פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

"ונהפוך הוא": ארכיטיפ הטריקסטר והליצן בתאטרון, בקרקס ובחיים

חג פורים הוא חג קרנבלי, אשר בו מככבים הליצנים המבדרים. אולם מאחורי גבו של הליצן עומד הטריקסטר, דמות מיתולוגית שלפי יונג מגלמת ארכיטיפ חשוב ומרכזי. הטריקסטר מתריס נגד הסדר החברתי או הקוסמי, ובו בזמן פועל למען החברה, כאשר בהתנהגותו באות לביטוי בוטה ומוגזם תכונות הלא-מודע הצליות שהחברה אוסרת בדרך כלל. הטריקסטר, שבו עוסק מאמר זה, הוא ארכיטיפ ההיפוך.

מאמרים | 29/2/2012 | 14,376

תגיות:

 

"ונהפוך הוא"

צחוק וסבל, כסילות ותבונה:

ארכיטיפ הטריקסטר והליצן בתאטרון, בקרקס ובחיים

מאת רות נצר

 

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג שהופק לתערוכה "ליצנים, שוטים ובדחנים", אשר הוצגה בבית אריאלה ב-2005.

 

ברגע שכזה

קופצים הליצנים בקרקסים

ומתהפכים

בהִפּוכי אין-מָה -

(אברהם חלפי)

 

 

מאחורי גבו של הליצן עומד הטריקסטר ומושך בחוטיו. הטריקסטר הוא דמות מיתולוגית שמגלמת ארכיטיפ חשוב שהתרבות מנסה בדרכיה השונות למצוא לו את מקומו הנכון. יונג כותב על ארכיטיפ הטריקסטר כעל אחד מארבעת הארכיטיפים המרכזיים. הטריקסטר הוא דמות יוצאת דופן של מחולל שינויים-תעלולן-תחבולן-בדרן שמתריס נגד הסדר החברתי או הקוסמי, ובו בזמן פועל למען החברה, כאשר בהתנהגותו באות לביטוי בוטה ומוגזם תכונות הלא-מודע הצליות שהחברה אוסרת בדרך כלל: מיניות, תוקפנות, ניבול פה. הטריקסטר ארכיטיפ ההיפוך: הוא הופך את כללי החברה על פיהם, לועג למקודש ולסמכות, חוגג מילוי משאלות אסורות ואת חדוות היצר - וכול זאת באישור מלא של החברה. הוא דמות רבת היבטים, ומגולם במיתוסים לעתים כאל בורא ויוצר שינויים, לעתים כחיה תעלולנית, ולעתים כליצן ושוטה בדרן. דמותו משרתת את הצורך של החברה להוציא לאור את האמת הצלית של הנפש - שבלעדיה אין הנפש חיה את כוליותה, ולהיות ערוץ לגיטימי של פתיחת שסתום לדחפים האסורים בדרך כלל.

הטריקסטר פורץ את גבולות החוק. ידו בכול. אין לו מחויבות למוסר: תפקידו לשרוד או להתריס, או לשמוח ביצריותו הראשונית. הוא מגלם שלב טרום מוסרי, או מעבר למוסרי. יונג אומר שהטריקסטר משקף שלב מוקדם בהתפתחות התודעה: הוא דמות שמגלמת את יצריות האדם בראשית התפתחותו, ואת יצריות הילד בטרם התהווה הסופר-אגו. הטריקסטר הוא מעין אישיות שנייה מודחקת של תכונות מנוגדות לתודעה, בעיקר בכיוון החייתי. לכן הוא מגולם בדמות שחלקה חיה וחלקה אל (אצל האינדיאנים - העורב, העכביש, השפן, והקוֹיוֹט, זאב ערבה; באגדות ארופאיות - השועל והזאב, למשל הזאב ב"כיפה אדומה"). הוא מייצג מודעות אנושית שעדיין אין בה מובחנות: זו הנפש שבקושי נפרדה מהרמה החייתית. הטריקסטר-לץ כדמות מיתית, כפי שרואים אותו אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, הוא שטוף זימה, חמדן, הולל, מתהולל בפרשי הגוף.

