פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

דיכאון לאחר הלידה: איתור מוקדם בשירותי בריאות ראשוניים בישראל

בעשורים האחרונים נפתחו דרכי התייחסות חדשות לתחומי בריאות האישה ובריאות הנפש, וביניהן לבעיה השכיחה של דיכאון לאחר לידה. במאמר זה מוצגת תוכנית שפותחה לאיתור והתערבות מוקדמים של נשים בסיכון או הסובלות מדיכאון לאחר הלידה, המיושמת במסגרות הרפואה הראשונית בארץ, תוך שימוש בשאלוני סינון על-ידי אחיות.

מאמרים | 16/5/2012 | 12,012

תגיות:

 

דיכאון לאחר הלידה:

איתור מוקדם בשירותי בריאות ראשוניים בישראל

 

מאת שרהלי גלסר

 

המאמר פורסם לראשונה בספר "פסיפס גופנפש: בריאות נשים בישראל" שיצא ב-2010 בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. עורכות: אורלי שריד, דורית סגל-אנגלצ'ין, ג'ולי צוויקל.

 

רקע

דיכאון לאחר הלידה, תופעה בעלת גורמים והשלכות ביו-פסיכו-סוציאליות (Halbreich, 2005; Milgrom et al., 1999) הינו סיבוך שכיח בלידות (Gaynes et al., 2005). במשך דורות מערכת הבריאות התמודדה בעיקר עם הישרדות האם והתינוק, ושינויים במצב הרוח של היולדת נחשבו כחלק טבעי מהחיים; אך התקדמות הרפואה אפשרה התמודדות מֵעבר להישרדות, והתייחסות גם לאיכות החיים. בנוסף, המודעות הגוברת לחשיבות הבריאות במובנה הרחב, ההוליסטי, פתחה דרכי התייחסות חדשות לתחומי בריאות האישה ובריאות הנפש, וביניהן לבעיית הדיכאון לאחר לידה. בעשורים האחרונים נערכו מחקרים בארצות רבות, ישראל ביניהן, שמטרתם הבנה והתמודדות עם תופעה זו (Buist et al., 2007; Glasser, 2009; Wisner et al., 2006).

למרות השכיחות המשמעותית, שנאמדת ב-10%-20% מהיולדות (Abou-Saleh & Ghubash, 1997; Brett et al, 2008; Glasser et al., 1998; O’Hara & Swain, 1996), וההשלכות השליליות של דיכאון לאחר לידה ליולדת, לתינוק ולמשפחה (Dennis & Ross, 2006; Diego et al., 2004;Goodman, 2004; Hackeny, 2006; Logdson et al., 2006b; Murray et al., 1999 ). רוב המקרים אינם מאותרים, מאובחנים או מטופלים (Gaynes et al., 2005; Gjerdingen & Yawn, 2007; Wisner et al., 2006). כמענה למצב זה, פותחו בשנים האחרונות תוכניות לאיתור מוקדם של סימני דיכאון, בדרך כלל על ידי אחיות, בקרב נשים הרות ולאחר הלידה במסגרת הרפואה הראשונית, תוך השימוש בשאלוני סינון (Akgungor, 1997; Chaudron et al., 2004; Georgiopoulos et al., 2001;McQueen et al., 2008; Peindl et al., 2004; Stowe et al., 2005). לתוכניות אלה מספר יתרונות, שיפורטו להלן.

ראשית, יש חשיבות לאיתור המוקדם במסגרת הרפואה הראשונית (Hearn et al., 1998; Logsdon et al. 2006a). בתקופות ההיריון ולאחר הלידה נשים מגיעות בדרך כלל באופן תדיר יותר מאשר בתקופות אחרות למערכת הרפואה הראשונית – מרכזי בריאות האישה, תחנות טיפת חלב, וכד' – למעקב ולטיפול באישה ובתינוק. בשירותים אלה נוצרת הזדמנות לאתֵר ולטפל בבעיות, שכן הם זמינים ונגישים לאוכלוסיית הנשים, והנשים חשופות דרכם לקשר עם האחיות והרופאים המטפלים. לעומת הביקור במרפאה ראשונית, נשים נרתעות בדרך כלל מפניות לגורמי בריאות הנפש. במחקר ישראלי נמצא שכל הנשים שאותרו כסובלות מסימני דיכאון סירבו לפנות לטיפול במרפאה פסיכיאטרית (Eilat-Tsanani et al., 2006). המחברים מציינים שממצא זה מדגיש את חשיבות האיתור ואף הטיפול בדיכאון לאחר הלידה במסגרת המרפאה הראשונית.

