פסיכולוגיה עברית

×Prudence Flint
Prudence Flint ©
זכור אותי

מאמרים

דף להורים בעקבות אירוע אסון -דף דוגמא לשימושכם

רצ"ב דף שנכתב סביב אירועים חירומיים כואבים. הדף הזה מוצע לכם כתוכנית מגירה למצב מהסוג הזה בו אנו נדרשים לאינפורמציה מהירה עם הורים. (מקווה שלא תזדקקו). השתמשנו בדף בארועים כמו: פציעה מקטיושה בגליל מערבי, מוות של אבא של ילד גן באירוע צאלים, רצח רבין, הרצח בגן במצר ובעוד אירועים כואבים. בדרך כלל תגובת ההורים חיובית לדף. להורדת קובץ word ניתן להוריד באתר מכון טבעון: www.tivona.co.il

מתפרסם מ 24/7/2004 | 7,661 צפיות

תגיות:

         דף להורי המועצה/ הישוב                      בעקבות אירועי החירום

נכתב על ידי אריה טבעון -   פסיכולוג קליני1995   

 

הורים שלום רב לכם:

לצערינו בימים אלו כולנו חווים, המבוגרים והילדים כאחת, אירועים רבי עוצמה  מהבחינה האישית והקהילתית. כולנו עוברים טלטלה רגשית ותפיסתית,  קרה משהו שלא האמנו שעשוי לקרות,  ארוע שמעמיד באור שונה -מיני אמונות יסוד ובטחונות שחיינו עמם. לא אחת, אחרי שאנחנו קצת נרגעים מהשוק, אנו שואלים את עצמנו  מה עובר על ילדינו. בדף זה אנו רוצים להתייחס במעט להיבטים פסיכולוגיים הקשורים למה  שהילדים עוברים ואף להמליץ על מספר דברים שעלינו להתייחס כהורים לילדינו.

 

 תגובות של ילדים:

בקרב ילדים בגיל טרום בית- ספר יסודי (וכולל), אירועים נתפסים, ביסודו של דבר דרך העיניים של המבוגרים, שמתווכים לילד את המשמעויות הרגשיות שלו: כשאנחנו עצובים ו/או מבוהלים הם מבינים שהאירוע הנו מעציב או מפחיד וכ"ד, לא תמיד ברור להם מדוע ובמרבית מהמקרים יש להם הסברים אחרים, שונים לגמרי למה שקורה. כך לפעמים רגשותיהם מאד לא ממוקדים ואינם ספציפיים. רגשותיהם מציפים, או כאילו אינם שייכים באופן ישיר לאירוע.

 

ילדים מתייחסים לאבל ומוות באופן שונה ממבוגרים: עד גיל כיתה ג', המוות נתפס כהפיך ולא סופי. כמו באגדות אפשר לחזור לחיים- כמו היפיפיה הנרדמת.  ככלל, ילדים הרבה פחות הגיוניים, מתקשים להבין סיבות ומקשרים אסוציאטיבית דברים שאנו רואים אותם כאינם קשורים לגמרי.  למשל "הוא נפגע כי …". וכאן יבואו הסברים שונים מעולם הילדות בדרך כלל מאוד "שחור לבניים" רעים/ טובים ללא אבחנה. דוג' ילד ששאל מדוע נקבר בארון ונענה כי הוא חייל, הגיב: "אז גם אח שלי ימות ונקבור אותו בארון כי גם הוא חייל" = חיבור אסוציאטיבי נורמלי של ילד.