דמות הטריקסטר נתונה לדחפים ללא ביטוי של רגש ויחס מוסרי. אולם הטריקסטר אינו רע באמת: הוא עושה את הדברים המתועבים מתוך אי מודעות גמורה וחוסר יחס. אפיונו המסוכן העיקרי הוא היותו בלתי מודע - ללא-מודעות מכוונת ומארגנת. לכן הוא מתואר כגוף ללא אחדות, כשכל אבר עושה פעולה אחרת וידיו מסתבכות זו בזו, ולכן הוא גילום של מיניות פורנוגרפית וגרוטסקית. אפשר לראות דמיון בין דמות האיד של הטריקסטר האינדיאני לבין היצריות הטרום מוסרית של דיוניסוס, אל הטבע האורגיאסטי שחי ביערות, בחברת סאטירים וקנטאורים – יצורים חייתיים. דיוניסוס, האל היווני, מקשר את האדם ללא-מודע של יצרים פרועים באמצעות השפעת היין והאורגיות שבחסותו. הוא מקור החדווה של היצרים ללא גבול.

יונג אומר שההנאה שלנו מסיפורי הטריקסטר מראה שהמיתוס הארכאי מקבל תמיכה מהמודעות. נראה שזו הדרך הטובה והמוצלחת לשמור את הצל תחת פיקוח המודעות. המשך קיומה של דמות הטריקסטר מראה שיש בו ויטאליות וכוח, וזכירתו מאפשרת הטמעה של תכנים דמוניים ופרימיטיביים. אלו תכנים אינסטינקטואליים וראשוניים, שבאופן מקורי היו אוטונומיים, ושהדחקתם על ידי התרבות עשויה להיות הרסנית. לכן חשובה פתיחת השסתום לביטוי התכנים באופן מבוקר באמצעות דמות הטריקסטר. הטריקסטר - שמופיע במיתוס ובאגדות, בהתגלמות חיה או אדם יצרי, ובהתגלמות תפקיד הלץ-הליצן והשוטה, בחברה ובתאטרון, וכמובן בקרנבלים – מבטא עבורנו אם כן את הצל שלנו שאנו מכחישים, שמנותק מהאישיות ההכרתית ושפועל באופן אוטונומי - ואת הצל הקולקטיבי, המאפשר לחברה להמשיך לחיות עם הדחקותיה.

הופעת הטריקסטר, כביטוי של שלב קדום שמסרב להיכחד, מראה שמשהו באדם מסרב בתוקף לוותר על ראשוניותו, ושלמגמות היצר-איד יש חלק חשוב בהעמקת והשלמת האישיות, בתיקון החד-צדדיות ההכרתית. במילים אחרות - הטריקסטר דוחף את האדם לגלות מגמות צִליות אינסטינקטיביות פוריות לא מודעות שסירב להכיר בהן, ושדרכן יוכל לפרוץ קדימה. היצר הצלי כולל גם את יצר היצירתיות, ואת ההיבט החיובי של הצל – את התושייה, הפיקחות, הפנטזיה, היצירתיות הגלומה בערמה ובחשיבה הבלתי שגרתית, ואת אנרגיית החיים הויטאלית של היצריות.

