פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

ללא שפת אם

מאמר זה מספק הצצה לעולמה של מטפלת בארץ חדשה, ודן בהשפעה של טיפול שאינו בשפת האם של המטפל. המאמר מלווה את תהליך הגילוי של האפשרויות הטמונות במצב זה - החל מהחרדה והאשמה סביב המגבלה השפתית, ליצירה משותפת ונקודות חיבור ייחודיות בין המטפל למטופל, מעבר למישור המילולי.

כתבות | 12/2/2011 | 17,987

תגיות:

ללא שפת אם

 מאת: מיכל אלמגור

 

בשנה וחצי האחרונות אני שוהה בבוסטון, ארצות הברית, ועובדת בפסיכותרפיה באנגלית. המכון לפסיכותרפיה שבו אני עובדת הוא מכון ותיק בעל אוריינטציה פסיכודינאמית. מרבית המטפלים והמטופלים בו אמריקאיים דוברי אנגלית רהוטה, בעוד האנגלית שבפי היא סבירה אמנם, אך ישראלית למדי.

מעבָר לארץ אחרת והתמקמות מחדש במקום לא מוכר הם חוויות בעלות עוצמה מטלטלת; הבית הפנימי והחיצוני מתערער מהיסוד, ונדרשת הסתגלות והתייצבות מחדש בטריטוריה זרה. לצד האיום על הזהות ותחושת הקרקע הנשמטת תחת הרגליים, נוצרת ההזדמנות להיבנות ולבנות מחדש, לגלות ולהתרחב. אובדנים הם חלק גדול מהתהליך, והשפה היא אחד המרכזיים שבהם. הוויתור על העושר והמרחב שביכולת המילולית ובביטוי העצמי משפיע ונוכח בכל רובדי החיים.

החוויה הראשונית הייתה של היות ב"הסגר שפתי" - כלואה ללא מפתח, ומסביבי עולם שלם של דימויים וביטויים, תרבות והיסטוריה: מצד אחד - הצורך שלי כאדם וכמטפלת לתרגם, לקשר ולתקשר עם האחר; ומצד שני, שפה זרה - ים של פתגמים, תוכניות טלוויזיה, סלנג, גיבורי תרבות, המסומן ומסומבל באותיות ומילים. בתחילת הדרך לא הייתי בטוחה אם אצליח לבנות גשר מעבר לאוקיאנוס הגאוגרפי, התרבותי והזהותי שלפניי.

החוויות הראשוניות, פרט לחרדה, היו של טיפול לא מקצועי דיו. האם אפשר לטפל בלי להבין את דקויות השפה? וכיצד אני יכולה להציע למטופל הבנה והקשבה אם אני יכולה להבין רק חלקי משפטים ולשמוט מילים? ואם להבין אותם הצלחתי די מהר - גם אם לא כל מילה ומושג - הרי לדבר, לבטא שיקוף או פרשנות, התקשיתי. לא פעם מצאתי עצמי מתבטאת במשפטים קצרים או חלקיים, מסתפקת בְּמילה "ליַד" בהעדר המילה המדויקת שרציתי לבטא, מתרגמת מעברית לאנגלית מושגים שאין להם ממש מקבילה, וכל הזמן ערה לכמה אני "בערך", כמה עילגות וחוסר רהיטות יש בדיבור המשובר שלי.

במכון שבו אני עובדת, לכל מטופל הזכות לבחור מטפל ולעבור למישהו אחר אם הוא מעוניין בכך; ועדיין, רגשות אשם היו מרכיב דומיננטי בפגישות הראשונות. הנחתי שמטופלים יוכלו להרגיש נוח יותר עם דובר אנגלית שוטפת, שמבין ללא הסברים נוספים קודים ומילות מפתח. בפועל, התמונה הייתה שונה: המטופלים נשארו, ועם הזמן אף התחלתי לזהות ערוץ שונה ולא צפוי של תקשורת, ובחדר נוצר מפגש מסוג אחר .

התחלתי לחשוב את התופעה המרתקת הזו; מה קורה בין המטופלים לביני למרות פער השפה ו...אולי בגללו?

