאגה. הלפרן, שהיא ד"ר בתחום הספרות, סיימה את דבריה בהקראת מספר שירים מכמירי לב. הראשון מביניהם "והנדיר הזה" מאת חדווה הרכבי עוסק בהשתוקקות ובהתענגות על חווית האימהות. הלפרן הסבירה שהשירים שיבואו לאחריו יעסקו דווקא בחלקים הפחות נעימים שבאימהות. אתמצת בקצרה תוך ידיעה שזהו חילול הקודש, אך לפחות כך יוכלו הקוראים/ות לאתר בעצמם את השירים המלאים וליהנות מהם. מדובר בשירים אשר מניחים במרכזם את הדכאון שבאמהות (במטה עם אפרת/ אפרת מישורי), את כפיות הטובה שמובנית במלאכת האימהות (ילדים/ אוה מורסיאנו), את התסכול מההצטמצמות לתפקיד האמהי הביתי (כשאלת הירח מביטה בי/ מיטל ניסים), את המיאוס והמלכוד במטלות האמהות (הלא/ אורית מיטל) ואת התחושה השואבת של האמהות, של נתינה אינסופית שמותירה לבסוף ריקנות וכליון (איזה מאמא'לה/ רחל דנה-פרוכטר).

בהמשך, ומכיוון שנבצר מהדוברת בנושא מעגלי שיח של חד הוריות בישראל (ד"ר ענת הרבסט) להגיע ליום העיון, הקריאה הלפרן שיר אמיץ ונוגע ללב "עיין ערך - חדורית" מאת סיגל בן יאיר.

הדוברת הבאה היתה ד"ר מירי רוזמרין, שהציגה את שאיפתה למזג בין האימהות לחיים הפוליטיים, רעיון שזכה מאוחר יותר להרחבה רדיקלית בדבריה של ד"ר אראלה שדמי. רוזמרין העלתה שאלה כיצד ניתן להיות אמא ובנאדם בו זמנית, בלי שיהיה צורך לצמצם אחד מהם או לתחום אותו לספירה מסוימת. בעיניה לא די בכך שהיום אמהות יכולות לדבר על האימהות בינן לבינן או לצאת לעבוד ולממש עצמן, אלא נדרשת מזיגה משמעותית יותר בין האימהוּת לחיים ש"בחוץ". תוך המחשות מנסיונה הפרטי כאם, דיברה רוזמרין על כך שבתפקידה כאם אינה יכולה לנתק עצמה מהיותה אדם חושב, בעל עמדות פוליטיות שלאורן מחנכת את ילדיה, ובאותה מידה היא מבקשת להכניס ערכים אימהיים כמו קדושת החיים והגוף, דאגה לזולת, לבטחונו ולכלכלתו, אל הספירה הפוליטית והחברתית. רוזמרין הזכירה את הפילוסופית הפמיניסטית שרה ראדיק (Sara Ruddick) שציינה שלושה תפקידים של אמהות: האחד, שמירה על הקיום הפיזי של הילדים, השני, סיוע לילדים לממש את הפוטנציאל שלהם, והשלישי חִברוּת שלהם כך שיתפקדו כבני אדם מתורבתים בחברה אליה משתייכים. לפי רוזמרין, התפקיד השלישי הוא הסבוך ביותר עבור אמהות שרואות בסדר החברתי הקיים סדר פטריארכלי ולוחמני, שאינן רוצות לתרום לשימורו אלא שואפות לשנותו. לפיכך נידונה האם לקונפליקט מתמיד בין רצונה לאפשר לילדיה חופש מחשבה ופעולה מתוך השקפת עולם פמיניסטית והומנית לבין רצונה שישתלבו היטב כבוגרים בחברה. רוזמרין סיכמה את דבריה בכך שלא ניתן להסתפק בשיח פוליטי ולפיו האמהוּת היא עול שיש לצמצם את הרסנותו אלא לבחון כיצד ניתן לשנע את נסיונן ותובנותיהן של אמהות אל המרחב החברתי.