הטריקסטרים, בעלי הטבע הליצני, מאופיינים בפריצת גבולות, בהתנהגות קיצונית, בדחפים ארציים גולמיים, בדמיון פרוע, בהומור ובחוסר קואורדינציה. בספרו 'שקיעת הלץ' מביא אריה זקס (1978) דוגמאות אנתרופולוגיות של טריקסטרים כליצנים קוסמיים מיתולוגיים, ומצטט את האנתרופולוג פאול רדין (Radin, 1956) שמספר על הלץ וָקדונקָגָה משבט הוינבגו בצפון אמריקה, דמות שחציה אדם חציה אל, "מין קדוש גס-רוח המצפצף על כל טאבו בעולם. מטבעו הוא תם, שוטה, חסר יראה - ויחד עם זאת הוא ניחן בערמומיות". תעלוליו של וָקדונקָגָה שמים לצחוק את המערכת המקודשת של חוקי החברה והדת. גברותו המינית מופרזת ופָּרודית, והוא מסוגל להפוך את מינו. יחסיו עם אבריו פנטזמגוריים: יד נאבקת ביד, והוא אוכל את בני מעיו. את עלילותיו מספרים זקני השבט דווקא במועדים הרציניים והמקודשים של פולחנם, וכך, לפי חוקר התרבות קרני, תפקידו "לצרף אי סדר לאי סדר כדי להשיג שלמות" (אצל: Radin, 1956). במיתולוגיה ההודית, אל המאופיין בתכונות של תעלולן טריקסטר הוא אינדרא, אל לוחם, שובב, חמדני, מלא תשוקה מינית, ליצן ולעתים טרגי. הטריקסטר-לץ של פולינזיה-מלנזיה הוא מאוּי, שסיפורי הרפתקאותיו רבים: הוא לא פחד מאיש, שום מוסד או טאבו לא עצר בעדו. רבים מסיפוריו הם בדיחות או טריקים, שגורמים לנכבדים ולגדולים להראות מגוחכים. בחברה עם היררכיה נוקשה כפולינזיה, סיפוריו התקבלו בברכה. הוא ניסה להציל את האנושות מהמוות כשניסה לחדור לגופה של אלת המוות בשנתה, אבל ציפור המלווה את מאוי בעלילותיו פרצה בצחוק למראה המגוחך, והאלה התעוררה ומחצה את מאוי. ביפן מתגלם ארכיטיפ הטריקסטר-השוטה-ליצן בזוג ליצנים-שוטים שהם נזירי זן, המתוארים בציורי הדיו כלובשי סחבות בעלי הארה, שמגחכים על החוק, על הקבוע והידוע.

זקס אומר: "כאשר התרבות מאמצת לה את הלץ ומעניקה לו תפקיד של בדרן מוכר, הוא משרת אותה" - כפי שהטריקסטר משרת את האנושות. "תפקידו המסורתי הרי זה לנקז ולטהר דחפים אנטי חברתיים מסוכנים; הוא מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית, את יצריותם, את חוסר השלמות ההכרחי המצוי בהם. [...] הוא משמש דגם הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לאין שעור".

סיפורי הטריקסטרים-הלצים מציגים התבדחות, הומור, צחוק ושמחה. הם מאפשרים לנו להתלוצץ על אחרים ועל עצמנו. שמחה זו היא שמחת חיים, שנובעת מכוחו החיוני של הצל, שמקבל לגיטימיות בסיפורים אלה, ומאפשר התחדשות מכוחו. זאת בניגוד לדמות הליצן הכוזב, שמשתמש בדחפי הרוע להנאתו שלו, כמו ג'ק – האיש הרע בסרט 'באטמן' שמתחפש לליצן. זקס אומר שהלץ נוקם בנו כששוכחים אותו. ההתלוצצות היא שמנטרלת את פוטנציאל האימה של הצל המתגלם כטריקסטר 'רע' ומתעתע בנפש היחיד ובגורלו. אנו מתלוצצים עליו ואיתו, כדי לא לדעת שבו בזמן שאנו צוחקים על הטריקסטר, הוא צוחק עלינו.

ההתגלמות האנושית של הארכיטיפ המיתי הוא הליצן שאנו מכירים בחיים החברתיים, על הבמה ובקרקס – הלץ-ליצן-מוקיון-שוטה שצוחק עלינו ועל עצמו. ארכיטיפ הליצן הוא חלק בלתי נפרד מארכיטיפ הלץ-טריקסטר המיתולוגי. דמותו של הליצן כסוכן חברתי טריקסטרי, תעלולן, להטוטן ובדחן, שמוּנַע בכוח האנרגטי-תזזיתי של הטריקסטר ההופך ופורץ גבולות, היא דמות רבת חשיבות.

