פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

מארגי גופנפש

מאמר זה יעסוק בהשפעות ההדדיות בין גוף לנפש בכלל, ובמצבי מחלה בפרט. האם הנפש היא הגורמת לתופעות גופניות או שלאחרונות קיום העצמאי מתהליכים נפשיים? זוהי שאלה שכיחה בשיח היומיומי ובספרות הרפואית והפסיכולוגית סביב מצבים של קושי גופני. במאמר מוצעת עמדה של אי ידיעה בקשר לאופי המדויק של קשרי גוף-נפש. עמדת אי הידיעה מאפשרת שחרור מאשמה והגברת תחושת השליטה ויכולת ההתמודדות עם המחלה והכאב, ובכך מקלה על הסבל. בתוך עמדת אי הידיעה טמון פוטנציאל לשילוב בין קבלת המצב לבין שינויו. המאמר מתייחס לכלים של מדיטציה והיפנוזה עצמית בהקשרים אלה.

מתפרסם מ 8/7/2012 | 10,414 צפיות

תגיות: | |

 

מארגי גופנפש

עמדת אי הידיעה בהתמודדות הנפשית עם מחלה

מאת תמר משעול שמעוני

 

 

 

מבוא: בנימה אישית

מאמר זה צמח מתוך התמודדות שלי עם מחלה כרונית. מאז ילדותי גדלתי עם השאלה מה גורם למחלה ואיך להרגיש טוב יותר. גדלתי עם המילה 'מחלה פסיכוסומטית'. זו היתה מילה מכאיבה בשבילי, כיוון שפירשתי אותה כ'אני לא בסדר'. שמעתי גם את ההסבר שטען - 'זו לא מחלה פסיכוסומטית. המקור למחלה גופני'. ההסבר הזה לא סייע לי. לא לגמרי 'קניתי אותו', וגם אם היה נכון, הוא הותיר אותי בעמדה של 'חולה'. נעתי בתנועת מטוטלת מכאיבה בין שני ההסברים. בהדרגה בניתי לעצמי נרטיב שונה. נרטיב משחרר מאשמה ומאפשר התמודדות. נרטיב זה אני מציגה כאן, בתקווה שיעזור לאנשים נוספים.

 

קשרים מעגליים

כאשר אני חושבת על גוף ונפש עולה בדעתי דימוי של שטיח, מארג. ושטיח זה נמצא בתוך שטיח גדול יותר – העולם מחוץ לעצמנו. בתוך השטיח יש קשרים – בקו ישר, במעגלים, בספירלות ואולי גם בצורות ובנפחים מורכבים כל-כך שהם עדיין מעבר לתפישתנו. כאשר אנו עוסקים ביחסי גופנפש, דרושה בעיניי מידת צניעות אף מעבר לרגיל: ראשית, הבנתנו מוגבלת, על אף עושר הידע והמחקר; שנית, השפה והחשיבה שלנו מוגבלות. אנו מתייחסים לגוף ולנפש כאל דברים נפרדים, גם כאשר אנו משערים שלמעשה ההפרדה היא מלאכותית בלבד. הסתכלו למשל על המונח “גופנפש", שנמצא בשימוש רווח: הניסיון לגשר על תפישת הגוף והנפש כנפרדים על ידי חיבור ביניהם ומחיקת הרווח מראה הן את יכולותינו והן את מגבלותינו.

בספר "איטיליגנציה בריאותית" (2012) סוקרת מירה אציל מחקר עשיר בנוגע להשפעות הדדיות בין גוף לנפש. היא מצביעה על כך שהמחקר מראה ש"הרגשות, הגוף ובריאותו שלובים וכרוכים זה בזה בהשפעות הדדיות בלתי ניתנות להפרדה".

 

נרטיבים נפוצים

ברצוני להציג שתי גישות פסיכולוגיות מרכזיות לגבי הקשרים בין גוף לנפש. הראשונה רואה בנפש כגורמת לתופעות גופניות. כך, ג'ויס מקדוגל מספרת בספרה "תיאטרוני הגוף" (1998) על דלקת עור חריפה שהיתה לוקה בה בהיותה ילדה. היא מציעה הסבר: “הייתי אלרגית לסבתי".

