פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

הדיאגנוסטיקה בשירות הטיפול

מאמרים | 2/4/2012 | 9,867

במאמר זה מוצג הרעיון של תכנון טיפול בעזרת כלים דיאגנוסטיים, בדגש על מבחן ה- MMPI2. תכנון טיפול נועד להבנות ולצפות מראש חלק ממהלכי הטיפול העתידיים. מבחן ה-MMPI, כמבחן אמפירי רחב היקף המעניק הבנה מעמיקה אודות המטופל, מאפשר לצפות מראש חלק מהקשיים והמאפיינים הייחודיים של המטופל המגיע לקליניקה. בכך, שימוש במבחן ככלי אבחוני טרום-טיפול מסייע להכוונה מותאמת של הטיפול ולהתמודדות עם קשיים בנוגע למסגרת הטיפול ולכניסה לתהליך הטיפולי. במאמר מוצגות דוגמאות מגוונות לשימוש בסולמות המבחן ככלי לתכנון טיפולי במסגרות מרפאתיות ואשפוזיות.

 

הדיאגנוסטיקה בשירות הטיפול

מבוא לתכנון טיפול בעזרת מבחן ה-MMPI2

מאת ד"ר יוסף לוי

 

 

 

כמה פעמים כבר היה רוני בסיפור הזה. שוב הוא יוצא לעוד טיול מקסים בשבילי ישראל, ושוב הוא מוצא את עצמו מחפש ומחפש את הדרך, שואל אנשים, בוחן את מיקום השמש, מנסה להיזכר בנקודות הציון שסיפרו לו עליהם. היכן השביל הזה שאמרו לו שממנו יוצאים לדרך? היכן האקליפטוס הגדול שאותו תיאר לו חבר כנקודת הסימון ל"דרך הנכונה"? ומה לגבי הדיונה הגדולה שקרא שצריך להיזהר מפניה, כי צריך לדעת "איך לעקוף אותה"?. רוני עוצר, מחייך לעצמו... כמה חבל שלא הביא את המפה הנכונה, כמה חבל ששוב שכח להטעין את ה–GPS, כמה חבל שיש עוד רק קו אחד קטן של טעינה במכשיר הסלולרי שלו.. וכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם אומר רוני לעצמו חרישית: "בפעם הבאה אני מתארגן לפני, ועושה תכנון טיול!"

אם טיול חשוב לתכנן, ברור כי על אחת כמה וכמה – טיפול. בשנים האחרונות זכה המושג "תכנון טיפול" (Treatment Planning) לתהודה רבה (Butcher, 2005). במקורו הוגדר המושג כ"ניסיון ליצירת קווי מתאר של תוכנית שלבית במטרה לסייע למטופל להחלים מהמצב הלא פונקציונלי עמו הגיע לטיפול" (Makover, 1992). הרעיון לתכנון טיפול נולד מתוך רצון להבניה של תהליכי ההתערבות על מנת לאפשר עבודה יותר סדורה ואולי גם יותר מדויקת, אשר מבוססת על התבוננות מושכלת בקשיים ובבעיות אותן מביא המטופל לטיפול.

הערכה פסיכולוגית בתחילת התהליך הטיפולי היא אחד האמצעים המרכזיים שבהם משתמשים קלינאים המעוניינים לתכנן את הטיפול מבעוד מועד. להערכה פסיכולוגית טרום-טיפול פוטנציאל לסייע לקבלת מידע בעל ערך על הקשיים הפונקציונליים של המטופל, המצוקה הסובייקטיבית שלו, מורכבות בעיותיו, המוכנות שלו לשינוי, העמדות שלו כלפי הטיפול, נטייתו להתנגדות, הסגנון הקוגניטיבי שלו, מידת התמיכה החברתית של המטופל כפי שהיא הנתפסת על ידו ועוד.

השימוש בהערכה פסיכו-דיאגנוסטית מאפשר שילוב בין הבנת תחושותיו הסובייקטיביות של המטופל לבין הבנה אובייקטיבית יותר של מציאות הצרכים, הקשיים וההתנהגויות שלו. כמו כן, אבחון נרחב מאפשר זיהוי של בעיות שאינן מקבלות משקל רב או אינן מתבטאות בצורה בולטת בריאיון הקליטה (האינטייק) עם המטופל (Finn, 1996).