שנית, נמצא שתוכניות אלה הן יישומיות, משפרות את שיעורי האיתור של מקרי דיכאון לאחר לידה ואת שיעורי ההגעה לטיפול. מספר מחקרים בארץ ובחו"ל דיווחו שכאשר בוצעו פעולות סינון שיטתיות, היתה עליה ניכרת בשיעור זיהוי נשים עם סימני דיכאון לאחר לידה לעומת איתור לא-שיטתי (Chaudron et al., 2007; Evins et al., 2000; Georgiopoulos et al., 2001;Hearn et al., 1998; Rosenfeld et al., 1999).

בנוסף, השימוש בשאלון למילוי-עצמי ככלי סינון הינו פשוט ונוח. הכלי המקובל ביותר לשימוש באוכלוסייה זו הוא שאלון ה-Edinburgh Postnatal Depression Scale (EPDS), שאלון למילוי עצמי המורכב מ-10 היגדים, שתורגם ונמצא תקף לאיתור סימני דיכאון בשפות וארצות רבות, כולל בישראל (Cox & Holden, 2003; Glasser & Barell, 1999; Kandel-Katznelson et al., 2000).

לבסוף, עצם הטמעת כלי הסינון כחלק משגרת השירות וההתייחסות לנושא מצב הרוח של האישה ולדיכאון לאחר הלידה מעבירים למטופלות את המסר שלגיטימי לשוחח על כך, ושהמטפל/ת מרגיש נוח ומסוגל לדון על נושאים אלה עם האישה. בנוסף, העובדה שהשאלון מועבר לכל הנשים באופן אוניברסאלי מפחית את החשש לסטיגמה שעלול ללוות נושאים הקשורים לבריאות הנפש.

בשנים האחרונות החלו בישראל תוכניות לאיתור מוקדם של דיכאון לאחר הלידה בהיקף ארצי (Glasser, 2009). בתוכניות אלה אחיות שהוכשרו לכך מעבירות את שאלון ה-EPDS לנשים במהלך ההיריון, ושוב לאחר הלידה. כאשר אישה מבטאת סימני דיכאון, מופעלים נהלי ייעוץ תמיכתי על-ידי האחיות, והפניות למסגרות טיפול אחרות, לפי הצורך. בהמשך מאמר זה מוצג תיאור פעילות זו וממצאים מאיסוף נתונים שנערך במסגרתה, המתבצעת בשתי מערכות בריאות ראשוניות רחבות-היקף בישראל: משרד הבריאות (מערכת "טיפות חלב") ושירותי בריאות כללית.

 

איתור במשרד הבריאות

לאור ממצאי מחקר בישראל (Glasser et al., 1998; Glasser et al., 2000) והמלצות לגבי איתור סימני דיכאון לאחר לידה והתערבות מוקדמת במסגרת הרפואה הראשונית, הוחלט על-ידי שירותי הסיעוד והמחלקה לאם לילד ולמתבגר בשירותי בריאות הציבור של משרד הבריאות לבצע תוכנית סינון לסימני דיכאון לאחר לידה כחלק מהפעילות השוטפת של התחנות לבריאות המשפחה ("טיפת חלב") במעקב אחר ההיריון והלידה. קודם הטמעת התוכנית לכלל המערכת, היא נוסתה כ"תוכנית חלוץ" במשך שנת 2001 בשש תחנות ברחבי הארץ. מטרת תוכנית החלוץ היתה לבדוק את היישומיות של איתור והתערבות מוקדמים בקרב המבקרות בתחנות במשך ההיריון ו/או לאחר הלידה. למרות שתוכנית החלוץ לא תוכנן כמחקר, התיעוד שערכו האחיות איפשר איסוף נתונים כמותיים.

הנבדקות: במשך תוכנית החלוץ כל אישה הרה או לאחר הלידה שהגיעה לתחנות המשתתפות בערך בשבוע 26 להיריון ו/או כ-6 שבועות לאחר הלידה, התבקשה למלא את שאלון ה-EPDS. סך הכול 395 נשים מילאו שאלוני EPDS: 192 במשך ההיריון, 259 לאחר הלידה (מתוכן 56 נשים מילאו בשני המועדים) יש לציין שההבדל בגודל הקבוצות לא נבע מ"נשירה" אלא היה פועל יוצא של תאריכי תחילת וסיום התוכנית בכל תחנה.