 

תגובות מיידיות ומאוחרות:  יש מבין הילדים  שמגיבים מיידית, שואלים ומתייחסים, כולל בביטוי רגשי אך בדרך כלל ילדים מגיבים באופן שונה ממבוגרים לאירועים: ישנם ילדים שכאילו לא יגיבו כלל (מנקודת המבט של הבלתי מקצועיים) אך למעשה  בתוכם הם מושפעים מהאירוע דבר שיתבטא בתגובות מאוחרות יותר מאוחרות ולאו דווקא ישירות. לא אחת אנו פוגשים ילדים שנחשפו לאסון ישיר והמשיכו "כרגיל", כולל בצחוק, משחק וכ"ד. תגובותיהם באו מאוחר יותר ובאופן  מקוטע יותר אבל היו חריפות למדי. נסיוננו המקצועי מלמד כי ביטויים חיצוניים לרגשות הלחץ, עוזרים לנו לעכל ולהתגבר עליהם והם בריאים מהבחינה הנפשית. זהו המנגנון הטבעי לבטא את הכאב, ומאוחר יותר "לעכל" אותו ולהתמודד עימו. כשאנו בוכים אנחנו מאפשרים תהליך של פורקן והפגה מאוחרת יותר ולא קוטעים את התהליך הטבעי.

ילדים צעירים בדרך כלל מתקשים לבטא ישירות את רגשותיהם ומחשבותיהם, והם מבטאים סימנים (סימפטומים) של לחץ כמו: קשיי הירדמות, חלומות ביעותים ו/או הרטבת לילה, היצמדות להוריהם וביטויים של חשש מפרידה,  שינויים בתיאבון או קשיים בהירגעות (אקטביות ייתר), תלונות על הרגשה גופנית לא טובה וקשיי ריכוז. הם עשויים להתנהג כאילו נסוגו בגילם ("רגרסיה"), להיות תלותיים יותר, פחות עצמאיים, ונמנעים ממצבים שונים. הימנעויות מיציאה מהבית, ממפגש עם חברים, ממשחק ועוד. חלקם מבטאים עודף אקטיביות וחלקם הפוך:- נטיה לפסיביות.

המוות מעורר בהם חרדות מהיפגעותם הם, ובעיקר הם פוחדים יותר  מהיפגעות הוריהם ומכך שישארו לבדם וכתוצאה מכך יופיעו חרדות נטישה. ילדים חוששים מהתגובות הרגשיות החזקות של הוריהם, קשה להם להבינם וזקוקים להסבר על כך. הם צריכים לדעת שהתגובות הינן זמניות ונורמליות. הילדים אינם מדמיינים את המוות כשלעצמו (גם לנו קשה מאד לתפוס אותו) אלא עסוקים יותר במה שסביבו: האלימות והפגיעה הפיזית ("איך הוא מת, איפה פגעו בו?")  , כיצד בדיוק זה קרה, אם כאב לו? ירד דם וכ"ד על הפרטים האלו יש להם לא מעט דימיונות וחלומות. חשוב לתת להם לשאול והתייחס עד כמה שניתן באופן מרגיע מבלי להיכנס לעודף פרטים והסברים תיאורטיים. 

 

אירוע הקבורה:  מהווה אירוע סתום ומסתורי, המוות לגביהם אינו נתפס בהכרח כסופי (מתי הוא יחזור? אולי יתעורר כמו באגדות), מעורר שאלות שונות  (מה הוא מרגיש מתחת לאדמה?, איך הוא נושם?), זאת הזדמנות להסביר, ניתן גם בעזרת חיות  שמתו או דוגמאות מעולמם, תוך ההדגשה המיוחדת של המוות כהפסקת הסבל.

 כפי שצוין, החשיבה אצל ילדים בנוגע לאלימות, הנה פשטנית יותר באשר לזהוי התוקפנות, הם חושבים שחור לבן ל"טובים ולרעים" וכמו בסרטי הילדים, הם מצפים לדעת מיידית מי שייך ל”טובים”  ומי הוא “רע” שחייבים לחשוש ממנו. כך הסכנה מוגדרת להם יותר, מוגדרת והם בטוחים יותר.

 החשיבה המאגית של ילדים: חשיבה שמייחסת כוחות קסם לחפצים ולגורמים שונים, בצורה חופשית. כך יכולים להופיע הסברים וקישורים שיש לעשות בהם סדר ולהבהיר כי אין להם שייכות. להפריד ככל האפשר בין עובדות לבין דמיונות שמועות וחלומות.

  כאן עלינו לדעת להבדיל בין "חרדות ו" פחדים" :

חרדות- הינן תגובות כוללניות של לחץ, לא ממוקד, חסר אובייקט ברור.