לעתים קרובות אבחון פסיכו-דיאגנוסטי מקדים יכול להוסיף לנו כמטפלים כלים לחשיבה על סוג הטיפול המתאים והנכון עבור המטופל שלנו. במצבים מסוימים ניתן גם לחשוב על הערכה פסיכולוגית ראשונית כמעין יצירת מדידת בסיס (baseline) למאפיינים תפקודיים, רגשיים ואחרים של המטופל, כך שבהמשך יהיה ניתן להעריך את רמת השינוי וההתקדמות לאורך הטיפול. מחקריהם של Gordon 2001) ושל Berghout ו-Zevalkink, לדוגמא (2009), מראים כיצד מדידת בסיס באמצעות מבחן ה-MMPI2 סייעה להצביע על שיפור לאורך זמן במסגרת טיפול פסיכואנליטי ארוך טווח.

בשדה הטיפול קיימים כלי הערכה ספציפיים המיועדים לתכנון טיפולי, ביניהם ה-BTPI (Butcher Treatment Planning Inventory, Butcher, 1998). כמובן שגם כלים מוכרים כגון הרורשאך או ה–TAT יכולים לספק חלק מהמידע הרלוונטי לתחילת הטיפול לשם בניית תוכנית טיפולית מותאמת. במאמר זה אדגים כיצד ניתן להיעזר במבחן ה-MMPI2 (Minnesota Multiphasic Personality Inventory) על מנת לסייע ביצירת תוכנית טרום-טיפול מותאמת למטופל. אתמקד בהמחשה כיצד ניתן להגיע בעזרת סולמות המבחן להבנה מוקדמת של מאפייני המטופל בדגש על עמדותיו כלפי הטיפול ומוכנותו לטיפול, לאיסוף מידע אודות מה שעלינו להתכונן לו כמטפלים, ולסוג הטיפול המועדף עבור דפוסי MMPI שונים.

מבחן ה-MMPI2 הוא אחד מהשאלונים הנפוצים בעולם להערכת אישיות, אם לא הנפוץ ביניהם (אלמגור, 2005). פיתוחו החל כבר בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, ומאז הוא הפך לשאלון הנחקר ביותר בתולדות הפסיכולוגיה (מעל 15,000 מחקרים ספציפיים). המבחן כולל 567 פריטים שמהם מופקים מספר גדול של סולמות המאפשרים קבלת מידע רב ומגוון באשר לסימפטומים, למאפיינים אישיותיים, למנגנוני הגנה וליחסים בין-אישיים וכן דיווח עצמי ואמפירי על פוטנציאל שימוש בסמים, יחס לעבודה, פרוגנוזה, עמדות כלפי טיפול ועוד. למבחן מגוון שימושים: הערכת מצב נפשי ומצב כללי, הערכת הצורך באשפוז, הצעת דרכי התערבות וטיפול, הערכת אישיות של מועמדים, הערכות לצרכים משפטיים ועוד. סקירה של סולמות המבחן ניתן למצוא למשל במדריך הקליני תחת השם "נקודות ציון למנווט בסבך האבחון הקליני". קריאה מעמיקה בתחום מומלצת מספרו של משה אלמגור – ממפי העברי (2005).

בסקירה זו אתבונן על מבחן ה-MMPI דרך מספר שאלות מרכזיות שיכולות להיות לעזר בעת תכנון ומחשבה על הטיפול במטופל פוטנציאלי.

 

מוכנות המטופל לכניסה לתהליך טיפולי, לחשיפה בטיפול ועמדות כלפי טיפול

איזה מטופל נפגוש בחדר הטיפול בפגישות הראשונות? האם הוא מעוניין בטיפול? מהן חששותיו? האם הוא מאמין כי טיפול יוכל לסייע לו? עם אילו התנגדויות או שאלות נצטרך להתמודד? ובעיקר – מה תהיה האסטרטגיה הנכונה מבחינת המטופל לגשת לבעיות והשאלות הללו? על שאלות אלו ניתן לענות בעזרת חלק ממדדי התוקף וכן הסולמות הקליניים וסולמות התוכן של מבחן ה-MMPI.