כלי הסינון: כלי הסינון שנבחר לתוכנית היה ה-EPDS בתרגומו לעברית ולרוסית. בשאלון זה טווח הציונים נע בין 0 ל-30, ולפי מחקרי תיקוף נמצא שציון קטן או שווה ל-10 ב-EPDS מצביע על סימני אפיזודה דיכאונית קלה עד בינונית ("סיכון נמוך"), וציון קטן או שווה ל-13 מצביע על סימני אפיזודה ברמת חומרה בינונית עד קשה ("סיכון גבוהה") (Brooks et al.,2009; Cox & Holden, 2003). במסגרות של בריאות הציבור מומלץ להשתמש בציון >10 כציון חתך המצריך בירור ו/או התערבות. בנוסף, שאלה מס' 10 ב-EPDS מתייחסת למחשבות על פגיעה עצמית, וכל ציון שניתן על ידי האישה מעל ל-0 בשאלה זו דורשת התייחסות מיידית.

תיאור התוכנית: במסגרת התוכנית, נשים שהגיעו לתחנות למעקב היריון ו/או לאחר הלידה בעיתוי שנקבע, התבקשו על-ידי האחות המטפלת לענות על שאלון ה-EPDS. טרם תחילת תוכנית החלוץ נערכה הכשרה מיוחדת לאחיות המשתתפות, שהתכנים בה כללו ידע תיאורטי על דיכאון לאחר הלידה, נהלי עיתוי העברת השאלון, דרכי ותכני ההתערבות התמיכתית, ונהלים להפניה. הוצעה התערבות על-ידי האחיות לנשים שלהן היה ציון >10, או ציון >0 בשאלה מס' 10. יש לציין שנוהל זה לא מנע מהאחיות להתערב במקרים אחרים בהם נראה צורך בכך, ללא קשר ל-EPDS. עיקר ההתערבות היתה בשיחה עם האישה להערכת מצבה ורמת תפקודה, וכן לשיחה על הרגשות והמחשבות שלה, שינויים בחייה, התמקדות בקשיים שהיא מעלה, וחיפוש משותף של פתרון בעיות. האחיות גם ניהלו שיחות מעקב עם נשים אלה בתחנה, בטלפון ו/או בביקור בית. במידה והתבררו בעיות קשות או דחופות, האחיות יכלו להפנות את האישה לשירותי בריאות הנפש, בדרך כלל בהתייעצות עם אחות מרכזת בריאות הנפש של לשכת הבריאות.

איסוף נתונים: במשך תוכנית החלוץ, האחיות התבקשו לרשום את פרטי כל אישה המתאימה לתוכנית בדף רישום שכלל שבוע היריון או שבוע לאחר הלידה, הציון ב-EPDS, הציון בשאלה מס' 10, וסוג ההתערבות שבוצע במועד ההעברה. דפי הרישום נאספו והמידע הוקלד וסוכם. יש לציין שלא כל האחיות פעלו לפי הנהלים, זאת אומרת לא ביקשו מכל אישה שמתאימה לתוכנית למלא את ה-EPDS, לכן הממצאים המובאים כאן הינם תיאוריים בלבד, ולא מהווים נתונים שנאספו באופן מבוקר.

ממצאים:

