פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

זוועותיו ונפלאותיו של העצמי

מאמרים | 11/6/2012 | 8,206

מושג העצמי לא קל להגדרה, אך אנו מרגישים אותו היטב כאשר מישהו פוגע בו. במקרים של דחייה ועלבון, על הטיפול לעזור לאדם להבין את חשיבותה של תוכנית החיים שנכשלה, לחפש ולמצוא תוכנית חיים חשובה אחרת. המוטיבציה המופלאה ביותר של העצמי היא המוטיבציה ליצירתיות, ואנו המטפלים צריכים לעודד את מטפלינו לחיפוש יצירתי אחר פתרונות לבעיות החיים.

 

זוועותיו ונפלאותיו של העצמי

 

מאת מאיר קוזארי

 

המאמר מבוסס על הרצאה שתינתן בכנס ישראל לפסיכותרפיה, אוניברסיטת חיפה, 18-19 יוני 2012.

 

מושג העצמי לא קל להגדרה, אך אנו מרגישים אותו היטב כאשר מישהו פוגע בו. תדמיינו לרגע שאתם מושיטים את היד ללטף כלב והוא נבהל ונושך. איך תרגישו? גם אשת פוטיפר התנ"כית נעלבה מסירובו של העבד יוסף לשכב איתה, ושלחה אותו להתענג בכלא של פרעה. כך גם בסרט "חיזור גורלי", שבו העניינים בין שני הגיבורים הסתבכו עוד יותר: גבר ואישה נפגשו בכינוס של עורכי דין, בילו לילה אחד סוער והמשיכו כל אחד לדרכו. אולם מה שהיה בשביל הגבר סטוץ נעים, לאישה היה קריאת הגורל. היא לא נתנה לו להתעלם ממנה, רדפה אותו בכול מקום, חדרה לביתו ונאבקה איתו עד למותה מטביעה.

לצערי, במציאות קורים אפילו דברים גרועים הרבה יותר בעקבות פגיעה כואבת בעצמי. בתי הסוהר שלנו מלאים למשל באנשים שרצחו בחמת זעם את בנות זוגם. בהתקף הטירוף הם לא הסתפקו במכה אחת או בדקירה אחת, אלא דקרו עשרות פעמים והיו מוכנים להרוג גם את עצמם. ומאיפה באה כל האנרגיה הזאת, הדומה לפיצוץ? אומרים שכח הפיצוץ גרעיני נובע משחרור אנרגיית קשר של חלקיקי גרעין. כך, גם כאשר בן אדם מושקע בתכנון חייו ומאיזו שהיא סיבה עתידו נהרס והשסתומים המוסריים חלשים מדי, האנרגיה משתחררת על גופם של הסובבים – איש-איש בדרכו, כמובן. לא מזמן סופר בעיתונות על רב-מלצר שפוטר מעבודתו במסעדה עקב חשד לגניבת משקאות חריפים. בלילה קודר אחד, כאשר כל משפחת בעלי המסעדה חגגו בחוץ, רב-המלצרים חדר לדירתם, וכאשר בני המשפחה התחילו לחזור הביתה, רצח אותם אחד-אחד: הסבא והסבתא, הנכד והנכדה, ולקינוח הרג גם את בני הזוג הצעירים.

אך נניח שאני אדם מוסרי, ואני לא הורג את אנשים על ימין ועל שמאל; אם אני חווה דחייה ועלבון וחש שתוכנית חיי נהרסת כולה, כל האנרגיה המשתחררת לוחצת עליי ויכולה לגרום לי להתאבד או להיכנס לדיכאון. כך קרה לסופר הגרמני גתה בן המאה ה-18, שאהבתו לעלמה צעירה נדחתה, והביאה אותו לשקול התאבדות. למזלנו הוא לא התאבד, אלא המציא שיטת טיפול חדשה: הוא הוציא את כל תסכוליו בספרו "ייסורי ורתר הצעיר". תיאורי הייסורים היו כל כך משכנעים, שקוראים צעירים רבים ניסו להתאבד בעקבותיו. אולם גתה עשה לעצמו ביבליותרפיה ועבר לתוכניות אחרות. זו בעצם צריכה להיות אסטרטגיית הטיפול במקרים כאלה – להבין את חשיבותה של תוכנית החיים שנכשלה, לחפש ולמצוא תוכנית חיים חשובה אחרת, מושכת, מציאותית, הומניסטית, ופחות מושפעת מאחרים.