סולמות התוקף יכולים לתת מענה לשאלה האם הנבדק מגיע לטיפול בעמדה של שיתוף פעולה ומוכנות לחשוף את עצמו. סולמות ספציפיים אשר מהווים סינון (screening) ראשוני הם סולמות כגון סולם ? (Cannot Say) וסולמות L ו-K. סולם ? משקף את מידת שיתוף הפעולה של המטופל. האינטרס של רוב המטופלים הוא שיבינו אותם, והם אכן משתפים פעולה עם הטיפול ועם המבחנים, וכפועל יוצא הם לא משמיטים פריטים ועונים על כל שאלות המבחן. לרוב, למטופלים המשמיטים יותר מ-11 פריטים יש קושי לשוחח על בעיות בתחום הפסיכולוגי. כאשר מטופל משמיט יותר מ-20 פריטים, ניתן לצפות להתנגדות משמעותית לתהליך הטיפולי. קיימות אינדיקציות כי הסיכון לסיום מוקדם של הטיפול הוא גבוה במקרים אלו (Butcher, 2005).

גם סולם K יכול להיות לעזר במקרה זה. סולם K הוא אינדיקטור של המוכנות לטיפול, בשל יכולתו להעריך את רמת ההגנתיות ורמת המוכנות של האדם לחשוף מידע אישי. כאשר הציונים בסולם זה גבוהים מאוד, ניתן לשער כי המטופל עלול להיות הגנתי מאוד, חסר רצון לדבר על רגשותיו ובעל קשיים בחשיפה והססנות כללית לגבי המוכנות להיחשף בתוך טיפול. סולם L מעיד בין היתר על רמת הנוקשות של המטופל ומידת ההכחשה של הצורך בטיפול. בספרות מתייחסים לציון גבוה בסולם זה כמעיד על חוסר מוכנות של מטופלים לשוחח על בעיותיהם (Graham, 2006).

 

ומהן עמדותיו של המטופל החדש שלנו כלפי טיפול בכלל? באילו משקפיים הוא מביט במפגש התרפויטי? אחד הסולמות המשמעותיים שמספקים מידע על שאלות אלו הוא סולם TRT) Negative Treatment Indicators), סולם תוכן שנבנה על מנת להעריך את עמדותיו של המטופל אל מול טיפול ואנשי טיפול, ואת אמונותיו לגבי הייתכנות של שינוי אישי בעקבות טיפול (Butcher, 1993; Clark, 1996). כאשר אדם מקבל ציון גבוה בסולם זה, ניתן להבין כי עמדותיו כלפי טיפול נפשי וכלפי אנשי מקצוע בתחום הנו שלילי. הוא אינו מאמין שיוכל לבצע שינויים משמעותיים בחייו וחש כי איש לא יוכל להבין אותו. מטופלים בעלי ציון גבוה בסולם זה אינם מאמינים שניתן לסייע להם, ולכן הם אינם אוהבים לפנות לאחרים כדי לקבל עזרה מקצועית. קיימות מספר אינדיקציות (ראו למשל: Clark, 2000) שמצביעות על כך שציון גבוה בסולם TRT בשלב טרום-הטיפול מנבא רמת תפקוד ירודה בסיום הטיפול יחסית למטופלים ללא הגבהה של סולם זה. במילים פשוטות ניתן לסכם כי מטופלים בעלי ציון TRT גבוה אומרים בצורה ברורה כי הטיפול עומד להיות קשה, וכי יצירת הברית הטיפולית תלווה בהתנגדויות ומאמץ. בספרות עולה במצב זה ההצעה להעלות בפני המטופל את הנושא, ולשוחח בצורה פתוחה כבר בתחילת הטיפול על חוויית הקושי בקבלת סיוע, על החשש מפני פנייה לטיפול הכרוך בשיחה על בעיות אישיות ואינטימיות, ועל העדר המוטיבציה לטיפול העולה מן החומר הדיאגנוסטי.

 

מספר מאפיינים במבחן ה-MMPI יכולים לסייע לנו לצפות מראש קשיים אפשריים בטיפול ולדעת להתמודד עמם בצורה נכונה ומותאמת. כך למשל לגבי הסיכון לסיום מוקדם של הטיפול. בשל הנטייה החשדנית ורגישות היתר המאפיינת אותם, נוטים לא פעם בעלי ציון גבוה בסולם 6 (PA) להאשים אחרים בבעיותיהם, ובכלל זה את המטפל. לא פעם יהיו מטופלים אלו חסרי אמון בסביבה ובגורמים המטפלים, יטו להפגין מידה רבה של וכחנות וציניות, ויגיבו בהתנגדויות רבות לתחילת התהליך הטיפולי. קלומפ ובוצ'ר (1997) אף מציינים כי קיים סיכוי סביר שמטופלים בעלי ציונים גבוהים בסולם זה יעזבו לאחר פגישת האינטייק הראשונה (Klump & Butcher, 1997). התנגדות לפירושים ולעבודה קלינית ניכרת גם אצל מטופלים בעלי ציון גבוה בסולם 9 (Ma). בספרות מתוארת גם נטייה להופעה בלתי סדירה לטיפול של מבעלי ציון גבוהה בסולם זה, ולעתים סיום מוקדם מהצפוי (ראו למשל: Garcia, Kelley, Rentz & Lee, 2011).