הליצן, מאז הקומדיה דל-ארטה ועד ימינו, מבטא בהתנהגותו את היפוכו של עקרון ההתאמה החברתית, את האי התאמה הטרגי-קומי בין הניגודים הקיצוניים המתרוצצים בו באי שקט תזזיתי: עליצות וכאב, פיקחות וטיפשות, אומניפוטנציה ואימפוטנציה, גרנדיוזית שאפתנית-הרואית ותבוסה גמורה, חריגות ומקובלות חברתית, פתוס ופטתיות. אי ההתאמה - שמבוטאת לעתים בחוסר קואורדינציה בין אבריו של הליצן – נובעת מחוסר מוּדָעוּת וחוסר אינטגרציה נפשית של פעולותיו. הוא מגלם את הפנטזיה של גיבור שמתגלמת באנטי-גיבור, שבחסות תפקידו החברתי הטריקסטרי רשאי לבטא את הצל-איד בגילויים של תוקפנות ומיניות בוטים, בהתרסות אנטי חברתיות, באמירת האמת החברתית המודחקת. כך הוא לועג לשקרים עצמיים, להתחזות ולהעמדת הפנים. כך – דווקא בהיותו אנטי-גיבור – הוא מסיר מעל פניו ומעל פנינו את מסכת הפרסונה המהוגנת ומגלה לנו את ההיבטים הצליים והכושלים בנפש, וגם את פוטנציאל השמחה המשוחררת מעכבות.

הליצן, כמתריס נגד גבולות, מייצג את הקריקטורה האנושית, את הפרודיה על חוסר היכולת (או הסירוב) לגשר בין הקצוות הניגודיים-קיצוניים כל כך של חיי התרבות לעומת האיד והצל, ואת העדרו של מוקד אינטגרטיבי. מאידך, הוא מייצג יכולת-על להיות מעבר לגבולות ולכללים, ומעבר לאחיזה בקבוע ובמוכר. הליצן מצוי אפוא בתפר בין המצב הקיומי של מי שמרשה לעצמו – מתוך חירות או מרדנות טריקסטרית – להיות נטול אגו/סופראגו/פרסונה, לבין מי שכפוי להיות נטול כל אלה, מתוך אי יכולתו לקבל על עצמו את עול המבנים הנפשיים המאורגנים והמסתגלים. במלים אחרות, הליצן משרת את הנפש הכלל-אנושית בכך שהוא חושף את אי ההתאמה בין הנפש והחברה, ומאפשר את המפלט הלגיטימי (הזמני/החברתי/הקומי, או התמידי/האישי/הטרגי) בדמות הליצן. הליצן הוא למעשה החלפת פרסונה חברתית מהוגנת נורמטיבית בפרסונה של ליצן. הנפש הכורעת תחת ניגודיה וקשייה משוועת להכרה, להכלה או לחמלה בחסות פרסונת הליצן. כזה הוא הלץ המיתי בחברה האינדיאנית הקדומה, כזה הוא הליצן על הבמה, הליצן בחגיגות היפוך חברתי ובקרנבלים, וכזה הוא גם השוטה בחצר המלך.

השוטה – וריאציה של הטריקסטר-ליצן – הוא תמיד גם החכם, וככזה מגלם באופן פרדוקסלי את אבן החכמים של האלכימאים (שמסמלת את האמת העצמית), משום שהוא רואה נכוחה, כי אינו מעוכב על-ידי מגבלות החשיבה הקולקטיבית. השוטה-חכם מגלם את הארכיטיפ האלכימי של הנחוּת החברתי (השוטה) המתגלה כערכי ביותר (כחכם), וכך הוא מגלם את איחוד הניגודים של שוטה-חכם. החברה והיחיד זקוקים אפוא לטריקסטר-ליצן-שוטה כדמות שוברת גבולות המתווכת בינם לבין הצל והאיד (האישי והארכיטיפי): דמות שאינה רחוקה מדי מהתודעה, שאינה דמונית, מאיימת או נלעגת מדי.