- פרסומת -

עלבונות ונקמות מתרחשים לא רק בין יחידים, אלא גם בין עמים ובין מדינות. כך קרה שעלבונו של הצייר המתוסכל ועלבונה של האומה הגרמנית אחרי תבוסה במלחמת העולם הראשונה התמזגו והולידו את המפלצת הנאצית.

לעומת השפעתן של עלבונות על העצמי, כאשר אנו מקבלים תשבחות ופרסום, אנו מתמלאים בגאווה, והעצמי שלנו מקבל אישור וחיזוק. המוטיבציה להיות מפורסם כאילו מזכה אותנו בחיי נצח. כך, הקיסר הרומי אוגוסטוס הנציח את שמו ואת שם קודמו בשמות של החודשים יולי ואוגוסט. והשליט הטורקמני שנפטר לא מזמן נתן את שמו לקבוצת של כוכבים, לגזע של סוס ולנהרות ארצו. אולם זה לא תמיד מצליח: הנה, אני ידעתי את שמו אך שכחתי. הכוכבים נשארו כוכבים, ותהילתו של השליט עברה מהעולם. גם כאן אפשר לראות שגאוות האומה – המסורת, התרבות, והאידיאולוגיה חלק נכבד בעצמי הלאומי. בדומה, פילוסופיית חייו של הפרט יחד עם גופו, רכושו, מחשבותיו, רגשותיו, תוכניותיו, וחוויותיו מהווים את המרכיבים החשובים של מערכת העצמי שלו.

לפני יותר ממאה שנה מצא הפסיכולוג וויליאם ג'יימס (James, 1890) כמה רבדים בתוכן העצמי: העצמי הגופני, עצמי הסוציאלי, והעצמי הרוחני. בין התכנים הרגשיים הוא ציין במיוחד רגשות הקשורים לערך העצמי ולדימוי העצמי. ארנסט וולף (Wolf, 1988), ממשיך דרכו של היינץ קוהוט, מתאר את הקשר בין מוטיבציות של העצמי ומטרות-על אידיאליות, וטוען שמרכיבי העצמי הם (1) קוטב שממנו נובעת החתירה לכוח ולהכרה; (2) קוטב המשמר את האידיאלים המנחים; (3) המרחב בין שני קטבים אלה שמפעיל את הכישורים והמיומנויות הבסיסיים.

העצמי של הפרט עוקב בקפדנות אחר תפקודו שלו, ולא תמיד מרוצה. המשוב הזה חשוב מאוד כדי לתקן שגיאות. הצלחות ממלאות אותנו בתחושת הגאווה ובתחושת agency, אך רצף כישלונות עם תוצאות מרחיקות לכת מכאיב ומטריד מאוד. זה לא נורא להפסיד במשחק ידידותי, אך כן נורא לא להבקיע פנדל במשחקי הגביע, וזה כן נורא לחוות אימפוטנציה עם האישה הנערצת, וזה כן נורא להפסיד את כל החסכונות בבורסה או בהימורים. ופה יש שאלה אקזיסטנציאליסטית של אחריות: יותר נוח לעצמי ליחס את הכישלונות לאחרים, שכן אם העצמי לא אשם – לא צריך לתקן שום דבר והכול כאילו בסדר. אם הפרט לא יכול או לא רוצה לקחת אחריות על בחירותיו, הוא יכול להעביר את הסמכות לאחר. וזה די נוח. אבל אם ה"אחראי" נכשל או לא רוצה יתר לקחת האחריות, הפרט עלול להתמלא בזעם על ה"אחר". כך, זקן אחד, עולה חדש, הרג את אשתו אשר איימה לעזבו. הוא הרג אותה לא בגלל טירוף של אהבה אלא בגלל פחדיו וכעסיו. כעת, כאשר נידון למאסר עולם, הוא לא צריך לדאוג לפרנסתו.