מטופלים בעלי ציון גבוה בסולם 3 (סולם Hy) נוטים גם הם לסיים לא פעם טיפול בטרם עת, אולם אצל מטופלים אלו הביטוי לכך שונה: הם דווקא נוטים להתלהבות בתחילת הטיפול, אולם בהמשך הם עלולים להתנגד לטיפול נפשי בשל תפיסתם את עצמם כחולים פיזית ולא נפשית. לעומתם, בעלי ציונים גבוהים בסולם 4 (Pd) בדרך כלל אינם מתחילים טיפול מרצונם החופשי, אלא מגיעים לאחר שבן זוג, בן משפחה אחר או בית המשפט מתעקשים על הצורך בטיפול עבורם. כתוצאה מכך, מטופלים אלו מתקשים לראות את הצורך בשינוי בהתנהגותם. מבחינה בין אישית הם עלולים להיות מאוד מאתגרים לטיפול, וניתן לצפות לפעולות רבות של acting out, הסתרות וקשיים ביצירת אמון במטפל (Butcher & Perry 2008).

 

התאמה לסגנון טיפולי

גם בחירת סגנון או סוג טיפול המותאם למטופל יכול להיעשות על בסיס מבחן ה-MMPI2. נתחיל מהתייחסות לאפשרות של טיפול קבוצתי, שנשקלת לא פעם במסגרות ציבוריות. בעלי ציונים גבוהים מאוד בסולם 0 (Si - Social Introversion) או סולם 6 (PA - paranoia) יהיו בדרך כלל מועמדים פחות טובים לטיפול קבוצתי ביחס לבעלי ציונים נמוכים במדדים אלו. כמובן, שייתכן ולאחר זמן בטיפול פרטני יהיה דווקא נכון לשלבם בטיפול קבוצתי דווקא בשל הקושי שלהם במתן אמון, ביכולת לסמוך על אחרים, ביכולת לחשיפה עצמית ועוד, אך מומלץ להתחיל את התהליך הטיפולי במפגשים של אחד על אחד.

ומה לגבי התאמה לסוגי טיפולי פרטני? מן הממצאים עולה כי בעלי ציונים גבוהים במדדי התוקף L או K וכן בסולמות הקליניים 1 (Hs) ו-3 (Hy) יהיו מועמדים פחות טובים לפסיכותרפיה דינאמית הקשורה בדגש על עיבוד רגשי ואינטרוספקציה. לעומת זאת, הם יוכלו להרוויח, ככל הנראה, מהתערבויות קצרות מועד עם דגש קוגניטיבי. בעלי ציונים גבוהים בסולם 1 (Hs) מרגישים יותר ביטחון כאשר הם מטופלים בביופידבק המוצג בתחילה כטיפול בעל אוריינטציה גופנית-ביולוגית, ובכך מופחת החלק הפסיכולוגי ומושגת היענות גדולה יותר לכניסה לתהליך הטיפולי.

ומיהם המטופלים שיעדיפו ואף ירוויחו מטיפול דינאמי ארוך טווח? לרוב יהיו אלו מטופלים אשר קיימת אצלם הגבהה בסולמות הקליניים 2(D) ו-7 (Pt) וכן השילוב ביניהם. מטופלים בעלי קוד סיווג 2-7 הם לרוב המועמדים הטובים ביותר לטיפול בכיוון דינאמי ארוך טווח. פרופיל זה מייצג לרוב את הפונה הקלאסי למרפאה הפרטית, המחפש טיפול כדי להתמודד עם מצוקה פסיכולוגית. המאפיין הבולט והדומיננטי המוביל מטופלים אלו לטיפול הוא תפיסת העצמי, בדגש על דימוי עצמי נמוך ותחושת נחיתות אשר מקשה עליהם להתמודד באופן פעיל ביום יום – משמע לעשות צעדים למען שיפור מצבם הרגשי. אצל מטופלים אלו ניכרת רמת אינטרוספקציה גבוהה, שלעתים הופכת לביקורת עצמית נוקבת, אולי אף באופן רומינטיבי. מצופה כי מטופלים בעלי פרופיל זה יהיו בעלי יכולת טובה ליצירת קשרים בין-אישיים וישקיעו אנרגיה רבה בחיפוש אחר תמיכה חברתית. לעתים ניכרת תחושת אשמה רבה שלהם בתוך הטיפול וכלפי המטפל, עקב חוויה שהם מטופלים שאינם "מספיק טובים".