אחריה עלתה לבמה, חדורת מרץ ואנרגיות מתפרצות האמנית שירה ריכטר, אשר עוסקת בהנצחת הפוליטיקה הבלתי נראית של האימהות, ומתעקשת לחשוף את "הבלתי נראה" ו"הבלתי מדובר" באופן כמה שיותר גדול, כך שיהיה בלתי ניתן להכחשה. ריכטר דיברה אל הקהל בשפה של דימויים, תוך שהתמונות במצגת שהציגה מתחלפות במהירות, תמונה רודפת תמונה. ריכטר מישירה מבט בעבודותיה אל גוף האשה המשתנה לאחר הלידה, אל ההרס של הגוף והרמיזה למוות מול כוחם של החיים הנובטים, מציגה את האימהות כעונש של גלות לארץ אחרת ומביטה אל מערכת היחסים המורכבת שנוצרת בין האם לתינוק. במקרה של ריכטר, "תמונה שווה אלף מילים".

שירה ריכטר, מתוך הפרוייקט: האם הבת ורוח הקודש

שירה ריכטר, מתוך הפרוייקט: "האם הבת ורוח הקודש"

הדוברת הבאה היתה אורנה דונת, שחוקרת בעבודת הדוקטורט שלה את הרצון של אמהות באי-אימהות ואת החרטה שלהן על היותן אימהות. דונת דיברה בחריפות על מסווה רעיון הבחירה בנוגע לאימהות וריטשה אותו באופן שיטתי תוך שהיא חושפת שבעבור נשים שאינן ששות לקראת אימהות, הבחירה איננה באמת חופשית. היא הראתה את השידול החברתי החזק להיות אמא, שמשתמש בשומרי סף רבים כהגדרתה כגון משפחה, חברים, עמותות לעידוד הילודה וגורמי רפואה שונים. דונת הבחינה בין עידוד לשידול והסבירה: "משמעותו של עידוד היא לתמוך באדם שמעיד שמצבו לא טוב ורוצה לשנותו או לעזור לו לעשות טוב יותר את מה רוצה לעשות או עושה. שידול לעומת זאת הוא נסיון להשפיע על אדם לעשות משהו שלא שש לעשותו או ששׂשׂ שלא לעשותו". לדבריה האיומים על אשה שבוחרת באי-אימהות רבים וקשים מנשוא, וביניהם איום בגירושין (לעתים על רקע סירוב האשה להרות שוב כשכבר יש לה ילדים), בנידוי חברתי וכמובן האיום ברגש החרטה ("את עוד תתחרטי על זה, ואז יהיה מאוחר מדיי").

דונת תמהה על הפער בין המידה הרבה בה סומכים על נשים שידעו מה רצון צאצאיהם ויצליחו להיענות להם באופן מיטיב דיו, לבין המידה בה סומכים על נשים שידעו מה רצונן האישי בנוגע להבאת ילדים לעולם. נשים בחברה נתפסות לדבריה כמי שאינן יודעות מה הן צריכות או מה יעשה להן טוב, וכך גם בסוגיית האימהות (אך לא רק, דונת העלתה בהרצאתה לא פעם את האסוציאציה של נושא זה לנושא הפגיעה המינית שגם בו, לא פעם נשים משודלות להסכים לאקטים בניגוד לרצונן). אשה שבוחרת באי-אימהות תשמע אמירות כמו: "את לא יודעת מה את רוצה", "כשתגדלי תביני", "את מפחדת" ו"את בתודעה כוזבת". כשמדובר בנשים שהן כבר אמהות ומתחרטות על זה, אין לגיטימציה חברתית לחרטה שלהן, והן חשות שעליהן לשמור על הדבר כסוד אפל וכמוס.

דונת בהרצאתה כפרה ברעיון שנשים לא רוצות להיות אימהות בשל היעדר תנאים מספקים, תמיכה זוגית וקהילתית. לטענתה, ומתוך בדיקות שערכה בנושא, יש נשים שלא מעוניינות באימהות בלי קשר לתנאים הסביבתיים, ויש אמהות שהיו להן תנאים טובים דיים לאימהות ובכל זאת מתחרטות עליה. לפי דונת, חשוב לספק תנאים טובים יותר להורות בכלל ולהעלות את מעמדה מבחינה ציבורית. אולם, המחשבה שזה מספיק כדי למגר את תופעת האי-אימהות לוקה בתפיסה מהותנית ולפיה כל אשה בבסיסה רוצה להיות אמא.

