הרצח של רוז פיזם: התבוננות פסיכואנליטית
מאת שרי אדלשטיין
ברשימה זו ניסיון לנתח בדיעבד את מהלך הדברים שהוביל להירצחה של הילדה רוז פיזם על-ידי סבה. הניתוח, השואב מהגותו של לאקאן, מבוסס על קטעי עיתונות שנכתבו על הפרשה.
לזכרה של רוז פיזם
הרצח של רוז פיזם הדיר שינה מעיניי. בדמיוני, ודאי כבדמיונם של אחרים, עברו שוב ושוב התמונות בהן מוציאים מהירקון את המזוודה שכה קיווינו שלא תימצא.
כמו בתיבת פנדורה, עם היפתח המזוודה, יצאה מתוכה ביחד עם הגופה חסרת החיים של רוז הקטנה האמת המזוויעה – לא רק של הרצח, אלא גם של האפשרות לשחזר בדיעבד את הרצף הטרגי של האירועים שהמכנה המשותף שלהם היה חוסר היכולת של הסובבים אותה לאמץ אותה, לקבל אותה, לשייך ולשיים אותה – להכיר בה.
ללא ידיעתה שיחקה רוז את התפקיד הנורא של חייה, עד מותה-בשלו – להיות הייצוג לכך שנעשתה כאן עבירה על אחד מסוגי הטאבו העתיקים ביותר – הטאבו של גילוי עריות. בחייה הייתה תזכורת מתמדת לסביבתה על העבירה, ובסופם הוטלה כחתיכת פסולת, שארית לא רצויה.
לכתוב על הנושא של הרצח של רוז, זה קצת כמו לחלל את הקודש, כי מה יש לומר כשילדה קטנה נרצחת באכזריות כזו. הייתי מעדיפה להסתפק בידיעה כי רוני רון ומארי פיזם הם מטורפים, ולכן אין עניין להתייחס למעשיהם. כך יכולתי להפריד ביני לבינם, ולהמשיך לישון בשקט. לישון, גם כמטפורה ל"עצימת עיניים" וגם במשמעות של התכחשות נוחה. אך הפסיכואנליזה, ופרויד אביה "מולידה", אף פעם לא המליצו ללכת בדרך הזו. להיפך: פרויד עקב בעקשנות ובנחישות אחר כל סימן של הסתרה כרמז בבואו לחפש את הטעם להסתרה הזו, לרצון להסתיר, לעוות, להכחיש, להדחיק, על מנת להימנע לדעת משהו על האמת של רצונותינו הכמוסים, שהינם כמוסים משום שהם אסורים.
הם אסורים על מנת שתהיה תרבות אנושית שתאפשר, פחות או יותר, לחיות איכשהו באי נחת אחד עם השני – עם דגש על המילה "לחיות". באופן לא מודע, אשר ניתן לדעת עליו – כפי שגילה פרויד –באמצעות חלומותינו, פליטות הפה שלנו, וחקירת הסימפטומים שלנו, כולנו "רצחנו", "גנבנו", "חמסנו", "שדדנו" ו"בגדנו".
בספרו "פשר החלומות", בפרק "הרגשות האתיים בחלום", מצטט פרויד את מאורי האומר: "ובכן, בחלום עומד אדם מגולה במערומיו ובדלותו כביום היוולדו. מיד כשהוא מפסיק להשתמש ברצונו, הוא הופך לצעצוע בידי כל התאוות שנגדן הוא מוגן בהקיץ על ידי מצפונו, רגש הכבוד ופחדיו" (פרויד, 2003 [1900], עמ' 72).
הפסיכואנליזה בתקופתו של פרויד עסקה לרוב באנשים עם סימפטומים שהחזיקו קונפליקט. אנשים נוירוטיים שאצלם גבר המצפון על היצר – אך למזלם לא מספיק בשביל לדכא אותו לגמרי, ומכאן נולד סימפטום. הסימפטום הוא פשרה מסוימת, איתה ניתן לחיות, בין הדחף לבין החוק שעומד מולו. במקרה של רוז ניצח שוב ושוב היצר את חוק התרבות, וגבר בכל אחד מהשלבים שיכלו (אך בדיעבד, מסתבר שלא יכלו) לאפשר הזדמנות בתוך ההחמצות של הנפשות הפועלות.