עם זאת, חשוב לשים לב לסולמות המוגבהים האחרים בקרב בעלי קוד סיווג 2-7. למשל , תוספת של סולם 8 (Sc) לפרופיל ( משמע סולמות מוגבהים 2-7-8) יעלה שאלות לגבי האפשרות שמאחורי הסימפטומים הנוירוטיים מסתתרים מאפיינים של הפרעת חשיבה. ההמלצה לגבי הטיפול במצב זה תהיה דווקא התחלה בעבודה על פתרון בעיות אקוטיות עם סגנון דיירקטיבי תוך הימנעות, לפחות בתחילה, מעבודה אינטרוספקטיבית של חקירה עצמית מאסיבית. מומלץ לשקול גם שילוב של טיפול תרופתי להפחתת רמת החרדה אצל מטופלים בעלי פרופיל זה.

 

בתוך טיפול – כוחות מול רמת מצוקה

הרבה משתנים וסולמות ניסו לנבא את התגובה של המטופלים לטיפול פסיכולוגי ואת הסיכוי להצלחת טיפול. כמובן, קשה מאוד לנבא זאת בצורה מהימנה ומדויקת, ופעמים רבות הצלחת טיפול תלויה במספר רב של קריטריונים שאינם קשורים דווקא לתכונותיו או מאפייניו של המטופל. עם זאת, קיימים גם מאפיינים אישיותיים שניתן לבחון אותם בהקשר זה.

סולם חוזק האגו (ES) הוא אחד מהניסיונות המעניינים יותר לבניית מדד שיוכל להעריך את הסיכוי של המטופל להגיב בצורה טובה לפסיכותרפיה. המדד פותח כבר ב-1953 על ידי Baron, על בסיס של מאפיינים אמפיריים (ראה סקירה אצל Graham, 2006). הסולם נמצא כמעריך מוצלח של מאפייני חוזק אגו, כמו רמת יציבות, משאבים פסיכולוגיים, יכולת בין-אישית טובה ועוד. יתרה מכך, הסולם נמצא כמאפשר הערכה טובה יחסית של התגובה של המטופל לטיפול. בעלי ציון גבוה יימצאו כיציבים יותר בטיפול ולרוב יחפשו סיוע פסיכולוגי בשל בעיות מצביות. הם יוכלו להיעזר בטיפול ולפתח דו-שיח מילולי מבלי לפתח סימפוטמים תלותיים או רגרסיביים בולטים, וצפוי כי יהיו מסוגלים לעמוד בקונפרונטציות. לעומתם, מתאר גראהם (2006) כי בעלי ציונים נמוכים בסולם זה הם לרוב בעלי דימוי עצמי נמוך מאוד, חסרי אונים, ומתקשים בהתמודדות יומיומית. בנוסף הם סובלים לא פעם ממגוון של סימפטומים פסיכולוגיים וגופניים, עייפות וחששות רבים. לרוב הבעיות שלהם יהיו בעיות אישיות, ולא בעיות מצביות. הם מחפשים טיפול ורוצים להיכנס לתהליך טיפולי, אבל ניכר כי הם מתקשים להיות ממוקדים בטיפול. רמת המשאבים הפסיכולוגיים שלהם אינה גבוהה דיה כדי להתמודד עם הלחץ האופף אותם, והפרוגנוזה שלהם לשינוי בטיפול אינה חיובית. עם זאת, יש לציין כי מדובר במדד הטרוגני מאוד, אשר בוחן נושאים רבים במקביל. יותר מכך, הממצאים המראים על קשר בינו לבין הצלחת טיפול מבוססים כולם על קשר סטטיסטי, ולא על קשר תוכני בין פריטי הסולם ובין עמדות כלפי טיפול.