פחדים- הינם תגובות ממוקדות יותר ובעלות "סיבה" שניתן להצביע עליה ולנטרל אותה יותר טוב, להגביל את הפחד לזמן מקום ומשהו קונקרטי.

מטרותינו לעזור להפוך חרדות מציפות ולהגביל אותם לפחדים ממוקדים. ניתן להתכונן ולהתמודד טוב יותר עם פחד מוגדר. ניתן להכין לעצמנו תרחישי תגובה שיתנו לנו יותר תחושת בטחון. למשל מה נעשה אם יקרה כך או כך: נרים טלפון, נשים מחסום על הדלת, נסגור את המנעול ונכנס מתחת למיטה עד שיגיעו השומרים.

 

 

להלן מספר המלצות מעשיות   

-חשיפה לאינפורמציה כמו טלוויזיה או רדיו ואחרת מומלצת באופן מסונן ובמידה שבה הילדים מוכנים להיחשף לאינפורמציה זו בעצמם. בארץ הטלויזה דרמטית, טראומטית, מגדילה ומביאה תמונות קשות בלי הגנה על ילדינו. הסינון שלנו חשוב- יש להמעיט את המראות החוזרים, לראות איתם ובמידה המותאמת לצורך שלהם לדעת.  ישנם ילדים ששומעים כל מילה מהמתרחש תוך כדי עיסוק במשהו אחר לגמרי. ישנם תמונות ותיאורים שלא כדאי, או לא ירצו לראותם יש לכבד זאת ולא להציפם. ישנן תגובות שיש לשמור אותן למבוגרים. חרושת השמועות בקרב הילדים וגם המבוגרים, עשויה להתרחב באירועים שכאלו למימדים אדירים ,חשוב להיות רציונאלי ולתת את הפרופורציה הנכונה. לא מומלץ להסתיר או לספר סיפורים שאינם נכונים ב"שביל להרגיע". בדרך כלל הילד יודע לא מעט (לפעמים לפנינו) ועולה על כך במוקדם או במאוחר וכך נפגע האמון שלו בנו. חשוב לפרש ולהסביר בסבלנות רבה, ולעזור להם לעבד ולתת את  המשמעות הנכונה לאירועים, לצמצם לפרופורציה הנכונה של עובדות זמן ומקום.

 -יש לעזור להם לעשות המללה-הפיכה למילים ועיבוד רגשי של מה שרואים ושומעים. לא להסתפק בתמונות. לדבר על כך, להסביר לתת מקום לשאלות ואף לבטא מחשבות ורגשות. לתת דוגמא אישית של "מותר להביע מותר לדבר". גם כאן אין ללחוץ אלא לחוש את הילד. חשוב מאד לתת כבוד לרגשותיו ולא מייד להרגיע. אנחנו יכולים בהחלט לעזור להם לעבור ממצב של חרדה כללית למצב של פחדים ממוקדים יותר וברי שליטה, תוך מהלך השיחה סימון והבהרה של "שטחים" בטוחים מול אחרים. חשוב להדגיש את ה"גדרות" השומרים עלינו מסביב, כוחות הביטחון, צ.ה.ל, החיילים והנשקים השונים שעוזרים לנו להתמודד, את הדרך שלנו להיאבק והמשמעות שבה. חשוב לתת תקווה, להראות פרספקטיבה רחבה ולא רק להתחבר לתחושת הקטסטרופה.