תחושות, בעיקר גופניות, החלו להתנסח כמחשבות. פעמים רבות חשתי שהמגבלה השפתית שלי מורגשת ובולטת. המילים, ובוודאי המבטא, הסגירו די מהר את עובדת היותי זרה, ואפילו אחת שזה מקרוב הגיעה. לא התאמצתי להסתיר את עובדת זרותי, ונעניתי די בקלות לשאלות מטופלים על מוצאי. חשבתי שיש להם את הזכות "לדעת" את המטפלת שלהם ועליה - את מה שרלוונטי כל-כך למפגש אנושי כלשהו, ובוודאי לטיפול. לעתים חשתי את חוויית מגבלת השפה ממש כסוג של נכות. דימיתי את עצמי כמישהי צולעת, בעלת מגבלה פיזית ברורה ונראית לעין שאי אפשר להסתירה. ה"נכות" הזו, שגרמה לי לתסכול עז, יתכן שאפשרה למטופלים לפגוש פן אנושי ופגיע שלי כמטפלת. ההזדמנות לראות אותי עם מגבלותיי, ולא רק להביא את עצמם עם החולשות והסדקים, יצר מפגש ייחודי ונוגע ללב שמטשטש הבדלי מעמד וביטחון. הבידול החד של הבדלי התפקידים - בריא-חולה, מוגבל-יכול, אנושי-אידאלי - איבד מחדותו, וכך התאפשר סוג אחר של מגע ותקשורת.

תובנה נוספת שהלכה והתבהרה היא שכמטפלת פסיכודינאמית של "טיפול בדיבור", נטיתי בעבר להישען באופן ניכר על השפה המילולית. תמיד היו נתונים נוספים, לא-מילוליים, שעברו בחדר והיוו חלק מהותי מהתקשורת, אבל מכיוון שהשפה הייתה נוכחת ושגורה, היא הייתה המקור העיקרי לאינפורמציה. כמטפלת מוגבלת-שפה, מצאתי את עצמי יותר ויותר לומדת להישען על מקורות אחרים, התחלתי לחפש תקשורת אחרת או נוספת: גופנית, תחושתית, פרה-ורבלית - רמזים קטנים שעם הזמן למדתי לסמוך עליהם כמקורות מהימנים לְמה קורה בחדר, לְמה עובר על מטופל וממנו אלי.

נוכחותי בחדר השתנתה גם היא; בעודי מנסה להבין כל מילה בפגישה טיפולית באנגלית, מתעייפת לעתים מהמאמץ האדיר להבין ולתפוס, מצאתי את עצמי יותר ויותר משייטת באופן חופשי בחדר ובמחשבותיי ללא האחיזה ההדוקה בכל מילה ומשפט. עבורי הייתה זו החוויה הקרובה ביותר למושג הביוניאני Reverie – חלום בהקיץ, או אותו קשב צף שמאפשר לאסוציאציות חופשיות להיוולד ולמחשבות למצוא חושב. דווקא (דוגמא למילה חשובה שאין לה מקבילה באנגלית) הוויתור על הבנת כל מילה וההרפיה מכך שחררו אותי לשהייה ונוכחות מרחפת יותר, "לוכדת חלומות" שכזו, כמו הקישוט האינדאני העתיק ששמים מעל מיטת התינוק שילכוד חלומות ויגן עליו.

מובן שלשפה עדיין תפקיד מרכזי בתקשורת בחדר, אך עם איכויות ודגשים שונים. גיליתי שהיות תייר בשפה ולא דייר, אִפשר לי מרחב-משחק אסוציאטיבי וצורני עם המילים. כמי שרואה דברים בפעם הראשונה, הייתי הופכת במילים ומשחקת עם צורתן ומשמעותן, שלא תויקה עוד למגירה ידועה מראש. היה בזה מין הגילוי והיצירה של דבר מה מוכר וידוע שלובש פרשנות חדשה או מצליח להיראות במבט שונה. חשתי שהשפה מובילה וסוחפת אותי, מגלה לי את עצמה ואת הדובר אותה, כמו עיר זרה שאתה נכנס לסמטאותיה. התאפשר לי לראות בחדות של פעם ראשונה, לא להניח הנחות מוקדמות, ללמוד ולחוות ראשוניוּת.