  • סימני דיכאון לאחר הלידה: מתוך 259 הנשים שמילאו את ה- EPDS לאחר הלידה, 33 (12.7%) קיבלו ציון גדול או שווה ל-10, כלומר נמצאו בסיכון: 19 נשים (7.3%) קיבלו ציונים בטווח 10-12, ו- 14 (5.4%) קיבלו ציון גדול או שווה ל-13. נמצאו הבדלים בשיעורים אלה בין התחנות השונות. שתי נשים לאחר הלידה (0.8%) ענו בחיוב לשאלה מס' 10, המתייחסת למחשבות על פגיעה-עצמית.
  • סימני דיכאון במשך ההיריון: מתוך 192 הנשים שמילאו את ה- EPDS במשך ההיריון, 51 נשים (26.5% ) נמצא בסיכון, כשמחציתן נמצאו בסיכון בינוני עד גבוה. שלוש נשים (1.6%) ענו בחיוב לשאלה מס' 10, המתייחסת למחשבות על פגיעה-עצמית. גם במשך ההיריון נצפו הבדלים בשיעורים בתחנות השונות.
  • התערבות: מתוך 395 הנשים שהשתתפו בתוכנית, 84 (21.3%) זכו להתייחסות מיוחדת בעקבות תשובותיהן ב-EPDS. בקרב נשים אלה, בוצעו 226 פעולות התערבות (ממוצע כ- 2.7 פעולות לאישה). ברוב המקרים (81.0%) ההתערבות היתה כרוכה בשיחות תמיכה בתחנה ו/או בטלפון. ב-18.1% מהמקרים האחות הפנתה את המטופלת לגורם מקצועי אחר, בדרך כלל לאחות מרכזת בריאות הנפש, אך היו גם הפניות בודדות למרפאת בריאות הנפש, לקבוצת תמיכה וכו'.
  • היענות ויישום: מטרת תוכנית החלוץ היתה לברר את מידת הנכונות של נשים המבקרות בתחנות להיענות לבקשה למלא את ה-EPDS ושל האחיות לבצע את התוכנית. נשים מעטות שהתבקשו למלא את השאלון סירבו (12.4%, 49 נשים), אך התפלגות הסירובים לא היתה אחידה. בשלוש תחנות השיעור היה נמוך מאוד (1%-1.8%), ובשלוש תחנות היה גבוה (13.2%-44.3%). נמצא שהתחנות עם השיעורים הגבוהים ביותר של סירוב שירתו האוכלוסייה חרדית. ממצא זה מצביע על הצורך להתאים את התוכנית לתרבות הספציפית ולמצוא דרך קבילה יותר להפעילה בקרב אוכלוסייה זו ובאוכלוסיות ייחודיות אחרות. עם זאת, יש לציין שאפילו במקומות ששיעור הסירובים היה גבוהה, יותר ממחצית הנשים ניצלו את ההזדמנות לענות על השאלון ולשתף את האחות במה שעובר עליהן מבחינה רגשית – לקבל עזרה במידת הצורך.

היבט נוסף של יישומיות התוכנית היה קבילותה על-ידי האחיות המשתתפות. על מנת להתרשם מהיבט זה, במשך הפעלתה של תוכנית החלוץ ובסיומה התקיימו מפגשים בין האחיות בתחנות לבין הצוות שריכז את התכנית, כדי לקבל משוב על התוכנית וללבן קשיים. בדרך כלל האחיות ייחסו לתוכנית האיתור מספר רב של יתרונות. רובן ציינו את האפשרות לגילוי מוקדם של מצוקות הנשים, ויכולת ליזום התערבות מוקדמת. כמו כן, צוין שהעברת ה- EPDSסיפקה לגיטימציה לעסוק בתחום זה והזדמנות להקנות לאישה את התחושה שהיא לא לבד, שבשירותי בריאות הציבור יש עניין ויכולת לעזור לה גם בתחום זה. מבחינה מקצועית, האחיות דיווחו שהתוכנית הגבירה את מודעותן לנושא הדיכאון לאחר לידה, אפשרה הכירות טובה יותר עם הנשים שבטיפולן ועם בעיותיהן, וכן שיפרה את כישוריהן המקצועיים בהסתכלות ובמתן מענה למטופלותיהן. הבעיה העיקרית שציינו אחיות בביצוע התוכנית היתה קשורה בעומס עבודה וחוסר זמן, שבעטיים היה להן קשה להתפנות לשוחח עם הנשים על השאלון במידה הרצויה לדעתן. חלק מהאחיות חשו שנשים בקבוצות אוכלוסייה מסוימות (כגון נשים חרדיות ועולות מברית המועצות לשעבר) נרתעות ממילוי את השאלון. היו גם אחיות שהביעו חשש כי דווקא נשים שעשויות להרוויח ממילוי השאלון מסרבות ואולי מסתירות את קשייהן. למרות הקשיים, רוב האחיות הביעו את רצונן להמשיך את תוכנית האיתור עם ה-EPDS במסגרת עבודתן עם נשים הרות ויולדות, והמליצו להטמיע את השאלון בעבודה השוטפת של תחנות טיפות חלב. ההמלצה העיקרית שהוגשה למשרד הבריאות בסיום תוכנית החלוץ היתה להרחיב את התוכנית לתחנות נוספות ברחבי הארץ.

פעילות נוכחית בתחנות משרד הבריאות: בעקבות הצלחת תוכנית החלוץ, הן מבחינת שביעות הרצון של האחיות והן מבחינת שיתוף הפעולה מצד המטופלות, אימץ משרד הבריאות את ההמלצה להרחיב את התוכנית. נערכו סדנאות להכשרת אחיות להטמעת נהלי השימוש ב-EPDS, להתערבות ולהפניה, ובשנת 2008 דווח שהתוכנית כבר פועלת בכ-175 תחנות טיפת חלב של משרד הבריאות, כולל בקרב נשים דוברות ערבית. מאז שנת 2004 נוספו לקורסים העל-בסיסיים להכשרת אחיות בריאות הציבור יחידות לימוד בנושא דיכאון לאחר לידה, כולל איתור והתערבות מוקדמים. בנוסף, בשנת 2006 פרסם המשרד עלון מידע בשם "מה כדאי לך לדעת? דיכאון לאחר הלידה: עלון לנשים הרות ולאחר הלידה." העלון מחולק בתחנות וכן בחלק ממחלקות היולדות בבתי החולים (ניתן להשיג עותקים ללא תשלום). בהמשך תורגם העלון לשפה הערבית, ותוכנן גם העלאת חומר מידע על דיכאון לאחר הלידה לאתר האינטרנט של משרד הבריאות.