כפסיכולוגית, חשבתי בעקבות הרצאתה של דונת עד כמה חשוב שנהיה ערים למכבשים החברתיים הקיימים, ולא נמהר לתייג אשה הסוטה מהדרך המקובלת כמופרעת או כלוקה בנפשה. עוד בעניין זה חשבתי על מה יקרה בחדר הטיפולים כשמטופל בן 32 ידבר על אי רצונו באבהות לעומת אשה באותו גיל שתדבר על רצונה בחיים ללא ילדים. מה תהיה גישת המטפל/ת כלפי כל אחד מהם? בעיניי אלו המקומות בהם עלינו המטפלים להיזהר מהצטמצמות למקום של מאפייני אישיות או הסטוריה משפחתית ולהשתדל לראות את התמונה באופן נרחב יותר, כך שתכלול את המציאות החברתית הסבוכה של הפרט, כמו גם את התפיסות החברתיות שלנו.

את המושב השני ריכזה ד"ר יאלי האשש. היא הזמינה את המשוררת אפרת מישורי לבמה, וזו הקריאה שניים משיריה. הדבר היווה מעין מרחב מעבר מוגן לחלק מאתגר במיוחד ביום העיון ובו דיברה ד"ר תמר הגר על תהליך כתיבת ספרה "בכוונה תחילה". הספר מגולל את סיפורן של שתי אימהות באנגליה הויקטוריאנית אשר רצחו את ילדיהן, תופעה שהיתה נפוצה למדיי באנגליה באותה תקופה. הגר שיתפה את הקהל בדילמות בהן נתקלה במהלך כתיבת הספר, ובמיוחד באתגר לשלב בין הפן המחקרי, העובדתי והאקדמי לפן האישי שבו יכלה להשתמש בחוויותיה כאם לשם השלמת פרטים חסרים. הגר קבלה על כך שבדרך כלל סיפורים מסוג זה מונגשים לקהל הרחב דרך המוסדות, המשפט, התקשורת והפסיכיאטריה והנשים שעומדות במרכזם מוצגות כמשוגעות וכאומללות. כוונתה הייתה להביא לידי ביטוי את קולן של הנשים על מורכבותן הפסיכולוגית באופן בלתי אמצעי, ולכן החליטה שלא להסתמך רק על עובדות יבשות אלא להעלות אפשרויות רחבות למציאות מתוך הישענות על דברי וירג'יניה וולף: "הבדיון יכיל יותר מהמציאות".

ברקע הרצאתה נשמעה תינוקת בוכה בקהל, ואמה מיהרה לחלוץ שד ולהניקה. הבכי של התינוקת בהקשר השיח על רצח תינוקות יצר דיסוננס שהציב ביתר שאת את מרכזיותה של האימהות והקושי להשתחרר ממנה אל מול הרצון, לעתים ההרסני, לעשות זאת.

ההרצאה שחתמה את המושב השני היתה של האמנית ורד ניסים העוסקת באימהות, עבודה ופנטזיה. ניסים חוקרת דרך עבודותיה את האימהות של אמה, והיא עושה זאת באופן חי, נוקב ועמוק. לדבריה: "אני חשה את האימהות דרך האימהות של אמי, עד כדי כך שאני לא מרגישה שאני בעצמי צריכה ללדת כדי להבין מה זו אימהות". ניסים ריגשה באופן בו חשפה בעיניי עליונות אמנותית ומלאת השראה מתוך העבודות היומיומיות שהן מטלותיה של האשה, הרעיה והאם. הקהל הגיב בהתרגשות ובדמע.

​​​​​​​

ורד ניסים, "בכוחות משותפים"

המושב השלישי הורכב משלוש הרצאות שהעלו קולות נוספים המערערים על הסדר החברתי הקיים, מאתגרים אותו ובד בבד נוגעים בכאב האישי של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