מדד מרכזי נוסף, שמהווה מעין ברומטר לרמת המצוקה הפסיכולוגית, הוא סולם התוקף F) Infrequency). ציונים גבוהים (מעל 60-79 באוכלוסייה לא פסיכיאטרית) מלמדים כי למטופל קשיים פסיכולוגיים, ואלו מובילים אותו לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי. ממצא זה מדויק עוד יותר אם קיימת קונפיגורציה ספציפית שבה F גבוה מ L ו-K. כאשר הציונים גבוהים מאוד (מעל 70 באוכלוסייה לא פסיכיאטרית) המטופל מבטא רמה גבוהה מאוד של מצוקה, בלבול וסימפטומים פסיכולוגיים בולטים, ולעתים קרובות נדרשת התערבות מיידית ותשומת לב מרובה בשל הסיכוי לרמה גבוהה של סיכון עצמי. ציונים גבוהים שכאלו מעידים בין היתר כי הסיטואציה בה נמצא המטופל מורכבת מאוד אל מול רמת משאבים נמוכה העומדת לרשותו. ייתכן מאוד כי מטופלים בעלי פרופיל זה נתונים ברמה גבוהה של מתח ולחץ, והם עלולים לראות את בעיותיהם בפרספקטיבה שאיננה תואמת את מידת חומרתן.

 

כיווני חשיבה נוספים למחשבות בתחילת טיפול:
פוטנציאל אובדני, שימוש בסמים, רשת תמיכה ו"חוזה טיפולי" במסגרות אשפוזיות

כמובן שניתן לעשות גם שימוש בפריטים קריטיים מה-MMPI2 (שאלות ספציפיות בתוך השאלון) על מנת להבין מאפייני ייחודיים של מטופלים שונים. מעבר לסולמות 2 (D, DEP, LSE), ועוד, קיימים למשל פריטים מסוימים שניתן לבדוק אותם באופן פרטני על מנת להבין את הפוטנציאל האובדני והנטייה האובדנית של המטופל שלנו. הפריטים הקריטיים הספציפיים הקשורים לאובדנות הם שאלות מספר 150 303, 506, 520, 524, 530 (רשימות מלאות ניתן למצוא בספרו של משה אלמגור ,2005). לא פעם מטופלים מתקשים לספר לנו באופן ישיר על אודות מחשבותיהם האובדניות, אולם כחלק משאלון וכתשובה לשאלות ישירות (פריטי השאלון) הדבר נעשה מעט קל יותר עבורם.

בהמשך לכך, ניתן להתייחס לפריטים שונים וסולמות שונים כחלק מתהליך הקליטה לטיפול (האינטייק) וכמסייעים לבניית "חוזה טיפולי". למשל כשמעוניינים לבחון את רמת המסוכנות של המטופל לעצמו ולאחרים, את הפוטנציאל האובדני והנטייה האובדנית שלו, ניתן להיעזר באופן פרטני בפריטים מסוימים. פריטים קריטיים אחרים ניתן למצוא גם לגבי אלימות, תוקפנות ועוד. סולמות ה-AAS וה–APS סוקרים את השימוש של המטופל בסמים וחומרים משכרים, וכן את הפוטנציאל שלו לשימוש בחומרים שכאלו (Rouse, Butcher & Miller, 1999). כמובן שבתוך חוזה טיפולי במסגרת אשפוזית למשל, ניתן יהיה להשתמש במדדים אלו בתהליך הפידבק כדי לבנות חוזה טיפולי על מה מותר ומה אסור בטיפול. אם נגענו כבר בחלק של מסגרת אשפוזית, קיימים כאמור סולמות ספציפיים (FAM ו-MDS) אשר בוחנים את רמת התמיכה והמעורבות הנתפסת של הסביבה המיידית של המטופל בחייו. ציונים גבוהים בסולמות אלו מעידים בין היתר על רמת ויכוחים וחיכוכים גדולה בתוך המשפחה, והדבר כמובן משפיע ומגביר עוד יותר את המצוקה הנתונה של כל מטופל. במסגרות אשפוזיות, ציונים גבוהים במדדים אלו מצביעים על העדר רשת תמיכה חברתית מספקת, ואולי גם על הצורך בהתערבות משפחתית – שכן ללא התערבות שכזו עלול להיות קושי למטופל לעבור תהליכי שינוי משמעותיים.