לפי תיאור זה, גורמים תוך-אישיים ובין-אישיים, חלקם מודעים וחלקם לא, גורמים לתופעות גופניות. הקשר הוא ליניארי, כאשר ההתמקדות היא בכיוון השפעה מסוים: השפעת הנפש על הגוף. לפי תפישה זאת, פתרון הנושא הרגשי ו/או הבין-אישי יביא לפתרון הבעיה הגופנית.

הגישה השנייה רואה בכאב גופני חלק בלתי נמנע ממציאות חיינו. כך, בספרם "השטן שבינינו" (2005) נחי אלון וחיים עומר מציעים עמדה טיפולית המוסרת מסר לפיו הסיבה למצב גופני היא גופנית בלבד ולא פסיכולוגית. הם מציעים מספר יתרונות לגישה זו: הפחתת תחושת האשם, הפחתת מאמצים בלתי אפשריים לסלק את הבעיה בכוח הרצון בלבד, שיפור היחסים עם הסביבה. הכותבים מציעים שקבלת קיום גרעין גופני יכולה לאפשר הסכמה מצד המטופל לטפל בשכבות הנפשיות שנבנו בעקבות קיום התופעה הגופנית. כך נחסכת האנרגיה שעלולה להיות מושקעת בהתחבטות האם הבעיה נפשית או גופנית, ומתאפשרת עמדה אקטיבית. מודל זה מציע אם כן שליטה דרך קבלה.

 

לשתי הגישות מכנים משותפים מעניינים: שתיהן מיועדות לאפשר שליטה והגברת הרווחה הנפשית והגופנית. בשתיהן התייחסות לגוף ולנפש כאל שתי ישויות נפרדות.

לשתי הגישות יתרונות וחסרונות. היתרון הגדול של הגישה הראשונה, המתייחסת אל השפעת הנפש על הגוף, הוא שהיא מציעה שליטה בגוף דרך עבודה על הנפש ומאפשרת להיטיב עם הגוף באמצעות עבודה רגשית-מחשבתית-התנהגותית. יחד עם השליטה, גישה זו מציעה גם תקווה: אם רק נעבוד על הנפש, נוכל להקל על הסבל והמחירים הגופניים. החיסרון הגדול של גישה זו עולה כאשר אין אפשרות להשתמש בו בצורה פרודוקטיבית וכאשר מתעוררות לפיכך אשמה ובושה בשל הייחוס הנפשי של הבעיה. אז גם יכולות לגבור תחושות חוסר אונים, בדידות, זעם ועצב. כמו כן עלול להיווצר מעגל מרחיק ומתסכל של האשמה הדדית בין האדם הסובל לבין סביבתו.

 

היתרון הגדול של הגישה השנייה, שמתייחסת כאמור אל המחלה כאל כאב בלתי נמנע שהוא חלק מהחיים, הוא שהיא מעודדת קבלה, ובכך מפחיתה מאבק פנימי עודף ומפַנה אנרגיה וכן מפחיתה את קשת הרגשות והאינטראקציות הקשים שתוארו לעיל. החיסרון הבולט של מודל זה הוא האפשרות להחמצת הזדמנויות לעבודה בכיוון של השפעת הנפש על הגוף.

חסרון נוסף משותף בעיניי לשני המודלים: שניהם מציעים ידיעה – ידיעה בכיוון הנפש כגורם לבעיה גופנית, או ידיעה בכיוון הפוך – לפיה הנפש אינה הגורם לבעיה. הידיעה משאירה אותנו ב'או-או': או שהמקור נפשי או שהמקור גופני. כך אנו עלולים להיות לכודים ב'פינג פונג' שאינו נגמר, אשר שואב אנרגיה ואינו מאפשר להתפנות לפעולה מיטיבה. ההצעה של אלון ועומר ב"שטן שבינינו" למקור גופני שעליו נבנות שכבות נפשיות הוא בעיניי צעד בכיוון חשוב, אך אינו מספיק.