ראשונה דיברה הדוקטורנטית גלי סמבירא תחת הכותרת המעוררת: "אני הורה, הורה, הורה, כמעט אמא ואז אני נעלבת" על עיצוב זהות הורית במשפחה לסבית משולבת. בהרצאתה חידדה עבורי סמבירא את ההכרח להיות מעודכנת במה שקורה במה שמכונה "המשפחות החדשות" בין היתר לצורך עבודתי כפסיכולוגית. הכנסים, שדנים באתגרים העומדים בפני משפחות חדשות והאתגרים שמציבות משפחות מסוג זה בפני החברה, שטרם השכילה להכיל את ריבוי הקטגוריות ואת הנזילות שביניהן, הולכים ומתרבים. אני מוצאת בכל פעם מחדש נדבכים שלא הכרתי ושההיכרות עמם מסייעת לי להתחבר, להבין ולפעול מתוך מקום עשיר יותר. סמבירא דיברה על הקושי להגדיר את זהותה ההורית במילה אחת כאשר היא מצטרפת כבת זוג לאמא לילדים, הנמצאת בפרק ב' בחייה. סמבירא חוקרת את הקושי למצוא שם מגדיר ומזהה שתוכל להזדהות עמו בתפקידה ההורי וכן שהילדים יוכלו להשתמש בו בנוחות בלי לפגוע באמם הורותם או בה, "האמא האלטרנטיבית" (אחד השמות שעלו) שהצטרפה למשפחה. הרצאתה הזכירה לי את הפרק מתוך הספר "נשים לגופן" (2011, פרק 11) העוסק בין היתר באיתור שם לאיבר המין הנשי, שיהיה קל להתחבר אליו, שלא יהיה דידקטי כמו "פות" או גס כמו "כוס". בפרק בספר, כמו בהרצאה של סמבירא עולות הצעות שונות לשמות, אבל בשל החדשנות של הדבר, קשה להתגבש להגדרה אחת קולעת. האופן בו השפה כובלת אותנו בתפיסת מציאות מסוימת עולה לא אחת בכתביהן של הוגות פמיניסטיות כמו למשל לוס איריגארי (1977/2003). או כמו שניסחה אודרי לורד "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון" (1979/2009). בתואר השני בפסיכולוגיה אחד המרצים אמר שמטרה מרכזית בטיפול פסיכולוגי היא הרחבת האפשרויות שעומדות בפני האדם. בהקשר זה, אני תוהה, עד כמה כמטפלים וכמטפלות אנו יכולים לקחת עלינו את האתגר של הרחבת השפה בקליניקה, להשתמש בשפות שונות בהתאם לצורך ואף להמציא שפות חדשות?

שתי ההרצאות שחתמו את יום העיון עסקו בעיקר בשדה החברתי והפוליטי ובאופן בו ניתן לנתב פעולה ממנו אל השדה האישי ולהפך. ד"ר תופאחה סאבא סקרה את השינויים הפוליטיים במצרים ואת הסתירה המובנית בין החוקה האזרחית הליברלית לבין חוקי הדת. בהקשר של אימהות, סאבא האירה את הקונפליקט בין הפתיחות כלפי נשים שיוצאות לעבוד ונתפסות כעצמאיות ובין דרישות הגברים והדת מהן להביא ילדים ללא תכנון או בקרה, בלי להתחשב בעול שזה יטיל עליהן. בהקשר זה אני ממליצה על ספרה של איאן חירסי עלי, שתורגם לעברית בשם "כופרת", ובו היא מגוללת את סיפור חייה המורכב מתובנות פסיכולוגיות עדינות יחד עם מאבקה הבלתי מתפשר על החופש שלה ושל בנות מינה.

ד"ר אראלה שדמי חתמה את היום בהרצאה רדיקאלית ובה הציעה שינוי חברתי גורף, ובו החברה תבוסס על ערכי האימהות של נתינה, דאגה והענקה כאלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית הקיימת של סחר חליפין. הצעתה של שדמי מכוננת, מנומקת לעילא ומשכנעת, והיא עצמה נחווית כנביאה בעלת חזון מעורר השראה. נראה לי כי לא בכדי היא זו שסיימה את היום, כי מבין כולן היא בלטה ביכולתה להישיר מבט אופטימי לעתיד.