- המשחק והדימיון הינם אמצעי טיבעי וחשוב ביותר שיש לילדים להתמודדות עצמית. ילד משחק הוא ילד מעבד משמעות, מבטא,
מזרים רגשות, במקום להיות תקוע וחסום. מאד חשוב לתת להם (במיוחד לקטנים) זמן ומקום למשחק חופשי ודמיוני: במשחק ניתן לדוגמא להשמיד אויבים, לכעוס, להמציא נשק סודי שנותן ביטחון, ואף להתנסות בטיפול באחרים ושמירה עליהם -מה שקשה להם במציאות.
ניתן להיעזר בחשיבה המאגית ,שבה לדוגמא חפץ מסוים הוא בעל יכולת להעניק ביטחון, הגנה ומזל (מה שגם אנחנו עושים כמבוגרים). ניתן לתת ביד חפץ כזה-שמזכיר את אמא ואת הכוח שלנו. כמובן שהעשייה, והפעילות הגופנית חשובים כמפיגים מתח ועוזרים להרגיע את עצמנו.
-זהו הזמן וההזדמנות לשעות משפחה וקירבה. יש חשיבות מרובה להימצאות ביחד עימם, יותר מהרגיל, להשכיב לישון בלילה, לעבור את האירועים ביחד. אלו חשובים בעיקר כמרגיעים וכנגד התחושה שהכל מתפרק סביב והחשש מעזיבה. ישנם ילדים שאינם מסוגלים לבטא את הצורך הזה בקרבת להורים. חשוב להשכיב בלילה, להקשיב, ליידע היכן אתם ולאפשר תקשורת זמינה. למרות שאנחנו בעצמנו עוברים את האירועים ולנו לא קל,  חשוב שנזכור את תפקידנו ההוריים ולהקפיד על שידור מסר של תקווה ובטחון שאנו חלק מהתפקוד בו. אנחנו עצובים אולי ודואגים אבל לא "נופלים" אלא מתגברים ומאמינים בכוחותינו ובכוחות הילד. הילד מרגיש לא פעם ננטש כאשר ההורים עסוקים רק בעצמם או  באחרים.
-הבנה וקבלה של הנסיגות והירידות בתפקוד כדברים נורמליים. לא לבייש (למשל ילד מרטיב), לא ללחוץ ייתר על המידה או להיכנס ללחץ עקב אלו. לחץ יגרור עוד לחץ והיפגעות נוספת מכך. לדעת להכיל רגשות= לספוג אותן ולא להגיב תגובות יתר.
 לעזור להם לעשות את האבל ל"אבל פעיל" במיוחד כשהנפגע מוכר וקרוב. כלומר לבטא בדרך כלשהי, לעשות משהו, לבקר במקום כלשהו, "לסמן" בצורה טכסית כלשהי, את השתתפותם, הזדהותם והצטרפותם ,יחד עם ציבור גדול ,לתהליך האבל. הפעילות הנ"ל נותנת מוחשיות, ביטחון, הרגשה של יכולת בניגוד לחוסר האונים, ותחושה של יחד שמאוד חשובה לנו בשעות שכאלו. לכתוב אל, או על הנפגע, או למשפחתו, לצייר , ליצור פינת זיכרון ועוד.

ילדים זקוקים לעזרה והדרכה בטכסי האבל בהתאם לגילם. חפצים הינם עזרים חשובים להמחשת הנעדרות והאובדן.

הלוויה: הניסיון מראה כי ילדים מסוגלים להתמודד עם לוויה יותר ממה שמבוגרים חושבים. הלוויה היא אירוע חשוב ביותר לתהליך האבל. ישנם ילדים שיעדיפו להיות שותפים בלוויה וישנן תרבויות הרואות את הילדים כחלק טבעי באירוע. מכל מקום, ללוויה יש ללכת אך ורק עם הילד רוצה, בצמוד לדמות קרובה ולאחר הכנה לגבי מה שיהיה בה. בטווח של שנים לאחר מכן מבוגרים מספרים על החסר בלוויה. אני ראיתי ילדים מגיל הגן בלווית אביהם, לגביהם היה זה אירוע חשוב ומאפשר התמודדות. אין ללחוץ ולהכריח וגם ההורה צריך להרגיש שלם עם כך,על מנת שהילד ידע שהוא שותף מלא לאירוע. 