 

הטוב משני העולמות

אני מציעה אופן התבוננות אשר משלב מרכיבים משתי הגישות המתוארות לעיל ומוסיף עליהן. אני חוזרת לדימוי המארג: ראשית, עלינו להכיר בכך שהמארג כה מורכב, עד שיכולתנו להבינו – אם באמצעיים רפואיים, אם באמצעים פסיכולוגיים ואם באמצעות החיבור ביניהם – היא מוגבלת. להכרה במגבלותינו יש מחיר, אך גם רווח גדול של הקלה ושל שחרור מאשמה.

כיוון שהמארג מורכב, נכון בעיניי לראות הסברים ליניאריים ככלי עבודה מוגבלים ולא מדויקים, גם אם לעתים הם יכולים להיות שימושיים. פורה הרבה יותר בעיניי להתייחס להסברים מעגליים וספירליים, כלומר לרצף אינסופי של השפעות הדדיות בין תופעות גופניות–רגשיות–מחשבתיות–התנהגותיות–בין-אישיות. עצם ההפרדה בין גורמים אלה היא במידה רבה מלאכותית, ונעשית מתוך התפיסה המוגבלת שלנו. בתוך המארג המורכב הזה אנחנו יכולים לזהות נקודות שבהן אנו יכולים להתערב ולהשפיע.

אופן הסבר זה מאפשר בעיניי לקבל את 'הטוב בשני העולמות'; אנו לא אשמים במה שקורה לנו, וכך גם הורינו, אמהותינו, בני זוגנו ושאר העולם. אבל, כיוון שאנו יכולים לראות ולזהות דפוסים, אנו יכולים במידה זו או אחרת להשפיע ולשלוט. לעתים השליטה תהיה על ידי קבלה, לעיתים על ידי שינוי. כפי שמוצע גם ב"השטן שבינינו" (2005), גם הקבלה יכולה להיות דרך אקטיבית לשינוי.

אציל (2012) מציגה את המושג "אינטליגנציה בריאותית" כסוג אינטליגנציה הניתנת לטיפוח ומובילה ל"ניהול עצמי חכם" של הבריאות האישית, וליכולת בחירה המאפשרת להוביל את החיים למקומות מיטיבים יותר ברמה הבריאותית, הרוחנית והבין-אישית. מושג 'אי הידיעה' בהקשר הבריאותי יכול, לדעתי, להשתלב היטב בסוג כזה של אינטליגנציה.

 

דרכים לשליטה באמצעות קבלת מצב נתון ואי הסכמה לו בו זמנית

אנו מקבלים מצב מסוים כנתון, כיוון שכך הוא. אך אנו לא חייבים תמיד להסכים למצב הנתון – יש ביכולתנו לנקוט פעולות בתוך המצב. הנה דוגמה: כאשר יש גשם בחוץ, והאדם לצורך העניין לא אוהב גשם, זהו המצב. קבלתו מאפשרת לחסוך אנרגיה מיותרת, כגון הדיאלוג הפנימי: “איזה באסה הגשם הזה. כל חורף אני בדיכאון. רק אפור בחוץ, הלוואי שהיתה שמש...”. יש גשם וזהו זה. אבל במסגרת החופש לא להסכים – אנו יכולים בהחלט ללבוש בגדים חמים ולקחת מטריה, או אפילו לצאת החוצה ולגלות שכיף לטייל בגשם. במצבי מחלה, כאב ומגבלות גופניות, קבלת המצב כנתון יכולה להקל ולשחרר הרבה אנרגיה. באנרגיה שמתפנה ניתן לבדוק נקודות התערבות שמאפשרות אי הסכמה – בתחום הגופני, הרגשי, המחשבתי, הבין אישי ובשילובים ביניהם.

היתה לי מטופלת, שעוררה בי הערכה רבה. היא סבלה ממצב גופני לא קל, ודיברה תכופות על "להפוך את הלימון ללימונדה". היא אכן עשתה זאת, כאשר לימדה את עצמה כיצד להתנהל עם המצב הגופני, להקל על עצמה מכל הבחינות, ולנהל חיים עשירים ומלאים למרות המגבלות.