 

איתור בשירותי בריאות כללית

בשנת 2003 אגף הסיעוד בקהילה של שירותי בריאות כללית החל בהפעלת התוכנית לאיתור מוקדם של סימני דיכאון בקרב נשים הרות ואחרי לידה, ועד לאמצע שנת 2005 התוכנית הורחבה לששה מתוך שמונת המחוזות בארץ. מטרת התוכנית היא שיפור הטיפול בנשים הרות ולאחר לידה על-ידי איתור מוקדם של סימני דיכאון, והתערבות תומכת. הנחיות לדרכי ותכני ההתערבות הוגדרו ותורגלו במסגרת הכשרה מיוחדת.

הנבדקות: הממצאים המדווחים להלן מתייחסים ל-6,640 שאלונים שמולאו בערך בשבוע 32 להיריון (3,098 נשים) וכחדשיים לאחר הלידה (3,542 נשים). הנתונים הגיעו מ-161 מרפאות ותחנות טיפת חלב.

כלי הסינון: גם בשירותי בריאות כללית נבחר שאלון ה-EPDS ככלי הסינון לסימני דיכאון.

תיאור התוכנית: במסגרת התוכנית האחיות מציעות לכל אישה למלא שאלון EPDS פעם בהיריון (בערך בשבוע 32) ופעמיים לאחר הלידה (כחודשיים וכ-6 חודשים). לאחר העברת ה-EPDS האחות מקיימת שיחה מסכמת עם כל אישה, ללא קשר לציון שקיבלה. במידה והציון ב-EPDS גדול או שווה ל-10, או שהיתה תשובה חיובית (>0) לשאלה מס' 10, האחיות פועלות לפי הנחיות ההתערבות שנקבעו (הדומות לאלה של משרד הבריאות המתוארות לעיל).

איסוף הנתונים: בנוסף לרישום השוטף בתיקי המטופלות, האחיות התבקשו לרשום את פרטי כל אישה המתאימה לתוכנית (מבחינת שבוע היריון או לאחר הלידה) בדף רישום שכלל שבוע היריון או שבוע לאחר הלידה, הציון ב-EPDS, הציון בשאלה מס' 10, וסוג ההתערבות שבוצע במועד ההעברה. הדפים הועברו כל חודש לאחיות האחראיות על הנושא במחוזות. המידע בדפי הרישום שהגיעו למחוזות הוקלד וסוכם. איסוף נתונים החל בחודש יוני 2003, והמידע שנאסף עד לחודש אוגוסט 2006 מהווה בסיס לסיכום הממצאים המובא כאן. כמו בתחנות של משרד הבריאות, לא כל האחיות פעלו לפי הנהלים, כלומר לא כולן ביקשו מכל אישה שמתאימה לתוכנית למלא את ה-EPDS, ולא כל דפי הרישום הגיעו למשרדי המחוזות. הנתונים לא נאספו לשם מחקר, והממצאים המובאים כאן הינם תיאוריים בלבד.

ממצאים:

  • סימני דיכאון בקרב נשים לאחר הלידה: בשאלוני ה-EPDS שמולאו כחודשיים לאחר הלידה, שיעור הסיכון לדיכאון לאחר הלידה (ציון גדול או שווה ל-10) היה 9.1% (322 נשים), כאשר 3.3% (115 נשים) נצמאו בסיכון בינוני עד גבוה. היו הבדלים בשיעורים אלה בין המחוזות השונים, וכן בין סוגי יישוב שונים. 34 נשים ציינו בתשובה לשאלה מס' 10 שהמחשבה לפגוע בעצמן עלתה בראשן במשך השבוע האחרון.
  • סימני דיכאון בקרב הנשים הרות: שיעור סימני דיכאון היה גבוה יותר במשך ההיריון מאשר לאחר הלידה, ועמד על 14.1% (437 נשים, מתוכן 156 בסיכון בינוני עד גבוה). הבדלים בין המחוזות ובין סוגי היישוב השונים נמצאו גם בשאלונים שהועברו במשך ההיריון. בקרב הנשים ההרות, 27 ענו בחיוב לשאלה מס' 10, העוסקת בפגיעה עצמית.
  • התערבות: מתוך 774 שאלוני EPDS בהם נדרשה התערבות (ציון >10 או תשובה חיובית לשאלה מס' 10 בנוגע לפגיעה עצמית), רק תשע נשים סירבו לשיחה או התערבות של האחות בנושא מצב הרוח שלהן. עם כל השאר האחיות קיימו שיחות בתחנה. בנוסף, 131 נשים (16.9%) הופנו לעובדת הסוציאלית של השירות, 117 (15.1%) הופנו לרופא המשפחה, 31 הופנו (4.0%) לשירותי בריאות הנפש, ושתי נשים הופנו לחדר מיון.
  • התרשמות האחיות: כדי לקבל משוב של נותנות השירות, נערכו ראיונות עם 20 אחיות המבצעות את התוכנית ברחבי הארץ. רוב האחיות הדגישו בחיוב את ההיבט האובייקטיבי של השימוש ב-EPDS, שנתן להן גיבוי לתחושותיהן וחיזוק להציע את עזרתן. הן ביטאו את הדעה שהשימוש בשאלון, והתוכנית בכלל, אפשרו פתיחת שיחה בקשר לרגשות הנשים ונתנו לגיטימציה להן ולנשים לשוחח על בעיות אלה. רובן מצאו שה-EPDS הינו כלי נוח וידידותי ושהשימוש בו, ובתוכנית בכלל, הגביר את הסיפוק המקצועית שלהן, ואת המודעות שלהן לנושא של דיכאון לאחר הלידה ולבעיות האישיות של הנשים המטופלות על ידן.

האחיות הדגישו גם את חשיבות הקשר עם גורמי תמיכה (להן ולנשים), כגון עובדת סוציאלית, פסיכולוג או פסיכיאטר. קשרים אלה היו שונים ממקום למקום ותלויים ביחסים ובמערך השירות באזור. היו כאלו שציינו שקשרים אלה היו חשובים מפני שביצוע התוכנית מעמיס על האחיות אחריות רבה, ושהן לא תמיד הרגישו שהיתה להן מספיק הכשרה לקראתה. היו גם כאלו שהביעו רצון להגברת התמיכה בהן על-ידי קורסים או מפגשים תקופתיים.

בציון הבעיות בתוכנית התמקדו האחיות לרוב במחסור בזמן הנדרש להתייחסות הולמת לבעיות של הנשים. אחיות אחדות פתרו את הבעיה בכך שהעבירו את השאלון רק לנשים שנדמה היה שיש להן בעיה. "פתרון" זה נוגד את עקרון האוניברסאליות, שאמור לאפשר זיהוי גם של נשים שלא "נחשדות" כסובלות מדיכאון, כמו גם להפחית את הסטיגמה המלווה את הנושא. בעיות נוספות שהוזכרו כללו קושי להעביר את השאלון לנשים שלא דוברות עברית, וכן תחושות של חוסר מיומנות בתחום של בריאות הנפש – זאת למרות שהודגש בפני האחיות שהן אינן אמורות "לטפל" בדיכאון, אלא לתת ייעוץ תמיכתי וקישור עם גורמי טיפול, לפי עקרונות שנקבעו.

 

סיכום

בישראל מתבצעת פעילות ענפה ברמה הארצית לאיתור והתערבות מוקדמים של נשים בסיכון או הסובלות מדיכאון לאחר הלידה. פעילות כזו במסגרת הרפואה הראשונית נמצאה בת-יישום הן בקרב נותנות השירות והן בקרב המטופלות, דבר שתואם גם את המסקנות של חוקרים אחרים (Akgungor, 1997; Buist et al., 2007; Georgiopoulos et al., 2001). עם זאת, יש לתת את הדעת להקצאת משאבים (בפרט משאבי זמן וכוח אדם), ותמיכה מקצועית לאחיות המפעילות תוכניות אלה, ולשיפור הממשק עם גורמי טיפול למקרים המאותרים (Buist et al., 2006; Gjerdingen & Yawn, 2007). למרות חוסר האחידות באיסוף הנתונים שהוצגו כאן בין התחנות טיפת חלב השונות של משרד הבריאות, ובין המחוזות וסוגי היישוב של שירותי בריאות כללית, יש עדיין מקום לשאול, במידה והם משקפים את המציאות, ממה נובעים הפערים בנתונים שנמצאו בתחנות ובמרפאות השונות: האם מקורם במאפייני האוכלוסיות, בשיטות עבודה מקומיות, או בסיבה אחרת? יהיה חשוב בעתיד גם לברר היבט זה בקרב אוכלוסיות או תרבויות ייחודיות.