השלכת הצל על דמות הליצן – שנהנים ממנו וגם לועגים לו – מאפשרת ליחיד להמשיך את ההתנכרות לצלו הפנימי. אולם כשמכירים בליצן כהשתקפות עצמנו, אזי הליצן – כטריקסטר שמגלם בדרכו המתעתעת את האמת הפנימית ביותר – משרת אותנו כמורה דרך. ואמנם, לצד הקשר שלו לדיוניסוס הטריקסטר הוא גם כפל דמותו וצִלו של האל היווני הרמס, שהוא מורה הדרך הרוחני של הנשמה אל הגשמתה. כך, הליצן עשוי לשמש כמורה דרך הרמסי-טריקסטרי שמנחה אותנו, הצופים בו, להכיר את עצמנו, ולהכיל – בנפשנו אנו, ועל חשבון דמותו הפתטית, או השמחה ועולזת באמת - את הניגודים המגולמים בדמותו, ואת חלקי האישיות שלא ניתן להם מקום עד כה בחיינו אנו. הליצן מאפשר דיאלוג מודע ומפויס של ניגודי הנפש, וכך מאפשר לזהות בהם את הפוטנציאל לחכמת נפש אינטגרטיבית חדשה, שהיא המגמה של תהליך האינדיבידואציה – של הגשמת העצמי האמיתי.

אבל ארכיטיפ הליצן פועל גם באופן שלילי, כשהוא משרת את המגמה ההפוכה למודעות, כלומר כשהוא מקבע את העדר המודעות וכאשר עניינו בהישרדות ולא בהתפתחות. כך, כשאדם שמתקשה להסתגל לחברה נשלט על ידי ארכיטיפ הליצנות, שמבטא ומסתיר כאחת את אי ההתאמה בין ניגודי אישיותו, הוא נדחף באופן בלתי מודע לתפקיד של ליצן קבוצתי שמשעשע את כולם באי ההתאמה שלו, כדי להסתיר את המצוקה של אי ההתאמה שבו. כל זאת על מנת לקבל מקום מרכזי ואהבה – שאינו מצליח להפיק מתוך עצמו כלפי עצמו. אדם כזה משתמש בליצנות כפרסונה (שהייתי קוראת לה פרסונה שקופה ומחוררת, משום שהיא מסגירה את מה שהיא מבקשת להסתיר) שמנסה לחפות על עצמיות בלתי מתואמת וכוזבת. בליצנות השלילית אין חיוניות ושמחה של חיי היצר הטריקסטריים, אלא פסיאודו-חיוניות ושמחה מזויפת, כמו מאניה שמחפה על חרדה ודיכאון. בליצנות השלילית פועל הטריקסטר השלילי, שמרמה ומוליך שולל את עצמו והזולת. קמפבל (1998) אומר שהגיבור הנכשל במשימתו "מוצג בדרך כלל כעין ליצן, מישהו המעמיד פנים כי הוא יכול לעשות יותר ממה שהוא מסוגל באמת".

 