 

מדיטציה והיפנוזה: “תרגום מעשי" של הדיאלוג בין החופש לקבלה והחופש לאי הסכמה

מדיטציה והיפנוזה הן כלים שימושיים ביותר, המשתלבים במגוון גישות. המדיטציה מעודדת קבלה מתוך התבוננות, ומאפשרת לאדם לא להיות לכוד ב'אני הסובל' ולפתח 'אני מתבונן' שיכול להציע פרופורציה, אמפתיה, נחמה. המדיטציה, על מקורותיה הבודהיסטיים, מציעה גם שחרור מאשמה: אנו לא אשמים. אנו חלק מעולם שיש בו גם כאב. זה המצב. דרך המדיטציה מתאפשרת רגיעה, המהווה גם הכנה טובה לתהליך ההיפנוטי. ההיפנוזה מאפשרת להמשיך ולהעצים את תהליך הקבלה, ובו זמנית לקחת דרגות חופש באמצעות אי הסכמה למצב הנתון, ונקיטת פעולה לשינויו. האדם יכול, במידה זו או אחרת, להשפיע על המצב הגופני והרגשי, על המחשבות, ההתנהגות והקשרים הבין אישיים ולהקל על עצמנו עצמו כך.

שתי השיטות, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, מאפשרות הגברה של תחושת השליטה. מחלה מביאה פעמים רבות להישאבות אל מעגלים קשים של סבל. המדיטציה וההיפנוזה מאפשרת לעצור ולהתבונן, להפוך את כיוון המעגל, וליצור מעגלים מיטיבים, גם כאשר מתקיימים כאב ו/או מגבלות שהם חלק מהמחלה.

 

 

לסיכום, מאמר זה מציע עמדה של אי ידיעה בשאלת ההשפעות גופנפש: מארג ההשפעות מורכב כל-כך, עד שלא עוזר לדון בשאלה מה בא ממה – הביצה מהתרנגולת או התרנגולת מהביצה. עמדת האי ידיעה מפנה אנרגיה המושקעת בקופנליקט 'גופני או נפשי', ומאפשרת לסובל מכאב ומחלה לבדוק באופן חופשי מאשמה היכן הוא/היא יכולה/ה להשפיע לטובה על מצבו/ה. היא מאפשרת תחושת שליטה ויכולת התמודדות, ובכך מקלה על הסבל.

 

 

תודות:

הרבה תודה לד"ר פזית סלע, שהכירה לי את השילוב בין מדיטציה להיפנוזה, ואת הדיאלוג בין קבלה לאי הסכמה.

 

מקורות

אציל, מ. (2012). אינטיליגנציה בריאותית. מושב בן שמן: מודן הוצאה לאור.

מקדוגל, ג'. (1998). תיאטרוני הגוף. תל אביב: דביר.

עומר, ח., אלון נ. (2005). השטן שבינינו. ספרים הוצאה לאור.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

משעול שמעוני, ת. (2012). מארגי גופנפש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2798

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר משעול שמעוניתמר משעול שמעוני22/7/2012

תודה רבה על התגובות!.

מירה אצילמירה אציל18/7/2012

יישר כוח. שמחתי לקרוא על החשיבה הדומה. "ידיעה" היא סוג של חכמה המיוחסת לאינטליגנציה במובנה הרגיל: הקוגניטיבי, החותר לגילוי סיבתיות ליניארית. כל מי שמתמודד עם מחלות יודע שאין צורך "לדעת הכל" כדי לפעול לשינוי מיטיב. "אי ידיעה" היא בהחלט עמדה נפשית שמרבה "אינטליגנציה בריאותית". כי היא פותחת כר נרחב של מעשים ורגשות התורמים להתרפאות.
יישר כוח ובריאות רבה
מירה אציל

ליאור יניבליאור יניב15/7/2012

מרתק. תודה.