לאור הפעילות רחבת-ההיקף, יש מקום למחקר פרוספקטיבי שיעריך את השפעת תוכניות אלו באופן מבוקר על האיתור, על שיעורי דיכאון לאחר לידה והפניות לטיפול, וכן על הקשר בין סימני דיכאון לאחר לידה למדדי בריאות שונים, כגון ניצול שירותים על-ידי האם והתינוק, היענות להנחיות על התנהגויות מניעה, וכו'. מעבר לתועלת של המחקר והפעילות הזו לנשים הספציפיות, נראה שהיא מובילה להגברת המודעות לתופעת הדיכאון לאחר הלידה בקרב אנשי המקצוע ובקרב הציבור הרחב.

 

תודות:

ברצוני להודות לשותפים הפעילים בעבודה זו במשך השנים: ויטה בראל ז"ל, גיורא קפלן, דורית אפל, חנה מירז, דר' דורית וייס, פטריסיה צימרמן, וכן האחיות השותפות בתוכניות האיתור והתערבות בתחנות ובמרפאות. תודות גם לאורנה לויצקי ולדר' ענת משורי-דרעי על הערותיהן ועזרתן בעריכת המאמר.

 

מקורות

Abou-Saleh, M. T., & Ghubash R. (1997). The prevalence of early postpartum psychiatric morbidity in Dubai: A transcultural perspective. Acta Psychiatrica Scandinavica, 95, 428-432.

Akgungor, A., Harlan, C., Kimak, C., Leonard, D., Lang, S., & Rowe-Kaminsky, J. (1997) Screening for postpartum depression within a community health setting: Costs and benefits. Edmonton, Alberta: Capital Health.

Brooks, J., Nathan, E., Speelman, C., Swalm, D., Jaques, A., Doherty. (2009). Tailoring screening protocols for perinatal depression: Prevalence of high risk across obstetric services in Western Australia. Archives of Women’s Mental Health, 12, 105-112.

Brett, K., Barfield, W., & Williams, C. (2008, April 11). Prevalence of self-reported postpartum depressive symptoms--17 states, 2004-2005. Morbidity and Mortality Weekly Report 57 (14), 361-366.

Buist, A., Ellwood, D., Brooks, J., Millgrom, J., Hayes, B.A., Sved-Williams, A., et

al. (2007). National program for depression associated with childbirth: the

Australian experience. Best Practice and Research. Clinical Obstetrics and

Gynaecology, 21 (2), 193-206.

Chaudron, L. H., Szilagyi, P. G., Campbell, J.D., Mounts, K.O., & McInerny, T.K. (2007). Legan and ethical considerations: Risks and benefits of postpartum depression screening at well-child visits. Pediatrics, 119 (1), 123-128.

Chaudron, L. H., Szilagyi, P. G., Kitzman, H. J., Wadkins, H., & Conwell Y. (2004). Detection of postpartum symptoms by screening at well-child visits. Pediatrics,113,(3),551-558.

Cox, J., & Holden, J. (2003). A guide to the Edinburgh Postnatal Depression Scale. London: Gaskell Press.

Dennis C.L., & Ross L. (2006). Women’s perceptions of partner support and conflict in the development of postpartum depressive symptoms. Journal of Advanced Nursing, 56 (6), 588-599.

Diego, M.A., Field, T., Hernandez-Reif, M., Cullen C., Schanberg , S., & Kuhn C. (2004). Prepartum, postpartum, and chronic depression effects on newborns. Psychiatry, 67, 63-80.

Eilat-Tsanani, S., Merom, A., Romano, S., Reshef, A., Lavi, I., & Tabenkin H. (2006). The effect of postpartum depression on womens’ consultations with physicians. Israel Medical Association Journal, 8, 406-410.

Evins, G.G, Theofrastous, J.P., Galvin, S.L. (2000). Postpartum depression: A comparison of screening and routine clinical evaluation. American Journal of Obstetrics and Gynecology, 182, 1080-1082.

Gaynes, B.N., Gavin, N., Meltzer-Brody, S., Lohr, K.N., Swinson, T., Gartlehner, G., et al. (2005). Perinatal Depression: Prevalence, Screening Accuracy and Screening Outcomes. Evidence Report/Technology Assessment No. 119. AHRQ Publication

Georgiopoulos, A.M., Bryan, T.L., Wollan, P., & Yawn, B.P. (2001). Routine screening for postpartum depression. Journal of Family Practice, 50 (2), 117-122.