הקרקס והקרנבל: אתריו של הטריקסטר

הטריקסטר הוא הארכיטיפ המרכזי שמפעיל, כמו בחוטי מריונטה, את כל דמויות הקרקס. הליצן-מוקיון, השוטה, הגמד, הקוסם והאקרובט – חוגגים כולם על בימת הקרקס. גיבורי הקרקס שואבים את הפנטזיה הכל-יכולה שלהם מארכיטיפ הטריקסטר-התעלולן, שמפתה ללהטוטים מוליכי שולל, שנועדים להקסים ובו בזמן לרמות. הקוסם והאקרובט בקרקס מפגינים את להטוט הקוסם האומניפוטנטי הכול-יכול, בעוד הליצן והגמד מגלים את כישלונו. בניגוד לגמד הטריקסטרי באגדות, שמשרת את האדם בכוחו הכול-יכול (כמו הגמד ב'עוץ לי גוץ לי', שמתמיר את הקש לזהב), הגמד בקרקס מגלם את הליצן-שוטה, והוא ליצן פתטי, משום שמתחת המסווה הכול-יכול המאגי שלו מתגלים אזלת היד והמוגבלות האנושית. ולפעמים הליצן-גמד-קוסם הם דמות אחת בקרקס, שמגלמת את המאוויים הכול יכולים ואת מופרכותם כאחת.

נראה לי שבניגוד לבמת התאטרון, שמשקף את פנינו כדי לשרת את המודעות העצמית, הרי שבמת הקרקס היא פרודיה שמופעלת על ידי טריקסטר כביכול, או טריקסטריוּת שהתרוקנה ממשמעות. דמויות הקרקס מחמיצות את היעד של הגשמת האמת פנימית, ובמקום זה הן נדחפות רק להעמדת פנים, להרשמת העולם החיצוני, ולרווחי פרסונה נטולי משמעות.

חדוות האיד של הטריקסטר מתקיימת גם בקרנבלים. קרנבל ונציה, קרנבל המרדי-גרא בניו-אורלינס, הקרנבל בברזיל, הקרנבל בבזל, ואצלנו – חג הפורים, המשתלב עם משמעויות הקרנבל – כולם קרנבלים הנחוגים בסוף החורף, בשלב המעברי שבין מותם של האל/האלה בחורף (המיתוסים על פרספונה, תמוז, ישו) לבין תחייתם באביב. שלב המעבר נחווה ככאוס מעורר חרדה.

התרבות מתמודדת עם הכאוס, החרדה ואי הוודאות של מצבי סף ומצבי ביניים (שמסומלים על ידי מות האל), בדרך היפוך טריקסטרית-פרדוקסלית ("ונהפוך הוא" – בלשון חג פורים), שמעניקה לכאוס משמעות חיובית, פורה ועליזה. כך נוצרו הקרנבלים. או אז, הסף המעברי הזה, של מות הזמן ותחייתו, של התחדשות הטבע, נהיה פסֶק-זמן מעברי שבו מוּסָרים זמנית הכללים והחוקים המכוננים של התרבות. חכמת הדורות מיסדה את המצב הכאוטי והעניקה לו את הלגיטימציה הזמנית של חרות טריקסטרית משחררת, של היפוכי כללים מעניקי חדווה, של התלוצצות על הקיים ושל הפרת איסורים. במקום לחרוד מהבלתי ידוע, שואבים ממנו פרץ של כוחות אנרגטיים, וניזונים מהם. הכאוס נחוג בזמן-מרחב מוגבל, שהוא הקרנבל. בקרנבלים – במקום לחשוש מהעולם ההפוך, מעולם השאול הבלתי מודע, חוגגים בשמחה את העולם הדמוני בתחפושות של מכשפות, שדים, דמונים, דרקונים, וליצנים כדי להיזון מכוחם, וכך לשלוט בהם באופן מאגי. על הקרנבל כותב המשורר הקטלני ז'ואן מרגריט (2004): "מגוחך, הקרנבל חותר לשַטות במוות, / מסוה את חרדתו באימה אפלה ממנה. / מסכה תמיד מכסה על אחרת, קודרת /ממנה. שניוולה גלמוד, קשה, אישי."