מאידך, במקרה של האשמה עצמית, כאשר האחראיות נופלת על העצמי באופן בלעדי ואין תקווה לתיקון, לפעמים יותר קל להתאבד מאשר לסבול. ואם אין משאבים פנימיים לניתוח ותיקון, ולא יודעים את מי ומה להאשים, אז אפשר להגיע לאפתיה, לחוסר יוזמה וחוסר רצון, והעצמי מאבד מכוחו ומחיותו.

בין עלבון מאחרים ועלבון מעצמי עומדת בעיית הקנאה. יש בה משהו משני העולמות. באותו אזור ביניים נמצא העצמי הפגיע. הוא לא בטוח בערכו. הוא רעב לקבל מאחרים אישורים לערכו. קין הרג את הבל בעטיה של קנאה; אך אפילו רצח של היריב לא תמיד פותר את הבעיה: בסיפור "המתים" מאת ג'יימס ג'ויס (הוצאת משרד הביטחון, 1982) מסופר על הקנאה של הבעל באהוב של אשתו אשר מת מזמן. אך אי אפשר לרצוח את האדם שמת ואי אפשר למחוק את הזיכרון שלו.


- פרסומת -

אחת החוויות הקשות לעצמי היא הטראומה. אומרים שטראומות נובעות ממצבים מסכני חיים, אולם אין זו התמונה כולה. לפעמים קורה הרי שאנשים מוכנים לסכן את החיים מבחירה למען מטרה החשובה להם: מתאגרף במשקל כבד מסכן את חייו למען סיכוי לנצח, וכמוהו גם נהג מרוצים, טייס קרבי, וחבלן. לעומת זאת, במהות החוויה הטראומתית נמצא חוסר האונים של העצמי להתמודד עם המצב. חוסר האונים גורם לבלבול, פחד ובהלה. חוסר האונים מופיע בחלומות, זועק לחיפוש הפתרון. תנו לבן אדם זמן, רגיעה ואימון והוא יהיה יותר מוכן להתמודדות.

חוסר לכידות של העצמי פוגע ביעילותו. חוסר לכידות זה נובע ממאבקים בין מוטיבציות שונות, מהשפעות של רגשות חזקים, ומפיצולים ודיסוציאציות בין תכנים נפשיים. תופעת ריבוי האישיויות היא הדוגמה הקיצונית ביותר לחוסר אינטגרציה של העצמי. אך בחיפוש אחרי לכידות יש לקחת בחשבון שלפעמים מצבי מציאות שונים דורשים פתרונות שונים, וביניהם צריך לחפש דרכים יותר הומאניות. דרכי ההתמודדות של העצמי עם בעיות החיים יכולות להיות תלויות במצבים פנימיים, כמו מצבי רוח, או בסביבה: הרי בג'ונגל מתנהגים אחרת מאשר בנשף חתני פרס נובל, למשל. כך, גם גרסאות של העצמי תלויות בהקשר פנימי וחיצוני, בדומה למשמעויות של מילים, התלויות בהקשר שבו הן נאמרות.

*

עד כה עסקנו ברגישות של העצמי להערכת תפקודו. אך מה הוא תפקידה של מערכת העצמי? המערכת צריכה לקבוע סדרי עדיפויות בין מוטיבציות שונות, להציב יעדים, לתכנן דרכים להשגתם ובאופן כללי לעזור לפרט למצוא את מקומו בעולם הגדול, קרי, לממש את יכולות העצמי, להיות יצירתי, ולמצוא משמעות בחיים. בספר "הפילוסופית" מאת פטר פרנגו (הוצאת ידיעות, 2009) מסופר על מאבקו של הפילוסוף דידרו וחברתו סופיה לאסוף את הידע האנושי בתוך אנציקלופדיה מקיפה. כמו פרומתאוס הם רצו לתת את אור הידע לאנושות, ובזה ראו את משמעות חייהם. הם השאירו חותמם על דפי התרבות ונעשו נצחיים כמו אלוהים.