במפגש התמיד-ייחודי שבין מטפל למטופל, החלה להיווצר שפה שלישית - שאינה בדיוק שפת המטופל, אבל גם לא השפה שלי; שפה שלישית, אמצעית, משהו ששנינו יוצרים ובונים יחדיו, אזור ביניים בו נפגשים, לא בביתו וגם לא בביתי: המטופל בא לקליניקה שלי, אבל אני באה אל שפתו, אל שפת אמו - .Reaching out הפסיכולוגיה ההתייחסותית עוסקת רבות ב"שלישי" שנוצר במפגש בין שני סובייקטים, ופה נוסף לו ממד כמעט מוחשי, שפתי. מצאתי את עצמי מתערבת פחות, מקשיבה יותר ומדברת במשפטים קצרים ופתוחים, כשלפעמים חסרות לי המילים והמטופלים משלימים מילים משלהם. העמימות, הלא נודע, המשפט הפתוח, מזמינים הרבה יצירה משותפת של כאן ועכשיו. זו עבודה בזמן אמת, ואנחנו יחד יוצרים, בוחרים ו"שוקלים מילים", ומשבצים בפסיפס המורכב של המעשה הטיפולי. בהעדר שליטה, ההליכה לאיבוד מאפשרת רגעים של מציאה, המצאה, גילוי. העמידה על שפת-השפה, באזור הגבול והקצה של הלא נודע, חושפת איכות אחרת למפגש הטיפולי, מאפשרת מגע ואינטימיות טרום-מילולית או מפגש במקום שאחרי המילים…

בניגוד לציפייה הראשונית שלי עם התחלת העבודה במכון, המטופלים כאמור נשארו עמי והפכו מושקעים בטיפול. חווית הסכר – תחושת הלחץ המבקש להתבטא אך מתנגש במחסום האדיר של השפה - הפכה לתנועה ערה של זרימה יצירתית. הזרות נהייתה שונוּת, עם נגיעות עוצמתיות של קִרבה.

במעבר לארץ חדשה ולשפה זרה בטיפול, גיליתי שמגבלת השפה יכולה לעורר ולחשוף ערוצים אחרים של תקשורת, המהווים מנוף לטיפול. המפגש באזור הלא ידוע מזמן מגע וקשר משמעותיים ועוצמתיים. האתגר הוא לשמר את האיכויות הראשוניות של המפגש הזה, על הטריות והחיות שלו, גם בארץ וגם בעברית, ולמצוא את אותה איכות של היות-מחוץ לאזור הנוחות גם כשהאנגלית שבפי תהיה שגורה יותר; או במילים אחרות - להשתמש בשפה לגילוי ולא לכיסוי.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלמגור, מ. (2011). ללא שפת אם. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2555

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות8/2/2014

Foreign Letters. מיכל יקרה,
תודה על השיתוף שלך בתחושות במפגש עם המקומות האינטימיים ביותר הנתקלים במחסום השפה הזרה; מפגש שמנכיח את הפער הקיים תמיד בין התחושות הפנימיות לבין ביטוין בעולם, במלים.
אני מצרפת לך קישור לשיר של חוה אלברשטיין, שעוסק בדיוק בחוויית הזרות והחרדה שמעורר המפגש עם שפה שאיננה שפת אם, ודווקא מתוך החרדה הזאת עשויה להיווצר נגיעה במקומות העמוקים, הראשוניים, אזורי הטרום שפה.
היתה לי פעם מטופלת עולה חדשה ששפת האם שלה לא היתה אנגלית וגם שלי לא, והשיחות בינינו התקיימו באנגלית, והרגשתי עד כמה הדיבור באנגלית שאיננו טבעי לי היה חשוב כל כך בטיפול הזה, כדי שאוכל להרגיש משהו מן הקושי שלה, מהקושי להתבטא בשפה שאיננה שפתה, משהו מחוויית הזרות. מתוך המקום הזה (גם מתוכו) נוצרה קרבה גדולה.
הנה השיר: http://www.youtube...QuhOw

אניטה חיימוביץאניטה חיימוביץ19/3/2011

למצוא שפה משותפת???. תודה על השיתוף בתחושות שלך.
נתקלתי בתחושות דומות כשטיפלתי במטופלת בארץ כשהשפה היחידה בה ניתן היה לתקשר עימה היתה האנגלית, שלא היתה שפת האם שלה וכך נוצר מרחב שפתי משותף שונה משפות האם של כ'א מאיתנו.
מעבר לכך, המרחב התחושתי והפרה ורבלי נותן מקום למקומו של הגוף והחוויה בתוך התהליך הטיפולי.