הרצינות של החוק, מייצג הסופר-אגו, מפנה בקרנבל מקום לאיד ולצחוק פולחני. הכללים החברתיים של ערכי מוסר, מעמד, כבוד וביגוד, ונוהגים מיניים נפרצים ומתהפכים: נשים מתחפשות לגברים וההפך. בקרנבלים הצל נהיה יסוד מפרה וחיובי, הוא מאבד את צבעו השחור ומגלה את שלל הצבעים – 'זנב הטווס' האלכימי שבוקע ממנו והופך לליצן. בקרנבלים שמאופיינים בריקודים קיימת גם פתיחות מינית ומאנית, המאופיינת באנרגיית חיים יצרית והאקסטטית, שנועדה להשיב לעולם את פריונו ולהשלים ולהרחיב את חירות הנפש. הטיפוסים הנידחים, המצויים בדרך כלל בשולי החברה, מקבלים בקרנבל את מלוא מרכזיותם – הקבצנים, הליצנים והשוטים. בזמן הקרנבל, בשל חריגותם וקיומם בגבול החברתי, הם נחשבים כטריקסטרים: כבעלי מגע עם העולם ההפוך, העולמות החריגים בנפש, עם הלא-נודע המקודש והמאיים. לכן הם גם משמשים ככאלה שיכולים לתווך בין אנרגיית הכאוס והסדר, החיים והמוות, הצחוק והסבל, הכסילות והתבונה, ולהביא חכמה חדשה מתוך חירות פתיחותם הטבעית אל המחוזות הלא-מודעים בנפש; אל עולם הצל, היצירה, והאינטואיציה.

 

מקורות

זקס, אריה. 1978. שקיעת הלץ. ספריית פועלים. עמ' 19-33.

חלפי, אברהם. שירים. כרך ב. הקיבוץ המאוחד. 1988. עמ' 93.

יואלי טללים רונית (עורכת). 1995. קרנבלים: איים בים השגרה. הוצאת מסע אחר.

מרגריט, ז'ואן. 2004. מעולם לא ראיתי עצמי יווני. תרגום: שלמה אביו. הוצאת קשב.

נצר, רות. 2004. מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. פרק י"א: הרמס-מרקורי – אל התהליך הפרדוקסלי וצלו הטריקסטרי. עמ' 237-293 .

קמפבל, ג'וזף. 1998. כוחו של מיתוס. תרגום: מתי בן יעקב. מודן. עמ' 156.

Jung, Carl Gustav. 1970. Four Archetypes .in Collected works vol. 9. Princeton University. Bollingen Series.

Radin, Paul. 1956. The Trickster – A Study in American Indian Mytology. With commentaries by K. Kereny & C.G. Jung. London.

Ulanov Ann and Barry. 1980. The Clown Archetype. Quadrant. Vol. 13. No. 1. p. 4-27.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נצר, ר. (2012). "ונהפוך הוא": ארכיטיפ הטריקסטר והליצן בתאטרון, בקרקס ובחיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2735

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מרום גוריןמרום גורין25/2/2013

נכנס יין יצא סוד. ההבדל בין היהדות ופורים לקרנבלים ברחבי העולם, הוא שבפורים על ידי היין אני אכן יכול להביא לפורקן של כל יצרי ותאוותי ואז התירוש עושה אותי רש. מאידך, התירוש יכול להפוך אותי לראש ולעזור לי להתחבר למקום הנשמתי ואלוקי שבי.
בתרבויות והדתות האחרות הפורקן אכן הופך להוללות חסרת מעצורים ולליצנות שמחריבה את הכל.

עמית מאוטנרעמית מאוטנר22/2/2013

מאמר מארגן מחשבות ומחכים!.

דורית סגלדורית סגל21/2/2013

מעמיק ומענין. תודה

איציק פישאיציק פיש5/3/2012

מעניין ומעשיר מאוד, תודה רבה על הכתיבה.

dvora ashkenazidvora ashkenazi5/3/2012

ליצנים ומסכות.. תודה על האמאר המאוד מרתק.
כשהייתי ילדה קטנה הייתי מאזינה לשיר הליצן של בני ברמן,
מאז נכנסה דמות הליצן ללבי.
ליצנום,מסכות , מיתוסים נושאים מאוד קרובים ללבי ולהתעניינותי,
המאמר שלך עשיר ומעשיר.
המון תודות
פורים שמח