Gjerdingen, D.K., & Yawn, B.P. (2007). Postpartum depression screening: Importance, methods, barriers, and recommendations for practice. Journal of the American Board of Family Medicine, 20 (3), 280-288.

Glasser, S. (2009). Postpartum depression: A chronicle of health policy development. Israel Journal of Psychiatry, in press.

Glasser, S., & Barell, V. (1999). Depression scale for research and identification of postpartum depression. Harefuah, 136, 764-768 (in Hebrew)

Glasser, S., Barell, V., Boyko, V., Ziv, A., Lusky, A., Shoham, A., et al. (2000). Postpartum depression in an Israeli cohort: Demographic, psychosocial and medical risk factors. Journal of Psychosomatic Obstetrics and Gynaecology, 21, 99-108.

Glasser, S., Barell, V., Shoham, A., Ziv, A., Boyko, V., Lusky, A. (1998). Prospective study of postpartum depression in an Israeli cohort: Prevalence, incidence and demographic risk factors. Journal of Psychosomatic Obstetrics and Gynaecology, 19, 155-164.

Goodman ,J. H. (2004). Paternal postpartum depression, its relationship to maternal depression and implications for family health. Journal of Advanced Nursing, 45, 26-35.

Hackney, M. (1996, March).The effect of postnatal depression on older siblings. Marce' Society Bulletin,12-13.

Halbreich U. Postpartum disorders: Multiple interacting underlying mechanisms and risk factors. (2005). Journal of Affective Disorders, 88, 1-7.

Hearn G, Iliff A, Jones I, Kirby A, Ormiston P, Parr P, Rout J, Wardman L. (1998) Postnatal depression in the community. British Journal of General Practice, 48, 64-1066.

Kandel-Katznelson, S. Maisel, S. Zilber, N. & Lerner, J. (2000, April). Validation of the Hebrew translation of the Edinburgh Postnatal Depression Scale: Background, Methods and Findings. Proceedings of the Tenth Annual Conference of the Israeli Psychiatric Association, Jerusalem. (in Hebrew).

Logdson, M.C., Wisner, K., Billings, D.M., & Shanahan, B. (2006a). Raising the awareness of primary care providers about postpartum depression. Issues in Mental Health Nursing, 27 (1), 56-73.

Logdson, M.C., Wisner, K.L., Pinto-Foltz, M.D. (2006b). The impact of postpartum depression on mothering. Journal of Obstetric Gynecologicand and Neonatal Nursing, 35, 652-658.

Milgrom, J., Martin, P.R., & Negri, L.M. (1999). Treating postnatal depression: A psychological approach for health care practitioners (pp. 22-27). Brisbane: John Wiley & Sons, Ltd.

McQueen, K., Montgomery, P., Lappan-Gracon, S., Evans, M., & Hunter J. (2008).

Evidence-based recommendations for depressive symptoms in postpartum women. Journal of Obstetric Gynecologic and Neonatal Nursing, 37(2), 127-136.

Murray, L., Sinclair, D., Cooper, P., Ducournau, P., Turner, P., & Stein, A. (1999). The socio-emotional development of 5-year-old children of postnatally depressed mothers. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 40, 1259-1271.

O’Hara, M., & Swain, A. Rates and risk of postpartum depression: A meta-analysis. (1996). International Review of Psychiatry, 8, 37-54.

Peindl K.S., Wisner K.L., Hanusa B.H. (2004). Identifying depression in the first postpartum year: Guidelines for office-based screening and referral. Journal of Affective Disorders. 80, 37-44.

Rosenfeld, J., Delman, A., Solomon T., Asaaf, R., & Lipsker, B. (1999, November). Continuing education as an impetus for organizational change: Efficient identification of women at risk for postpartum depression. Proceedings of the National Conference on Quality in Health, Haifa (in Hebrew).

Stowe, Z..N., Hostetter, A.L., & Newport, D.J. (2005). The onset of postpartum depression: Implications for clinical screening in obstetrical and primary care. American Journal of Obstetrics and Gynecology, 192, 522-526.

Wisner, K.L., Chambers, C., Sit, D.K. (2006). Postpartum depression: A major public health problem. Journal of the American Medical Association, 296 (21), 2616-2618.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גלסר, ש. (2012). דיכאון לאחר הלידה: איתור מוקדם בשירותי בריאות ראשוניים בישראל. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2772

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.