 

סיכום

במאמר זה ניסיתי להדגים מעט מן האפשרויות לתכנון טיפולי מקדים בעזרת כלים דיאגנוסטיים, בדגש על מבחן ה–MMPI2. הערכה מקדימה זו יכולה להיות לעזר רב לקלינאי בתהליכי החשיבה והתכנון של כיווני הטיפול והנושאים עליהם כדאי לשים דגש.

חשוב להדגיש כי אין במאמר זה ובגישה שהוא מציג כל ניסיון לערער את החשיבות העצומה של היכרות מעמיקה ובלתי אמצעית של המטופל בתהליך האינטייק. יותר מכך, מנקודת ראותי, אין בכלל צורך לבחור, שכן אלו לא הצעות של "או זה או זה"; דווקא השילוב בין האינטייק המעמיק והכלים הדיאגנוסטיים יכול להיות שילוב מוצלח שיוסיף רבדים להבנתנו את המטופל, רבדים שיעזרו לדייק את תוכנית הטיפול המותאמת למטופל הספציפי שלנו.

 

ולגבי רוני, הוא כבר הגיע חזרה הביתה...

 

מקורות

אלמגור מ. (2005). 2MMPI העברי – הערכה אובייקטיבית של פסיכופתולוגיה ואישיות. ירושלים: סייקטק.

זקין ג., לוי, י., אילת-גרינברג, ש. (2012). נקודות ציון למנווט בסבך האיבחון הקליני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏- ‏08 ‏מרץ ‏2012, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2689

 

Berghout, C. & Zevalkink, J. (2009). Clinical significance of long-term psychoanalytic treatment. Bulletin of the Menninger Clinic, 73, (1) 7.

Butcher , J. N. (1998). The Butcher treatment planning inventory: Manual. San Antonio, TX: Psychological Corp.

Butcher, J. & Perry J. (2008). Personality Assessment in Treatment Planning: Use of the MMPI-2 and BTPI. Oxford University Press.

Butcher, J. N. (1990). The MMPI-2 in psychological treatment. New York: Oxford University Press.

Butcher, J. N. (Ed.).(2005). MMPI-2: A practitioner’s guide. Washington, D. C.: American Psychological Association.

Butcher, J. N., Graham, J. R., & Williams, C. L. (1993). Development and Use of the MMPI-2 Content Scales. Minneapolis, MN: University of Minnesota Press.

Clark, M.E. (1996). MMPI-2 negative treatment indicators content and content component scales: clinical correlates and outcome prediction for men with chronic pain. Psychological assessment, 8, 32-47.

Finn, S. E. (1996). Using the MMPI-2 as a therapeutic intervention. Minneapolis: University of Minnesota Press.

Garcia, H. A., Kelley, L. P., Rentz, T. O., & Lee, S. (2011). Pretreatment predictors of dropout from cognitive behavioral therapy for PTSD in Iraq and Afghanistan war veterans. Psychological Services, 8(1), 1-11.

Gordon, R. M. (2001). MMPI/MMPI-2 Changes in Long-Term Psychoanalytic Psychotherapy. Issues in Psychoanalytic Psychology, 23,(1 and 2), 59-79.

Graham, J.R, (2006). MMPI-2: assessing personality and psychopathology (4th ed.). New-York: Oxford University Press.

Klump, K., & Butcher, J. N. (1997). Psychological tests in treatment planning: The importance of objective assessment. In Butcher, James N. (Ed.), Personality assessment in managed health care: Using the MMPI-2 in treatment planning.(pp. 93-130). New York: Oxford University Press.

Makover, R. B. (1992). Training psychotherapists in hierarchical treatment planning. Journal of Psychotherapy Practice & Research, 1, 337-350.

Michael, K. D., Furr, R. M., Masters, K. S., Collett, B. R., Spielmans, G. I., Ritter, K., Veeder, M. A.;, Treiber, K. & Cullum, J. L. (2009). Using the MMPI - 2 to predict symptom reduction during psychotherapy in a sample of community outpatients. Journal of Contemporary Psychotherapy, (3), 157-163.

Rouse, S. V., Butcher, J. N., & Miller, K. B. (1999). Assessment of substance abuse inpsychotherapy clients: The effectiveness of the MMPI-2 substance abuse scales.Psychological Assessment. Vol 11(1) , 101-107.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי - בלז, י. (2012). הדיאגנוסטיקה בשירות הטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2751

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איתן טמיראיתן טמיר4/4/2012

נהדר יוסי. מאמרי מצוין ותורם! חג שמח איתן