"שם האב" נדחה על-ידי אותן נפשות תוך הפרת אחד הטאבואים הקדומים והחשובים ביותר מאז ימי קדם: טאבו גילוי העריות. אביא בהקשר זה את מה שנכתב על ידי ז'אק אלאן מילר ומופיע על הכריכה האחורית של "שמות האב", ספר שתורגם לעברית ומאגד בתוכו שתי הרצאות של לאקאן. כך כותב שם מילר:
"..לאבהות יש עדות מועטה בטבע, שכן זוהי בראש וראשונה עובדה תרבותית. [...] לאב אין שם פרטי, אין זו דמות, זוהי פונקציה. כמניין התימוכין שלה, כך מניין השמות של האב. הפונקציה שלו? זו הפונקציה הדתית במובהק – לקשור. את מה? את המסמן למסומן, את החוק לאיווי, את החשיבה לגוף. בקצרה, את הסמלי לדמיוני. ואולם, אם אלה השניים נקשרים בשלישייה עם הממשי, הרי ששם האב אינו עוד אלא מראית עין. לעומת זאת, אם בלעדיו מתפרק הכול, הרי שהוא הסימפטום של הקשר הכושל".
במילים אחרות, האב הוא פונקציה בעלת תפקיד תרבותי, המצביעה על "איך" מסוים, במובן של איך לעשות עם ההתענגות המינית – מה המותר והאסור. האב הוא אבן נגף סמלית - לא רק האב הממשי, אלא גם מה הוא מייצג עבור ילדיו. למשל, שם המשפחה שמגדיר שושלת, מסמן את המותר והאסור בהקשר של גילוי עריות. שם המשפחה ביהדות עובר מדור לדור באמצעות האב, שכמו אומר לבן – "אני לא התענגתי על אמי, אך יכולתי לבחור ולהתענג על אמך". אב כזה הוא חוליה בשרשרת הדורות, והוא מעביר את מורשת ה"כן" וה"לא "באופן סמלי. "שם האב" הפרטי – זאת אומרת דרכו הספציפית של אב זה או אחר, יתרונותיו, חסרונותיו – הוא אחד ממניין, כפי שאומר מילר – אך המשמעות שלו עבור הילד קשורה בהסדרת דבר מה לגבי אופן ההתענגות שלו.
את ההפרדה בין יראת הכבוד כלפי האב לבין התעוב כלפיו אנו מוצאים רק לאחר תהליך של הדחקה. במקור התקיימו שני הניגודים ללא כל מתח ביניהם. הסדר שנוצר בעקבות ההדחקה מפצל בין ה"מותר" ל"אסור". בשל ההדחקה אצל האדם הנוירוטי, רק חקירה בלא מודע תגלה את הקשר של החרדה לאובייקט הקדום והאסור. במאמר "טוטם וטאבו" מתאר פרויד (1968 [1913]), באמצעות סקירה היסטורית וסוציולוגית, את הקשר בין "הטוטם" – חיה, צמח, או כוח טבע שבו ראו השבטים הקדמונים אב קדמון – לבין ה"טאבו": הקדוש, האסור, הטמא או המסוכן, קובץ החוקים הבלתי כתוב הקדום ביותר של אנושות. האמונה בכוח דמוני של טוטם לכשף את זה שעבר עבירה, כפי שמופיע בשבטים הפרימיטיביים ואצל ילדים קטנים בתרבותנו, היא תוצר של השלכת היצר הרע על האובייקט. הפחד מפניו הוא עדות, אפוא, להפרדה הראשונית הנובעת מסופר אגו ארכאי.
פרויד מתאר את היחס הדו-ערכי של השבטים הפרימיטיביים לטוטם, ומספר למשל כיצד לפני הכתרתו של שליט נבחר היו נתיניו מכים אותו מכות נמרצות כחלק מהטקס. השבטים הפראיים הסדירו את האפשרות להשתחרר מהזעם כלפי המנהיג שאחר כך יקבלו את מרותו. כך, מתחת לכל הסכמה עם איסור כופה, נצפה למצוא התקוממות; הרי אי אפשר אחרת.
ב"טוטם וטאבו" רוצחים הבנים את האב שרגשותיהם כלפיו הם מעורבים, ואוכלים את בשרו. האב הטוטמי, בחייו, שכב עם הנשים כולן ועשה כאוות נפשו, והטיל את מרותו ויראתו על בניו, שרק בשל כך צייתו לו. לאחר הירצחו ואכילת בשרו על-ידי בניו מופיעה האשמה שלאחר מעשה, והבנים מכוננים את חוק האב. הם אוסרים על עצמם לקחת את הנשים שהתפנו עם מותו מרצונם, וממסדים את הבסיס לחברה. לאחר הרצח הופך כוחו לשם האב הסמלי. "שם האב" קשור אם כן למצפון, לכבוד אשר בניו רוחשים לו כאשר האהבה כלפיו גוברת על השנאה.