לסיכום, היה יום מרגש ומאתגר מחשבתית. במהלכו, שכנתי לספסל אמרה לי שמהרגע שהחלה להכיר את הפמיניזם באופן אקדמי היא מרגישה שהגיעה הביתה. זו תחושה שמוכרת לי מקרוב, ובאמת, כמו בבית, הרגשתי לפרקים כמי שנקלעה לשבט אמהות גדול וחזק במיוחד, שמרעיף עליי מתופיניו וממרכולתו עד לכדי קשיי עיכול. גודש ההרצאות בליווי הכיבוד שחיכה בתחילת היום (ובהמשך כבר חסר) העלו בי את האסוציאציה להזנה האמהית (וההורית בכלל), שלא תמיד נמצאת בהלימה עם הקיבולת של המוזן, לעתים מאביסה ולעתים חסרה. במקרה הזה האיכות נעמה לחיכי, אך להבא אעדיף לחלק את הכמות על פני מספר ימי עיון, ובכך לאפשר לכל מרצה ונושא את המקום הראוי שבו הדברים יכולים לחלחל ולשקוע לעומקים.

 

מקורות

נשים לגופן: בריאות, גוף, מיניות יחסים (עורכת: טל תמיר). בן שמן: מודן הוצאה לאור, 2011.

איריגארי, ל. (1977/2003) מין זה שאינו אחד: מבחר (מצרפתית: דניאלה ליבר). תל אביב: רסלינג.

לורד, א. (1979/2009) כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון. בתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה. (עורכות: דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, יפה ברלוביץ', דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי וסילביה פוגל-ביז'אוי). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברקן, א. (2013). אימהות: בין האישי לחברתי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2901

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל אלמגורמיכל אלמגור15/1/2013

סקירה מרתקת. שמעשירה את המבט מעבר לטווח הפסיכולגי הרווח. והשירים, השירים, פשוט להתמוגג... תודה ששיתפת!

Irma Kuperman - DavarIrma Kuperman - Davar9/1/2013

תודה רבה על השיתוף!.

dvora ashkenazidvora ashkenazi7/1/2013

תודה. סקירה מרתקת ומעשירה,
המון תודות על הקישורים לשירים,
אמהות זה לא פשוט.
המון תודות

שירי הוברמןשירי הוברמן6/1/2013

תודה אורה. הכתיבה נהדרת ומעוררת מחשבה. נזכרתי בדיון שנערך בהדרכה קבוצתית לגבי השאלה ה"אוטומטית" ששואלים אימהות באינטייק לגבי ילדן: האם הנקת? וההנחות המוקדמות שמתקשרות לשאלה זו ע"י המראיין. כל כך חשוב להטיל ספק במובן מאליו.

אורה ברקןאורה ברקן5/1/2013

תודה למגיבות. לאורנה אפק:. אני מאד מסכימה איתך. אני חושבת שהסוגייה של אימהות, ואולי במיוחד עבור אלו עבורנו שהן אמהות בעצמן, דורשת מאיתנו להכיר בחלקים הפחות נעימים שכרוכים באימהות, ולעומתם בחלקים אחרים- מאפשרים ומשחררים שטמונים בהיות "לא אם". מתן לגיטימציה לכך בהחלט מערער על מרכיב מרכזי בחיים של רבים ורבות מאיתנו ולא פשוט.

הדר מלאךהדר מלאך4/1/2013

תודה רבה- מרתק, חבלשלא ידעתי מראש על קיומוו של יום העיון ולא השתתפתי.

אורנה אפקאורנה אפק3/1/2013

סקירה חשובה ומעניינת. נראה לי חשוב מאוד , כמו שכתבת, שפסיכולוגים יהיו מודעים למכבש הלחצים החברתי ויהיו מודעים לכך שהם לא אמורים להיות שליחים של הסדר החברתי אלא בראש ובראשונה של מה שנכון למטופל/ת. בעיני מאוד מאתגר ואפילו קשה , לעסוק בסוגיית אי אמהות כאופציה לגיטימית ולהצליח לשמור על עמדה פתוחה ומקבלת באמת .

לימור ירושלמילימור ירושלמי3/1/2013

אורה היקרה , סקירה מקסימה!. ומעוררת מחשבה על האימהות והיבטה השונים? משלימים? תודה

לימור לוי אוסמילימור לוי אוסמי3/1/2013

נהדר, נפלא, מרגש. ממש מקווה שהשיח החברתי והפמיניסטי ייכנס, יחיה וינשום יחד עם השיח הפסיכולוגי. את עושה שליחות גדולה