שולי לנירשולי לניר17/2/2011

מפגש בין תרבויות. היה לי מאוד מעניין לקרוא וגם מעורר הזדהות.
היה לי נסיון דומה כשטיפלתי בקנדה באנגלית והרגשתי את מוגבלותי ללא הבטחון של שפת האם. האנשים שטיפלתי בהם היו משכבות חלשות הסובלים מצוקות רבות, ובאיזשהו מקום המפגש עם מטפלת פחות רהוטה עזר להם להתחבר ולחוש בנוח מול נקודות הפגיעות שלהם. גיליתי שמה שחשוב בטיפול הוא התחושה של להיות מובן, תחושה שאינה קשורה בהכרח לידיעת השפה. כמו כן, הרבה פעמים שאלות הבהרה שנבעו מחוסר הבנה של מילה זו או אחרת, התבררו ככר פורה לחקירת המשמעות העמוקה אליה כיוון הדובר. בסופו של דבר הרגשתי שהפער או הקושי העקרי היה בהבנת התרבות השונה ולאו דווקא השפה. למזלי היו לי מדריכים טובים שעזרו לי ללמוד 'לתרגם' את הקודים התרבותיים השונים. היות שמילים הרבה פעמים טעונות במשמעות תרבותית שהיא מעבר לפרוש המילוני שלהם. המפגש התרבותי הזה היה חוויה פוקחת עיניים, ואני מרגישה שחזרתי מעט אחרת בעקבות המפגשים של קנדה. כמו כן אני מנסה לשמר מעט מחווית האי ידיעה, גם כיום כשאני שוב מטפלת בשפת אימי.

יפית נהרייפית נהרי13/2/2011

מראות בממלכה. מיכל,

כתרפיסטית באמנות באנגליה בשנה האחרונה, אני חשה הזדהות עמוקה עם מילותייך.
בחודשים הראשונים לעבודתי כאן, נחוו הפערים השפתיים והתרבותיים כנכות ואבדן ממשי. נוכחות האמנות הפלסטית כשלישי עשיר ומרכזי אמנם אפשרה את הרחבתו של הממד ההבעתי ועם זאת, בשלב הדיאלוג הוורבלי נאבקתי לא אחת לאתר את שהיה לי כה נגיש וטבעי בשפת אמי.
במקביל למטופלי, למדתי שהנוכחות הטובה דיה כרוכה בויתור על צורך בשליטה בשם הדיוק לטובת מחול של גילוי משותף במרחב יצירתי. ברוח מילותיו של קייסמנט, התמקדתי בלמידה מן המטופל; הקשבה דינאמית לאדם או לקבוצה כישות רבגונית, על אותותיה הסומטיים ושלוחותיה בקו, צורה וצבע.
במובנים רבים אני חווה את השינוי כביקור שלי כמטפלת בשלבים התפתחותיים מוקדמים, אותה תקופה פרה-וורבלית המזמינה attunement עדין ורגיש. לידה מחודשת עם כברת דרך וידע מאחוריה.

נהדר הדימוי של לוכדת החלומות.

המון הצלחה,
יפית

Cindy Womark CheifetzCindy Womark Cheifetz13/2/2011

Shalom. - I found it interesting because as an israeli what bothers me is the culture gap/difference - not so much the language . But I will admit that many times I have the word I want in hebrew , and not in English.
Also therapist don't know where Israel is - I expect the therapist to be knowledgeable as well...

Americans are open to people with an accent -they are jsut curious as to where you come from.



Looking forward to hearing form you sometime during the week.



Best,



Cindy

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני12/2/2011

שפת הגילוי והכיסוי. מיכל, טוב לשמוע אותך, בכל שפה...

נושא שפת האם הוא נושא מרתק בעיני, כמי ששפת האם שלה היא לא עברית אוכל לומר שהרבה פעמים אני מבינה שעצם הטיפול בשפה שהיא לא שפת הכאב והכמיהה מהווה בפני עצמו סוג של הגנה. וחשבתי שאולי ה״עלגות״ השפתית שלך הצליחה לתת איזו אפשרות למרחב יותר סמיוטי, יותר ראשוני שבו השפה היא לא כסות והנפש יותר חשופה וזמינה.