המוטיבציה המופלאה ביותר של העצמי היא המוטיבציה ליצירתיות. גם זו תכונה אלוהית. הצייר אנרי מאטיס הכריז בפגישה עם פיקסו "יש לי שמש בבטן" - כשכוונתו לרצון היצירה הבוער בתוכו. גיבור ספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר" היה מוכן למסור לאדריכל אחר תוכניות לבנייה של שכונת עוני שהכין בעצמו רק כדי לראות אותן מתממשות במציאות. אני אישית נהנה מחגיגה של יצירתיות בסרטים של הבמאי הבלקני אמיר קוסטוריצה. כל היצירות וההישגים בתחומי האמנות, הפילוסופיה והמדע נאספים ומהווים את תרבותנו. פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2011 אמר בנאומו בקבלת הפרס "ניצור עולם טוב יותר לכולנו". לדעתי, זו הגדרה טובה למטרת היצירתיות ההומניסטית.

גם בטיפול אנחנו המטפלים צריכים לעודד את מטפלינו ליצירתיות בחיפוש אחר פתרונות לבעיות החיים. אך גם אנחנו המטפלים לא יכולים לפטור את עצמנו מהחיפוש. וזה גורלנו כולנו – להיתקל בבעיות החיים, כול אחד בשעתו. אנחנו צריכים לחפש ולאסוף את השיטות לעזור לבני אנוש להתקיים בצורה אנושית. אנו כאנשי רוח צריכים להירתם לא רק לבריאות הפרט אלא גם לבריאות הציבור, ליצירת חברה שפויה והומאנית.

 

מקורות

James, W. (1972[1892]) Psychology (Briefer Course). Collier-MacMillan ltd. New York.

Wolf, E. S. (1988). Treating of the self. New York: The Guilford Press.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קוזארי (קוזרינסקי), מ. (2012). זוועותיו ונפלאותיו של העצמי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2785

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אייל שדהאייל שדה19/6/2012

מקסים. תודה על מאמר מקסים, מרתק ויותר מכל - יצירתי.
ומלה על טראומה: אני אומר למטופלים שחיים עם חרדה, דיכאון, הפרעה נפשית קשה הם טראומטיים. ואתה ממשיג זאת יפה: 'במהות החוויה הטראומתית נמצא חוסר האונים של העצמי להתמודד עם המצב'.
תודה

rave yrave y17/6/2012

מסכימה עם קודמתי. אכן מאמר נפלא!

רות בלוםרות בלום17/6/2012

תודה.. מאמר נפלא!. מאמרך מאיר, נפלא ומאיר עיניים, לגבי מהותו של העצמי , מורכבותו ודרכיו הרצויות והבלתי רצויות בעולמנו.. כמו שהזכרת 'יצירתיות' היא מקור נביעה , שההתחברות אליו נותנת חיים, ואולי אף חיי -נצח (:
יצירתיות, ע'פ קוהוט, היא אחת מחמשת ההתמרות שיכול הנרקיסזם לעבור במהלך התפתחותו, ביחד עם : חכמה, אמפאטיה, הכרה בחלופיות והומור.. ההומור.. דומה מאוד בעיני ליצירתיות.. וגם אהוב עלי .. כי הוא עשוי להחזיק בו זמנית, את הסבל והכאב ביחד עם איזה שהו טוויסט יצירתי אולי לא מודע.. שמעלה חיוך.. ואולי נוטל או מרכך את עוקץ הסבל והכאב. (ראה יצירתו של חנוך לוין ושל עוד טובים ורבים.. , האירוניה של עגנון, עמוס עוז, אהרון מגד.. )
בהצלחה בכנס.. ותודה על מאמאר עשיר ומלא כל טוב