רוז פיזם ו"שם האב"
רוז נולדה לאביה בנימין ולאמה מארי. בנימין, אביה של רוז ובנו של רוני רון, נולד מיחסי אהבה קצרים בין רוני לבין מתנדבת נוצרייה – ביאטריס, שהגיעה לקיבוץ. סיפור האהבה לא נמשך זמן רב, אך ממנו נולד בנימין. בנימין חי עם אמו בצרפת, והוא ואביו רוני לא נפגשו עד שבנימין בא לפגוש אותו לראשונה בישראל ביחד עם אשתו מארי ובתו רוז. על פי מה שפורסם בעיתונות, רוני רון היה קשור מאוד לאמו, ואביו אינו מוזכר כמי שהיתה לו משמעות רבה על חייו.
הגעתו של בנימין למפגש עם אביו הייתה יצירה של הזדמנות. אני מוצאת שאין זה מקרי שבנימין בא לפגוש את אביו דווקא לאחר שהפך לאב בעצמו. באתיקה הלאקאניאנית אנו מוצאים את "עשה לך אב", הנחה שלפיה ינסה כל אחד למצוא את המקרה הפרטי של ההתענגות שלו בתוך החברה. בנימין, שלא פגש את אביו עד אז, כמו בא לקבל הכרה – מעשה בנוסח "עשה לך אב".
מול מעשה זה של בנו, מופיע רוני רון כאב-הנבל הטוטמי, זה אשר לוקח את כל הנשים לעצמו. במקום לתת הכרה, להכיר בסדר הדורות, להיות לבנו לאב, למארי לחותן ולרוז סבא, רוני גוזל מבנו בנימין את אשתו. בנימין חוזר לצרפת ביחד עם בתו הקטנה רוז, אך אין זה מפתיע שמיד אחרי הכישלון בהכרה האבהית, מוותר אף בנימין על תפקידו כאב, ומוסר את רוז בתו לשרותי הרווחה.
רוני רון ומארי מקימים משפחה ונולדות להן שתי בנות, אך הם אינם נישאים. לטעמי זה איננו מקרי: ההולדה של הבנות, טבולה בניאוף העריות, השפיעה באופן לא מודע אפילו על רוני רון ומארי, שלא יכלו לתת הכשר "קדוש" של נישואין למעשיהם.
מארי נאבקת כדי להחזיר את רוז לחייה המשותפים עם רוני רון. אולי היא מנסה לקשור כך את שתי הטבעות של חייה, אך היא איננה מסוגלת. היא אומרת על רוז: "היה לי קשה לטפל בה, כי הייתה היסטרית, וכל הזמן עשתה בלגאן". רוז יצגה עבור מארי את הבלגאן הדורי שעשתה. היא אכן כל הזמן עשתה בלגאן: על פי עדותה של מארי, רוז נהגה לעשות את צרכיה בכל מקום בבית, לדפוק את ראשה בקיר ולצרוח. התנהגות מתמשכת זו פגשה את נפשה של האם בהזכירה לה את החטא - השסע שאמור היה להתקיים בנפשה היא ובנפשו של רוני רון אותו לא יכלו לשאת.
זהו "הטרוף" בהתגלמותו שייצגה רוז בהיותה, ושהוחזר לה בהשלכה על ידי אימה וסבה שמיקמו את הטירוף אצלה, במקום אצלם. רוז, "הבלתי נסבלת", נמסרת לסבתה. היא מורחקת רוב הזמן מהמשפחה, אך לפני הרצח מבקשת אמו של רוני רון שיימצא לה פתרון מוסדר.
לרוז הקטנה אין שום "פתרון מוסדר", אך כעת ננסח זאת אחרת: אין כל מקום מוסדר למקם את המעשה הזה שלא במסגרת הלא מודע. רוז, שכמו חזרה בממשי של החיים להזכיר זאת למארי ולרוני, שילמה על כך בחייה.
מקורות
לאקאן,ז. (1963). על שמות האב. רסלינג: 2006.
פרויד,ז. (1900). פשר החלומות. יבנה: 2003.
פרויד,ז. (1913). "טוטם וטאבו". בתוך: כרך שלישי, מסות נבחרות ב'. תל-אביב: דביר, 1968.