-השגרה הקבוצה והעשיה- הנם משאבים חשובים להתמודדות עם מצבים שנדמה שהכל בהם מעורער. חשוב לתת להם לשמור במידת האפשר על תפקוד של שיגרה רגילה  וזמינות לקבוצה החברתית. שייכות לקבוצת השווים  חשובה כגורם מרגיע, מפיג לחץ ומעניק בטחון יסודי. חשוב ביותר לא להיכנע לנטיה להסתגרות ולהימנעויות שיש להם אופי "מגנטי"= סופחות להן עוד ועוד שטחים ומשתלטות עד כדי יצירת "חוסר אונים נלמד". יש לצאת, ולהמשיך ככל האפשר להתנסות ולחשוף עצמנו לחברה ולסביבה חוץ ביתית,  גם עלינו לעשות בענין זה עבודה עצמית. חשוב לשמור על גבולות של השגרה: קימה הליכה לגן/ בי"ס, הגיינה -אלו נותנים תחושת שליטה, מוגנות והרגשה שלא התמוטטנו.
 
לבסוף: ישנם ילדים שהאירוע הזה מהווה עבורם מנוף לשליפה של רגישויות ובעיות קודמות. במידה רבה ניתן לראות בכך הזדמנות לפנות לייעוץ או לטיפול במה שעכשיו נגיש ועל פני השטח.

 

חשוב לדעת שישנן כתובות שניתן להתייעץ ולהיעזר בהן:

מחלקת הרווחה טל:         שם:              שרות פסיכולוגי חינוכי טל:             שם:

 

אנשים בקהילה: אנשי החינוך המדריכים, נוער תומך בנוער, הורים בהורים ובמפגש עמיתים

 

בעלי תפקידים אחרים בקהילה:_______________________ 

 

                                          נכתב על ידי אריה טבעון פסיכולוג קליני מטפל משפחתי www.tivona.co.il 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טבעון, א. (2004). דף להורים בעקבות אירוע אסון -דף דוגמא לשימושכם. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 27/5/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=287

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סמדר ריינרסמדר ריינר24/6/2006

ילדים אחרי גירושים. את נמצאת במצב שבו את חשה חסרת אונים, הילדה שלך סובלת כשאת לא נמצאת לידה ואין שום שאת יכולה לעשות בעניין. קודם כל חשוב לבדוק עם עצמך איך היחסים שלך עם האבא של הילדה באופן כללי, האם בדרך כלל יש ביניכם תקשורת טובה? כי אם לא, אין טעם לצפות שבדיוק בנושא הזה הוא כן יידבר איתך. יכול להיות שגם על רקע היחסים ביניכם וגם בלי שום קשר, כש"מעירים" לו ו"מסבירים" לו, הוא חווה זאת כאילו אומרים לו שהוא לא יודע להיות אבא טוב ושצריך ל"הסביר" לו כל דבר, ואז הוא מייד נאטם ולא מעוניין לשתף פעולה, או שהוא חושב עלייך שאת מנסה להתערב ולהשתלט כמו שאולי הוא חש כלפי מערכת היחסים שלכם בתחומים אחרים. לכן חשוב קודם כל למצוא דרך להידברות כללית עם האב, אם דרך גורם שלישי, טיפולי, או לבד. צריך לקחת בחשבון בהידברות כזו - שאולי קיימת אפשרות שהוא רואה את הדברים אחרת וכדאי לתת מקום גם לצד שלו. אם התקשורת ביניכם טובה באופן כללי ורק פה יש התעלמות, אז המצב הרבה יותר קל. במקרה כזה צריך במקום לקחת עמדה "מסבירה" לעבור לעמדה משתפת ושיוויונית יותר, לספר לו מה קרה, מה הייתה החוויה של הילדה ולהתייעץ איתו איך הוא חושב לפתור את הבעיה, ובהתאם למה שאמר להוסיף גם מה דעתך, ולבדוק, עם סימן שאלה בסוף - האם נראה לו מה שאמרת ואם הוא מוכן ויכול ליישם (לא להחליט בשבילו ולהשתדל לא ללחוץ). בהצלחה. 

rdrd23/6/2006

ילדים אחרי גירושים. אני גרושה עם ילדה שנמצאת אצל האבא, והאבא לא נותן כבוד לרגשות של הילדה, ומתעלם כשאני מעירה לו ומסבירה לו איך לענות לה, מה לעשות?